בעולם לא מתוקן

1

חודש לפני כן

"טוב, גבירותי ורבותי, אירן ויענק'לה הם המנצחים שלנו הערב," מכריז אפי, גבר גוצי וחייכן כבן חמישים שעומד ליד לוח מחיק שתחת הכתוב עליו מבצבצים כרוחות רפאים שרידיהן של אותיות וספרות ישנות. "שוב," הוא מוסיף לקול כמה צחקוקים. באגודל קצר ובשרני הוא פוקק את הטוש ומתקרב אל השחקנים, יודע שהזִקנה מאריכה ומסרבלת את ההתארגנות. בזכותה יעמדו לרשותו דקות ממושכות של תנועות, השתהויות ולבטים, שהוא מתכוון לנצל על מנת להעלות את הצעתו.

בחוץ חורף. רוח חזקה נושבת, והבזק ברק ואחריו רעם עמום, מרוחק, גוררים "אוּאַה" ו"פְּשְשְשְ". הרוח מתדפקת על חזית הזכוכית ומרעידה את הדלת. "תראו מה זה!" קוראת מישהי, "נו, נו," נאנחת אחרת. חריקות של כיסאות, רשרוש שקיות ודיבורים במגוון מבטאים ממלאים את החלל שבו ערוכים עשרים שולחנות, ארבעה כיסאות סביב כל אחד, ובצדו ניצבת פינת כיבוד ושתייה. דרך המסננת של מזג האוויר עברו הערב רק השחקנים הקבועים, שמונה זוגות שבעבורם שקולה ההיאחזות בהתכנסות הדו־שבועית הזו להיאחזות בחיים. האחרים נותרו ספונים בבתיהם, מוגנים מפני הקור והרטיבות.

"מה שלומך, יצחק?", "איזה מזג אוויר יש לנו הערב," אפי מפזר ביניהם כשהוא עובר בין השולחנות, מיישר בלי משים פוסטר ממוסגר התלוי על הקיר. "נהדרות העוגיות שהכנת לנו, רחל," הוא מחייך אל קשישה חמורת סבר הטורחת על עוגיותיה הנותרות, אחת אחת היא אוספת אותן אל מכל פלסטיק המוטמן בתיקה. אפי חולף על פני כולם ונעמד ליד הזוג המנצח.

"אירן יקירה, אני מזמין אותך להרים כוסית לכבוד זכייתנו." המילים מתגלגלות בפיו של יענק'לה ברעננות ובהתרגשות השמורות לפעם ראשונה. הוא מקפל את משקפי הקריאה שלו, מרחיק מגופו את האפודה הסרוגה ומחליק אותם אל כיס החולצה. במקומם הוא מרכיב משקפי ראייה לרחוק ומחייך אל אירן, ציפייה גלויה, משוללת הגנות, על פניו.

"לא מתייאש אף פעם, מה?" אפי מניח יד על כתפו ומביט בו בחיבה בעיניים קטנות מאוד ונוצצות מאוד.

"תודה. לא," אירן מחזירה בנימוס מרוחק. היא טופחת קלות על עורפה באצבעות מטובעות ומשורגות, שציפורניהן משוחות אדום, מוודאת ששערה אסוף עדיין בקפידה. "כבר אמרתי לך," היא שולפת מהתיק צעיף שצבעו כתכלת העז של עיניה, קושרת אותו סביב צווארה הדק, הזקן, וממשיכה, "יש לי בַּיָה," בחיתוך דיבורה ההחלטי ובניגון הצרפתי שבפיה נשמעת טעותה מכוונת, מתבקשת כמעט, כמילה שחסרה עד כה מהעברית, "אני לא אוהבת זקנים."

שפתיו הדהויות, חרוצות הקמטים, של יענק'לה נפתחות לדבר אליה, אך הן רועדות כמצבר המתקשה להניע, עלבון שהותיר אחריו שבץ בשנה שעברה. "ואני כבר אמרתי לך," הוא אומר לבסוף ומתנשף בהקלה, עור צווארו הכרבולתי אדום ממאמץ, והוא מביט בה בעיניים בורקות, "אני אחכה לך. יש לי סבלנות."

"סבלנות אולי יש לך, זמן לא," היא עוקצת, והוא מתענג על מילותיה.

"פנה אלי בחור צעיר, תיכוניסט," אפי ממשיך בתוכניתו. מעת לעת הוא מציץ לעבר הדלת והרחוב, ועל פניו המבהיקות התלהבות של מי שנושא עמו בשורה, "הוא לומד במגמת קולנוע והוא רוצה לעשות את סרט הגמר שלו על הטורנירים שלנו."

"מי?!" שואלת בקול רם מדי קשישה קטנה וכדורית בחליפת טרנינג ירוקה שיושבת ליד שולחן סמוך, וההבעה האבודה על פניה מסגירה שאין זה הפרט היחיד שחמק ממנה.

אירן נדה בראשה מצד לצד, מגלגלת עיניה מעלה ואז פונה אליה ומסמנת באצבעה העדינה את אוזנה שלה. "המכשיר שמיעה, לילי. ה־מכ־שיר שמי־עה," היא מטעימה בלי רחמים בקולה החלק, המוזיקלי, שאינו מסגיר את שנותיה ונדמה שעלה בידו להערים על גילה.

"שטויות במיץ! אני לא צריכה אותו כל הזמן," לילי מבטלת. "ממש לא. אפילו הרופא אמר. זה רק בשביל אירועים מיוחדים. מי אמרת, אפי?" היא חוזרת אל מנהל המועדון.

"תל־מיד תי־כון," אפי מגביר את קולו ומטעים, "הוא רו־צה ל־ע־שות עלי־כם ס־רט."

"עלינו?" פניה מאירות והיא מניחה כף יד קטנה ושמנמנה על חזה.

"שכה יהיה לי טוב!" מישהו קורא.

"כמה שזה נחמד!"

"פנטסטי!"

אירן מכחכחת בגרונה ומטה מעט את ראשה ימינה בהמתנה קרת רוח שהריגוש שהשתרר בחדר יחלוף. הקשב של הכול נאסף אליה, ורק אז היא ממשיכה, בלי לכוון את דבריה לאוזניים מסוימות.

"אני אולי מפספסת משהו, אבל איזו סיבה יש למישהו לעשות סרט על חבורה של זקנים שמשחקים ברידג'? למה זה מַנְיֶין?" גם מילה זו נשמעת בפיה מדויקת ומתוקנת, כפי שהיתה אמורה להישמע, בעצם.

"למה לא? לפי דעתי זה יכול להיות יופי של דבר," יענק'לה מביט בה רגע ממושך ומוסיף, "כל אחד היה רוצה לעשות סרט שאת מופיעה בו, אירן." הוא מושך מעלה את מכנסיו ומיטיב את החגורה.

אירן מתעלמת מדבריו, אך תולה עיניים חמורות בקו החגורה שלו. יענק'לה נדרך. הוא מחזיר את מכנסיו אל מותניו במהירות של מי שמקווה למחוק מחווה לא מוצלחת, ומחייך במבוכה כשאירן מתרצה ומסירה ממנו את עיניה. היא שולפת מהתיק שפתון, וללא סיוע מראה מחזקת עוד את אודם שפתיה במשיחה אחת עגולה, בוטחת ומדויקת.

"אני חושב שזה דווקא מאוד מעניין," מישהו אומר מהשולחן הסמוך, "שמשהו כזה יישאר, אחרינו."

"את כולנו הוא רוצה לצלם?" מבררת בהתרגשות מישהי לידו, וגם פניה העגולות של המטפלת הרומנייה שלצדה מתמלאות תקווה של מי שהנה נקרתה בדרכה הזדמנות להיגאל מאלמוניותה.

"או, הנה הוא מגיע," אפי מסמן אל דלת הזכוכית הנפתחת. "בוא, בוא," הוא מלווה את ההזמנה במחוות יד רחבות. "הזמנתי אותו כדי שתכירו אותו, לפני שאתם מחליטים. אני בכל אופן חושב שזה נהדר, ממש יוצא מן הכלל שבחור צעיר ככה מתעניין במשהו שהוא לא מחשב ולא טלוויזיה ולא אני לא יודע במה החבר'ה של היום מתעסקים."

גבוה, רחב כתפיים ושדוף מתקרב אליהם הנער בגו כפוף במקצת ובצעדים גדולים ומהוססים בו־בזמן. על כתפו תלוי תיק גב המשתלשל מטה אל ירכיו ומתנדנד כמו זרועותיו השמוטות לצדו, מסגירות את מבוכת בעליו. פניו חיוורות ושערו - שחור מאוד ומקורזל ונפוח כענן כבד - מטיל עליהן את צלו. הוא נעמד לצדו של אפי, עיניו האפורות, הבורקות כעיני חתול בחושך, מרצדות בין רגלי הכיסאות.

אפי מניח על גבו יד אבהית. "חברים, תכירו - עמרי," הוא מציג.

גל קור חולף על פני עורה של אירן, דוקר כמו גבישי קרח חדים. הדם עוזב את ראשה. היא חוזרת ומתיישבת, שמא תתגלה חולשתה, ונועצת עיניים קרות ומכווצות בנער.

"איך?!" צועקת לילי.

"עמ־רי," אפי פונה אליה וחוזר שוב בקול רם, "עמ־רי."

זה אני, הנער מזכיר לעצמו, כפי שקורה לו בכל פעם שמורֶה או מורָה מקריאים רשימת נוכחות. לפעמים הוא מוצא את עצמו מסתכל סביב, מתפלא שאיש לא מגיב, ורק אז נזכר ועונה מוכנית: כאן.

"טוב, אז יופי, אני חושב שיש לך אור ירוק," אפי מסכם, "כולנו מתלהבים."

"כולנו לא מתלהבים, אפרים," אירן נתמכת בשולחן ומתרוממת, ולרגע נופלות עיניה על הגרגרת הבולטת של הנער ועל עצם הבריח החדה המבצבצת מתוך צווארון הסווטשירט שלו, והיא ממהרת להסיט את מבטה. "למקרה שלא שמתם לב, אנחנו זקנים. זאת אומרת שאין לנו הרבה זמן. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים עם הזמן שלכם, אבל אני לא הולכת לבזבז אותו על הצגות. והכול, כולל זה, הצגות."

את הדממה שהטילו דבריה מפלח צליל הרוכסן הנסגר של מעיל הצמר המחויט שלה. היא פונה לכיוון דלת הזכוכית, עקבי נעליה השחורות נוקשים על הרצפה תחת צעדיה העצבניים, הקפוצים.

"אבל דעת הרוב היתה בעד," מישהו מעיר בזהירות לעבר גבה המתרחק.

הנקישות נפסקות. אירן נעמדת. היא מרוקנת את האוויר מריאותיה בנשיפה אטית וקולנית, מגהצת בידיה את מעילה ומותחת אותו מטה ליישרו, כל זה בתנועות קטנות ואטיות שמשטמה עולה מכל אחת מהן. לאט היא מסתובבת לאחור ופוערת עוד את עיניה הגדולות, הגאוותניות ממילא. אחד אחד היא מנקבת במבטה את הנוכחים, פוסחת רק על הנער, ואז שוב מפנה אליהם את גבה, ויוצאת.

"אירן? דעת הרוב?!" יענק'לה מעיר בצער כשהדלת נסגרת אחריה, אבל רעבונו להסביר אותה אינו יודע שובע והוא ממשיך, "בחייך גרשון, אירן היא לא אחת שתכפיף את הרצונות שלה לרוב." בעיניים עורגות הוא ממשיך ללוות את דמותה המתרחקת של האישה שנדמה כי אינה מובנת לאיש מלבדו, עד שהיא נבלעת ברחוב החשוך.

"אתה יכול לעשות את הסרט גם אם לא כולם משתתפים?" שואל מישהו בדאגה.

מצחו של הנער מתקמט. "אֶה..." הוא פולט ואינו מצליח להתרכז. הצגות. הכול הצגות, שפתיו נעות ואינן נשמעות, מעמידות את מילותיה של אירן בחזית של כל מחשבה אחרת. הצגות. "אני לא יודע..." הוא ממלמל, ומילותיה ממשיכות להדהד בתוכו כמו התלכדו שם עם דבר מה והוסיפו ממשות. הכול הצגות.

"אל תדאג, חביבי," יענק'לה קוטע אותו, "אתה תתחיל עם האחרים ויהיה בסדר. אתה יכול לסמוך עלי. אני מכיר את אירן. היא נראית ככה," הוא נאנח ובורר את מילותיו, "קצת מפחידה, אבל בפנים - היא רכה כמו חמאה."

"בטח כבר סיפרו לך שהאהבה מעוורת," מחייך חיים אל הנער ומניח יד חברית על גבו של יענק'לה.

"אל תקשיב להם, חביבי," יענק'לה מתעקש, "אירן ואני משחקים יחד עשר שנים, והנה, זה הדבר הראשון שאתה צריך לדעת אם אתה רוצה לעשות סרט על ברידג': הזוגיות שיש במשחק הזה לא דומה לשום דבר אחר. צריך הבנה, צריך תקשורת בלי מילים, צריך אמון. אמון מוחלט! תדע לך שיש זוגות נשואים שהתגרשו כי אחרי שהתחילו לשחק התברר שאין להם את זה, ויש אחרים שהתגרשו כי אחד מבני הזוג קינא ביחסים של השני עם הפרטנר שלו למשחק. אשתי, עליה השלום," הוא נאנח בכבדות, "בחיים לא היתה מרשה לי לשחק עם מישהי אחרת, ובטח ובטח שלא עם אישה כמו אירן."

האולם הולך ומתרוקן, ורק יענק'לה עוד ממשיך לדבר. הנער הנבוך מקשיב בסבלנות, מעביר את משקל גופו מרגל לרגל, מבטו עגמומי ופזור.

אפי נחלץ לעזרתו ומתקרב. "בואו," הוא מחווה לעבר הדלת.

יענק'לה נענה, והשלושה פוסעים לכיוונה.

"אתה חושב שזה מקרי שרוב מי שמשחק זה אלמנים?" יענק'לה מוסיף.

"טוב," אפי שוב נחלץ לעזרתו של עמרי. הוא מגניב אליו קריצה וחיוך קטן ומשתדל שטון מסכם יישמע בדבריו, "הטורניר הבא בחמישי, בחמש. אני מציע שתבוא קצת לפני, אם אתה רוצה גם לראיין מישהו לפני שמתחילים לשחק. אז נראה אותך?"

"אה, כן," עמרי מהנהן. הוא פולט "תודה" ויוצא.

אבל יענק'לה נדרך כמי שנזכר בדבר מה חשוב ויוצא בעקבותיו. "באמת שאין לך מה לדאוג, חביבי," הוא קורא אליו.

עמרי עוצר ומסתובב, והשניים עומדים זה מול זה בפתח המועדון. אדי קור נפלטים מפיו של יענק'לה, והמנורה התלויה מעל הדלת מדגישה את כתמי השמש שעל פניו.

"אירן יכולה לעשות בידיים וברגליים עד מחר בבוקר, אבל להכחיש שיש בינינו את הזוגיות הזאת - היא לא יכולה. אתה חושב שזה סתם ששנה אחרי שנה אנחנו אלופים?"

הנער נד בראשו מוכנית. הוא מפשפש בזיכרונו, אולי ימצא שם עקבות להיגיון שהביא אותו למקום הזה שבפתחו הוא עומד כעת מול הקשיש הזה, הלהוט מדי. אך דעתו נתונה כולה לשיער הלבן, הדליל, שמעטר את קרחתו של הקשיש, מתבדר ברוח כמו קוץ שיבש וכמוהו נדמה שבעוד רגע יתפזר ויתעופף לכל עבר.

"ואם זה לא מספיק," יענק'לה משליך לכיוונו פיתיון, "אז יש לנו את החוג."

"חוג?" הוא שואל כמי שניעור מחלום בהקיץ.

"כן," הוא מתגאה, "חוג ספרות. רק אירן ואני."

"אה," עמרי מפטיר. אם האיש הזה לא יפסיק לדבר, עוד שנייה הוא פשוט יקום וילך.

"כן כן. היא לימדה אותי לקרוא, אתה יודע?" יענק'לה מפליג בדיבורו, כמו היה הקשב הפזור של הנער חסר חשיבות, "כן, תתאר לעצמך מה זה! בגיל שבעים וחמש האישה הנהדרת הזאת לקחה אותי לידיים שלה ולימדה אותי מה זה לקרוא באמת. עד אז קראתי ספרים כמו שכולם קוראים, קצת יותר קצת פחות, אבל מה שקראתי נכנס ויצא ולא שינה אותי, כמו שאירן אומרת שספרות אמורה לעשות אם היא טובה, או באירֵנית - ראויה."

הנער ממשיך להנהן אליו, עיניו מכווצות במאמץ לגייס את מעט הריכוז שברשותו.

"אתה מבין מה זה להשתנות?" הנאתו של יענק'לה גוברת ממשפט למשפט, ונדמה שהוא מאריך בדבריו כדי להשתהות עוד באקלים הנפשי שאליו הם נושאים אותו. "לא? אז אני אתן לך דוגמה. קראנו את 'בחירתה של סופי'. אתה מכיר את הספר הזה, לא? אנשים בדרך כלל חושבים שזה על שואה ועל אימהוּת, וזה באמת גם על שואה ועל אימהוּת, אבל אני, מאז שהכרתי את סופי ואת איך שהמוזיקה מכשפת אותה - אני יותר לא שומע מוזיקה כמו ששמעתי. אני כבר לא אותו מאזין. ולא רק זה, אני אף פעם לא מאזין למוזיקה לבד, כי תמיד יש איתי את סופי וגם את אירן, שהציגה בינינו."

הנער מהנהן במבוכה.

"תשמע לי מה שאני אומר לך, חביבי, בסוף היא תתרכך."