פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם לסוגיה

מבוא

הספר פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם לסוגיה: מחקרים על טבע ואופי המשטר הטוטליטרי בוחן שורת חיבורים של ארבעה מלומדים יהודים־גרמנים, אשר ניסו להתחקות אחר הפתולוגיה של הרוח הנאצית: וילהלם רייך, פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם (1933); אריך פרום, מנוֹס מחוֹפֶשׁ (1941); זיגפריד קרקאואר, מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הסרט הגרמני (1947); ואריך נוימן, פסיכולוגיית המעמקים והמוסר החדש (1949).חוקרים בחנו את המורשת האישית של כל אחד ואחד מן המחברים הללו, אך עד כה חיבורים אלה לא היוו נושא לבחינה השוואתית של מטרותיהם המשותפות. בה־במידה, התוכן וצורת המחקר הפסיכולוגי שלהם את הנאציזם והפשיזם לא נדונו בצורה השוואתית, משמעותית ושיטתית. ברם, לארבעתם הייתה תחושה משותפת של נחיצות ודחיפות המשתקפת בחיבורים אלה ומחייבת תשומת לב. כולם חשו, בלשונו של הסופר הרמן בְּרוֹך, ש"הזמן ניצב על חודו של סכין";[1] כולם כאחד יצאו נגד הברבריות הנאצית והאמינו, כמו סר ויליאם בלקסטון (Blackstone), המשפטן והשופט האנגלי, בספרו פירושים על דיני אנגליה (1769-1765) ש״לכתוב משמעו לפעול״ (scribere est agere).[2]

העבודות הנדונות בספר זה משתייכות לסוגה חשובה של מלחמת תרבות (Kulturkampf) מובחנת, מוגדרת וכוללת ביותר, כנגד הברבריות הפשיסטית והנאצית, שאותה ערכה קבוצת אינטלקטואלים, בעיקרם יהודים־גרמנים, גולים מגרמניה הנאצית, אשר שינתה כליל את התוכן והצורה של ההיסטוריה האינטלקטואלית המודרנית. רשימת החיבורים הכלולים בסוגה זו מרשימה ביותר: מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו, הדיאלקטיקה של הנאורות (1944, עודכן ב־1947); הורקהיימר, ליקוי מאורות התבונה (1947); פרנץ ליאופולד נוימן, בהמות: המבנה והמעש של הנאציזם, 1944-1933 (1944); קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה (1945); ארנסט קסירר, המיתוס של המדינה (1946); אריך אוארבך, מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב (1946); תומאס מאן, דוקטור פאוסטוס (1947); זיגפריד קרקאואר, מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הסרט הגרמני (1947); אריך נוימן, פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש; חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות (1951); ליאו שטראוס, הזכות הטבעית וההיסטוריה (1953); האנס בארון, משבר הרנסנס האיטלקי המוקדם (1966); ועוד רבים אחרים.[3]

הנושא המשותף לכל החיבורים הללו הוא הנאציזם: כל המחברים לעיל ניתחו ונאבקו נגדו בכלי הדיסציפלינה שהשחיזו וחידדו בתקופת חייהם. רק בהקשר אינטלקטואלי והיסטורי מקיף זה, כך אני טוען, ארבעת החיבורים הפסיכולוגיים שבהם אני דן כאן מקבלים את מלוא משמעותם, ורק לאור בחינתם כתת־סוגה במלחמת התרבות הכוללת כנגד הנאציזם ניתן להבין את חשיבותם ואת ערכם הרב. הסיבה היא שלצד פרשנויות פוליטיות, חברתיות, ספרותיות, היסטוריות וסוציולוגיות, אשר נכתבו על ידי גולים מגרמניה הנאצית, כגון הדיאלקטיקה של הנאורות (1944) מאת הורקהיימר ואדורנו, או מימזיס (1946) מאת אוארבך, ארבע העבודות שאותן אני מנתח להלן, בוחנות את כוח המשיכה הגדול של הפשיזם והנאציזם, ואת יצירתן של מדינות וחברות טוטליטריות וסמכותניות (אוטוריטטיביות).

הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז (Deleuze) והפסיכואנליטיקאי הצרפתי פליקס גואטרי (Guattari) שיבחו את וילהלם רייך בספרם רב ההשפעה אנטי־אדיפוס: קפיטליזם וסכיזופרניה (Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, 1972). הם טענו שרייך הוא שגילה "מדוע בני האדם נלחמים עבור שעבודם כה בעקשנות, כביכול הוא מהווה את גאולתם".[4] הם הדגישו כי רייך היה הוגה מעמיק ביותר שלא הסתפק בטיעון של בערות או אשליה כהסבר מדוע ההמונים נטו לפשיזם ונאציזם, ותבע כי כל ניתוח יביא בחשבון את תסכוליהם ותשוקותיהם. בדומה לכך, אריך פרום טען כי אם האנושות איננה יכולה לחיות עם הסכנה והאחריות הכרוכות בחופש, הרי שהיא פונה תמיד לשלטון סמכותני. בהשתמשו בהארות של הפסיכואנליזה, פרום רואה את יסוד הציוויליזציה המודרנית בנכונות שלא להיכנע לשלטון אוטוריטטיבי, ולכן הכריז ש"הבנת השיקולים של הבריחה הטוטליטרית מחופש היא תנאי לכל פעולה שמטרתה להביא לניצחון על הכוחות הטוטליטריים".[5] זיגפריד קרקאואר הציע קשר בין הנטייה הלא־פוליטית ו"הבריחה" מהמציאות בסרטים בתקופת ויימאר(1933-1918) לתפנית שהובילה, כתוצאה מכך, לטוטליטריות. הסרטים בתקופה זו, כך כתב, שיקפו "חברה במצב של שיתוק" ה"מתעלמת ממציאות חברתית", וחשפו "נטייה לברוח מהמציאות".[6] קרקאואר יצר תחום מחקר חדש, החוקר את הקשרים בין סרטים, אסתטיקה, והדפוס הפסיכולוגי השולט (Stimmung) בגרמניה בתקופת ויימאר. לבסוף, אריך נוימן טען כי העולם המודרני מהווה הוכחה להתפרצות קיצונית של הכוחות השליליים של הטבע האנושי. "המוסר הישן", המבוסס על חיפוש לא מציאותי אחר "שלמות" באמצעות דיכוי "הצד האפל" שבקרבנו, שוב איננו יכול להתמודד עם בעיות ההיסטוריה המודרנית, כגון השואה. לכן הוא היה משוכנע שהסכנה האיומה ביותר הניצבת בפני האנושות היא הפסיכולוגיה של "השעיר לעזאזל", המושרשת במוסר הישן. אנחנו נתונים לחסדי פסיכולוגיה זו שעה שאנו משליכים את "הצד האפל" שבתוכנו על יחידים וקבוצות המזוהות על ידנו כ"אויב".[7] פסיכולוגיה זאת היא שהובילה לרצח המונים במחנות ריכוז ובמחנות עבודה של הנאצים.

כשאנו מתייחסים לארבעת החיבורים הללו יחדיו, מגוון הפרשנויות הפסיכולוגיות שהם מציעים מספק תובנות חשובות ביחס לפסיכולוגיה של הנאציזם ולמקורות של מגמות סמכותניות וטוטליטריות. הם מבהירים גם את הטראומה הגדולה של הנאציזם והפשיזם. טראומה חורצת צלקות בטקסטים שהיא מותירה מאחוריה, וטראומה פוליטית חסרת תקדים מותירה בהם צלקות עמוקות – אף שמחבריהם ניסו לקבור אותן במיומנות רבה תחת שכבות רבות של למדנות. בסופו של דבר, המומים מחמת הטראומה הפוליטית חסרת התקדים של דורם, הם חיברו כתבי הגנה לציוויליזציה המערבית אשר האריכו ימים יותר מ״הרייך של אלף השנים״.

הפרק הראשון, "וילהלם רייך והשורשים המיניים של הפשיזם", עוסק בווילהלם רייך (1957-1897), פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי־אוסטרי, אשר היה שייך לדור השני של אנליטיקאים לאחר פרויד. הוא פרסם כמה ספרים רבי השפעה, במיוחד אנליזה של האופי (Character Analysis, 1933), אשר שימש במשך שנים רבות כמבוא מצוין לטכניקה הפסיכואנליטית. ספרו, פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם (The Mass Psychology of Fascism, 1933), מסביר את עליית הפשיזם כביטוי לדיכוי מיני, והוא דן בו בהרחבה ב"תפקיד החברתי של הדיכוי המיני".[8] ספר נוסף מפרי עטו, המהפכה המינית (The Sexual Revolution, 1936), מנתח את משבר המוסר המיני הבורגני ואת הכישלון לרפורמה מינית, אשר שימר את מסגרת החברה הקפיטליסטית. בשל שני ספרים אלה רייך נודע כאחת מהדמויות הקיצוניות ביותר בהיסטוריה של הפסיכיאטריה. יחד עם אריך פרום והרברט מרקוזה (Marcuse, 1898-1979), הפסיכולוג והסוציולוג היהודי־גרמני, רייך הדגיש את הקשר ההדוק בין פסיכולוגיה למרקסיזם. אך הוא היה הראשון שהציע פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם. ספרו של אריך פרום, מנוס מחופש, הופיע רק ב־1942.

רייך האמין כי ביסודות האידאולוגיה הפשיסטית נמצאים משפחה מדכאת, דת הרסנית, שיטת חינוך סדיסטית, טרור מפלגתי, פחד מניצול כלכלי ומזיהום גזעי, ועידוד אלימות כנגד קבוצות מיעוט. מאוחר יותר בחייו, רייך הפך מאוד בלתי מקובל שעה שמסר השחרור המיני שלו הפריע לקהילייה הפסיכואנליטית, והוא עצמו הפר כמה מעקרונות המפתח של הפסיכואנליזה, כגון האיסור על קיום יחסי מין עם מטופלים.

רייך טבע את המושג "המהפכה המינית". במהלך מרד הסטודנטים בפריז ובברלין ב־1968, סטודנטים חרטו את שמו על גבי החומות והטיחו בשוטרים את ספרו פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם. ז'יל דלז (Gilles Deleuze) ופליקס גואטרי (Félix Guattari) טענו בספרם אנטי־אדיפוס (Anti-Oedipus, 1972) כי לדעת רייך, ההמונים אינם קורבנות תמימים של הונאה, אלא בתנאים מסוימים הם נמנים דווקא עם תומכי הפשיזם הנלהבים ביותר, ואת התשוקה הזו צריך להסביר. מאחר שרייך הצביע לראשונה על בעיית היחסים שבין תשוקה ומרחב חברתי, דלז וגואטרי טוענים כי הוא היה המייסד האמיתי של הפסיכיאטריה המטריאליסטית. הוא היה הראשון שדחה את התפיסה המרקסיסטית הפשטנית, שמיהרה לקבוע כי ההמונים הוטעו והולכו שולל בנוגע לפשיזם. לדברי רייך, "המרקסיסט הוולגרי" לא "הצביע על הגורם הסובייקטיבי", ולא "לקח בחשבון" את "הנטייה הרגשית" של ההמונים כלפי הפשיזם והנאציזם, וכך כשל בהבנתם. ההמונים לא היו טיפשים ונבערים, ובמסגרת של תנאים מסוימים "הם רצו את הפשיזם, ואת העיוות הזה ברצון של ההמונים מן החובה להסביר".[9]

הפרק השני, "חקירה פסיכולוגית של הטוטליטריות: אריך פרום, מנוס מחופש" (Escape from Freedom, 1941), דן בספרו של אריך פרום (1980-1900), המתאר את צמיחת ושקיעת החופש והתודעה־העצמית במערב מימי הביניים ועד לזמנים המודרניים, שעה שאנשים חיפשו מקלט מחוסר ביטחון ומאחריות בתנועות טוטליטריות, כגון נאציזם ופשיזם. הרס הקשרים הדתיים והמעמדיים של חברת ימי הביניים, כך האמין פרום, הביא לתחושת עצמאות אך גם לניכור מדאיג, שבסופו של דבר התבטא בקונפורמיות אחידה ובכניעה לסמכות. לאור הקונטקסט ההיסטורי והאידאולוגי שבו נכתב הספר, מטרתו של פרום ברורה לחלוטין: "לתרום להבנת המשבר הנוכחי" של הפשיזם והנאציזם.[10]

בניגוד להנחה שמנוס מחופש מהווה הוכחה "לאמריקניזציה של אינטלקטואל אירופי",[11] כפי שנטען בביוגרפיה האחרונה שנכתבה על פרום, הוא כתב את ספרו מאחר שדווקא חופש, או היעדרו, היה בעיה קריטית בגרמניה הנאצית, ולא באמריקה. פרום ניסה להסביר את עליית הנאציזם ואת זוועות מלחמת העולם השנייה וכתב, "הנושא אשר קרוב מאוד ללבי, והוא המוטיב של הספר, הוא בעיית החופש והדאגה או הפחד מחופש – או המנוס מחופש".[12] מטרתו לכן הייתה לחקור את "משמעות החופש לאדם המודרני", אשר היא "קריטית להבנת המשבר החברתי של ימינו".[13] משבר צריך להוביל למעשה. אין פלא כי מנוס מחופש נחשב לאבן דרך בפסיכולוגיה מדינית.

מנוס מחופש מבוסס על קשר בל־ייפרד בין אישיות היחיד והתרבות של זמנו. פרום טען כי "יסוד התהליך החברתי הוא האדם, שאיפותיו ופחדיו, תאוותיו והגיונו, נטיותיו לטוב ולרע". כדי להבין את התהליך החברתי עלינו להבין את פעולתם הדינמית של התהליכים הפסיכולוגיים בנפשם של היחידים, או, לחלופין, עלינו לנתח את התרבות אשר מעצבת אותם. בהתבסס על הנחות אלה, הטיעון המרכזי המקיף של מנוס מחופש הוא: "האדם המודרני, המשוחרר מקשרי החברה הטרום־אינדיבידואליסטית [של ימי הביניים], שהעניקו לו ביטחון ועם זאת הגבילו אותו, עדיין לא הגיע לחופש ממשי להגשמת עצמו, כלומר לביטוי אפשרויותיו השכליות, הרגשיות והאישיות. אמנם החופש הביא לאדם עצמאות ורציונליות, אך גם הביא לבידודו ועל ידי כך הציב אותו חרד וחסר אונים. בדידות זו היא כבדה מנשוא, והברירה העומדת לפניו היא או מנוס לתלות ולכניעה חדשה, או התקדמות לקראת החופש החיובי [החופש להגשמת עצמו], המבוסס על הביטוי הסגולי של אינדיבידואליות האדם".[14] בידוד האדם המודרני מהחברה, הפיכתו ל"אטום"[15] במרחב אינסופי, והספקות והפחדים הכרוכים בתהליך זה, מסבירים כיצד ומדוע רבים שואפים אחר המקלט והתמריץ של חברות סמכותניות.

הפרק השלישי, "זיגפריד קרקאואר – הקולנוע ברפובליקת ויימאר כתיבת פנדורה", מנתח את ספרו של קרקאואר מקליגרי להיטלר: פסיכולוגיה היסטורית של הסרט הגרמני (From Caligari to Hitler: A Psychological History of theGerman Film, 1947). הסוציולוג ומבקר התרבות והסרטים, זיגפריד קרקאואר (1966-1889) טוען במחקר זה שסרטים בתקופת רפובליקת ויימאר שיקפו את הטראומה הגדולה של התבוסה במלחמת העולם הראשונה. מחקרו חושף את הנפש הגרמנית הערומה, המתנדנדת בין טירניות וכאוס, פוסעת אט־אט, ולבסוף כושלת עם עליית וניצחון הנאציזם. טענתו העיקרית היא "שבאמצעות ניתוח סרטים גרמניים ניתן לחשוף נטיות פסיכולוגיות עמוקות, שהיו בעלות כוח והשפעה בגרמניה מ־1918 ועד 1933 – נטיות שהשפיעו על מהלך המאורעות, אשר העידן שלאחר היטלר יהיה חייב להתמודד עמן".[16] המחקר של קרקאואר נושא אופי של חקירה פנימית לא רק של ההיסטוריה הפסיכולוגית של הסרט הגרמני, אלא גם של רפובליקת ויימאר עצמה. הוא מפַתח את הטיעון שלו לאור ארבע תקופות: התקופה הקדומה (1918-1895), שבה החלה תעשיית הקולנוע הלאומית הגרמנית לצמוח; התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה(1924-1918), שבה דמויות שטניות מסמלות כניעה לאי־רציונליות; התקופה היציבה (1929-1924), שבה החברה הגרמנית המשותקת לא הייתה יכולה לפתור את בעיותיה, ולבסוף, התקופה שלפני היטלר (1933-1929), המאופיינת על ידי סימנים בלתי ניתנים להכחשה של ייאוש כולל, אשר סלל את הדרך למהפכה הנאצית ולהקמת המדינה הנאצית.

רוע וגיהינום הם נושאים ספרותיים המשמשים מגמות שונות בתולדות המערב. החלק הראשון של אודיסאה מאת הומרוס והחלק הראשון של אַינֵאִיס מאת ורגיליוס נפתחים בביקור מפחיד בעולם התת־קרקעי. דנטה מיקם רבים מאויביו מפירנצה בתופת, אשר ממנו חילץ אותו ורגיליוס. ובספרו, איגנטיוס ומועצת החשמנים שלו, מיקם המשורר ג'ון דון בגיהינום את איגנטיוס מלויולה ואחרים, שבהם ראה את אויבי הנצרות. עבור כל המחברים הללו, הגיהינום היה מקום אחר השונה תכלית שינוי מהמציאות עלי ארץ.

קרקאואר, בניגוד גמור לכך, מוצא בסרטים בתקופת ויימאר את השטני והדמוני עלי ארץ כשהם מושרשים עמוקות בדמיון ובמעש הגרמני. הגיהינום נמצא בגרמניה הנאצית. "שורה שלמה של דמויות מרושעות ומטילות אימה, שהופיעו בסרטים בתקופת רפובליקת ויימאר, מתהלכות ופועלות בגרמניה הנאצית ומסמנות את הדרך לשאול בנתיב פתלתל ועקלקל ובאמצעות כאוס חברתי".[17] עוד לפני שדוקטור פאוסטוס[18] מאת תומאס מאן דימה את המדינה הנאצית ומחנות הריכוז לגיהינום, קרקאואר כבר גילה ממד שטני סמוי בנפש הגרמנית, שהתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה. הסרטים בתקופת רפובליקת ויימאר הקדימו להציג את הגיהינום שהתפתח במדינה הנאצית עלי אדמות. הללו היו בבחינת תיבת פנדורה, שממנה יצאו ופרחו רעות וחוליים רבים. כך, בדומה לטרגדיה יוונית, "חזיונות נבואיים של שבר ואסונות", אשר הוצגו במערכה הראשונה, "הגיעו לידי מיצויָם ומימושם המבהיל וההרסני במערכה האחרונה" – המדינה הנאצית.[19]

זאת ועוד, שעה שאַינֵאִיס של ורגיליוס, הקומדיה האלוהית של דנטה, וגן העדן המושב של מילטון, כל אחד ואחד מהם מבוסס על ניצחון סופי של הטוב על הרע, חיבוריהם של קרקאואר ומאן מבשרים דווקא כישלון והרס. נבואות נוראיות מביאות לאסון ולאבדון: נפילת רפובליקת ויימאר בפרשנות של קרקאואר, וחיסול המדינה הנאצית בזו של מאן. לגבי שניהם כאחד, נבואות מפחידות מתגשמות בהיסטוריה של זמנם ואינן מבשרות טוב. מקליגרי להיטלר יכול להיחשב, ובצדק, כמבוא לדוקטור פאוסטוס. אצל קרקאואר, דמות האדם המהלֵך בשנתו, שקליגרי המהפנט עושה בו כרצונו, וגרמניה הם אחד: עוד לפני המהפכה הנאצית של 1933, הטרור והאימה הנאצית פשו והתפשטו "עוד קודם לכן בסרטים. והתחזית האיומה של הרס סופי אף קיבלה בהם את אישורה".[20] אצל מאן, השטן המשתמש בדוקטור פאוסטוס וגרמניה, אחד הם. הפרשנות האפוקליפטית של מאן את ההיסטוריה הגרמנית מוצאת עקבות מ"לותר והרפורמציה הפרוטסטנטית להריסות העשנות של הערים הגרמניות ושערי מחנות הריכוז".[21] שני המחברים כאחד מסתכלים על הפשיזם והנאציזם בהקשר הרחב של אסכטולוגיה ואפוקליפסה בלתי נמנעת, המרחפת ומאיימת על ההיסטוריה הגרמנית.

הפרק הרביעי, "אריך נוימן ומשבר המוסר של המערב", בוחן את ספרו פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש (Tiefenpsychologie und Neue Ethik). אריך נוימן (1960-1905) עזב את גרמניה ב־1934 והתיישב בפלשתינה. תשע שנים לאחר מכן הוא החל בכתיבת ספרו פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש, 1949.[22] במשך שנות ה־30 הוא עסק רוב הזמן בכתיבת ספרו המקורות והיסטוריה של התודעה היהודית (The Origins and History of Jewish Consciousness), מחקר בן שני כרכים שלא ראה אור. כעת, ב־1942, הוא גר בתל־אביב שעה ש"קורפוס אפריקה" (Panzerarmee Afrika) תחת פיקוד גנרל־פילדמרשל ארווין רומל, "שועל המדבר" (Wüstenfuchs), החל את השלב השני בהתקדמותו לעבר מצרים, כשבכוונתו להשתלט על בארות הנפט במזרח התיכון, בפרס ואפילו בבאקו שעל שפת הים הכספי. "הבעיות שהכריחו אותי לכתוב" את פסיכולוגיית המעמקים, כתב נוימן לקרל גוסטב יונג, "היו שרומל ניצב בשער"[23] ו"השמדת היהודים" התחוללה באירופה, תקופה שבה "בעיית הרוע והצדק הסעירה אותי עמוקות".[24] מאחר שזוועות השואה כבר היו ידועות זה מכבר, קבוצות המתיישבים היהודיים הקטנות בפלשתינה לא יכלו לצפות אלא לרע מכול עם התקדמות רומל. ברגע מכריע וקיומי זה, שעה ש"רומל ניצב בשער" ולאור "השמדת היהודים באירופה", כפי שכתב נוימן, הוא החל בכתיבת פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש. בכוונתו הייתה להסביר את הסיבות הפסיכולוגיות שהביאו לניצחון הנאצים, לזוועות מלחמת העולם השנייה ולשואה, ולזקק ממשבר ההיסטוריה של המאה ה־20 תובנות פסיכולוגיות, שעל בסיסן הוא יוכל לפתח פסיכולוגיית־מעמקים המבוססת על מוסר חדש.

המושג פסיכולוגיית־מעמקים מתייחס לגישות רפואיות הבוחנות את המרקם העדין של הבלתי מודע והיבטים חוץ־אישיים של הניסיון האנושי. הוא כולל חלומות, קומפלקסים רגשיים וארכיטיפיים. שאיפתו של נוימן הייתה להציע פרשנות פסיכולוגית למצוקות ההיסטוריה של זמנו, או ל"עידן הקטסטרופה", "עידן האסון" (historia calamitatum), כפי שכתב ההיסטוריון אריק הוֹבּסבָּאוּם (Hobsbawm), כלומר – "עשרות השנים שעברו מפרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה", שעה שהציוויליזציה של אירופה "הידרדרה מפורענות אל משניה. והיו אף זמנים שבהם אפילו שמרנים מפוכחים לא היו מוכנים להמר על הישרדותה".[25] זו הסיבה שנוימן כתב ליונג שספרו "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש... נכתב בזמן השמדת היהודים [באירופה], שעה שבעיית הרוע והצדק הסעירה אותי עמוקות".[26] "המוסר החדש" בכותרת הספר מתייחס לעובדה שלגבי נוימן, "המושג הישן של חטא הפך ללא אמיתי, הוא איננו מעשי יותר, ואין הדבר בגלל שקיעת האדם אלא מחמת הבנתו החדשה את עצמו ואת אלוהים".[27]

משבר ההיסטוריה המערבית המודרנית, זוועות מלחמת העולם השנייה, השואה, והפלישה הבלתי נמנעת של רומל לפלשתינה, הובילו את נוימן להאמין כי "בעיית הרוע היא אחת הבעיות הכי מרכזיות של האדם המודרני".[28] לפיכך, הוא טען בספרו, פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש, כי דחיית "המוסר הישן", המבוסס על השלכת הצד האפל שבקרבנו על אחרים המוגדרים כ"אויבים" שלנו, במקום לראות זאת בתוכנו, היא חובה. הפתרון היחיד להשלכה מסוכנת זו של הצֵל (הצד האפל בנפש האדם) היא הכרה בו, אשר תוביל לשינוי המצב הפסיכולוגי של האדם, ומכאן של המצב האנושי בכללותו, על ידי אינטגרציה בין היסוד הטוב והרע בנפש, המודע והלא־מודע, וכך תביא למלאוּת ולשלמות של העצמי. לא אמצעים פוליטיים או חברתיים, אלא דווקא אלה הפסיכולוגיים – שינוי הבנת מצב הקיום האנושי והפסיכולוגי – הם ורק הם התרופה האמיתית לבעיית האנושות.

נוימן היה ביקורתי מאוד, על דרך ההמעטה, כלפי מסורת "המוסר הישן" הזאת. לכן בספרו הוא ביקש לעצב אתיקה חדשה על יסודות של פסיכולוגיה יונגיאנית. הוא השתמש בארכיטיפ היונגיאני של הצל, "הצד האפל" שבנפש האנושית, הצד החייתי באישיות שלנו, והפך אותו לאבן הפינה של ספרו: "הצד האפל של הגזע האנושי משקיף על כולנו, מחשיך את השמיים עם קרני המוות שלו וההפצצות האטומיות שלו".[29] הספר פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש משקף את ההרס האנושי והדרך שבה הרוח האנושית מתייחסת לצד האפל שבה. נוימן היה משוכנע כי הסיכון החמור ביותר לאנושות נמצא ב"פסיכולוגיית השעיר לעזאזל",[30] המבוססת על "המוסר הישן", אשר הובילה לעוינות בין יחידים, קבוצות אנושיות ואומות. מלחמות הן "ביטוי חי לפריצת הצל הלא־מודע לחיי הקולקטיב".[31] בדרך זו הוא פיתח רעיון מהפכני: המוסר של המסורת היהודית־נוצרית, המדכא את הרוע, הוא שהוביל לתופעה מזעזעת כמו הנאציזם. פסיכולוגיית השעיר לעזאזל "מביאה לתוצאות ההרסניות ביותר לחיי הקולקטיב" בצורת "מלחמות והשמדה של קבוצות ואמונות של מיעוט".[32]

ב"מוסר החדש", טוען נוימן, "על כל בן אדם לקבל את הרוע שבתוכו, לא להשליכו ולא לדכאו, אלא לחיות עמו, ולשלם את המחיר של צער ואשמה ... מלחמות הן תוצאת האתיקה הישנה, ופעולה צבאית היא הביטוי הגלוי של התפרצות הצד האפל של תודעת הצל של הקולקטיב".[33] לכן הוא חזה מצב אנושי חדש המבוסס על תודעת הצל. בדומה למהפכה הקופרניקאית, אשר הפכה את השמש למרכז היקום ולא כדור הארץ, כך גם פסיכולוגיית המעמקים הופכת את תודעת האדם על הצל שבה, ולא את תולדות דברי הימים, למקור האמיתי של זוועות ופורענויות ההיסטוריה. תודעת האדם מגלה את המהות האמיתית של הטבע האנושי ומבנה הטבע האנושי, הצל, אשר הם שווים בכל מקום ומקום, וכך תודעת האדם מניחה את היסודות לסולידריות או לאחווה בין בני האדם לאחר הריסות מלחמת העולם השנייה. עם ההכרה בצל כממד השלילי המשותף, לאנושות אין כל מוצא אחר מאשר להתקבץ יחדיו. כפי שניתן לראות, המטרה העיקרית של ספרו של נוימן היא להציע פתרון למאורעות המזעזעים של ההיסטוריה המודרנית, וזאת בדרך של הצגת "מוסר" חדש, אשר יוכל לשמש שוב בסיס לסולידריות אנושית לאחר פורענויות מלחמת העולם השנייה.

וילהלם רייך והשורשים המיניים של הפשיזם

הסתרתי את היו־יו שלי / בגן / אך אינני יכול להסתיר אותך מהממשלה /הו אלוהים, אבא, אני לא אשכח / בגלל שכל הזמן ירד גשם / אתה נמצא בראשי / כמו השמש המתגלה לעין / הו, אני ...[1]

קייט בוש, "מחולל עננים" ("Cloudbusting"), 1985.

וילהלם רייך (1957-1897), המורד במוסכמות המרקסיסטיות והפרוידיאניות, היה רופא ופסיכואנליטיקאי יהודי־אוסטרי, בן הדור השני של האנליטיקאים שלאחר פרויד. הוא פרסם כמה ספרים רבי השפעה, במיוחד אנליזה של האופי (Character Analysis, 1933), אשר שימש במשך שנים רבות כמבוא מצוין לטכניקה הפסיכואנליטית. ספרו פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם (The MassPsychology of Fascism, 1933), מסביר את עליית הפשיזם כביטוי לדיכוי מיני, והוא דן בו בהרחבה ב"תפקיד החברתי של הדיכוי המיני".[2] ספר נוסף מפרי עטו, המהפכה המינית (The Sexual Revolution, 1936), מנתח את משבר המוסר המיני הבורגני ואת כישלון הרפורמה המינית, אשר שימר את מסגרת החברה הקפיטליסטית. בשל שני ספרים אלה, רייך נודע כאחת מהדמויות הקיצוניות ביותר בהיסטוריה של הפסיכיאטריה.

האידאולוגיה הנאצית והפשיסטית, האמין רייך, מבוססת על משפחה מדכאת, דת הרסנית, מערכת חינוך סדיסטית, טרור מפלגתי, חשש מניצול כלכלי, פחד מעירוב גזעים, ואלימות מותרת ומאושרת כנגד מיעוטים. כל אלה קיימים יחדיו בבלתי מודע הקולקטיבי של היחיד, המבוסס על רגשות, חוויות טראומטיות, פנטזיות ויצר המין. אך האידאולוגיה הפוליטית הנאצית מנצלת ומעצימה את המגמות הללו. מאוחר יותר בחייו הפך רייך לדמות שנויה מאוד במחלוקת. מסר השחרור המיני שלו הטריד מאוד את הממסד הפסיכואנליטי והפר את עיקרי הטאבו של הפסיכואנליזה, כגון איסור על יחס רגשי של המטפל אל המטופל או המטופלת שלו.

רייך היה הראשון שדחה את התפיסה המרקסיסטית הפשטנית, שמיהרה לקבוע כי ההמונים הוטעו והולכו שולל בנוגע לפשיזם. לדבריו, "המרקסיסט הוולגרי" לא "הצביע על הגורם הסובייקטיבי", ולא "לקח בחשבון" את "הנטייה הרגשית" של ההמונים כלפי הפשיזם והנאציזם, ובשל כך כָּשַׁל בהבנתם. ההמונים כלל לא היו טיפשים ונבערים לדעתו, ובמסגרת תנאים מסוימים דווקא "הם רצו את הפשיזם, ואת העיוות הזה ברצון של ההמונים מן החובה להסביר".[3] ראוי לציין כי לאחר הגירתו לארצות הברית, גם הסופר הרמן בּרְוֹך (1951-1886) כתב בשנות ה־40 של המאה ה־20 חיבור בן שלושה כרכים – שלא הושלם – בשם "פסיכולוגיית ההמונים". ובספרו מות ורגיליוס (1945), אשר הורתו בהרצאה שנשא ברוך ב־1935 בנושא "ספרות בקץ התרבות", הוא כתב כך על ההמון:

אז בא אותו רגע, שלו ציפתה חיית ההמון שבהתה אטומות, כדי שסוף־סוף תוכל להתפרץ בשאגת־גיל, ואמנם זו נתפרצה, בלי הפוגות ובלי סוף, הובסה, מזעזעת ופראית, מחרידה, נאדרת, שפופה, סוגדת אל עצמה באישיותו של האחד.[4]

פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם היה המחקר הפסיכולוגי הראשון המנתח את התופעה הנאצית. מבחינה זו, רייך היה הפסיכולוג הראשון של הפשיזם והנאציזם. לאחריו נכתבו עוד פרשנויות פסיכולוגיות של הנאציזם על ידי גולים מהרייך השלישי: פרום, מנוס מחופש (1942); קרקאואר, מקליגרי להיטלר(1947); נוימן, פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש (1949); וכן אריק אריקסון בפרק "ילדותו של היטלר" שבספרו ילדות וחברה (1950).

הקדמה

פשיזם הוא עלוקה ערפדית בגוף החי, המתירה את הרסן לדחף להרוג, עת שאהבה פורחת באביב.

רייך, פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם, עמ' xvii

ארגון כלכלת חיי המין (sex-economy) נמשך הרבה זמן מאחר שההתנהגות המחליאה והמופרזת של העידן הקפיטליסטי במשך שלושת אלפי השנים האחרונות ... הייתה אפשרית רק בגלל שהמבנה האנושי של ההמון הבלתי נודע סבל זאת והוא הפך לתלוי בצורה גמורה בסמכות, חסר יכולת ביחס לחירות ופתוח בצורה קיצונית למיסטיציזם.

רייך, פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם, עמ' 27

המורד במוסכמות המרקסיסט והפרוידיאני, וילהלם רייך (1957-1897), רופא ופסיכואנליטיקאי וינאי, בן הדור השני של אנליטיקאים לאחר פרויד, פיתח שיטה פסיכואנליטית המתמקדת במבני אישיות כוללים ולא בתסמיני הפרעה נפשית של האינדיבידואל. הוא טען כי התנהגות אגרסיבית והרסנית נובעת מדחפים עצורים; הדגיש שהתודעה מהווה רק חלק קטן מחיי הנפש; שליבידו, או תשוקה מינית, הוא מניע עיקרי לפעולת האדם, וכי פחד בילדוּת מעונש של הורים, על מה שנראה כהתנהגות מינית לא מקובלת, מביא לסכסוכים חריפים לא מודעים בנפש, שיש להם השלכות חמורות בעתיד.

בדומה להרברט מרקוזה (Marcuse, 1898-1979), הפילוסוף, הסוציולוג והתאורטיקן של מדע המדינה, הגרמני־אמריקאי, וג'זה רוהיים (Géza Róheim, 1891-1953), הפסיכואנליטיקאי והאנתרופולוג ההונגרי, רייך השתייך ל"שמאל הפרוידיאני". שלושת ההוגים הללו היו משוכנעים בדבר כוחו המכריע של המין הן ביחס לפסיכולוגיה של היחיד והן ביחס להתפתחותה של חברה. הם הדגישו כי עונג מיני הוא אמת המידה לאושר אנושי ולכן גינו כל דיכוי מיני בציוויליזציה המודרנית.[5] בראשית דרכו המקצועית שאף רייך למזג בין המחויבויות הפסיכולוגיות והפוליטיות שלו. לדוגמה, כחבר במפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית בין השנים 1930-1927, הוא סייע בהקמת שש קליניקות סוציאליסטיות להיגיינה מינית, אשר העניקו סיוע פסיכואנליטי באזור וינה. קליניקות אלה היו כה פופולריות, עד שדבר זה עורר פחדים בקרב מנהיגי המפלגה שהן "גוזלות ... כוח מהמאבק הפוליטי והכלכלי. כתוצאה מכך, הן נסגרו ב־1930".[6] רייך הקימן מחדש לאחר שעבר לברלין. באותה שנה הוא גם הצטרף למפלגה הקומוניסטית שם. "האגודה הגרמנית למדיניות מינית פרולטרית (German Association for Proletarian Sexual Politics), נוסדה בברלין, ומספר חבריה עלה על 40 אלף חברים.[7]

רייך כתב כמה ספרי מחקרים רבי השפעה: תפקיד האורגזמה (The Function of Orgasm, 1927), אנליזה של האופי (Character Analysis, 1933), ופסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם (The Mass Psychology of Fascism, 1933). אך מעורבותו בתנועת הפוליטיקה המינית האפילה על כל המחקרים הללו. הוא פיתח מערכת מעין־מדעית הנקראת "אורגונומיה" (orgonomy) – שילוב של אורגזמה ואורגניזם, המבוססת על אנרגיה ביולוגית, שאותה טען שגילה ב־1939 – שהיא מה שאחרים מכנים בשם אלוהים. "אורגון", האמין רייך, הוא "המטבע, שער החליפין של הקוסמוס, והוא ניתן למדידה",[8] משמע, כוח דחף ויטאלי (élan vital).

בספרו תפקיד האורגזמה טען רייך כי היכולת להגיע לאורגזמה, הנקראת יכולת אורגזמית (orgastic potency), היא היבט מהותי של בריאות היחיד, וכישלון בשחרור אנרגיה מינית כלואה באמצעות אורגזמה יכול להביא להפרעה נפשית בקרב מבוגרים. תאוריית היכולת האורגזמית של רייך, שהיא לדעתו "המפתח לבריאות היחיד והקולקטיב", מפרשת את "האורגזמה כזכות טבעית, אוניברסלית", אשר "חברה המבוססת על שוויון במהותה" צריכה להגן עליה. לחלופין, "כלכלת ארגון חיי המין", המבוססת על "חסכנות ביצר המין, מביאה במקרה הטוב להפרעה נפשית, או לסרטן ולפשיזם, במקרה הרע".[9] מושג האנרגיה הפסיכית של רייך הוא מטריאליסטי ומכניסטי, בניגוד לגישה רוחנית למין. אנשים נברוטים, הוא האמין, הופכים לחולים כיוון שהם אינם מסוגלים להגיע לאורגזמה מספקת. הוא טען כי סיפוק מיני מביא לבריאות נפשית ופיזית. תפקיד האורגזמה הצית את תנועת הפוליטיקה של המין, אשר הגנה על החינוך לחופש מיני בפוליטיקה של השמאל. בסופו של דבר, רייך האמין כי מטרת הטיפול הפסיכואנליטי היא "השגת יכולת אורגזמית".[10] הוא הקדיש את ספרו לפרויד, אך התגובה של אבי הפסיכואנליזה לספר זה הייתה פושרת ואמביוולנטית למדי, על דרך ההמעטה.

ספרו של רייך, אנליזה של האופי, מגלה את דעותיו ביחס לטכניקה הפסיכואנליטית, אשר "היו מאוד חשובות לקבוצה שלמה של בני דורו",[11] ותרמו להתפתחות של אנה פרויד בספרה האגו והמכניזם של הגנה (The Egoand the Mechanisms of Defence, 1936). הרעיון שלו בדבר אופי כשריון שרירי – ביטוי האישיות באמצעות תנועות גוף – השפיע רבות על חידושים בפסיכותרפיה (או פסיכותרפיה של הגוף) ועל תרפיית הגשטלט, המתמקדת בתפיסת הפציינטים את העולם הכאוטי סביבם; על אנליזה ביו־אנרגטית, המניחה קשר ישיר בין גוף לנפש; ועל תרפיה ראשונית (Primal Therapy), המתרכזת בחוויות הרגשיות המוקדמות ביותר ומעודדת ביטויים מילוליים של סבל בעת הילדות.

הספר אנליזה של האופי שימש משך שנים רבות "כמבוא מצוין לטכניקה פסיכואנליטית".[12] תאוריית האופי של רייך מבוססת על פסיכולוגית האגו של פרויד. אופי הוא מעין "שריון", קרום קשיח "המגן על היחיד מחבטות המציאות הקשות", אך בו בזמן הוא "מגביל את יכולתו לחוות את החיים, בחוּבו או מחוצה לו".[13] השריון הוא האנטיתזה של האורגזמה: הוא מתפתח למעשה "במחיר האורגזמה", ומכלה את האנרגיה הנפשית, אשר לא משתחררת ביחסי מין. כתוצאה מכך, כינון היכולת האורגזמית, שהיא המטרה העליונה של התרפיה, "כרוך בפירוק האופי ובשחרור האנרגיה הנפשית מבית הכלא של האופי שלנו". רייך החשיב את תאוריית האופי שלו כתרומה לחיפוש המסורתי אחר הבלתי מודע. "המעקב אחר התנגדות האופי וביטולה ריתק "את כל האנרגיות בגישה הטיפולית שלו".[14]

טכניקת ניתוח האופי, כתב רייך, "פעלה והוּכחה מבחינה קלינית" בקליניקה הפסיכואנליטית בעיר וינה בין השנים "1925 ו־1933", וזאת לאחר ש"חשיבות תפקיד האורגזמה האישית והחברתית הוכרה כבר כמה שנים קודם לכן".[15] הוא קרא לכן לשים לב לשימוש שנעשה במבנה האישיות כשריון מגן השומר על היחיד מפני גילוי ההפרעות הנפשיות שלו:

התאמצתי להוכיח שהפרעות נפשיות הן תוצאת האווירה בבית, שהיא פטריארכלית ומדכאת מבחינה מינית. יתר על כן, טיפול מונע שצריך להתייחס אליו ברצינות הוא זה של יישום, אשר המערכת החברתית כיום משוללת כל תנאים מוקדמים לעשותו: משמע, רק באמצעות שינוי גמור של מוסדות חברתיים ושל אידאולוגיות, שינוי המבוסס על תוצאות מאבק פוליטי למען ארצנו.[16]

תאוריות האופי של רייך וטכניקת ניתוח האופי הציבה אותו ב"חיל החלוץ של התנועה הפסיכואנליטית במהלך שנות ה־20 של המאה ה־20".[17]

רייך האמין כי פסיכולוגיה ושינויים חברתיים הם בלתי נפרדים זה מזה וכי "תבניות אופי רגילות קשורות למערכות חברתיות מסוימות", או לחלופין ש"כל מערכת חברתית יוצרת את אותם מבני אופי הדרושים לקיומה". לאור האמונות המרקסיסטיות שלו, הוא טען כי המעמד השולט "מבטיח את שלטונו בעזרת חינוך ומוסדות המשפחה" וכך הופך את "האידאולוגיות שלו לכאלה השולטות בקרב כל בני החברה". לפסיכולוגיה ולתורת האופי (characterology) יש תפקיד חשוב: "להצביע על הדרכים והאמצעים שבאמצעותם הישות החברתית של האדם הופכת לתבנית נפשית, ומכאן לאידאולוגיה".[18] מחקר בדבר תבנית אופי, לפיכך, "איננו קשור רק לאבחון ולטיפול בחולים". מאחר שתבניות אופי נרכשות בילדות ולא משתנות, או לא עוברות כל שינוי", הן "משקפות תהליך סוציולוגי מגובש בתקופה מסוימת".[19]

רייך גם האמין שרגשות מודחקים משתקפים במתח פיזי, אך ניתן להתגבר על שריון מנטלי ופיזיקלי זה על ידי התערבות ישירה והפיכת היחיד למודע למתח זה. הוא השתמש ב"רעיון שהגנות האופי של היחיד התפתחו בתגובה לחרדה",[20] וזאת כדי לסייע למטופלים שלא הצליחו לפתור את בעיותיהם הנפשיות בטכניקות פסיכולוגיות שמרניות יותר.

בספרו פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם, 1933, טען רייך כי "חוויות של ניתוח תבניות אופי שכנעו אותי שאין שום אדם שאיננו נושא רגשות ומחשבות פשיסטיות במערכת הנפשית שלו".[21] בספר זה הוא סיכם ויישם את הממצאים מספרו אנליזה של האופי גם ביחס לעליית הפשיזם: "אנו עוסקים כראוי בשלושה מישורים נפרדים של התבנית הביו־פסיכית בהבנת התגובה האנושית", והללו הם "ביטוי להתפתחות חברתית הפועלים בצורה אוטונומית":

במישור החיצוני של אישיותו, האדם הממוצע שומר את רגשותיו לעצמו. הוא מנומס, רחום, אחראי ומצפוני. לא תהיה כל טרגדיה חברתית לגבי החיה האנושית אם מישור חיצוני יעמוד בקשר ישיר עם הליבה הטבעית העמוקה. אך לרוע המזל אין זה כך. למעשה, המישור החיצוני של שיתוף הפעולה החברתי איננו במגע עם הליבה הביולוגית העמוקה של העצמי; הוא נישא על פני מישור שני, מישור ביניים, הכולל באורח בלעדי רשעות, סאדיזם, תאוותנות, טורפות, ודחפים של קנאה. (xi. הדגשה שלי).

רייך מכנה את המישור השלישי בשם "הליבה הביולוגית". אם החברה האנושית הייתה הגונה וטובה, האנשים היו "כנים, יצרניים, משתפי פעולה, אוהבים, ואם הייתה להם מוטיבציה, הם היו נגד שנאה". אך, לרוע המזל, המישור השלישי הזה, שבו מתרחש "שחרור מוסרות מבנה האישיות", איננו ניתן להשגה "ללא סילוק המישור החברתי המזויף והשקרי". (xi-xii).

רייך השתמש במושג של "פסיכולוגיה פוליטית" (xviii) בהתייחסו ל"פוליטיקה המינית של הפשיזם" ול"כנסייה כארגון פוליטי־מיני".[22] לדעתו, הפשיזם איננו יצירה מודרנית "של היטלר או מוסוליני", אלא דווקא "ביטוי לתבנית הלא־רציונלית של איש ההמון". (xx. הדגשה שלי). הוא תולדה של אלפי שנות ההיסטוריה האנושית: "פשיזם הוא תוצאה של עיוות האדם משך אלפי שנים". (320). או, כפי שכתב הסופר הרמן ברוך, פשיזם הוא "אומללותו התהומית של העם במלוא היקפה".[23]

בהסתמכו על הניסיונות הרפואיים שלו עם נשים וגברים ממעמדות, מגזעים ומאומות שונים, וכן על סמך אמונות דתיות, רייך הפריך את המושג, שעדיין שורר כיום, כי הפשיזם הוא מאפיין מיוחד של אומות מסוימות, או שהוא אידאולוגיה פוליטית הנכפית על אנשים תמימים באמצעים של כוח או ניצול פוליטי. ההפך מכך:

פשיזם הוא הביטוי הפוליטי המאורגן של תבנית אופי האדם הרגיל, תבנית אשר איננה שייכת לגזעים או לאומות מסוימים וכן גם לא למפלגות מסוימות, אלא הוא כללי ובינלאומי ... "פשיזם" הוא הגישה הרגשית הבסיסית של האדם המדוכא בציוויליזציה המכניסטית הסמכותית שלנו עם המושג המיסטי־מכניסטי שלה ביחס לחיים. (xiii. הדגשה במקור).

"המושג המיסטי של החיים" מתייחס לדת – "תפילה תפסה את מקום הסיפוק המיני" – וכן ל"תאוריה גזעית" המבוססת על "מיסטיציזם ביולוגי", או ההיסטוריוגרפיה הארית והנאצית המיוסדת על גזענות, שוביניזם, וקהילת הדם והגורל המיתולוגית של העם הגרמני. (154, xx. הדגשה במקור). המיתוס הגרמני של דם ואדמה (Blut und Boden) מהווה את הסיסמה הבולטת של האידאולוגיה הנאצית הגזענית, אשר ביססה אתניות על מיתולוגיה רעילה של דם, עַם ומולדת (Heimat). "האידאולוגיה הנאצית", הכריז רייך, כפי שהיא מתבטאת בביטוי "אחדות של דם ואדמה",[24] מבוססת על "קרב מיתולוגי של דם", וכתוצאה מכך על "הרעלת דם", על "עלייה ושקיעה של אומות", או על "המאבק בין ערכים גזעניים". (84-83, 88)

ב־1929 ערך רייך מסע הרצאות בברית המועצות והתרשם עמוקות מהמוסדות הפסיכואנליטיים המתקדמים ומהשחרור המיני שם. אך מאוחר יותר הוא השקיף בדאגה רבה על הסימנים הראשונים של נסיגה משחרור מיני ברוסיה הסובייטית. לכן הוא פרסם ב־1936 את ספרו מיניות במאבק התרבותי: למען עיצוב מחודש סוציאליסטי של האנושות (Die Sexualität im Kulturkampf: Zur sozialistischen Umstrukturierung des Menschen). החלק השני של הספר הוקדש ל"מאבק ל'חיים חדשים' ברוסיה הסובייטית". בחלק זה טען רייך כי "במרוצת השנים האחרונות, הצטברו ידיעות רבות בדבר התפתחויות שליליות באשר למיניות ולתרבותיות... ואלה סיכלו הרבה תקוות".[25] ספר זה תורגם לאנגלית ב־1962 ונשא את השם המהפכה המינית: לקראת תבנית אופי המבוססת על שליטה עצמית(The Sexual Revolution: Toward a Self-Governing Character Structure).[26] מחקר זה ניתח את כישלון המאמצים לרפורמה מינית, אשר שימרו את מסגרת החברה הקפיטליסטית, ואת העלייה והנפילה של המהפכה המינית הסובייטית.

עם פרסום ספריו פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם והמהפכה המינית, הפך רייך לאחד מהדמויות הכי מעוררות מחלוקת בהיסטוריה של הפסיכיאטריה.

הספר המהפכה המינית הושפע במידה רבה מפסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם, שבו הדגיש רייך כי ניתן תמיד לייחס הפרעות נפשיות והתנהגות "פתולוגית", או "התנהגות המונית בלתי רציונלית", לאותו המקור – דיכוי מיני. הוא טען כי דיכוי מיני הוא "ניגוד בלתי מודע בין דחפים אינסטינקטיביים לסיפוק מיני", וקבע כי "לחץ מוסרי נדרש לשמור על כוחות עצורים תחת שליטה".[27] מאחר ש"אנרגיה מינית היא אנרגיה ביולוגית, אשר מעצבת בנפש את תבנית ההרגשה והחשיבה האנושית", דיכויָה מביא לא רק להפרעה נפשית וגופנית, אלא גם ל"הפרעה כללית של תפקוד חברתי, המתבטאת בפעולות חסרות תכלית רבות, כגון מיסטיציזם, נכונות למלחמה", ועוד. במובן זה, דיכוי מיני הוא "הבסיס לפסיכולוגיית ההמונים בנוגע לפחד מסמכות, כניעות וציות מצד אחד, וברוטליות סדיסטית מצד שני".[28] כפי שניתן לראות, רייך הפך את "מלחמת התרבות" הפסיכולוגית שלו ל"מלחמת תרבות" מינית. החוקרת קרולין ג' דין (Dean) ייחסה את הלוגיקה של רייך לאמונה ש"מיניות בריאה מובילה לדמוקרטיה – ומיניות מעוותת לפשיזם".[29]

חיבוריו של רייך השפיעו על דורות של אנשי רוח. למרות שהוא לא טבע את המושג "המהפכה המינית'', לדעת היסטוריון אחד, רייך לפחות סייע בלידתו.[30] הוא הותיר את חותמו על המהפכות המיניות של שנות ה־20 וה־60 הסוערות במאה ה־20. הגותו השפיעה, בין היתר, על ספרו של הרברט מרקוזה, ארוס וציוויליזציה (Eros and Civilization, 1955),[31] ובמהלך מרד הסטודנטים בפריז וברלין ב־1968, סטודנטים חרטו, כאמור, את שמו על גבי החומות והטיחו בשוטרים את ספרו פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם.[32]

בספרו זה רייך עשה שימוש לראשונה בכלים ובמסגרות מושגים פסיכולוגיים כדי להסביר את עלייתן וניצחונן של התנועות הטוטליטריות המודרניות. לאחר מכן הופיעו ספריהם של אריך פרום, מנוס מחופש, 1942; ספרו של זיגפריד קרקאואר מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הקולנוע הגרמני, 1947; וספרו של אריך נוימן, פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש, 1949, ספר שהיה לו הרבה מן המשותף עם זה של רייך. בדומה לנוימן, גם רייך התבונן ב"מפלצת שבאדם", (xii) או בניסוחו של נוימן, הצל, הארכיטיפ היונגיאני של "הצד האפל", החייתי, בנפש האנושית, והפך אותו לאבן הפינה של ספרו. כך, לדעת נוימן, הצל, "הצד האפל של הגזע האנושי, משקיף על כולנו, מחשיך את השמיים עם קרני המוות שלו ומפציצים הנושאים פצצות אטום".[33]

פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם מהווה ניסיון ראשון לבחון את הפסיכולוגיה של הנאציזם כחלק מהותי מ"הקטסטרופה החברתית של המאה ה־20". (xii) רייך, פרום, נוימן וקרקאואר, כולם כאחד, שאפו לדון באותה בעיה קיומית גדולה וחריפה. הנאציזם והפשיזם הרסו לא רק את חייהם של החוקרים שלעיל, אלא גם כל אשליה שהייתה להם בנוגע לציוויליזציה ולקדמה. הם כולם האמינו, במילותיו של פרום, ש"אם ברצוננו להילחם בפשיזם, עלינו להבינו".[34] אך רייך היה היחיד שעשה קישור בין פשיזם לדיכוי מיני: "'פשיזם' הוא הגישה הרגשית הבסיסית של האדם המדוכא בציוויליזציה המכניסטית הסמכותית שלנו עם המושג המיסטי־מכניסטי שלה ביחס לחיים. (xiii. הדגשה במקור) גישה מודרנית אוטומטיסטית זו, המבוססת גם על יהירות דתית, תסכולים והתמרמרות, היא ש"יוצרת מפלגות פשיסטיות, ולא להפך". (xiii. הדגשה שלי). הטענה של רייך דומה מאוד לזו של הורקהיימר ואדורנו בספרם הדיאלקטיקה של הנאורות (Dialectic of Enlightenment), שבו ביקשו לגלות מדוע האנושות שוקעת ל"סוג חדש של ברבריות", וכן להדגים כיצד קדמה תרבותית הופכת "לניגוּדהּ".[35]

הכתבים של רייך מגלים גם את הנתיבים שבהם אידאולוגיות משפיעות על הנפש. לדעתו, צלב הקרס חושף בצורה מרשימה כיצד הנאציזם מנצל בצורה שיטתית את התודעה הקולקטיבית: אם לגבי היטלר "צלב הקרס" משקף את "מטרת המאבק ליצירת האדם הארי", הרי שלגבי רייך הוא דווקא מרמז על "שתי צורות המשולבות" זו בזו, דבר "הפועל כתמריץ רב כוח על מישורים פנימיים עמוקים באדם, תמריץ שמתברר כי הוא רב עוצמה יותר ככל שהאדם חסר שביעות רצון, ויותר בוער בתשוקה מינית". (103-102). רייך מבחין בהופעת תהליך שילוב זה בין אידאולוגיה והנפש בשלב מוקדם מאוד: לפי התאוריה של פרויד, בדיוק בשעה שילדים מודעים בראשונה ליחסי המין של הוריהם. עניין זה הוא מהותי ביותר וקובע את הנטייה שלהם לפתח הפרעות נפשיות בעתיד. בהקשר של משפחה מדכאת, דת ומערכת חינוך, טרור פוליטי, ניצול כלכלי, אלימות כנגד מיעוטים מפוחדים, היחיד, לדעת רייך, נטמע בתודעה הלא־מודעת הקולקטיבית והרעילה. האידאולוגיה הפוליטית והעשייה הנאצית מנצלות ומחריפות נטיות אלה ומביאות אותן לשיאן.

מלחמה כנגד הנאציזם, על כן, מחייבת להכירו בצורה מדעית, וזאת תוך שימוש בשיטות של הפסיכואנליזה. רייך האמין כי רק התבונה יכולה לעמוד בפרץ מול הכוחות האי־רציונליים ולרפות את כוחו של המיסטיציזם: "מיניות טבעית היא האויב המובהק ביותר של דת מיסטית"; "תודעה מינית מביאה קץ למיסטיציזם" (79-78. הדגשה במקור); ו"תודעה מינית ונטיות מיסטיות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת". (183. הדגשה במקור) תבונה, המבוססת על הוקרה עמוקה לחיים ומקַדמת יצר מיני הרמוני, יכולה לכונן אופנים מקוריים של פעולה ושכנוע פוליטיים. הפתרון של רייך לטוטליטריות הוא אפוא "דמוקרטיה פועלת", צורת ניהול עצמית של ארגון חברתי, "המתפתח בצורה אורגנית" ומכוון "על ידי תפקידים של אהבה, עבודה וידיעה". (xxxi). מערכת חברתית שכזאת, השומרת על חופש ועל עצמאות היחיד ומעודדת אחריות, מבוססת על העקרונות הבאים: "אהבה, עבודה וידיעה, [ש]הם מעיינות החיים שלנו, ולכן הללו גם צריכים לנהל אותם".[36] רייך טען לכן בצורה נועזת כי "להגדיר חופש משמעו להגדיר בריאות מינית". (346, הדגשה שלי).

במונחים מעשיים יותר, בפסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם טוען רייך כי המשפחה הסמכותנית היא התא הראשוני והמקור של החברה הפשיסטית:

מנקודת המבט של ההתפתחות החברתית, המשפחה איננה יכולה להיחשב כבסיס של המדינה הטוטליטרית, אלא רק כאחד המוסדות החשובים התומכים בה. עלינו, מכל מקום, להתייחס אליה כנבט הראשון של ריאקציה פוליטית, המרכז החשוב ביותר ליצירת האדם והאשה הריאקציוניים. מקור המשפחה והתפתחותה הוא התהליך החברתי. מכאן שהיא הופכת למוסד המהותי ביותר לשמירת המערכת הסמכותנית, אשר מעצבת אותה. (105-104, הדגשה במקור)

מבחינת רייך, גורלם של יחידים וזה של אומות נקבע בתחומי המשפחה. באמצעות גידול הילד, המשפחה מעצבת תבנית אופי, אשר מסייעת לסדר הפוליטי והכלכלי של החברה בכללותה. פסיכולוגיה, פוליטיקה וכלכלה הן בלתי נפרדות זו מזו; מציאות כלכלית מתורגמת לפוליטיקה, מוסר ודת.

הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז והפסיכואנליטיקאי הצרפתי פליקס גואטרי שיבחו את רייך בספרם אנטי־אדיפוס: קפיטליזם וסכיזופרניה, שבו דנו בין השאר בהתהוות הפשיזם במישור החברתי.[37] הם שיבחו את רייך, שגילה מחדש את ההבחנה החשובה של ברוך שפינוזה בספרו מאמר תאולוגי־מדיני (Tractatus Theologico-Politicus, 1670): "מדוע אנשים נלחמים בעקשנות כה רבה למען שעבודם; כביכול היה זה עבור גאולתם".[38] בהקשר זה, שואלים דלז וגואטרי: "אחרי מאות שנים של ניצול, מדוע אנשים מקבלים שעליהם להיות מושפלים ומשועבדים, עד לנקודה שהם באמת רוצים השפלה ועבדות, לא עבור אחרים אלא למען עצמם?" לדבריהם,

רייך הוא במיטבו כהוגה שעה שהוא מסרב לקבל בערות או אשליה מצד ההמונים כהסבר לפשיזם, ותובע הסבר שיתחשב בתשוקותיהם, הסבר המנוסח במונחים של תשוקה: לא, ההמונים כלל לא היו מרומים. בתנאים מסוימים הם רצו בפשיזם, ובתשוקה מעוותת זו של ההמונים צריך להתחשב.[39]

בסיכומו של דבר, טוענים דלז וגואטרי, לגבי רייך "תשוקה יוצרת מציאות". הוא "היה הראשון שדן בבעיית היחסים שבין תשוקה ומרחב חברתי". בהציבו את הבעיה במונחים של תשוקה, רייך "היה הראשון לדחות את ההסברים הפשטניים של המרקסיזם, אשר הסבירו כי ההמונים היו טיפשים והולכו שולל" על ידי הפשיזם.[40] מחקר עדכני יותר מדגיש כי למחשבה המוקדמת של רייך "הייתה השפעה מכרעת על ההשקפה המינית של השמאל, אשר הדגישה את הדחף המיני והצורך לסיפוק מיני, דברים שנתפסו בבחינת כוח החותר תחת יסודות החברה הקפיטליסטית".[41]

לרייך הייתה גם השפעה חשובה על התרבות העממית. הבמאי והתסריטאי הסרבי, דושן מקבייב (Makavejev), התמקד בסרטו מסתרי האורגניזם מ־1971 בחיי רייך. בסרט זה בחן מקבייב את היחסים בין מדיניות קומוניסטית ומיניות באמצעות חייו רדופי השערוריות של וילהלם רייך. מבנה הסרט איננו שכיח: הוא משלב יסודות בדויים ודוקומנטריים. זאת ועוד, ב־1985 הזמרת הבריטית, קייט בוש, הוציאה את שירה "מחולל עננים" ("Cloudbusting"). בסרטון לשיר זה מופיע השחקן דונלד סתרלנד כרייך ואילו הזמרת בוש מגלמת את בנו. הסרט מדבר על היחסים הקרובים בין רייך לבנו פיטר, והוא מבוסס על נקודת המבט של פיטר הבוגר, אשר מתאר את זיכרונות המשפחה מחוות המשפחה, הנקראת אורוגנון (Orgonon). בחווה זו הם בילו את זמנם בניסיונות ליצור מכונה המכונה "מחולל עננים", אשר רייך תכנן ובנה. מילות השיר מתארות את מעצרו הפתאומי של רייך ואת מאסרו, לצד תחושות הכאב, האובדן וחוסר הישע של פיטר כשהוא איננו מסוגל להגן על אביו.[42] השיר הושפע מספר הזיכרונות של פיטר רייך מ־1973, ספר החלומות (A Book of Dreams), אשר בוש קראה ומצאה אותו מרגש באופן מיוחד. אך עיקר פרסומו של רייך בתרבות הפופולרית היה בשנות ה־60, אז השפיעו רעיונותיו בדבר מיניות משוחררת ואהבה חופשית על רבים שדגלו בתפיסות הללו.

*המשך הפרק בספר המלא*