מרוסקים 2 - הרס מושלם

פרולוג

קֵנַה
העבר

נופפתי בפראות, בניסיון לפוגג את העשן שעלה מהתנור ביד אחת ולפתוח את חלון המטבח בשנייה. כל מאמציי היו לשווא. חששתי שהיללה של גלאי העשן תגרום למוח שלי לדמם.

"תנור ארור." רצתי וגררתי כיסא בר אל מתחת לאזעקה המצווחת. טיפסתי עליו והתמתחתי על קצות אצבעותיי עד שידי נגעה במכשיר. כיביתי אותו בסיבוב ואז מיהרתי לנתק את החוט.

"מה לכל הרוחות קורה כאן? אני צריכה להביא את המטף?"

"סליחה, הארייט, אני רק —" לא ידעתי איך בדיוק לסיים את המשפט.

הארייט התאפקה שלא לצחוק ונדה בראשה. הקמטים שחרצו את פניה העמיקו כשחייכה. "בואי, אני אוציא את התבנית מהתנור ואת תרדי ממלכודת המוות שארגנת כאן לפני שתיפלי ותשברי את הראש."

התיישבתי לאט ובזהירות על הכיסא ואז ירדתי ממנו והנחתי את גלאי העשן על השיש. "אני ממש מצטערת."

הארייט נופפה בידה בביטול ועטתה את כפפות המטבח. "את יודעת שאת לא צריכה להתנצל על דברים כאלה. אנחנו חייבים לעשות טעויות —"

"— כדי ללמוד," סיימתי את האמרה הידועה שלה במקומה. החברה הכי טובה של סבתא שלי נוהגת לשלוף את המשפט הזה שוב ושוב מאז שעברתי לגור איתה לפני שבע שנים. אחת מתוך אין־ספור אמרות הארייט שלמדתי להכיר ולאהוב.

היא הרימה את נייר האפייה והזעיפה פנים. "אני חוששת שאין להן תקנה. מה ניסית להכין?"

הסתכלתי על האבנים השחורות והמפוחמות בתבנית. אפילו עצם המראה שלהם גרם לעיניי לירות ברקים. "לחמניות בוקר."

הארייט זיהתה את המתח בקולי והרימה אליי מבט. "אוי, מותק. אנחנו יכולות להכין עוד."

"אין לי זמן. ואני רק... פשוט רציתי שהכול יהיה מושלם. בחיי שעשיתי הכול בדיוק כמו שכתוב במתכון." אבל איפשהו לאורך הדרך משהו השתבש, והתוכניות שלי עלו בעשן. ואם זו לא הייתה מטפורה לחיים שלי בימים אלה, אני לא יודעת מה כן.

"תנשמי עמוק." הארייט ניגשה לארון והוציאה קופסת פלסטיק. "נשארו לי כמה לחמניות קרואסון מארוחת הצהריים. את יכולה לקחת אותן. בשביל מה את צריכה לחמניות בכלל?"

"פיקניק." פיקניק שהשקעתי שעות בתכנון שלו וניסיתי לחשוב על כל פרט ופרט. "זה יום השנה שלי ושל גרנט."

הארייט הגישה לי את הקופסה, אבל פניה נהיו נוקשות לרגע. הקשר בינה ובין הנכד שלה לא תמיד היה קל. ולא משנה כמה התאמצתי לסלול להם את הדרך זה אל זה, נדמה שאף פעם לא הצלחתי.

הארייט כחכחה בגרונה. "בדיוק דיברתי עם קלארק לפני כמה דקות. הוא סיפר לי שהם נוסעים ליבשת. הם מתכננים לשהות כמה לילות בסיאטל ואז לנסוע לבוסטון."

גרנט לא אמר לי כלום על נסיעה עם הוריו. אלוהים, קיוויתי שהוא לא שכח. "הוא שלח לי הודעה ממש עכשיו וכתב שהוא יוצא העירה לקנות כמה דברים. אנחנו אמורים להיפגש בחוף בעוד כמה דקות."

היא טפחה על כף ידי בחיבה. "כנראה לא הבנתי נכון. תבלו. רק אל תשכחי לחזור עד אחת־עשרה."

חייכתי אל הארייט. "את בחיים לא תיתני לי הנחות עם שעת החזרה, הא?"

"לא נשאר לך עוד הרבה זמן לגור בבית, תני לי לשלוט ביד ברזל בכמה חודשים שנותרו."

"בסדר גמור." זה מה שקורה כשאת חיה את רוב שנות הילדות שלך עם הורה שאין לו שום עניין בך. אפוטרופוסית קשוחה גורמת לך להרגיש שמישהו אוהב אותך באמת. כשהחברים שלי לכיתה רטנו והתלוננו על שעת החזרה הביתה ועל ארוחות משפחתיות, אני נאבקתי שלא לגלגל מולם עיניים. זה באמת כזה נורא לדעת שלמישהו אכפת מכם? שיש מי שדואג לרווחה ולביטחון שלכם?

רכנתי ונשקתי ללחייה של הארייט. "אל תשכחי, יש לך תור לרופא מחר בבוקר."

היא גיחכה. "את לא אימא שלי."

"רק דואגת לך." זה היה המעט שיכולתי לעשות למען האישה שנתנה לי הרבה כל כך. כשרק עברתי לגור באחוזת גייבלס הייתי מבועתת. הייתי משוכנעת שיעיפו אותי מהאחוזה רחבת הידיים של הארייט שהשקיפה אל חוף הים ויחזירו אותי לבית שבו השאירו אותי לבדי להכין לעצמי ארוחת ערב עם המצרכים הדלים שהיו בארון שלנו, או לנסות להבין איך להשתמש במכונת הכביסה כדי שהבגדים שלי לא יסריחו. אבל לאט־לאט, אחוזת גייבלס הפכה לבית, והארייט נהייתה המשפחה שלי.

היא חפנה את פניי בידיה. "את אוצר. מתנת ההפתעה הטובה ביותר שקיבלתי בחיים."

אשמה הציפה אותי בפעם המיליון בערך ביומיים האחרונים. כמעט פלטתי את הסוד שלי יותר פעמים משיכולתי למנות, צמאה לנחמה ולתבונה של הארייט. בלעתי את המילים בחזרה פנימה. "אני צריכה ללכת."

היא טפחה על לחיי ושילחה אותי בתנועת גירוש. לקחתי את סל הפיקניק ויצאתי מהמטבח. בדרך לדלת ניסיתי להתנער מהדאגות והאשמה שטרדו את מנוחתי.

חצץ חרק תחת רגליי בשביל של בית האבן הגדול, ועד מהרה האבנים הקטנות פינו מקום לדשא ירוק ויפה שדגדג את כפות רגליי. בית האורחים המיושן הופיע לימיני, ויכולתי לראות את ביתו של גרנט במרחק. חייכתי כשחשבתי על הימים שבהם קיבלנו ווקי טוקי ארוך טווח והיינו נשארים ערים בשעות הקטנות של הלילה, מחליפים סיפורים וחולקים סודות.

תרתי את החוף בחיפוש אחרי גזרתו הגבוהה והרזה של גרנט, אבל החוף היה ריק. הלכתי אל פיסת העץ הסחוף הגדולה שהייתה המקום המושלם לפיקניק. פרשתי את תכולת הסל והתיישבתי על השמיכה, נזהרת שלא ללכלך את השמלה שלי. בדקתי את השעון. הוא איחר בחמש דקות בלבד.

לקחתי נשימה עמוקה והכרחתי את עצמי להתמקד בים, בתקווה שאדוות הגלים תרגיע את עצביי הרעועים. כתבתי לעצמי מראש מה ארצה לומר לגרנט, ואיך אומר לו את זה, ושיננתי את זה שוב ושוב, אבל הרגשתי ששום דבר לא נשמע בדיוק כמו שהתכוונתי. רק קיוויתי שבבוא הרגע אמצא את המילים הנכונות, אלו שירגיעו במקום להבהיל, שיבהירו לו שאנחנו ביחד בדבר הזה.

חשבתי על הכול, מתרגלת פעם נוספת את הדברים השונים שאולי אומר, בוררת את הדרך הנכונה לומר אותם, עד שקרקורי הבטן שלי החזירו אותי אל ההווה. בדקתי את השעון שוב. ארבעים וחמש דקות חלפו כהרף עין. בדקתי את הטלפון. לא היו הודעות.

העור שלי התחיל לעקצץ מרוגז. גרנט ידע כמה חשוב לי לציין אירועים מיוחדים. ימי הולדת, ימי שנה, תמיד עשיתי כל מה שיכולתי כדי להפוך אותם למיוחדים עבור האנשים האהובים עליי. אולי כי אימא שלי מעולם לא עשתה את זה למעני, למעט הפעם ההיא בכיתה ד' כשהיא הופיעה בבית הספר מחוקה לגמרי ובידיה תריסר דונאטס עבשים. גרנט הכיר את הפצעים שלי טוב יותר מכל אדם בעולם, והעובדה הזאת רק החמירה את הכאב שצרב בי עכשיו.

שריקה חזקה פילחה את האוויר. סובבתי את ראשי וראיתי את גרנט חוצה את המדשאה וצועד לעבר החוף. קמתי על רגליי וניסיתי בכל כוחי לא לתת לשילוב של התסכול והעלבון שהרגשתי להשתלט עליי. עיניו אורו בחום מוכר כשהתקרב. "היי, בייב. את נראית מדהים."

"חשבתי שאנחנו נפגשים בחמש." ברגע שהמילים יצאו מפי רציתי לקחת אותן בחזרה. הטפת המוסר שלי על האיחור שלו רק תהרוס את הערב שלנו.

גרנט חייך אליי חיוך נבוך. אותו חיוך שנהג לשלוף תמיד כשרצה להעלים איזה קושי. "נתקלתי בג'ו בעיר. התחלנו לדבר ולא שמתי לב לשעה. אני מצטער, בייב." הוא כרך את זרועותיו סביב מותניי ומשך אותי אליו. "סולחת לי?"

הצטנפתי בזרועותיו והחום המוכר התפשט בכל גופי. רק כשגרנט חיבק אותי הרגשתי באמת מוגנת ולא לבד. רציתי להתענג על התחושה הזאת לנצח. "סולחת."

הוא הכניס יד לכיס, הוציא משם קופסת תכשיטים קטנה והניח אותה בכף ידי. "הבאתי לך פיצוי."

קופסת הקטיפה דגדגה את כף ידי וגופי ניצת בהתרגשות. פתחתי את הקופסה והשתנקתי למראה שרשרת עם תליון יהלום בצורת לב, שלכד את אור השמש השוקעת בנצנוץ מרצד. "גרנט, זה מוגזם."

הוא חפן את פניי והטה את ראשי לאחור. "מגיע לך הטוב ביותר. יום שנה שמח."

"יום שנה שמח," חזרתי אחריו.

שפתיו פגשו את שפתיי בנשיקה איטית שהציתה בי ניצוצות. אבל כשנסוגתי מעט לאחור חושיי הוצפו בריח מתוק מדי. עיקמתי את האף. "יש לך ריח של מישהו שהתפלש בחנות פרחים."

גרנט התאבן. "חיבקתי את אימא שלי לפני שיצאתי מהבית. נראה לי שהיא השתמשה בבושם חדש." הוא גיחך. "כנראה לא מוצלח במיוחד."

זה לא היה ריח שאנבל הייתה בוחרת. מצד שני, הטעם שלי אף פעם לא תאם לסטנדרטים שלה. הדחקתי את המחשבות מראשי והתמקדתי בבחור שעמד מולי. בתלתל הבלונד הזהוב שתמיד נפל לו על הפנים, ברסיסי הירוק בעיני האגוז שלו. הוא היה יפהפה. והוא היה שלי. "התגעגעתי אליך."

גרנט נתן לי עוד נשיקה מהירה על השפתיים. "גם אני התגעגעתי אלייך, בייב." ידו מעכה את ישבני. "את עובדת קשה מדי."

התאמצתי להשאיר את החיוך על פניי. גרנט אף פעם לא הבין את הצורך שלי לעבוד, לחסוך. איך הוא יכול להבין, כשמעולם לא חסר לו דבר בחיים? אבל אני הייתי זקוקה לתחושת הביטחון, לידיעה שאני יכולה לפרנס את עצמי, לפחות קצת.

"יש לי עכשיו יומיים חופש. אבל הארייט אמרה שאתה נוסע לסיאטל עם ההורים שלך?" הצגתי את זה כשאלה, מקווה שהוא יגיד שהוא נוסע רק ליום אחד.

נדמה היה שגופו של גרנט נדרך כששמע את דבריי. "כן, הם רוצים שאטוס איתם לבוסטון בשבוע הבא."

"עוד נסיעת עסקים?" קלארק נהג לקחת את המשפחה איתו לוועידות ולכנסים.

גרנט בלע את הרוק והגרגרת שלו עלתה וירדה, סימן ברור לכך שמה שהוא עומד לומר לא ימצא חן בעיניי. "לא בדיוק," הוא מלמל.

"אז למה אתם נוסעים?" חרדה הזדחלה לי בבטן. לא הרגשתי שמשהו לא בסדר בשבועות האחרונים, אבל עכשיו ראיתי את זה בבירור.

"ניסיתי למצוא את הזמן הנכון לספר לך." הוא מולל את חולצת הכפתורים שלו, שהייתה תלויה בנינוחות מחוץ למכנסיים, והבטן שלי התפתלה בכיווץ מכאיב. "התקבלתי להרווארד. אבא ממש רצה שאלמד שם. הוא הבטיח שאם אסכים הוא ישיג לי שם דירה מטורפת."

"המכללות שולחות את מכתבי הקבלה באפריל." זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו. היה כבר סוף יולי. ארבעה חודשים. שליש שנה. וכל הזמן הזה תכננו את החיים שלנו ביחד, חיים שהיו אמורים להתחיל בעוד שבועות ספורים. "אני לא הגשתי מועמדות לאף מכללה בבוסטון."

האופן שבו גופו נרתע סיפק לי את כל התשובה. גרנט לא תכנן שאבוא איתו. דמעות צרבו מאחורי עיניי. "ממתי אתה יודע?"

הוא הושיט ידיים לעברי, אבל אני נסוגתי לאחור והן נשמטו בחזרה לצידי גופו. "לא הרבה זמן, בחיי."

הוא הסיט עיניים שמאלה והיה לי ברור שהוא משקר. והשקר הזה שבר משהו בתוכי. "רק לפני כמה לילות חיפשנו באינטרנט דירות בסיאטל." הנשימה שלי נהייתה מואצת. "זאת הייתה איזו בדיחה מעוותת מצידך?"

"לא, קנה. ממש לא. פשוט לא ידעתי איך לספר לך. אני אוהב אותך, אבל —"

הוא התקרב אליי והמילים גוועו בפיו. ריח הבושם שדבק בו גרם לקיבה שלי להתהפך. "אבל מה?" הקול שלי נסדק באמצע השאלה.

"אבל אני צריך קצת זמן להיות חופשי. אנחנו כל כך צעירים. אני אוהב אותך, אבל אני עדיין לא מוכן להתמסד. חשוב שנחיה קצת בנפרד לפני שנתחיל חיים ביחד. אני חושב שבסופו של דבר, שנינו נרגיש טוב יותר לגבי ההחלטה." הוא חפן את פניי, אבל אפילו לא יכולתי להרגיש את כפות ידיו. הייתי קהת חושים לחלוטין. "את עדיין שלי לנצח, אני פשוט צריך קודם לעבור את תקופת המכללה לבד."

נשימותיי הואצו שוב, כאילו לא משנה כמה התאמצתי, עדיין לא הצלחתי למלא את הריאות באוויר. אצבעותיי החלו לעקצץ. נחלצתי מהחיבוק של גרנט. אוויר. הייתי צריכה אוויר.

"קנה? שיט, את בסדר? רק תנשמי."

גרנט ליטף את גבי, ולא היה לי הכוח לזוז ולהתרחק מכף ידו. הייתי שקועה מדי בניסיון להסדיר את הנשימה. "אני. בהיריון."

הוא נרתע לאחור כאילו סיפרתי לו שיש לי חיידק טורף. "א... את מה?"

"בהיריון. אני בהיריון." כשאמרתי את המילים בקול הרגשתי איך הנשימה שלי מתאזנת, כאילו הייתה בהן קריאת התגייסות. התינוק שלי זקוק לי. אסור לי לאבד את העשתונות עכשיו.

"אבל אמרת שאת לוקחת גלולות. שיקרת?"

סובבתי אליו את הראש בחדות. "לא, לא שיקרתי. אף אמצעי מניעה לא בטוח במאה אחוז."

מבטו של גרנט התמקד בי. "אבל השתמשנו גם בקונדומים רוב הזמן."

רוב הזמן. המוח שלי התמקד במילים האלה. "כל הזמן. היה לך קונדום בכל פעם."

עיניו חמקו ממני — שוב אותו סימן מסגיר. אבל הפעם הכאב היה עמוק וצורב. "הייתה פעם אחת שלא שמתי אותו, אולי פעמיים."

בהיתי מוכת הלם בפניו של הבחור שאהבתי. זה שהיה הראשון שלי בכל דבר. הראשון שנתתי לו יד בקולנוע חשוך והראשון שהתמסרתי לו והענקתי לו את מה ששמרתי במשך שמונה־עשרה שנים. הוא גרם לי להרגיש מיוחדת, אהובה, רצויה. ובשביל ילדה שהייתה דחויה רוב חייה, להיות רצויה היה הכול.

"אתה ידעת כמה אני מפחדת מזה. להיות כמו אימא שלי. שאנשים יחשבו שאני כמוה." לא התחרטתי על האפון הקטן שלי, אפילו לא קצת. התכוונתי לאהוב אותו או אותה בכל מאודי. אבל זה לא שינה את תחושת הבגידה שגרמה לי התנהגותו של גרנט. מתברר שלא היה לו אכפת מספיק מהפחדים שלי והם לא נראו לו חשובים מספיק כדי להגן על שנינו.

הוא הזדקף. "אם באמת לקחת גלולות, זה לא היה אמור לשנות אם לא השתמשתי בקונדום מדי פעם. מה אני יודע, אולי בכלל בגדת בי. התינוק הזה בטח בכלל לא שלי."

"איך אתה יכול להגיד את זה? אתה מכיר אותי. אתה יודע שבחיים לא הייתי בוגדת בך." הלב שלי נסדק. כאילו האיבר עצמו הוכנס לטמפרטורה שמתחת לאפס.

הבחור שחשבתי שאני מכירה טוב יותר מאת עצמי נראה פתאום כמו זר. תמיד ידעתי שלגרנט יש פתיל קצר. הוא היה רגיל שהדברים קורים בדיוק כפי שרצה שיקרו. אבל מעולם לא חשבתי שהוא יפנה את הזעם הזה נגדי. אני הייתי זו שהקשיבה לו כשהוריו היו עסוקים מדי בעבודה או בנשפי צדקה. אני הייתי זו שהסבירה להארייט את המניעים שלו כשהיא איבדה את סבלנותה כלפיו. אני זו שדאגה שהוא יתמיד בלימודים. עודדתי אותו בכל משחק פוטבול. חיבקתי אותו כשהוא בכה כשסבא שלו מת. איך הוא יכול לשכוח את כל זה תוך שניות?

גרנט התחיל לפסוע הלוך ושוב. "שמעת על לייסי, נכון? על המסיבות? את חושבת שככה תוכלי ללכוד אותי?"

מצמצתי והלסת שלי נשמטה, אבל לא הצלחתי לנסח מילים. הראש שלי הסתחרר והריח המתוק והמחליא גירד לי את קצות העצבים. לייסי! זה היה הבושם של הבחורה שהפכה את הילדות שלי באי לעינוי מתמשך. היא הטיחה בי את השכרות של אימא שלי ואת הנטישה שלה יותר פעמים משיכולתי למנות. היא שמה לי רגל והכשילה אותי במסדרון. כתבה דברים נבזיים על הלוקר שלי. הבחור שהיה אהבת חיי, אבי התינוק שלי, הפיץ סביבו את הריח של... לייסי.

עצמתי עיניים וניסיתי להדוף את הכאב שפילח לי את החזה. "איך יכולת לעשות לי את זה?"

"את באמת חושבת שהתכוונתי לחכות שנים בזמן שאת היית נעולה כמו כספת? הטון שלו היה לעגני. "זה שאת הבחורה הכי לוהטת באי לא אומר שאת יכולה למשוך אותי בביצים. אלוהים, את כזאת תמימה."

כל שנדרש היה ניצוץ אחד. שקר אחד שהתגלה והצית תגובת שרשרת שחשפה את כל התרמיות האחרות. אבל נוראה מכול הייתה ההבנה שגרנט כלל לא אהב אותי. הוא אף פעם לא אהב אותי. הייתי בשבילו סתם פרצוף יפה. חפץ שנעים להסתכל עליו. הניצוץ הזה העלה את העתיד שדמיינתי במוחי, את הבית שחשבתי שיהיה שלי לנצח, בלהבות.

גרנט התחיל ללכת לעבר המדשאה. "אני לא רוצה שום קשר עם שום תינוק. אם הוא שלי, תיפטרי ממנו. כי אם לא תיפטרי ממנו, את לבדך בעניין הזה."

נרתעתי לאחור כאילו הוא הכה אותי, על אף שזה בטח היה מכאיב פחות. "אתה לא מתכוון לזה."

"ועוד איך שאני מתכוון." עיני האגוז שאהבתי כל כך הקשיחו והיה בהן ברק שלא ראיתי מעולם. "אבא שלי הזהיר אותי שאת עלולה לעשות איזה תרגיל מופרע כדי לגרום לי להישאר. הוא אמר שבטח תנסי לעורר בי רגשות אשמה, לעשות לי מניפולציות. אבל בחיים לא חשבתי שתרדי לכזה שפל. את מגעילה אותי." ובנשיפה הוא הסתובב ועלה בגבעה לעבר ביתו.

כל גופי רעד. צנחתי לחול הסלעי. חששתי שאם לא אתיישב, אפול. הצמדתי את גבי לעץ המחוספס של הגזע. זו הייתה אחת הפינות האהובות עליי ביותר באחוזה. מקום שבו תמיד מצאתי שלווה. מקום שהזכיר לי עד כמה היקום הוא אין־סופי וכמה אני קטנה בתוכו. זה תמיד העניק לי נחמה, כאילו לא משנה עם מה אני נאבקת, זה תמיד מזערי בהשוואה לגודלו של הים שהקיף אותי. עכשיו רק הרגשתי ריקה. והכי לבד שיכול להיות.

דמיינתי את הים גואה, את הגלים בולעים אותי ומושכים אותי פנימה, אל המרחב הגדול הזה. ייחלתי לכך, לשחרר הכול. מצמצתי אל מול האוויר המלוח והצורב.

כנראה בסופו של דבר לא הייתי עד כדי כך שונה מאימא שלי. בת שמונה־עשרה. בהיריון. לבד. ניערתי את עצמי בכוח. לא. אני אילחם בשן ועין כדי לוודא שבזה יסתכם הדמיון בינינו. גם אם אצטרך לעשות הכול לבדי, בלי שום עזרה מאיש.

 

1

קנה
ההווה

"איך לכל השדים היא הצליחה לגרום לנו להסכים להתפתל כמו בצק יותר מפעם בשבוע?" הסתכלנו על קיילין עוזרת להארייט להיכנס לתנוחת מתיחה עדינה, ובל פרצה בצחוק. "כי את אוהבת את הארייט יותר מכל אדם אחר בעולם הזה, וכל פיתולי הבצק האלה עוזרים לייצב את לחץ הדם שלה."

התנשפתי ונשענתי לאחור על המזרן שלי. בל צדקה. היוגה באמת הועילה ללב של הארייט, וגם למצב הרוח שלה. וחוץ מזה, זה היה תירוץ לצאת החוצה וליהנות מהשטחים של אחוזת גייבלס. לא משנה כמה זמן חלף, הנוף המרהיב מעולם לא נמאס עליי.

"את אמורה להיות בתנוחת יונה, קנה. זה נראה נהדר, בל."

רטנתי משהו לא ברור לעבר קיילין ונכנסתי לתנוחה. "מתחנפת למורה," נהמתי לעבר בל.

היא חייכה ומשכה בכתפה. "אני אוהבת יוגה."

נאנחתי וניסיתי להירגע במתיחה. עשיתי כמיטב יכולתי להדחיק את כל רשימת המטלות שהתרוצצה במוחי ולא לחשוב על כל מה שיכולתי להספיק בשעה וחצי האלה. זה היה יום שבת והייתי עם האנשים הכי אהובים עליי בעולם. הנשים האלו היו הסלע האיתן שלי. הן היו המגדלור כשכל עולמי חשך.

ועכשיו, שנים אחר כך, היינו כולנו שוב באי שבו גדלנו ביחד. הזמן חלף, אבל הקרבה בינינו לא השתנתה כלל. אם כבר, הקשר התחזק והתגבש לליבה של מי שהיינו.

"מה המצב עם הנרי?"

השאלה של בל ניערה אותי מהרהוריי. שקעתי עמוק יותר לתוך המתיחה והתענגתי על הכאב. "הכול בסדר."

"נשמע לוהט, ממש תשוקה בוערת."

לקחתי את המגבת מקצה המזרן שלי וזרקתי אותה עליה. "לא כולנו זכינו להתאחד עם אהוב נעורינו ולהסתגר איתו ימים על גבי ימים בבית חדש דנדש בגבעות." אבל גם לא כולנו רצינו בכך. אם לא אראה את אהוב נעוריי שוב לעולם, זה יהיה נפלא.

החיוך על פניה של בל נמוג, ורציתי לבעוט בעצמי. "את ראויה לאהבת אמת, קנה. את לא צריכה להסתפק בחיקוי עלוב שעוזר לך להרגיש בטוחה."

מיקדתי את תשומת ליבי במעבר לתנוחת היונה בצד השני. לא רציתי לחשוב כמה מעט ניצוצות יש ביני לבין הנרי. "בסך הכול יצאנו לכמה דייטים. זה לא רציני."

בל המהמה בשקט. אחרי שנים של חברוּת ידעתי לפרש את הקול הזה. המשמעות שלו הייתה: בולשיט. כחכחתי בגרוני. "אז, איך את מתקדמת עם המקום החדש?"

זה היה בדיוק הדבר הנכון לשאול. עיניה של בל קרנו מהתרגשות, משהו שלא ראיתי בעיניים שלי עצמי כבר עשור. "אני חושבת שזה יהיה מושלם. אני אמורה להיות מוכנה לפתוח את החנות ממש עוד כמה שבועות."

הסתובבתי אליה. "זה אדיר. לא היית יכולה למצוא מיקום מושלם יותר." ברחוב הראשי היו ממוקמות כל החנויות והתחנות החיוניות לתיירים באי הקטן שלנו, שמנה רק אלף וחמש מאות תושבים, והחנות הייתה במרחק יריקה מהבר של הארוס של בל. "פורד מרוצה?"

"הוא שמח שאהיה קרובה לקאץ', אבל את מכירה אותו, הוא רצה להלוות לי כסף כדי שאשכור את החלל הכי גדול וראוותני שאפשר למצוא."

גיחכתי. "ברור." אבל בל בחיים לא הייתה מסכימה למשהו כזה. היה לה חשוב להגשים את החלום שלה לגמרי בעצמה, ולהקים את חנות הרהיטים עם כל הפריטים שהיא שיפצה בדם ליבה. רחשתי לה כבוד גדול על כך.

"ואיך הולך במשרד רואי החשבון?"

עיקמתי את הפרצוף. בל מעולם לא חשבה שראיית חשבון זה משהו מסעיר במיוחד. אבל אני אהבתי את זה. בזמן שהעולם היה מלא בגוונים של אפור, העבודה שלי הייתה כולה שחור ולבן. לכל בעיה היה פתרון, ותמיד ידעתי למצוא אותו.

אבל הייתה בי דקירה של קנאה בכל פעם שבל דיברה על החנות החדשה שלה. חשבתי לפתוח עסק משלי יותר פעמים משיכולתי למנות. המחשבה שאצא מתחת כנפיו של הבוס המפלצתי שלי ואנווט ספינה משלי הייתה מפתה ביותר. אבל בכל פעם שדמיינתי את הצעד הראשון שאעשה לקראת העצמאות שלי, נבהלתי. מה שהיה לי עכשיו היה כנראה הדבר הטוב ביותר עבורי. משכורת יציבה, ביטוח בריאות, תוכנית פנסיה מסודרת.

ניערתי את ראשי. "הכול טוב. יש קצת הקלה בעומס הלקוחות שלי מאז שקארן חזרה מחופשת המחלה שלה —"

שריקה חזקה פילחה את האוויר. "גבירותיי, איך התמזל מזלי ככה, ליהנות מהמראה המלבב הזה?"

הקול הנמוך והמהדהד עורר בי רוגז וגרם לי להזדקף מהמתיחה שלי בבת אחת. "קוראים לזה מציצנות, ואני די בטוחה שזו עבירה עם עונש מאסר בכל חמישים המדינות."

קרוסבי חייך והעיניים בגוון חום־ויסקי ריצדו בשובבות. "את מעליבה אותי, עיניים חומות, ועוד אחרי שטרחתי להביא לבחורות הכי אהובות עליי ארוחת צהריים."

נשפתי. "סליחה, אבל אנחנו מעדיפות לא להיות חלק מההרמון שלך."

קרוסבי קרץ לבל. "אני מת על העוקצנות שלה. פורד שלח אותי לכאן עם כל ההזמנות הרגילות שלכן." בשלב הזה בל כמעט נמסה במקום.

מרפקתי אותה. "אל תיפלי בפח של כל הקריצות שלו והקסם האישי רק כי הוא הזכיר את הגבר שלך."

היא צחקה. "סליחה, אבל את לבד במסע הנקמה הזה שלך. אני דווקא מחבבת את קרוסבי, ואני מתה על כריך הפניני שאני די בטוחה שנמצא באחת השקיות האלה."

"את רואה, היא מחבבת אותי. זה רק עניין של זמן עד שגם את תיכנעי."

"תראו מה הגאות סחפה אלינו, זה הבחור החביב עליי." הארייט דשדשה קדימה, אבל קרוסבי מיהר לחצות את המדשאה לקראתה כדי להקל עליה, ורכן כדי שהיא תוכל להצמיד את שפתיה ללחיו. למה הארייט בחרה את קרוסבי מקוי כעורך הדין שלה, לעולם לא אבין. ולא משנה כמה ניסיתי לגרום לה לשקול עורך דין אחר, היא פשוט לא ויתרה. היא השתגעה על הגבר־ילד הזה.

קרוסבי הושיט את זרועו והארייט שילבה בה את זרועה. "בואו למטבח. נאכל שם."

התחלנו ללכת אל הבית המרכזי תוך כדי שמלמלתי משהו על עורכי דין בטלנים שפולשים לי לחיים.

"סתם נדמה לך שאני פולש לך לחיים כי את מחפשת אותי בכל מקום." הקול של קרוסבי לידי הקפיץ אותי. "פשוט תודי כבר שאת מאוהבת בי, זה יקל על שנינו."

פלטתי משהו בין נהמה לנחרה. "מצטערת, דון ז'ואן, אבל אני לא בקטע של גולשים."

"סאפ. אני עושה סאפ. לא גולש. אם כי לא הייתי מתנגד לנסוע לפיג'י כדי ללמוד לגלוש. אני יכול לקחת אותך איתי. את, אני, ביקיני קטן ומרגריטות על החוף."

הצצתי מעבר לכתפי. "לא ידעתי שאתה אוהב ללבוש ביקיני."

קרוסבי פלט לחישה מהוסה. "אני אלבש ביקיני אם את תלבשי ביקיני."

הארייט צחקקה, ולא יכולתי לרסן את נחרת הצחוק שנפלטה מפי. היה לי ברור שהאיש הזה באמת ילבש ביקיני אם אסכים לשתף פעולה. "הארייט, את בטוחה שזה הייצוג המשפטי שאת רוצה? הוא עוד יופיע בבית המשפט בחוטיני."

היא חייכה. "זה ללא ספק יהפוך את בית המשפט למעניין יותר."

"הייתי מוכנה לשלם הרבה כסף כדי לראות את זה," הוסיפה קיילין.

קרוסבי הרים גבה. "את רואה, יש אנשים שמעריכים אותי. מה איתך, מיס הארייט? תרצי לבוא איתי לפיג'י כדי שאוכל ללמוד לגלוש?"

"רק אם תשיג לי סככת חוף כזאת עם חתיך צעיר שישרת אותי. וחייב להיות שם גם צ'יפס."

קרוסבי מעך את כתפה. "עשינו עסק." הוא שלח יד לתוך השקית שלו והוציא משם קרטון של צ'יפס. "בואי נתחיל את ההרפתקה ברגל ימין."

העור שלי התרתח. "קרוסבי, אסור לה לאכול את זה. לא יום ראשון היום." עם כל בעיות הלב של הארייט, הקפדנו על תזונה נטולת כולסטרול בכל ימי השבוע, פרט ליום ראשון. זה היה יום החטאים שלנו. וקרוסבי ידע את זה.

"נו, תשחררי קצת. זאת בסך הכול מנת ילדים, זה לא מה שיעלה לה את הכולסטרול."

אצבעותיי החזיקו בכוח במזרן היוגה שלי וציפורניי התחפרו בספוג. "אתה לא יודע את זה. ישבתי עם הרופא שלה והכנו ביחד תוכנית ארוחות. ואנחנו מקפידות עליה."

קרוסבי הסתכל לי בעיניים. "בבדיקות האחרונות שלה הרופא אמר שמצבה מצוין, נכון? אז איזה נזק כבר יהיה בפינוק מדי פעם? נו, בחייך, רק כי את רוצה לחיות את אותם חיים צפויים יום אחרי יום, זה לא אומר שגם הארייט חייבת לעשות את זה."

"די, קרוסבי," הזהירה הארייט.

מעכתי את המזרן חזק יותר והגומי השמיע חריקת מחאה. שמעתי את המילה שהוא לא אמר. משעממת. אז מה אם החיים שלי היו כל הזמן כמעט אותו דבר, יום אחרי יום? צפוי זה יציב, זה בטוח. תמיד ידעתי למה לצפות, והיו מעט מאוד הפתעות מעבר לפינה. וזה מה שהייתי צריכה. אדם שביטל תוכניות, שאף פעם לא קבע לעצמו שעות עבודה ברורות, ושנהנה מריגושים של ספורט אקסטרים מסוכן, לעולם לא יבין זאת.

הבלעתי את הקללות שרציתי להטיח בקרוסבי ועשיתי כמיטב יכולתי לשמור על טון שקול. "כן, כל המדדים של הארייט נראו טוב. אבל זה כי הקפדנו לדבוק בתוכנית."

חיוך התפשט על פניו של קרוסבי. "אז רק תדעי שהבאתי לה צ'יפס מדי שבוע. זה אומר שאני יכול להמשיך לעשות את זה, נכון?"

עצרתי באמצע הצעד והלסת שלי נשמטה. סגרתי את הפה מייד. אבל כשניסיתי לדבר, להגיד משהו, לא משנה מה, לא יצא לי מהפה כלום. הפניתי מבט אל הארייט. שפתיה התעקלו. "סליחה, מותק, הייתי חייבת את המנה שלי."

הכרחתי את אצבעותיי להרפות מאחיזת הברזל במזרן וחזרתי לצעוד. "אם את לא רוצה את העזרה שלי עם הדיאטה שלך, זה בסדר." אם קרוסבי היה אחראי לתזונה שלה, הארייט הייתה אוכלת מאכלים מטוגנים מהקאץ' שבעה ימים בשבוע, ומקנחת בבירה.

הארייט שחררה את ידה מקרוסבי ואחזה בכף ידי. "אל תהיי כזאת. את יודעת שאני אוהבת את זה שאת דואגת לי." היא שלחה מבט נרגז אל קרוסבי. "אני רק צריכה את הצ'יפס שלי מדי פעם."

כתפיי נשמטו. ידעתי שאני נאחזת בכל טיפת שליטה שהצלחתי להשיג בלפיתה שיכלה להתחרות בזו של הענק הירוק. כל דבר קטן שיכולתי לעשות כדי לתת להארייט עוד קצת זמן בעולם הזה, לקחתי על עצמי בנוקשות של רס"ר. אבל כל זה לא יכול היה לשנות את המציאות. הארייט גססה. וזו הייתה רק שאלה של זמן מתי איאלץ להיפרד מהאישה שהייתה הכול בשבילי.