החבילה

הינה, קחי צבעים וציירי בית קטן, פלג מים במרחק מה מתחתיו, מעיין, אבל אל תציירי שמש, כי הבית תמיד מוצל! מאחוריו הר - כמו סלע זקוף. לפני הבית אישה זקופה, תולה כביסה על חבל, החבל רופף, הוא נמתח בין שני עצי דובדבן, האחד מימין למרפסת שבכניסה לבית, האחר משמאל. ברגע זה האישה תולה בגד גוף ועליונית קטנה על החבל, כלומר יש לה ילדים. היא מרבה לכבס, את בגדי הילדים ואת אלה של בעלה ושלה, יש לה חולצה לבנה יפהפייה. היא רוצה שהמשפחה שלה תהיה נקייה כמו המשפחות בעיר. יש לה הרבה בגדים לבנים, הם מבליטים את השיער הכהה והעיניים הכהות שלה ואת השיער הכהה והעיניים הכהות של בעלה. אלה שגרים למטה בכפר כמעט לא לובשים לבן, חלקם אפילו לא בימי ראשון. יש לה פנים רציניות, עיניים עמוקות. את העיניים ציירי בפחם! השיער מסורק צמוד לראש, הוא שחור ובתוכו מבצבץ צבע חום, כי עפרון הפחם נשבר. העפרונות האיכותיים לא מזהירים, והם גם יקרים.

המציאות מחלחלת לתוך הציור, קרה ונטולת חמלה, אפילו סבון נהיה מצרך נדיר. המשפחה ענייה, שתי פרות, עז אחת וזהו. חמישה ילדים. הגבר, שחור שיער כמו האישה, אצלו השחור אפילו מנצנץ, יפיוף אמיתי, יפה בהרבה מכל יתר הגברים. יש לו פנים צרות, אבל אין בהן שמחה, כך נדמה. האישה, לא מזמן מלאו לה שלושים, יודעת שהיא מוצאת חן בעיני הגברים, היא מכירה כמה וכמה שבקרבתם היא לא בטוחה. כשבעלה מושך אותה אליו הוא מרגיש את שדיה ואת הבטן, וכפי שכבר אמר לה בעבר נעשה לו חושך בעיניים, ומרוב עייפות הוא נוחת על המיטה. היא ממהרת להתפשט, נשכבת לידו ויודעת שהוא רק מעמיד פני ישן, שהוא לא רוצה לאכזב. לכן היא עדיין לובשת את הגופייה הדקיקה. כדי שהדבר לא יהיה מובן מאליו. היא מסתכלת החוצה מבעד לחלון הפתוח, אל שמי הלילה. אפילו הירח מוסתר מאחורי ההר. לפעמים הוא חולף ביעף, ואז היא מבחינה בזוהר שלו למעלה, מעל הרכס. אחד הילדים קורא לה, היא מזהה את קולו, ואז ילד אחר בוכה, וגם את קולו היא מזהה. אבל היא לא מצליחה לקום, היא לא עייפה, היא חושבת לעצמה: אני סתם עצלנית. האם אאריך ימים, היא תוהה.

הילדה, בת שנתיים, עומדת ליד המיטה, באישון לילה. זו מַרגָרֵטֶה. גְרֵטֶה הקטנה. היא רועדת.

״אימא," היא לוחשת.

האֵם לוחשת אף היא: ״בואי!"

הקטנה מטפסת אליה מתחת לשמיכה. אסור שאבא יֵדע. הילדה לא נשכבת בין ההורים אלא בשולי המיטה. צריך להחזיק אותה, כדי שלא תיפול על הרצפה, כי המיטה גבוהה.

הילדה הייתה אימי, מַרגָרֵטֶה, ילדה נחבאת אל הכלים, שבכל פעם שנתקלה באביה התכווצה וחיפשה את חצאית אימהּ. האב האיר פנים אל ארבעת הילדים האחרים, הוא היה באופן כללי אדם מאיר פנים, ולימים גם האיר פנים אל השניים שנולדו אחריה. רק את הילדה הזאת תיעב, את מַרגָרֵטֶה, זו שעתידה להיות אימי, כי הוא חשב שהיא לא בתו. הוא לא התרעם עליה, לא הזעיף לה פנים; הוא תיעב אותה, הוא סלד ממנה, כאילו כל חייה ידבק בה ריחו של הפולש. הוא מעולם לא הכה אותה. את הילדים האחרים הכה לפעמים. את גְרֵטֶה אף פעם לא. הוא לא רצה לגעת בה אפילו במכות. הוא נהג כאילו היא לא קיימת. עד יום מותו לא דיבר איתה. והיא לא זכרה שאי פעם הביט בה. את זה סיפרה לי אימי, הייתי רק בת שמונה. סבי לא רצה שום קשר עם הנחבאת אל הכלים. בשביל סבתי זו הייתה סיבה לחבק את הנחבאת אל הכלים יותר משחיבקה את הילדים האחרים, וגם לאהוב אותה יותר משאהבה אותם. מָרִיָה, זה היה שמה של סבתי היפה, האישה שכל הגברים היו מחזרים אחריה אלמלא העובדה שכל הגברים פחדו מבעלה.

אבל אני מקדימה את המאוחר. כי הסיפור הזה מתחיל עוד לפני שאימי נולדה. הסיפור מתחיל עוד לפני שהייתה לעוּבּר. הוא מתחיל יום אחד לפנות ערב, כשמָרִיָה שוב תלתה כביסה על החבל. זה היה בראשית ספטמבר 1914. היא ראתה את הדוור צועד למטה על השביל. היא כבר הבחינה בו כשהיה עדיין מרוחק.

מהחצר הייתה תצפית על מורד העמק עד לצריח הכנסייה, שהזדקר מעל עצי התרזה. הדוור דחף לפניו את האופניים, שכן העלייה עד לבית הקטן הייתה תלולה וקטע השביל שמעבר להסתעפות נסלל בחצץ. האיש היה מותש, הוא רצה להיקרא ״פקיד", רשמית הוגדר תפקידו כ"פקיד דואר", הוא לבש מדים עם כפתורים בוהקים והזיע, הוא שחרר את העניבה, פתח את הצווארון. הוא הסיר את כובע המצחייה מעל ראשו, לרגע קט, לאות ברכה ולשם התאווררות. מָרִיָה נסוגה צעד אחד כשהושיט לה את המכתב. זו הייתה מעטפה כחולה, לצידה העליון הוצמד ספח רופף שנועד לתלישה. הספח היה אמור להיחתם ולהישלח בחזרה לשולח. המדינה הייתה השולח, היא רצתה לקבל לידיה אישור. הפקיד ידע שהיא יודעת שהיא מוצאת חן בעיניו ואף יותר מזה. הוא גם ידע שהיא אדישה לו. לא הייתה לו אפילו מחצית מהיופי של יוֹזֶף, בעלה עם המבט הכהה, בהנחה שאפשר בכלל לחצות יופי או להכפיל אותו.

הפקיד הסתייג מהדברים שהגברים בכפר אמרו על יוֹזֶף ומָרִיָה. למשל, שילדים לא מוכיחים שום דבר, בוודאי לא שהאדם מסוגל לכך או מסוגל לכך בקושי, אפילו ארבעה ילדים לא מעידים על כלום. אישה יכולה גם להרות כשבעלה לא לרוחה, כזה הוא הטבע, ואין שום קשר בין הטבע לאהבה, ועצם העובדה שאנשים נקראים במקרה יוֹזֶף ומָרִיָה גם היא לא מעידה על כלום, נהפוך הוא. כך אהבו הגברים לחשוב עליהם. כי אז, כך דמיינו, גם הם יכלו אולי לזכות בחסדיה של מָרִיָה היפה. חוץ מזה, בני הזוג האלה כמעט שלא נראו יחד בכפר, וגם מזה הסיקו הגברים את מסקנותיהם, והם ראו בכך עוד הוכחה. וכשהזדמן ליוֹזֶף ולמָרִיָה לבוא יחד אל הכפר, הם לא נראו שמחים זה עם זה, הם לא פנו זה לזה, הוא נראה כמעט תמיד רציני, ולרוב גם היא, כאילו זה עתה התקוטטו. אבל לגברים לא היה שום מושג. שכן מָרִיָה אהבה להתרפק על יוֹזֶף במיטה, היה לה מזג חם. ולפעמים גם לבעלה. הקשר בין השניים לא היה כלל וכלל כזה שמכבים בו את האור כששוכבים יחד. כלל וכלל לא. וכשהם כבר כיבו את האור, קרה לפעמים שעוד שוחחו זה עם זה שעה ארוכה.

הפקיד חילק דואר עד לכתובת מרוחקת זו רק פעם אחת בשבוע, כי העלייה אליה הייתה תלולה כל־כך ומתישה. ומָרִיָה לרוב לא הייתה לבדה, ולרוב לא עמדה לפני הבית, וכבר קרה שהיה עליו לדפוק בדלת ואיש לא פתח אותה. ולעשות את כל הדרך הזאת סתם ככה, לחינם? הכי טוב היה מבחינתו אילו האנשים האלה, שגרו פה למעלה הרחק מהכפר, יכלו להצביע על ידידים למטה בכפר, לפחות ידיד אחד שהם סומכים עליו, כדי שהפקיד ימסור לו את המכתבים והם יאספו אותם בעצמם. אבל מכתב מהמדינה חייב להתקבל באופן אישי. היום אוכל לכל הפחות להביט בה, חשב לעצמו הפקיד.

אל הכפר השתייכו גם שטחים מרוחקים, הדרך מהכנסייה ועד לחווה המרוחקת ביותר ארכה למעלה משעה. שש חוות היו ממוקמות בפאתי הכפר, ומאחוריהן החל ההר. אלה שגרו לרגלי ההר ובצילו לא התחברו עם אף אחד בכפר, וגם לא ביניהם. לא להתחבר פירושו לא לרצות לדעת מה שלום האחר, ולא דבר מלבד זאת. הם חיו שם כי אבותיהם הגיעו אל האזור בשלב מאוחר יותר, ומשום שהקרקע הייתה זולה יותר, והקרקע הייתה זולה יותר משום שהיה קשה כל־כך לעבד אותה. בקצה המרוחק ביותר שם למעלה גרו מָרִיָה ויוֹזֶף עם המשפחה שלהם. כינו אותם ״החבילה". משמעות הכינוי נקשרה מימים ימימה לסַבּלוּת, שכן אביו וסבו של יוֹזֶף עבדו כסבּלים, אלה היו אנשים שלא שייכים לאף אחד, שאין להם קורת גג קבועה, שנודדים מחווה לחווה כדי לבקש עבודה, ושסוחבים בקיץ חבילות חציר ענקיות אל האסמים של האיכרים, זו הייתה העבודה הנחותה ביותר, נחותה אפילו מעבודתו של המשרת.

המכתב הגיע מהצבא. זה היה צו גיוס. אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה, ורוסיה באה לעזרתה של סרביה, והקיסר הגרמני בא לעזרתה של אוסטריה והכריז מלחמה על רוסיה, וצרפת באה לעזרתה של רוסיה והכריזה מלחמה על גרמניה ואוסטריה, וגרמניה פלשה לבלגיה.

פקיד הדואר עדיין החזיק את המעטפה הכחולה בידו. בתוך תוכו חלם שיוכל לסייע לה; שמשהו יקרה, והוא יעמוד לצידה של מָרִיָה והיא תבין סוף־סוף איזה בן אדם הוא. הוא חלם לשחרר אותה מעול בעלה, הוא דמיין אותה מתייסרת תחתיו, והוא דמיין את עצמו מסוגל להפגין מידה רבה של אהבה וחום, אם רק תינתן לו ההזדמנות, ולא לזמן קצר בלבד, כמו למשל לילה אחד, אלא עד שהמוות יפריד ביניהם. לא הייתה לה אדמומיות בפנים וגם לא בצוואר. הוא לא ראה קמטים, לא בין העיניים לכיוון המצח, לא בצידי הפה, ולא ליד זוויות העיניים לכיוון הרקות. עור ידיה היה מחוספס, אבל רק בכפות הידיים. לעור בגב ידיה היה גוון מוזהב. בעלה נסע לעיתים קרובות. הוא עשה כל מיני עסקאות. איזה מין עסקאות לא ידע הפקיד, וגם מָרִיָה לא ידעה. בכפר האמינו שמדובר בעסקאות מפותלות ומפוקפקות. ליוֹזֶף יצא מוניטין כמי שלא מהסס להרים יד. אבל זו הייתה דרכם של הגברים להרגיע את עצמם, כך הם הצדיקו את פחדנותם; את העובדה שעד כה לא העז איש מהם להתקרב למָרִיָה. פשוט כי יוֹזֶף, כך האמינו, הוא אחד שלא מהסס להרים יד ולתקוף. לאמיתו של דבר לא ראו אותו מעולם מרים יד על איש.

המכתב הגיע מהצבא, אמר הפקיד. מָרִיָה צריכה לאשר בחתימתה שקיבלה אותו. עליה לכתוב בסוגריים ״אשתו". הוא הביא איתו עפרון דיו, אמר, מותר לחתום בו. הוא עצמו ליקק את החוד.

מָרִיָה ידעה שיש מלחמה, אבל עד אותו רגע לא עלה בדעתה שהמלחמה תהיה קשורה אליהם, שישמעו עליה עד המקום הזה למעלה, בעמק הנידח ביותר, בבית השוכן בצל ההר. את התוכן המדויק של המכתב המודפס לא ממש הפנימה, אבל את זה ידעה: יוֹזֶף מוֹסבְּרוּגר נקרא אל הדגל.

לראש הכפר קראו גוֹטליב פִינְק, וגם הוא עשה כל מיני עסקאות. הוא היה האדם היחיד שיוֹזֶף ניהל איתו שיחות החורגות מהמינימום ההכרחי. כלומר מ"כן", ״לא", ״שלום", ועוד פעם ״כן", ״לא". יוֹזֶף ירד לפעמים מההר וניגש היישר אל ביתו של ראש הכפר, נכנס בלי לדפוק בדלת או לקרוא, ונשאר שם לפחות שעה. אבל השניים לא היו ידידים. ראש הכפר היה בחפץ לב מתיידד עם יוֹזֶף מוֹסְבְּרוּגר. הוא היה האדם היחיד שאפשר לדבר איתו, ראשית כי לא היו לו מחלות, ושנית כי לא הסריח כמו בהמה, ושלישית כי לא היה אידיוט, הוא ידע קרוא וכתוב והצטיין בחשבון. יכולת לתת לו את תרגיל הכפל הקשה ביותר, הוא היה מגלגל את העיניים פעם אחת ובן רגע מספק את התשובה. ראש הכפר היה אדם נדיב. בעסקאות היה תמיד מתחלק עם יוֹזֶף, גם כשמעורבותו של יוֹזֶף הייתה שולית. תמיד חצי־חצי. יוֹזֶף לא היה נדיב כמוהו. אבל ראש הכפר לא שמר לו טינה על כך. לראש הכפר היו פרות, חזירים, תרנגולות ואי־אלה עיזים, כמו לכולם, אבל היה לו גם בית מלאכה בנוי בצמוד לביתו. הוא היה יצרן רובים מוסמך. בעבר עוד היה קודח וחורט בעצמו את הקנים וגם היה מנסר, מגלף, מלטש ומשמן את הקתות. אבל בשנים האחרונות השיג את החלקים מדרום גרמניה, ורק הרכיב אותם. זה היה זול יותר ורווחי יותר. על גבי המוצר המוגמר היה ממסמר את התג שלו וכך קובע שזהו ״פִינְק" אמיתי, ורובי ״פִינְק" היו ונותרו שם דבר, כאילו ייצר אותם בעצמו ובמו ידיו. ראש הכפר נתן ליוֹזֶף רובה במתנה, ולא סתם רובה אלא רובה דו־קני. זה היה נדיב מאוד מצידו. כולם הופתעו מכך. זה אמר הכול, אם כי איש לא ידע מה זה בעצם אמר. בשביל דבר כזה היה נגר צריך לעבוד למעלה מחצי שנה. ואולי היה יוֹזֶף בכל זאת מיודד איתו. אולי רק התנהג כאילו הוא לא זקוק לידיד, אבל זה עדיין לא אמר שלא היה זקוק לו באמת.

כשהגיע צו הגיוס היה יוֹזֶף זקוק לידיד. את ראש הכפר לא גייסו, והסיבה לכך: הוא היה נחוץ בבית. אמת ויציב: יוֹזֶף, למשל, היה זקוק לו.

יוֹזֶף אהב את אשתו. הוא עצמו מעולם לא ביטא את המילה הזאת. בניב שלהם לא הייתה קיימת המילה הזאת. לא הייתה כל אפשרות לומר ״אני אוהב אותך" בניב שלהם. לכן גם מעולם לא חשב את המילה הזאת. מָרִיָה הייתה שלו. והוא רצה שתהיה שלו ושתהיה שייכת לו, ובשייכות הראשונה התכוון למיטה ובשנייה למשפחה. כשחצה את הכפר וראה את הגברים ליד הבאר משחקים בסכיני עץ שגילפו בעצמם, וכשראה שהם מביטים בו, הוא קרא במבטיהם: אתה בעלה של מָרִיָה. לא היה בהם אחד שלא הזדמן לו לחשוב איך זה להיות איתה. וכעת, משקיבל את צו הגיוס, הם חשבו שיש להם סיכוי. כלומר סיכוי בינוני, כי אף אחד לא ידע בדיוק כמה זמן תימשך המלחמה; על פי הידיעות שהגיעו מווינה ומברלין, כל העסק הזה היה אמור להיגמר בהקדם, אבל איש לא רצה להמר על כך.

יוֹזֶף ניגש אל ראש הכפר ואמר: ״האם אתה מוכן להשגיח על מָרִיָה בזמן שאני בחזית?" ראש הכפר ידע מה המשמעות של ״להשגיח" בנסיבות האלה. בראש ובראשונה, כך חשב, הרי שיוֹזֶף בדעה שהוא לא יכול לבטוח באשתו. האם היא יכולה לבטוח בעצמה? זו השאלה! היא הרי רואה את עצמה מדי בוקר בראי.

בשיחה הזאת לא נכח איש מלבדם. שיחה טעונה, שלא התאימו לה עדים. מה יכול ראש הכפר לענות לבעלה של סבתי? האם אזר אומץ ואמר: ״אתה מתכוון שאשים עין שאף אחד לא עולה אליה בזמן שאתה לא פה?"

ומה יכול יוֹזֶף לומר? אילו אמר: ״כן, לזה אני מתכוון," היה מודה שהוא לא בוטח באשתו.

יוֹזֶף אמר: ״כן, זה יתאים לי אם תשים עין שאף אחד לא עולה אליה."

״אבל למה?" יכול ראש הכפר לשאול. אלא שאז היה מעליב את יוֹזֶף. ואת זה הוא לא רוצה לעשות. האם יש לצפות לכך שאחד הגברים מהכפר או מכל מקום שהוא יכפה את עצמו על מָרִיָה היפה? ושבמקרה כזה על ראש הכפר להתערב? ומה פירוש להתערב? שעליו לירות באותו גבר?

ראש הכפר אמר: ״אני אשמור עליה. שלא יהיו לך דאגות בחזית, יוֹזֶף."

הייתכן שאישה יפה כל־כך תהיה מיועדת לגבר אחד בלבד? ראש הכפר האמין שמָרִיָה נאמנה אך ורק מתוך פחד מבעלה, ולא מתוך חוסר עניין באחרים. ולא צריך לעשות מזה סיפור אם אדם זה או אחר מביא בחשבון שיוֹזֶף עשוי ליפול בקרב, כזה הוא האדם. את זה ראש הכפר כמובן לא אמר ליוֹזֶף. מהסיבה הפשוטה שרצה לשמר את הידידות איתו. הוא היה ראש הכפר, והוא ייחל לעצמו שלא יחסר איש מהכפר שלו כשהמלחמה הזאת תיגמר. חוץ מזה חשב שטוב לאדם שיש לו ידיד שנראה טוב, וגם אשת ראש הכפר הייתה בדעה זו, היא חשבה שיוֹזֶף מקשט את בעלה. היא עצמה, אגב, הייתה מוקסמת מיוֹזֶף. היא הלוא אמרה לא אחת שהייתה שמחה לראות פעם את יוֹזֶף בעירום, אם אפשר לבד בחוץ, ביער, ולכן ברור שלא הייתה שום סכנה מהכיוון הזה, שאם לא כן הייתה שותקת. על אשתי, אמר בליבו ראש הכפר, אין כל צורך להשגיח, ולא יהיה כל צורך להשגיח עליה אם אקבל צו גיוס. ראש הכפר היה נשוי באושר. הוא ואשתו נחשבו לאנשים המבדחים ביותר לא רק בכפר הקטן ההוא, אלא לאורך העמק כולו עד לבְּרֵגֶנץ. וזה היה בעיקר בזכותה. היא ידעה לצחוק, אפילו יוֹזֶף הצטרף אל הצחוק שלה, הוא צחק מייד כשפתחה בהלצה, עוד לפני ששמע את ההמשך.

״הכי טוב היה אם היא יכלה לרדת הנה ולגור אצלנו עם כל הילדים," אמר ראש הכפר, ״אבל לצערי זה בלתי אפשרי."

״אין צורך," אמר יוֹזֶף. ״כל מה שצריך הוא שתפקח עין. סביר להניח שעד סוף אוקטובר הכול יסתיים. ואז ממילא אהיה פה בחזרה."

״וחוץ מזה החיילים בחזית מקבלים גם חופשות," אמר ראש הכפר.

״אם הכול יהיה קצר כמו שאומרים שיהיה, לא אספיק לצאת לחופשה," אמר יוֹזֶף. זה מה שכולם חשבו. יוֹזֶף הספיק לצאת לחופשה אפילו פעמיים.

אחרי שיוֹזֶף נפרד מאשתו בחיבוק ובנשיקה קלה כדי לצאת למלחמה, כשכבר הגיע אל השביל וירד במדרון בברכיים רפוסות כדרכו בירידה, היא רצה בעקבותיו ומשכה אותו בחזרה הביתה, אל חדר השינה, פתחה את חגורתו והתרפקה עליו.

״למה אתה עושה פרצוף כזה?" שאלה אותו.

״כואב לי בשן," אמר.

״אבל זה רק יחמיר," אמרה.

״בחזית יש רופאי שיניים," אמר יוֹזֶף. ״סביר להניח שהם הרבה יותר טובים מאלה בבְּרֵגֶנץ."

״מאיפה אתה יודע?"

הוא קם מהמיטה והתנתק מאחיזתה. הוא אמר לה להפסיק לשאול, הוא הכיר אותה. היא הייתה ממשיכה בלי סוף, והוא היה מאחר.

*המשך העלילה בספר המלא*