חבורה לא סודית

פרק ראשון
שודד וחכם נכנסו לנהר

ביום שני חיכיתי לאמא מחוץ לבית הספר. הדבקתי על הפנים שלי חיוך גדול ומזויף, כדי שהיא לא תשאל איך היה ולא תגלה מה קרה. חייכתי את החיוך הכי הכי גדול שלי ורק סיפרתי כמה טוב ונעים היה לי בהפסקה, אבל בראש שלי התרוצצו המחשבות. נזכרתי איך בהפסקה, כשעשו ״כוחות״ לכדורגל, גיא בכלל לא בחר בי, ואפילו כשממש ביקשתי ורציתי, הוא בחר דווקא בעידו.

גיא ואני חברים כבר מגיל שלוש ותמיד אנחנו משחקים יחד. לא הבנתי מה קרה, אבל התאפקתי. שיחקתי בקבוצה היריבה והפסדנו.

״למה לא בחרת בי?״ הטחתי בגיא בכעס בסוף ההפסקה.

״עומר, הפעם רציתי לנצח,״ ענה גיא בלי להתנצל. ״במשחק הקודם היית שוער גרוע. עידו שחקן טוב יותר. אתמול בחוג ראיתי את המהלכים המעולים שלו, וחוץ מזה שנינו בחוג כדורגל, שנינו משקיעים בזה, אנחנו רואים את כל המשחקים ואוספים את הקלפים. אתה מעדיף להיות בחוג תיאטרון. עידו ואני בכלל לא אוהבים תיאטרון. אתה לא מתאים לחבורה שלנו.״

״איזו חבורה?״ נבהלתי. חשבתי שכבר יש לנו חבורה, חבורת הבלשים, שאני וגיא הקמנו כשעוד היינו בכיתה א'. מישהו היה משאיר קקי של כלב מחוץ לבניין שלי בקביעות, ואחרי ארבע פעמים לפחות שדרכתי על הקקי, החלטתי שאני פשוט חייב לגלות מי זה, והקמנו את חבורת הבלשים כדי לעלות על עקבותיו.

״זאת חבורה חדשה שהקמנו,״ גיא הסביר בהתנשאות, ״חבורת ה'מִחוץ'.״

״מחוץ לְמה?״ כל המחשבות כבר התבלבלו לי בראש.

״חבורת 'מחוץ לשיעור'. פשוט מצאנו את עצמנו הרבה במסדרון אחרי שסילקו אותנו מהכיתה וגילינו שאפשר לעשות מזה כיף ממש. אתה בחבורת ה'בִּפְנים' עומר, בילדים המצטיינים. אני לא שייך להם. אנחנו פשוט לא מתאימים לאותה חבורה.״ הוא בעט בכדור שלו ונכנס לכיתה.

בשיעור ביקשתי מהמורה אלון שיעביר אותי מקום.

״קרה משהו?״ הוא שאל מיד.

הוא בטח זכר שאני זה שביקשתי (ואפילו קצת דרשתי) לשבת ליד גיא. המורה אלון הוא מסוג המורים שתמיד שמים לב אם ילד בכיתה עצוב או אם קרה לו משהו רע.

״אני רוצה לעבור מקום,״ אמרתי שוב בלי להסביר ודאגתי שהקול שלי יישמע נחוש מספיק.

בלי לשאול שאלות מיותרות הוא העביר אותי לשבת ליד רונה ואת עידו העביר ליד גיא. וזהו. לא הסתכלתי יותר לכיוון של גיא כל היום. הוא בכלל לא שווה שאני אבזבז עליו את הזמן שלי. גם אם יבקש סליחה בעוד שנה אני לא אסלח לו, אני תמיד אזכור שהוא חבר כזה שלא כדאי לסמוך עליו. אפילו שבהפסקה השנייה הוא ביקש ממני סליחה והסכים להיות חבר שלי אפילו שאני מחבורת ה״בִּפְנים״, לא הסכמתי לסלוח לו.

בערב לפני השינה אמא התיישבה לידי. ״אני אנחש ניחוש ואתה תגיד לי אם ניחשתי נכון,״ היא הציעה. הינהנתי בלי חשק.

״אני מנחשת,״ אמרה, ״שהיום בבית הספר קרה לך מקרה לא נעים.״

לא אמרתי כלום, והיא פשוט המשיכה לדבר. ״ואני מנחשת שאתה בכלל לא רוצה לספר.״

״נכון!״ שילבתי את הידיים והרמתי את הראש בהתנגדות.

אבל אמא התעלמה מהמחאה הקטנה שלי והמשיכה: ״יש לנו בבית את התלמוד, שהוא ספר עתיק שנכתב לפני יותר מאלף שנים ויש בו סיפורים שמתאימים בדיוק למקרים כאלה. אז עומר, אולי נקרא יחד סיפור מהספר העתיק שלנו?״ לא הבנתי איך ספר עתיק שנכתב לפני שבכלל המציאו את בתי הספר או את הכדורגל יכול להיות קשור לריב שלי ושל גיא, אבל מפני שהייתי קצת סקרן, הסכמתי לנסות.

לאמא שלי יש חוש מיוחד לסיפורים. העיניים שלה נדלקות בכל פעם שהיא רק מתחילה לחשוב על סיפורים. אפילו את ״הארי פוטר״ היא יודעת בעל פה. יש לה כוח־על שבזכותו היא יכולה ממש לבלוע מילים לתוך הגוף ולהוציא אותן החוצה בדיוק ברגע המתאים. פעם כשהייתי רק בן חמש הלכתי מסלול שלם של עשרה קילומטרים רק כי הסיפור שלה לא נגמר. ילדים גדולים יותר הלכו את המסלול וצנחו על האדמה באמצע ההליכה מרוב עייפות, ורק אני המשכתי ללכת ולהאזין לסיפור, והרגליים שלי פשוט הלכו מעצמן.

״רק תגיד לי,״ היא שאלה, ״איזה סוג של סיפור לחפש?״

״סיפור על שני חברים טובים שכל אחד מהם אוהב משהו אחר,״ עניתי בשקט.

״יש לי סיפור שמתאים בדיוק. הוא קצת שמח וקצת עצוב, ויש בו שני חברים מאוד־מאוד טובים וריב אחד גדול. מוכן לשמוע?״

״מתאים,״ נדרכתי. ואמא שלפה את הספר, נשפה קלות על הכריכה כדי להעיף ממנו את האבק והתחילה לספר:

היתה זו שעת צהריים ביום קיץ חם, יוחנן ישב ולימד בבית המדרש בטבריה. סביבו תלמידים רבים, שקטים, דרוכים, מקשיבים בקשב רב לכל מילה היוצאת מפיו. אבל ליוחנן כבר נמאס. אפילו אם הוא יגיד סתם ״פשטרקברקשדג״, או איזה קשקוש אחר, הם בטח יהנהנו ויגידו, ״אוהו, איזו חוכמה, איך לא חשבנו על זה קודם.״ הוא היה המורה הנערץ עליהם, האיש החכם ביותר בסביבה, והוא היה בודד. הוא הכיר את בית המדרש מאז שהוא זוכר את עצמו. אבא ואמא לא היו לו. בית המדרש היה הבית היחיד שהכיר מאז ומעולם. אבל היום הוא רק רצה להיות איש רגיל, פשוט, כזה שיכול לחיות את חייו בלי שכולם יסתכלו עליו. הוא לא היה יכול לפסוע בבית המדרש שני צעדים בלי שמישהו ירדוף אחריו עם שאלה או ינסה להרשים אותו עם איזה סיפור חדש.

יוחנן ישב מול התלמידים ובראשו צצה מחשבה מטופשת. נראה אם הם יצליחו להגיד לי שאני מדבר שטויות או ימשיכו להנהן בכבוד בלי לחשוב, הירהר, ובלי לחשוב יותר מדי עטה על פניו את ההבעה הרצינית ביותר שלו והכריז בהתלהבות: ״אני חושב שמהיום כל אחד שנכנס בבוקר לבית המדרש צריך קודם כול לעשות עמידת ראש כדי לגרום לכל המחשבות להתעורר ורק אז להתיישב ללמוד.״ הוא הביט סביב וחיכה לתגובות ואז, בלי לומר מילה קמו כל התלמידים מהכיסאות וניסו לעמוד על הראש. יוחנן ראה את הרגליים שלהם עולות ויורדות ואת הפנים שלהם מאדימות מרוב מאמץ, והחליט שאין ברירה, הוא צריך קצת להתרחק מהם ולגלות את העולם שבחוץ. בלי להיפרד מאף אחד הוא קם בשקט ממקומו, פתח את הדלת ויצא החוצה.

הוא צעד בדרך, התרחק מהעיר, חיפש מקומות חדשים ומסעירים עד שרגליו נשאו אותו אל נהר הירדן. אין כמו טבילה נעימה במים הקרירים, הירהר בלבו ומיד פשט את בגדיו ונכנס למים.

יוחנן נהנה להרגיש את המים עוטפים את גופו ומלטפים את פניו ברוך. בהמשך, הרחק ממנו, ראה עוד מתרחצים ומתרחצות, שהסתכלו עליו מדי פעם והתלחשו ביניהם. יוחנן ידע שהוא איש יפה תואר ונהנה מהמבטים.

לפתע נשמעו מרחוק קולות של שיירה מתקרבת. מיד היה ברור שמשהו אינו רגיל. כל המתרחצים נראו נרעשים, וכולם אספו את בגדיהם וברחו. יוחנן הרים את ראשו וזיהה את הבגדים הצבעוניים, את חביות היין ואת השלל הרב שעל העגלות.

זו היתה שיירה של שודדים. יוחנן רצה לצאת מן המים, אך תנועותיו היו אִטיות מדי. הוא לא היה רגיל בפעילות ספורטיבית ולא היה יכול לשחות במהירות רבה. הרי לרוב רק ישב ולמד כל היום. יוחנן ניסה לשחות נגד הזרם והפעיל את כל שריריו, אבל השודדים היו מהירים ממנו.

לפתע הסתכל עליו אחד השודדים, ומבטיהם הצטלבו. השודד התחיל להתקרב לכיוונו. יוחנן נבהל וניסה לברוח. הוא הניע את זרועותיו ואת רגליו בכל הכוח, וכשראה שזה לא עוזר הכניס את ראשו לתוך המים וניסה לצלול אל מתחת לפני המים ולחכות עד שהשודדים יסתלקו. לרגע קט נדמה היה לו שהצליח. השקט שבתוך המים אפף אותו ועירפל את חושיו, אבל תקוותו נסדקה בבת אחת. בתנועה קלה ומיומנת תפס השודד את יוחנן והניף אותו היישר אל גדת הנהר.

יוחנן כבר דמיין את סופו קרב. לבו פעם בעוצמה, כל בגדיו נטפו מים ומחשבותיו סערו. מעולם לא דמיין שהיום שבו יעזוב את בית המדרש יהיה גם יום מותו. הוא שכב מחוץ למים וחיכה למכת המוות שינחית עליו השודד, אבל המכה לא הגיעה. הוא פקח עין סקרנית והציץ אל השודד, הסתכל על בגדיו הרטובים ועל גופו החסון. ואז, כשהביט בפניו, פגש בעיניים בורקות ובחיוך נעים. בעצם, השודד הזה לא נראה מאיים בכלל.

״למה קפצת אחרי לנהר?״ שאל.

״חשבתי שטבעת,״ ענה השודד בפנים נפולות.

״רצית להציל אותי?!״ יוחנן השתתק פתאום וחשב לעצמו, אני לא אמות היום! הוא רק רצה להציל אותי. להציל!!! ופתאום נחתה עליו ההבנה שהוא לא מפחד מהשודד, שבאמת הציל אותו, וכי הוא רוצה שהשודד הזה יהיה השותף שלו ללמידה. הוא חייב להביא אותו לבית המדרש. סוף־סוף מישהו שיעז להתנגד ולא רק ינסה להתחנף אליו כל הזמן.

״אני לא מכיר הרבה אנשים אמיצים כמוך,״ הוא אמר בהתרגשות. ״אני זקוק לאומץ שלך בבית המדרש שלי. התעוזה הזו היא בדיוק מה שנחוץ כדי להיות תלמיד חכם. להעז לשאול שאלות קשות, לחפש תשובות חדשות.״

השודד התחיל לצחוק בקול רם. ״זה הרעיון הכי מטופש ששמעתי אי־פעם,״ אמר. ״אני שודד, לא תלמיד חכם. אני לא מבין כלום בעולם שלכם.״