מחיר החטא 1 - מפלט אכזרי

פרק 1

אייסלין

"יש לנו בעיה."

"איזו מן בעיה?" אני לוחשת, מעיפה מבט מתנצל למדריכה של שיעור היוגה האהוב עליי. היא רגילה לראות אותי יוצאת במהירות מהשיעור כדי לענות לשיחה. במקצוע שלי זה חלק מהטריטוריה.

"בעיה שאי אפשר לדבר עליה בטלפון. אנחנו צריכים שתחזרי למשרד."

צ'אד לייטון הוא ראש המטה של אבא. אני יודעת בדיוק למי הוא מתכוון כשהוא אומר 'אנחנו'. עם הנייד בין האוזן לכתף, אני סוגרת את דלת הסטודיו מאחוריי ומוציאה את הדברים שלי מהלוקר. "אהיה שם תוך עשר דקות."

בשמונה בערב בשישי ואן הוגאן פלייס, מקום מושבו של התובע המחוזי של מנהטן, ריק ברובו. אפילו העוזרת של אבא לא נמצאת ליד שולחנה. אני נכנסת למשרדו לאחר דפיקה אחת ומניחה על הספה את תיק חדר הכושר שלי, את הארנק ואת תיק המסמכים. "אני פה. עם מה יש לנו עסק?"

כאסטרטגית פוליטית אני רגילה לעבוד בשעות מוזרות, אפילו שאני עדיין צריכה להתרגל לעבוד עם אבא. ועם צ'אד. מסיבות שונות לגמרי, כמובן.

הערב פניו של אבא סמוקות ושפתיו מתוחות כל־כך שהן לבנות בקצוות. הוא נועץ בי מבט זועם. "עם משהו שחייב להיעלם."

הייתי בחדר הזה לפני כשעתיים ועברנו על נתוני הסקרים ועל הזדמנויות פוטנציאליות לגיוס כספים. אבי מתנהג כהרגלו, חסר סבלנות אך קר רוח. אני יורה לעבר צ'אד מבט מתוסכל כשאני לא מצליחה לדמיין מה עצבן אותו כל־כך. צ'אד מתעסק בחפתי ה'גוצ'י' שנתתי לו לאחרונה ונמנע מקשר עין איתי.

"ישנה הקלטה של — "

"לכל הרוחות," אבי מתפרץ, ואני מרגישה את מבטו העצבני שורף לי את העור. "אכלנו משהו ב'פורליניז'. לא משהו חדש, רק שאיזה בן־זונה שתל מיקרופון מתחת לשולחן שלי."

הוא אוכל את ארוחת הערב במסעדה האיטלקית הקלאסית לעיתים קרובות כל־כך, ובדרך כלל עם צ'אד, שהם דואגים לשמור עבורו את השולחן האהוב עליו באמצע השבוע בערבים.

אני נושמת עמוק ומרגישה שאני חוזרת לעמוד על קרקע יציבה. הפוליטיקה הניו יורקית היא עסק מטונף וביליתי את שבע השנים האחרונות עמוק בבוץ, בעבודה עבור חברת הייעוץ הפוליטי המובילה ביותר מזרחית לוושינגטון הבירה. טיפלתי במספיק שערוריות כדי לדעת שאף נציג נבחר לא מגיע לקו הסיום בלי להיגרר בבוץ. צריך עור של פיל ויועץ תקשורת מומחה ביצירת ספינים כדי לשרוד. אני מתיישבת על זרוע הספה ושומרת על קול ניטרלי. "יש לנו מושג מי זה יכול להיות?"

צ'אד מכחכח בגרונו ומעביר את ידו בשערו, מושך בקווצות באופן שאף פעם לא ראיתי אותו עושה בעבר, ואנחנו מכירים יותר מעשור.

"לא. זה יכול להיות כל אחד."

אני מביטה בשניהם בניסיון לקבוע את היקף הבעיה ומה אפשר לעשות כדי למזער אותה. האם זה אייטם במדורי הרכילויות, או שערורייה שבכוחה לסיים קריירה? "אצטרך להאזין להקלטה, אך לעת עתה ספרו לי מה יש בה."

"זו סתם הקלטה קצרה. פחות משתי דקות."

אבי מפריע שוב. "שוחחנו על פירוק קרטל 'לוס מוארטס'."

איש לא יוכל אף פעם להאשים את אבא ואותי בכך שאנחנו קרובים, ואני הכי פחות מכולם. אך כשהוא חלק איתי את תוכניותיו לרוץ לראשות העיר בבחירות הבאות, ברור שהסכמתי לעזוב את תפקידי הנוח בחברת הייעוץ הפוליטית שבה עבדתי כדי לנהל את הקמפיין שלו. אחרי הכול, הוא הסיבה לכך שבחרתי לעבוד בפוליטיקה. ג'יימס גרנוויל אולי לא היה האבא הכי מעורב, אך הוא בהחלט היה אדם בעל עקרונות. הוא חולל פלאים במנהטן כתובע מחוזי ואני יודעת שהוא ישמש ראש עיר מעולה.

אך הוא לא גידל טיפשה. אם השיחה שלהם הייתה רק על פירוק הקרטל המקסיקני לא הייתי פה עכשיו. בגבות מורמות אני מסתובבת לצ'אד שמוסיף, "זה היה קצת יותר מזה."

"רק אודיו, בלי וידאו?"

"אודיו זה כל מה שקיבלתי. אבל את ואני יודעים..."

מבטים מבינים חולפים בינינו. במצבים כאלה נדיר שמעבירים לנו את כל המידע מראש. הקלטת אודיו יכולה להיות מוטלת בספק, אבל וידאו כמעט אי אפשר להפריך. בייחוד כשמדובר בדעת הקהל, ובפוליטיקה זו הדעה היחידה שנחשבת.

אני מעבירה את לשוני על שיניי הקדמיות. "מי שלח לכם את זה? יש דרישות כלשהן?"

"האימייל הגיע מכתובת לא ידועה לפני כשעה. ולא. עדיין לא."

אבי משחרר נשיפה עמוקה. "בני־זונות. אין להם מושג עם מי הם מתעסקים."

"האמת שגם לנו לא. זו סחיטה? סחטנות כלשהי? יריב פוליטי שמבקש להיפטר ממך?" אני משלבת זרועות. "תן לי לשמוע אותה."

אבא מתיישב בכבדות על הכיסא ליד שולחנו ומסתובב אל נוף מנהטן הנשקף מהחלון. צ'אד זז במקומו באי־נוחות.

"עכשיו?"

גבותיי עולות עד קו שערי. "יש זמן טוב יותר?"

צ'אד מוציא את הנייד שלו.

אבא: הוגו קרוז חושב שאני עומד למסור לו את המפתחות לניו יורק. טוב, הסמים של 'לוס מוארטס' כבר לא מתקבלים פה בברכה. תן לקולומביאנים או לאלבנים לתפוס את מקומם ובזמן שתעשה את זה, תוודא שכולם ידעו שהתעריפים שלי עלו. הפצה בניו יורק זו זכות ואני מצפה לקבל עליה תשלום.

צ'אד: ראה זאת כסגור. אבל למען האמת, זה לא יכול היה לקרות בזמן טוב יותר.

אבא: מסכים. תתאם עם כל הסוכנויות הנדרשות אך תוודא שצווי החיפוש והזימונים לבתי המשפט עבור השותפים של 'לוס מוארטס' יהיו בעדיפות עליונה. אם יהיה לנו מזל, ארכב על גבו של הוגו קרוז כל הדרך לאחוזת גרייסי1.

צ'אד: אני על זה. אחרי המשפט של אל צ'אפו, הציבור יבחר כל מועמד שינסה להפיל את הקרטלים המקסיקנים. תרסק את 'לוס מוארטס' והבחירות שלך.

צ'אד דוחף את הנייד בחזרה לכיס. "זהו זה. שלחתי אימייל בתגובה, אך הוא חזר אליי. מסיבות ברורות, אני לא יכול להעביר את זה לאף אחד שקשור למשרד התובע המחוזי."

אני מביטה בו במבט סתום. מי האנשים האלה? ההקלטה משנה את כל מה שחשבתי שאני יודעת על אבא. כל מה שחשבתי שאני יודעת על צ'אד. כל מה שחשבתי שאני יודעת על הכול. "אני לא יכולה — " אני עוצרת את עצמי, נאבקת להתמקד במחשבה אחת ולנשום עמוק. "אני לא יכולה... השיחה הזאת... הסיוט היחצני הזה שיצרתם... בלתי אפשרי לניהול או לטיפול." ידיי מתנופפות באוויר בתסכול. "לא על ידי. לא על ידי אף אחד."

אבי מנחית אגרוף על השולחן ואני קופצת בבהלה. "זה כן אפשרי לטיפול וזה יטופל."

אני מנסה לשווא לשמור על הבעה אדישה שתשדר 'שום דבר לא מרתיע אותי', שבה אני משתמשת בה עם הלקוחות שלי. "איך?"

התעסקתי עם שערוריות מין ועם האשמות במעילות כספים, עם התמכרויות לסמים ועם חשדות לשוחד. אני יודעת איך ליצור ספין לסיפור ואני גם מעולה בזה, אבל זה?

למרות מערכת היחסים המתוחה בינינו, הערצתי את אבי כל חיי. לגלות שהוא מסוג הפוליטיקאים המושחתים שאני מתעבת גורם לראשי להסתחרר.

אבא וצ'אד עונים יחד. "דיימון קינג."

אני ממצמצת, בוחנת את שניהם. "דיימון קינג? אתם מנסים להחריף את המצב?"

דיימון קינג הוא אגדה אורבנית. השמועה אומרת שהוא מטפל בדברים בדיוק כמו השטן. הוא אולי יציע לפתור את הבעיה שלך, אך המחיר יהיה הנשמה שלך. או גרוע יותר.

אני מסתובבת, מייחלת לכך שהייתי יכולה למחוק את חמש הדקות האחרונות בחיי. "אני חייבת ללכת. לא הספקתי... לא הספקתי להתקלח עדיין." וכעת אני מרגישה מלוכלכת כל־כך.

צ'אד תופס במרפקי. "אייסלין — "

בחילה עולה בגרוני כשאני מושכת את היד ממנו, ומחשבה נוספת נוחתת עליי. "אם אתם כבר יודעים איך אתם רוצים לטפל בזה, למה אני פה?"

"אייסלין." אבי מעלה חיוך מפוכח על פניו, נעמד ומיישר את החליפה כאילו הוא עומד בפני שופט. הוא עוקף את השולחן שלו. "אני צריך שאת תנהלי את כל זה."

"אני?" אני דוקרת את חזי באצבעי וקולי עולה בכמה אוקטבות.

"כן. קינג ביקש לעבוד עם מישהו מהצוות שלי." נימת קולו נוטפת קרבה. "התעסקת איתו בעבר?"

אף אחד מהם לא מכחיש. אני מנופפת בידי לעבר צ'אד בתחושה לא נוחה. "שמעתי שני קולות בהקלטה, ואחד מהם היה שלך. אני לא רוצה להתערב בזה." לא בזה, ובטח שלא עם דיימון קינג.

"זה רעיון לא טוב. ישנם אנשים שבבירור עוקבים אחר כל צעד שלי וצ'אד הוא ראש המטה שלי."

"אני הבת שלך." לרגע אני שוב ילדה בת שמונה ששואלת את אבא אם הוא יבוא להופעת הריקוד שלי. לא הייתי צריכה לטרוח, לא אז, ולא עכשיו. התשובה היא לא, כפי שתמיד הייתה.

הוא לוחץ על כתפי. "ברגע זה, אני הבוס שלך."

עורי מתלהט במבוכה. אני בת עשרים ושמונה, לא שמונה, והוא צודק. במצב הזה, אני עובדת עבור ג'יימס גרנוויל. זו העבודה שלי. "אז אני מתפטרת." המילים יוצאות מפי לפני שאני קולטת שקיבלתי את ההחלטה, אך לשמוע אותן מהדהדות בחדר השקט זה משהו שממלא אותי בהקלה. הבעיה הזאת לא חייבת להיות הבעיה שלי.

"את לא יכולה לעשות את זה."

קולו של אבי צורם כי הוא לא רגיל שמתנגדים לו. אני מרימה את תיק חדר הכושר ואת תיק המסמכים, ואז מרימה את ארנקי ומסתובבת אליו. "אני לא יכולה לסדר את זה בשבילך, אבא." לא קראתי לאבא שלי 'אבא' כמעט עשרים שנה אך הילדה הקטנה הפגועה שבתוכי היא זו שמדברת כרגע. "מצטערת." אני מנתקת את עיניי ממבטו הזועם וניגשת לדלת. צ'אד חוסם אותה.

"אני מבטיח, זה לא גרוע כמו שזה נראה." הוא מושיט את ידו לידית ומנשק את לחיי בעדינות, ממלמל. "תני לי לבוא אלייך מאוחר יותר. נוכל לדבר."

צ'אד הוא לא רק ראש המטה של אבא, הוא אחד מחבריי הוותיקים ביותר. מסוג החברים שבאים עם הטבות מסוימות. נפגשנו לפני עשר שנים, בשנה הראשונה שלי באוניברסיטת 'קולומביה', כשהוא נרשם ללימודי עריכת דין. כבחור מבריק ואטרקטיבי עם שם משפחה מכובד כמו שלו, צ'אד התקבל בזרועות פתוחות לחיק משפחתנו והחל לעבוד עבור אבא ברגע שעבר את מבחני הלשכה. "אחשוב על זה," אני אומרת, מנסה עדיין להבין את מה שלעזאזל קרה כרגע.

באורח פלא, מונית מופיעה ברחוב ברגע שאני יוצאת מהבניין. אני מסמנת לה ונכנסת לדירה שלי עשרים דקות מאוחר יותר. אני מותירה אחריי שובל של תיקים ושל בגדים בדרך למקלחת, מכוונת את טמפרטורת המים ללוהטת ונכנסת מתחת לזרם בתקווה שאצליח לשטוף ממני את השעה האחרונה בחיי.

תוך זמן קצר האדים המהבילים הופכים ליותר מדי. אני זקוקה לטרנינג הכי נוח שלי, לליטר של גלידה ולבקבוק וודקה. ולאו דווקא בסדר הזה.

אני מייבשת את השיער במגבת כשצלצול נשמע בדלת. "לכל הרוחות, צ'אד," אני ממלמלת. הייתי צריכה לדעת שהוא יופיע בלי לבדוק איתי קודם.

מצד שני, יש כל־כך הרבה שאני רוצה לדעת. איך, לעזאזל, אבא הפך להיות אחד מהחבר'ה הרעים? או שהוא תמיד היה מפוקפק ומעולם לא ידעתי?

יש רק שני אנשים שאני יכולה לשאול, ויש סיכוי גבוה יותר שאקבל תשובות מצ'אד.

"רגע!" אני צועקת, כורכת מגבת סביבי ומרימה את הבגדים שהשלכתי כשאני צועדת לאורך השטיח העבה בדירת שני החדרים שלי.

אני פותחת את הדלת מעט ומסתובבת לאחור. אפי מתכווץ כשאני מריחה שילוב מוזר של ניחוחות, עץ שרוף וויסקי ישן. צ'אד כנראה קנה בושם חדש. זה מוצא חן בעיניי. "תן לי רגע, אני רק צריכה להתלבש."

"לא מפריע לי אם תישארי ככה."

הקול העמוק פוגע בעור התוף שלי כמו אלכוהול על קרח, והעור שעל עורפי סומר. אני נעצרת על המקום בין דלת הכניסה לחדר השינה שלי.

הגבר שהכנסתי לדירה איננו צ'אד.

מקום משכנו הרשמי של ראש עיריית ניו יורק.