מי שמוצא ראשון

פרולוג

בסמוך לספרינגפילד, מסצ'וסטס

טוד הקשיב לצלצולי הטלפון וחיכה למענה. שני צלצולים, שלושה. צריך לתת למבוגרים זמן להגיע לטלפון. יכול להיות שהם נעזרים בהליכון או שהם בכיסא גלגלים. אפילו אם יש להם טלפון אלחוטי והוא ממש לידם, כמעט תמיד הוא תחוב במעמקי הריפוד בכורסה שלהם, וכשהוא מתחיל לצלצל אין להם מושג איפה הוא בכלל.

"הלו?"

יופי, אוקיי. אישה, והיא בהחלט נשמעת מבוגרת. צריך להיזהר. לפעמים הילדים הבוגרים שלהם מבקרים בבית בדיוק כשטוד מתקשר, ואם הם עונים — הכי טוב פשוט לנתק. הם יֵדעו שמשהו לא בסדר על ההתחלה.

טוד אמר, "סבתא?"

זו תמיד ירייה באפלה. האם יש לה בכלל נכדים? וגם אם כן — האם יש ביניהם בנים?

הזקנה אמרה, "אֶדי?"

בינגו.

"כן, כן, זה אדי," אמר טוד. "אוי, סבתא, אני כל כך שמח שתפסתי אותך."

"מה שלומך?" שאלה. "רגע, רגע, אני רוצה להנמיך את 'ג'פּרדי'! לא שמעתי ממך כל כך הרבה זמן. אבא שלך, הוא התכוון להגיע הנה לא מזמן ואני חיכיתי וחיכיתי אבל —"

"סבתא, אני בצרות."

"מה?"

"אני בצרות ורק את יכולה לעזור לי."

"מה העניין?" שאלה, וקולה נמלא בהלה סבתאית. "מה קרה?"

"עצרו אותי."

הזקנה הפסיקה לנשום לרגע. "אוי, לא, אדי, איפה אתה?"

"בתחנת המשטרה," ענה. זה, כמובן, לא היה נכון. טוד ישב ליד שולחן המטבח בקרוואן שלו. מולו היה פתוח מחשב נייד שלצידו נחו בקבוק בירה ומשולש פיצה נגוס.

"מה עשית?" שאלה הזקנה.

"זאת לא אשמתי. הנהג השני חתך אותי, ואני סטיתי. לא רציתי לפגוע באישה, היא הייתה עם עגלה. את יודעת, עם תינוק."

"אלוהים אדירים —"

"ופגעתי בעץ, אבל השוטרים מצאו כל מיני דברים באוטו שלי, שהם ממש לא שלי, משהו שחברים שלי השאירו שם, וגם בסך הכול מדובר בכמה גרמים, את יודעת? אבל בגלל שזה היה באוטו שלי... אז הם עוצרים אותי, אלא אם כן אני אשלם ערבות. אני לא יודע מה לעשות."

"טוב, אתה מוכרח להתקשר לאבא שלך. הוא —"

"לא, א־אני פשוט לא יכול. הוא פשוט יהרוג אותי. ייקח לי זמן להסביר לו מה קרה, ואת מכירה אותו. הוא עוד מסוגל להשאיר אותי פה כדי שאלמד לקח, וזה לא הוגן, כי, נשבע באלוהים, זה לא היה באשמתי, ובינתיים אני צריך לשלם את הערבות הזאת ו —"

"כמה זה?" שאלה.

טוד חייך לעצמו. הדג בלע את הפיתיון. עכשיו, כל שנותר זה רק לגלגל את החכה ולהעלות אותה אל הסירה.

"אלפיים חמש מאות," אמר. "פשוט אין לי סכומים כאלה. חשבתי שאולי... ממש לא נעים לי לבקש..."

"אם לא תשלם, כמה זמן יחזיקו אותך בכלא?" קולה נשמע מודאג יותר ויותר.

"לא יודע. נראה לי שכמה ימים. הם יתקעו אותי בתא באגף האוכלוסייה הכללית, את מבינה? יש שם אנשים, אני פשוט... חלקם ממש גדולים, וממש רעים, והם בטח... אני פשוט מקווה שאף אחד לא ינסה... כאילו, את יודעת מה יכול לקרות לילד בכלא."

אולי הוא הולך רחוק מדי? הוא עלול להגזים ולפספס. טוד חשב שבפעמים הראשונות שלו במשחק הזה הוא באמת קצת הפריז כשיצר רושם כאילו תכף ייפול קורבן לאונס קבוצתי בידי חברים ב'אחווה הארית'. עדיף להניח למטרה להשתמש קצת בדמיון שלה.

מה שטוב זה שרוב הזקנים האלה עדיין משתמשים בקווים ביתיים. בחיטוט קצר באינטרנט משיגים כתובת של בית אבות, הצלבת הפרטים עם הרישומים במאגרי טלפונים מניבה את שמות כל הדיירים במקום — והרי לך רשימה ארוכה של מטרות פוטנציאליות. אם לכולם היו טלפונים ניידים, זה היה קשה פי מיליון. טוד, כמובן, משתמש במכשירי טלפון ניידים. כשהוא עוסק בזה — זה אך ורק באמצעות מכשירים בתוכניות פריפייד. מדי שבוע הוא מחליף מכשיר ומספר. הוא לא רוצה שהעקבות יובילו לטלפונים האלה, כי בסופו של דבר סבתוש הרי תשאל בדיסקרטיות איזה בן משפחה, האם אדי או טימי או וולטר הקטנים כבר טיפלו בבעיה שלהם עם המשטרה, ובשלב זה מישהו יאמר, "אוי, לא, כמה כסף העברת?"

טוד תמיד ביקש 2,500 דולר. סכום חביב, עגול ואמין. לא רצוי לטפס גבוה מדי, לסכומים מבהילים, אבל גם לא לרדת נמוך מדי, לסכום שלא מצדיק את הטרחה.

הוא חשב לעצמו שאולי זו השיחה האחרונה. הוא מרוויח לא רע בחנות המחשבים. זו בסך הכול משרה חלקית, אבל נראה שיאשרו לו משמרת נוספת בשבוע, כך שיעבוד ארבעה ימים במקום שלושה. ומאז שפגש את קלואי — הנה משהו שבאמת מעיף את המוח, ליצור קשר עם אחות למחצה שמעולם לא ידעת על קיומה — הוא קצת התבייש בהכנסה הצדדית שלו. אז, כן, יכול להיות שזהו זה. פעם אחרונה.

אולי.

יהיה נחמד לספר לה, כשתגיע לביקור בפעם הבאה — מפרובידנס, כשהיא נוהגת בפֵּיְיסֶר הענתיקה שלה — שהוא הפסיק עם זה. זה אומר, כמובן, שקודם יצטרך להתוודות על כך. הצורך שלו להתפרק מסודותיו בפניה ממש מוזר בעיניו. הייתה לה השפעה כזו עליו. הוא היה בטוח שהיא חושדת שהוא מעורב באיזה עניין בלתי חוקי. היא בילתה זמן רב במחיצתם של אנשים מבוגרים — סבא שלה היה בבית אבות כלשהו והיא נהגה לבקר אותו לעיתים קרובות — ולא ימצא חן בעיניה שהוא מנצל אותם.

"אני... אני יכולה לתת לך את הכסף," אמרה הזקנה בצידו השני של הקו.

פיו של טוד יבש. הוא לגם קצת בירה.

"סבתא, אם את תעשי את זה, את, כאילו, תצילי את החיים שלי."

"שאביא את זה לתחנת המשטרה? אני יכולה לבקש ממישהו מהעובדים פה להסיע אותי. אני יכולה לבקש מסילביה. היא מאוד נחמדה ו —"

"לא, לא!" מיהר טוד לומר. "לא צריך. במשטרה אמרו שאת רק צריכה להתקשר לווסטרן יוניון. את יכולה לעשות את זה בטלפון. ברגע שהכסף אצלם, הם מעבירים אותו למשטרה ואז ישחררו אותי מפה. יש לך דף ועט? אני יכול למסור לך את הפרטים."

"רק רגע."

אלוהים, איזה מעוררי רחמים הם מסוגלים להיות. טוד התנחם במחשבה שממילא כבר לא נשאר להם עוד הרבה לחיות. אז הוציאו מהם כמה דולרים — זה באמת ישנה כל כך? אם באיזה חודש קצת יחסר להם, הם תמיד יכולים לבקש מהילדים שלהם ש —

מישהו הלם בדלת הקרוואן שלו, חזק כל כך עד שזינק ממקומו. שלוש פעמים. באנג באנג באנג.

"מר קוקס! טוד קוקס!"

גבר. צועק. מה זה לכל הרוחות? במיוחד בשעה כזאת. כבר אחרי תשע בערב. הוא לא אירח כאן לעיתים קרובות. הקרוואן שלו חנה ממש לצד הכביש, אבל היה מוסתר מאחורי שורת עצים. האזור היה שקט למדי, ורק סירנה אקראית מתחנת כיבוי האש מעברו השני של השטח פילחה מדי פעם את האוויר.

טוד הציץ מהחלון וכיווץ את עיניו. על המדרגות שיצר מבלוקים, ניצבו שניים. גבר ואישה, בסוף שנות השלושים שלהם, תחילת הארבעים. מה מוצמד לחגורות מכנסי הג'ינס שלהם? תגים? תגים, לעזאזל?

"טוד קוקס, אתה שם?" צעק האיש.

"מי זה?" הוא צעק בחזרה, כאילו לא ידע כבר.

"משטרה."

שיט שיט שיט שיט שיט.

"יש לי דף ועט!" אמרה סבתא, בקול צלול כבדולח.

טוד סגר את טלפון הצדפה המיושן שקנה באינטרנט בעשרים דולר. ליד המחשב הנייד נחו תדפיסי רשימות של בתי האבות ברחבי המדינה, כמו גם חשבון ויזה שמועד התשלום שלו כבר פג וחשבונית לתשלום למפעיל הסלולרי של האייפון הפרטי שלו. הוא הרים את כל אלה ותחב אותם אל מגירת הסכו"ם שלו בדרכו אל הדלת.

איך הם גילו? איך הגיעו אליו? הוא כל כך נזהר. תמיד השתמש בטלפונים חדשים, בחשבונות שונים בווסטרן יוניון, כל הזמן הקפיד לא להשאיר עקבות. טוד הניח שבהתחשב בעובדה שהם לא לובשים מדים, הם בטח בלשים. לא טוב. בכלל לא טוב.

"מר קוקס, פתח בבקשה את הדלת." הפעם הייתה זו השוטרת. היא נשמעה אחת שלא כדאי להתעסק איתה. קול עמוק, מצווה.

לאן כבר יכול היה לברוח? הדלת האחורית של הקרוואן הייתה באותו צד של הדלת הקדמית, כך שלא יכול היה פשוט להתגנב החוצה. אז הוא ניגש לדלת, נשם עמוק ופתח אותה. כשעשה זאת, הבחין ברכב מסחרי כהה שחנה ליד היונדאי בת העשר שלו.

הם הציגו את התגים שלהם.

"בלשית קֶנְדְרָה קולינס," אמרה האישה.

הגבר אמר, "בלש ריס מילס."

"אז, כאילו, מה הולך?" שאל טוד.

"אנחנו רוצים להיכנס פנימה ולשוחח איתך," אמר מילס.

"על מה?"

"נוכל לדבר על זה בפנים."

טוד העביר בעצבנות את משקלו מרגל לרגל.

"יש לכם צו?" שאל.

קנדרה קולינס הזדעפה. "למה שנזדקק לצו, מר קוקס? האם אתה עושה משהו שאתה לא אמור לעשות?"

"לא, שיט, לא, שום דבר בסגנון הזה," נחפז טוד לענות ועטה חיוך מאולץ. "סתם חשבתי שזה מה שאמורים להגיד כששוטרים רוצים להיכנס לך הביתה."

טוד נסוג מהדלת ואִפשר להם להיכנס. כשחצו את המפתן ומצאו עצמם באזור המטבח, הביטו שניהם בקרוואן במבט מסויג. הקרוואן הכיל אזור מגורים קטן, אם אפשר לכנות אותו כך, בצידו האחד, ומסדרון צר שהוביל לשני חדרי שינה ואמבטיה, בצידו השני. הכיור היה מלא בכלים והדלפק נקבר תחת פחיות בירה וקופסאות מזון מהיר ריקות.

טוד אמר, "תראו, אני לא יודע למה אתם פה, אבל אני נקי, כאילו, אם אתם מחפשים סמים או משהו. אני לא משתמש בכלום. אני לא נוגע בדברים האלה. רציני."

ריס מילס בחן את הבלגן בכיור. "אתה טוד קוקס? בן עשרים ואחת? יליד ניו הייבן, עשרה בספטמבר 2000?"

"כן, שנה לפני שכל החרא הזה קרה."

קנדרה, שניצבה מאחוריו, שאלה, "לאימא שלך קוראים מדליין קוקס?"

"נכון," אמר והסתובב להביט בה, גבו כעת אל הבלש מילס. "זה קשור אליה?"

קנדרה שלפה את הטלפון שלה, פתחה את גלריית התמונות ואמרה, "אני רוצה שתראה משהו."

היא הושיטה את זרועה לפנים, והחזיקה את המכשיר נמוך כל כך עד שטוד נאלץ להתכופף כדי להביט בו.

"אני לא ממש יכול לראות —"

"תסתכל יותר מקרוב," אמרה.

טוד ניסה להתמקד ורכן לפנים. בדיוק אז הגיח ריס מאחוריו ונעץ מחט בצווארו.

"מה לעז —" הסתובב טוד באחת, וטפח על צווארו כאילו עקצה אותו דבורה. אבל ריס היה זריז, ולא הספיק רק להשלים את הזריקה, אלא גם לשלוף את המזרק לפני שטוד יצליח לחטוף אותו ממנו.

כמעט תכף ומייד איבד טוד את שיווי המשקל. "א...לו...הים, מה לעזא —"

הוא הביט מבולבל בריס, שפשוט עמד וחייך חיוך קודר. "צר לי, מר קוקס."

קנדרה אמרה, "כבר חוזרת, ריס." היא יצאה מהקרוואן.

"ל...אן השודפה שווך הווכת..." אמר טוד, ושלח יד אל הקיר כדי להתייצב.

"זה לא ייקח הרבה זמן, ולא אמור לכאוב לך," אמר ריס, ובקולו שמץ של אהדה. "תכף הכול ייגמר." הוא הוציא מכיסו כפפות גומי והחל לעטות אותן, תוך כדי שהוא מושך אותן ומשחרר כשהגיעו למפרק ידו.

טוד החל להחליק במורד הקיר. כשישבנו נגע ברצפת הקרוואן, הוא השעין את ראשו על הקיר והחדר הסתחרר סביבו.

דלת הקרוואן נפתחה וקנדרה, שעטתה גם היא כפפות, חזרה פנימה עם שני תיקי בד גדולים. היא שמטה אותם על הרצפה, פתחה אחד מהם והוציאה דבר־מה מבריק ושחור שקופל מספר פעמים. היא פתחה את הרוכסן שלו ופרשה אותו מלוא רוחבו.

שק לגופה.

"עדיף שנכניס אותו לפני שיחרבן במכנסיים," אמרה. "אני לא רוצה להתעסק עם יותר ניקיונות ממה שנחוץ."

ריס הנהן בהסכמה.

טוד עדיין לא מת, אבל בקושי נשארה בו רוח חיים כדי שיוכל לשתף פעולה ולהיכנס לשק. ריס אחז בו מתחת לבתי השחי וגרר אותו עד ששכב על השק. הוא הרים את צדדי השק ועטף אותו ואז סגר את הרוכסן מכיוון רגליו של הצעיר הגוסס.

הוא השתהה לרגע לפני שסגר את השק על פניו של טוד, והביט בהבעתו המתערפלת בעיניו של הגוסס.

"זה תמיד החלק המעניין," אמר. "רגע המוות."

הוא סגר את השק עד הסוף. מבפנים השמיע טוד מילה אחת עמומה: "חשוך."

"עוד כמה זמן?" שאלה קנדרה את ריס.

הוא משך בכתפיו.

"כמה דקות, גג."

מתוך השק נשמעו רחשים קלים במשך שניות ספורות, ואז — דממה. קנדרה הביטה בגופה הדוממת במשך רגע, ואז פתחה את התיק השני והחלה להוציא ממנו פחיות של חומר פותח סתימות, מברשות לקרצוף, אקונומיקה בבקבוקי תרסיס, בגדים נקיים, מגבות נייר ושקיות זבל.

ריס אמר, "האמבטיה כולה שלך."

קנדרה הזדעפה. "בחייך."

ריס הניד בראשו בנחישות. "את יודעת שאני לא מסוגל להתמודד עם זה. אם המצב באמבטיה אפילו קרוב למצב במטבח, זה יהיה כמו תא שירותים מעבר לקווי האויב."

אלוהים, חשבה קנדרה, יש לו כזו פוביה מלכלוך. להרוג מישהו הוא מסוגל, אבל רק תבקשי ממנו לנקות שירותים וכבר הוא נראה כאילו תכף יקיא את כל מה שאכל לצהריים.

היא אמרה, "במה נראה לך שהוא התעסק? הוא כמעט עשה במכנסיים מהמחשבה שאנחנו שוטרים אמיתיים."

מילס הביט בטלפון שנח על המחשב הנייד. "זה פריפייד. בטח סמים." הוא השתהה. "מה זה משנה."

קנדרה אמרה, "היה הרבה יותר פשוט אם היינו יכולים פשוט להצית את המקום הזה, כמו את המקום הקודם."

"אם לא הייתה תחנת כיבוי אש ממש מעבר לעצים האלה, הייתי אומר שכן. אבל הם יהיו פה תוך שניות. המקום הזה בחיים לא יספיק להישרף."

הם עבדו בשיטתיות. בגלל הרגישויות של השותף שלה, מצאה את עצמה קנדרה בירכתי הקרוואן, והסתערה על חדר האמבטיה. היא ניקתה את הכיור ואת המקלחת, ואז שפכה חומר פותח סתימות לביוב, ובכך וידאה שהכול, למעט המסננים, יפורק לחלקיקים. אחר כך ניקתה באקונומיקה כל משטח. האסלה, קירות המקלחת, ואפילו פנים המגירות והארונות.

היא השליכה לשקית זבל את מברשת השיער של טוד, סכין גילוח, מברשת שיניים, סבונים משומשים חלקית וכל פריט היגיינה שהיה ברשותו. היא לא הסתפקה בריקון פח האשפה הקטן שבחדר: גם את הפח עצמו הכניסה לשקית הזבל. גם את מגבות הגוף והידיים.

"איך הולך שם?" קראה.

בהמשך המסדרון, מהמטבח, ענה לה ריס, "מתקדם."

קנדרה נזקקה להפסקה וחצתה את המסדרון הצר אל הנקודה שבה הוא נפתח אל המטבח. המשטחים היו פנויים ונקיים, הכיור העשוי פלדת אל־חלד היה ריק ובוהק, ועל דלת המקרר לא ראו אפילו טביעת אצבע אחת.

היא שרקה. "המקום הזה כמעט נראה מספיק טוב בשביל לעבור לגור בו, אם זה לא היה קרוואן דפוק."

נדרשו להם כמעט ארבע שעות. הדבר האחרון שעשו היה לחזור לרכב המסחרי שלהם כדי להוציא ממנו שואב אבק עוצמתי ולהעביר אותו פעם אחת על פני כל השטח. ליד הדלת נערמו שק הגופות ועשר שקיות זבל עמוסות שכללו, בין השאר, את בגדיו של טוד מהארון ומהמגירות בחדר השינה, את כל כלי האוכל, אשפה מהפח מתחת לכיור, ואת משולש הפיצה האכול למחצה.

"הסתכלת מתחת למיטה?" שאל אותה ריס.

"אני לא מטומטמת," אמרה קנדרה. "וטוב שעשיתי את זה. מצאתי שם פחית בירה ריקה. הייתי עושה סיבוב גם בחוץ, למקרה שהוא זרק שם משהו."

ריס שקשק בפניה במפתחות המכונית על אצבעו המורה. "אני אקח את היונדאי. בואי נעמיס כמה שאפשר באוטו. כל מה שלא ייכנס — נעיף לרכב שלנו. קודם נעצור בבית הלוויות, ואז במזבלה."

היא הציצה בשעונה. "כמעט שתיים."

"עם קצת מזל, נסיים הכול עד הזריחה. אני מתכוון לישון כל היום."

"היית רוצה."

כל אחד מהם אחז בקצה אחד של שק הגופה והם השליכו אותו אל תא המטען של היונדאי. הם הצליחו להכניס לשם גם כמה שקיות זבל ואז מילאו את המושב האחורי. השקיות הנותרות נכנסו לרכב המסחרי.

נדרש להם רגע להסדיר את הנשימה.

"אני מסריחה מאקונומיקה," אמרה קנדרה. "נכון שקוראים לנו 'מנקים', אבל לא לזה הכוונה."

"רוצה לנסוע אחריי או לצאת ראשונה?"

"אני אסע אחריך. לא בטוחה שאני זוכרת איפה הפנייה."

"שיט. הטלפון."

"בשקית זבל. זה היה ליד המחשב הנייד."

"לא, זה היה הטלפון החד־פעמי. טלפון צדפה זול. בטוח היה לו מכשיר אישי. ליד המחשב הנייד היה חשבון של מפעיל סלולרי."

קנדרה אמרה, "הוא בטח עליו, בכיס, בשק הגופות."

"נחפש את זה אחר כך."

שניהם השתתקו לרגע. ריס היטה את ראשו לאחור, הצמיד את ידו הימנית למצחו והתבונן בכוכבים.

ואז הוריד את היד, פלט אנחה ארוכה ואמר, "שניים גמרנו. נשארו עוד שבעה."

 

 

שלושה שבועות קודם לכן

1

ניו הייבן, קונטיקט

"אתה גוסס."

ד"ר אלכסנדרה ניימן ציפתה לתגובה כלשהי עם מסירת האבחנה, אבל מיילס קוּקְסוֹן היה עסוק בטלפון שלו.

"שמעת אותי?" שאלה אלכסנדרה. "אני יודעת שזה בוטה, אבל תמיד אמרת לי להיות ישירה איתך. אין לי שום אפשרות לייפות את זה."

היא עזבה את מקומה מעברו השני של השולחן והתיישבה ליד מיילס, על כורסת עור שניצבה מעט באלכסון, כך שברכה הימנית הייתה במרחק סנטימטרים בודדים מברכו השמאלית. בידה החזיקה תיקיית מסמכים בעובי של כסנטימטר וחצי.

מבטו של מיילס היה מרוכז עדיין בטלפון שלו, ובעוד שני אגודליו מקלידים במרץ הוא אמר, "אני מחפש על זה מידע."

"אין צורך שתחפש על זה מידע," אמרה. "אני יושבת פה, ממש לידך. שאל אותי מה שאתה רוצה."

הוא הציץ בה לרגע. "את טועה, אלכס. אין מצב שאני גוסס. אני בן ארבעים ושתיים, לעזאזל. זה משהו אחר. זה מוכרח להיות. תסתכלי עליי, בשם אלוהים."

היא הסתכלה. מיילס נראה כמו אדם בכושר גופני טוב. גובהו כמעט מטר שמונים ומשקלו כשבעים קילוגרמים חטובים. היא ידעה שבשנות השלושים שלו רץ מרתונים ושהוא עדיין רץ כמה פעמים בשבוע. הוא היה כמעט קירח, אבל זה החמיא לו, במין סגנון פטריק סטיוארט שכזה.

"מיילס, ערכנו בדיקות והן —"

"שיזדיינו הבדיקות," הוא אמר, הניח את הטלפון שלו והסתכל לה בעיניים. "כל ה'סימפטומים' שלי, נקרא להם ככה — את כולם אפשר לשייך לסטרס. את אומרת לי שמעולם לא היית חמת מזג, חסרת מנוחה או שפה ושם שכחת דברים? וכן, בסדר, הייתי קצת מגושם לאחרונה. נפלתי פה ושם. אבל לא יכול להיות שזה מה שאת אומרת שזה."

היא לא אמרה דבר, אבל החליטה לאפשר לו לאוורר את מה שהוא מרגיש.

"אלוהים," לחש מיילס. "איך יכול להיות שאני... זה מתח, סטרס, חד וחלק. רופאים דפוקים שכמוכם, תמיד אתם מחפשים בעיות בכוח. מחפשים איך להצדיק את כל שנות הלימודים האלה שלכם."

אלכסנדרה הרצינה, אבל לא בהבעה ביקורתית. היא הבינה את הכעס.

"סליחה," אמר מיילס. "זה היה נמוך."

"זה בסדר."

"זה... זה הרבה מאוד לעכל."

"אני יודעת."

"זה לא סטרס, נכון?"

"אם זה היה רק קצת חוסר מנוחה או קצת שכחנות או אפילו השינויים הקיצוניים במצב הרוח — הייתי מסכימה איתך. אבל סטרס לא מסביר את תנועות הגוף הלא רצוניות, את הקפיצות, את העוויתות שאתה —"

"פאק," אמר. "פאק פאק פאק."

"ועליי להבהיר את מה שאמרתי, בעניין זה שאתה גוסס. זה חשוך מרפא, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. אני יכולה לתת לך מרשם לטטראבנאזין, שיכול לעזור לשכך את הסימפטומים שלך כשהם יתגברו, אבל זה לא מרפא."

מיילס צחק בסרקזם. "למה זה לא היה יכול להיות סרטן? עם סרטן יש כל מיני דברים שאפשר לעשות. לנתח ולהוציא אותו, לתקוף את זה בכימו. אבל זה?"

"אין איך להתחמק מזה," אמרה אלכסנדרה. "מחלת הנטינגטון... זה כאילו לקחת אלצהיימר, ניוון שרירים ופרקינסון וערבבת אותם בבלנדר. הסימפטומים שלך דומים מאוד לכל אחד מהסימפטומים של המחלות אלה."

"רק יותר גרועים."

היא לא אמרה דבר.

"לפני כמה ימים," אמר, "רציתי להציב כף רגל אחת לפני השנייה, הכי פשוט, והמוח שלי היה כזה, 'אין מצב, חבר. לא יקרה.' ואז, שנייה אחר כך, זה הסתדר. דוריאן, העוזרת שלי, קבעה פגישה ועדכנה אותי בפרטים. חמש דקות אחר כך בקושי זכרתי משהו ממה שאמרה."

"אני יודעת."

"אני עובר תקופות של חוסר מנוחה, כאילו מגרד לי כל הגוף, אני מוכרח לעשות משהו, לא מצליח להירגע." הוא השתהה לרגע. "כמה זה צפוי להחמיר?"

"זאת מחלה של המוח," אמרה בצורה יבשה ועניינית. "אתה תאבד יותר ויותר שליטה על התנועה. כשסובלים מניוון שרירים, אפשר להישאר חדים לגמרי מבחינה מנטלית בזמן שהיכולת הגופנית מידרדרת, אבל מחלת הנטינגטון משפיעה גם על יכולות קוגניטיביות."

"דמנציה," אמר מיילס.

הרופאה הנהנה. "בשלב מסוים תזדקק לטיפול מסביב לשעון. אין לזה מרפא. עובדים על זה, אבל עובדים על זה לא מעט זמן. יום אחד, זה יקרה."

"אבל זה לא יקרה בזמן בשביל לעזור לי," אמר.

אלכסנדרה לא אמרה דבר.

"מי עורך את המחקר? כמה כסף הם צריכים? אני אכתוב להם צ'ק והם יוכלו להזיז את התחת ולעשות משהו. מה הם צריכים? מיליון? עשרה מיליון? תגידי לי. מחר אני כותב להם את הצ'ק."

הרופאה נשענה לאחור בכורסה ושילבה את זרועותיה. "כסף לא יוציא אותך מזה, מיילס. לא הפעם. כל הכסף שבעולם לא יניב תרופה בן לילה. אנשים מסורים מאוד עובדים על המחקר הזה."

מיילס היטה את ראשו לאחור והשקיף מהחלון תוך כדי שעיכל את כל מה שנאמר. "כמה זמן?"

"טוב, זה העניין. במחלת הנטינגטון או בסרטן או בלב, לא משנה מה — אין טעם לנסות לצפות תוחלת חיים. תראה את סטיבן הוקינג. כשאבחנו אצלו ניוון שרירים — אתה יודע, מחלת לו גריג — נתנו לו שנתיים. הוא חי כמה עשרות שנים נוספות. בשנה שעברה הגיע אליי מישהו לבדיקה שגרתית, אמרתי לו שהוא בריא כמו שור. יומיים אחר כך הוא צנח ומת מהתקף לב."

"זה לא מעודד," אמר מיילס.

"אני יודעת. במקרה שלך, זה יכול היות ארבע או חמש שנים, פחות או יותר, וגם יכול להיות שיש לך עוד עשרים שנה. כשערכנו את הבדיקה הגנטית, חיפשנו חזרות רבות של נוקלאוטידים. מתחת לשלושים ושש חזרות, הביטוי של המחלה הוא חלקי בלבד, אבל כשמגיעים לשלושים ותשע חזרות, בערך, אז —"

"אני לא יודע על מה את מדברת. באפליקציות אני מבין. בעניינים האלה של הדי־אן־איי — לא כל כך."

אלכסנדרה הנהנה לאות הבנה. "סליחה. זה היה טכני מדי. תראה, נרצה לערוך לך הערכות תקופתיות, כדי לבדוק מה שלומך. זה יכול לאפשר לנו להבין טוב יותר מה הפרוגנוזה שלך לטווח הארוך."

"יכול להיות שאחיה זמן רב, אבל זה יהיה זוועה," אמר.

"כן. זאת השורה התחתונה. אתה יודע שאתה חולה בזה. אם ישנם דברים שאתה צריך לעשות, דברים שאתה רוצה להספיק — דברים שאתה רוצה לתקן — זה זמן טוב לעשות אותם. יכול להיות שבסופו של דבר יישאר לך עוד הרבה מאוד זמן. אבל אבחנה כזאת מחדדת את המיקוד. היא עוזרת לקבוע סדרי עדיפויות." היא נאנחה. "צר לי, מיילס. אני אהיה איתך לאורך כל הדרך." היא השתהתה. "וישנו עוד עניין שעליו אנחנו צריכים לדבר."

"אלוהים, די עם הבשורות הרעות."

"לא, אבל אני רוצה לשאול אותך שוב על ההיסטוריה המשפחתית שלך. האם לאחד ההורים שלך הייתה מחלת הנטינגטון?"

"לא," אמר. "זאת אומרת, לא שידוע לי. אולי לאחד מהם היה, אבל זה לא הספיק לבוא לידי ביטוי. הם מתו בתאונת דרכים כשהיו בני ארבעים ומשהו. אבא שלי היה שתיין. הוא התנגש עם הפורד אקספלורר שלהם בבסיס של גשר בכביש מריט פארקוויי."

"יש לך אח, נכון?"

מיילס הנהן. "גילברט."

"הנטינגטון הוא עניין תורשתי. נכון שזה עלול היה להתפתח אצל ההורים שלך, אבל הם מתו בטרם עת. כל אחד מהם היה יכול להוריש לך את זה. אם הורה חולה בהנטינגטון, לכל אחד מהילדים יש סיכוי של 50 אחוז לחלות בזה."

"סיכויים די גבוהים."

"נכון. כך שיש סבירות גבוהה שגם אחיך ירש את זה. אני חושבת שהוא צריך להיבדק." היא היססה. "אתם קרובים?"

"הוא עובד אצלי," אמר מיילס.

"זה לא מה ששאלתי."

"אנחנו... קרובים. העניינים נהיו קצת מתוחים אחרי שהוא התחתן עם קרואלה דה ויל."

"סליחה?"

"קרוליין. אני לא... ממעריציה. אבל גם היא לא ממש מחבבת אותי." הוא הרהר בדבריה של הרופאה. "אדבר עם גילברט. אציע לו להיבדק. או שאולי..."

"אולי מה?"

"כלום," אמר.

אלכסנדרה המתינה, ובשתיקתה ניסתה לעודד אותו לחלוק איתה עוד ממחשבותיו. כשלא עשה זאת, אילצה את עצמה לחייך.

"יש גם משהו קטנטן חיובי בכל הסיפור," אמרה.

"זה לא כמו בבדיחה ההיא, נכון?" שאל מיילס. "כשהרופאה אומרת, 'יש לי חדשות רעות וחדשות טובות. הרעות הן שאתה גוסס, אבל הטובות הן שאני שוכבת עם בראד פיט'?"

אלכסנדרה אמרה, "לא, זה לא כזה."

"אוקיי, ספרי לי."

"ובכן, אתה לא נשוי. אין לך ילדים. אם היו לך ילדים, הבשורות האלה היו איומות ונוראיות עבורם. זה היה מספיק נורא בשבילם לגלות שיש לך את האבחנה הזאת. אבל בנוסף על זה, להתמודד עם האפשרות שגם הם עלולים לחלות בזה. סיכוי של אחד משניים. אני חושבת שעבורך זה עלול היה להיות נטל רגשי נוסף, שאתה ממש לא צריך בתקופה כזאת."

מיילס בהה בה, בהבעה אטומה.

"מיילס?" אמרה.

"סליחה," אמר. "לרגע איבדתי את זה."

אלכסנדרה נראתה מוטרדת. "האם יש לך ילדים, מיילס?"

ומיילס חשב, זאת בדיוק שאלת מיליון הדולר, לא?