מועדון האהבות של רחוב אמסטרדם

ברוכות הבאות למועדון האהבות…

"תגידי, את בטוחה שהיית אתמול בערב עם החברות שלך?״ שאל עמוס, בעלה של רותי. ״את נראית לי קצת יותר מדי מרוצה, בשביל אחת שבילתה סתם ערב תמים עם חברות.״ האמת, הוא די התפלא לשמוע אותה פוצחת בשיר על הבוקר — עם עיניים נפוחות מחוסר שינה, איפור מרוח והכל, ואפילו לפני ציחצוח השיניים.
בדרך כלל היה רגיל לראות את אשתו האהובה, בבקרים, עם מצברוח של לימון ירוק. לפני הקפה הראשון בכלל לא היה מה לדבר איתה.
והנה היא שרה, בעליזות מפתיעה, מחרוזת שירים עתיקים־עתיקים של אריק איינשטיין והגשש החיוור, מ״מכופף הבננות״ ועד ל״קפטריה בטבריה״, ומקנחת ב״אתה תותח״ של שרית חדד. סימן שמוכרח להיות לה מצברוח ממש־ממש טוב. זה ממש מתחיל להיות חשוד.
״כן, תתפלא, אני פשוט הייתי עם החברות שלי,״ אמרה רותי, וצחקה. ״'ז'אקלין הקול שלך, כמו פעמונים, ז'אקלין הקול שלך, מצעד הפזמונים...״ שרה בתענוג, והתגלגלה במרץ מהמיטה. ״החיים רולטה, איך סתם לפתע, בא ההימור הנכון…״
״מה כבר יכולתן לעשות שם, שעשה לך כל כך טוב?״
״כלום. אפילו לא הזמנו לנו צ'יפנדייל להופעה פרטית... סתם ישבנו אצל זמירה על הגג, זללנו וקישקשנו. אח, רק תן לי את החברות שלי לערב אחד פעם בחודשיים, ואני כבר אפילו לא צריכה סקס. סתם...״ הוסיפה ונישקה אותו על קצה האף בדרך למקלחת.
עמוס החזיר לה נשיקה, ואז תפס אותה לרגע חזק, מסתיר בתוך החיבוק את הקינאה המהירה שהתעוררה בו בגלל מה שהיא אמרה, ואת החרדה הנסתרת שלו לאבד אותה. טוב, הוא הרי לא בעל מהסוג ה״קנאי״, ואחת־עשרה שנות נישואים מאושרים לא הולכות ברגל. ובכל זאת...
בזמן שהתקלחה, הוא הלך למטבח, להכין לשניהם קפה. הוא מיהר לעבודה. היתה לו ישיבה חשובה היום.
אילו רק היה יודע.

אלה היו הערבים הלוהטים ביותר בחייהן.
בחום יולי־אוגוסט בתל אביב, הגיעו ארבע חברות, כמעט בבת אחת, לאותו שלב בחיים, כשאת לא בדיוק משועממת או חסרת מנוחה — אולי אפילו להיפך, קצת יותר מדי מרוצה, וקצת עצלנית, קצת לא מרוכזת... ומרגישה, פתאום, משהו בלי שם, משהו רך ובשל, שקורה לך בפנים — למרות שמבחוץ, הכל כאילו זורם כרגיל.
זה מין שלב כזה בחיים, שאין בשבילו מלה יותר טובה מ״רגיעה״. או אולי ״בשלות״. או ״רווייה״. כמו לשכב סוף סוף באמבטיה חמה אחרי יום ארוך ומעייף. או אולי כמו גבינה צרפתית טובה, או יין אדום, כשמגיע רגע הקסם שאפשר פתאום לקבוע שזהו, הגבינה כבר בשלה, היין כבר לא בוסר. עכשיו הם בדיוק הכי נהדרים שאפשר.
הן לא ידעו לנסח את זה בדיוק, אבל לכולן — ויקי, הגר, זמירה, ורותי — היתה איכשהו הרגשה שהחיים הגיעו לפריחה והבשלה, למיטב הניחוח ושיא הטעם.
חיי האהבה שלהן היו נפלאים, או ככה־ככה, או לא־קיימים זמנית (כן, בהחלט זמנית, הבטיחו שוב ושוב לעצמן, ולחברותיהן, ברגעים קטנים של ייאוש, שבכל זאת באו להן לפעמים).
הילדים היו בשלב שהצרות הקטנות יכולות להפוך לצרות יותר גדולות. אבל כאמהות הן הספיקו לגלות, בהמון הקלה, שכולם נשארים בחיים — גם הם, הילדים, וגם הן, האמהות.
בעבודה — וארבעתן נשים עובדות, בכיף — הן הגיעו סוף סוף לשלב שבו הן יודעות מה הן עושות, ופה ושם הן גם מקבלות שכר הולם.
וכמו לכל קבוצה של חברות ותיקות, שצחקו ובכו יחד לאורך הרבה תחנות בחיים, פשוט היה להן טוב ביחד. הן היו נפגשות בזוגות ובשלשות, לעתים נדירות ארבעתן יחד — מתי שיצא, איפה שיצא, בבתים, בבית קפה, או לשופינג.
כשהיו מדברות אחת עם השנייה בטלפון אל תוך הלילה (כי לא תמיד השאירו להן שפע העיסוקים המשפחתיים והמקצועיים זמן להיפגש) היו שואלות: ״מה, גם אצלך זה ככה?״
כי התברר להן פתאום, שהכל נעשה פחות קשה, ויש פחות צורך ילדותי להילחם נגד כל העולם, להוכיח משהו למישהו. ורק דבר אחד הן לא ידעו: מה עושים עם זה? איך מציינים את שיא החיים? לאן הולכים מכאן?
אז הן לא הלכו לשום מקום. לא היה צורך. כי אז, בשנה שעברה בתחילת יוני, לגמרי באופן ספונטני, יצא להן ערב מוצלח במיוחד, אצל זמירה על הגג, ברחוב אמסטרדם.
ארבע נשים שכמעט־כמעט עוברות אל הצד הלא־נכון של גיל ארבעים, או שכבר עברו אליו, ויודעות שיותר טוב מזה כבר לא הולך להיות, העבירו ערב בנות לא מחייב של רכילות, בישולים וזלילת מאכלי בנות מקושקשים. היו שם סלטים, מאפים, קינוחים מפוארים אבל פשוטים להכנה. לא היו סטייקים, וזה לא היה חסר. לשתייה היו בירה וכמה קוקטיילים אקזוטיים, כמו שהן אוהבות.
ואת המנה העיקרית הן אהבו במיוחד: וידויים אינטימיים וניתוחים ארוכים של כל ענייני הלב והנפש, וכל מה שבסדר או לא בסדר אצלן: בחיי הנישואים, בצורת הישבן, באופי של הבוס, ובארון הנעליים.
הן החליפו סודות, ומתכונים חדשים, וטלפונים של הילרים ומומחים לדייאטה. ומישהי אמרה שצריך להתחיל לחשוב ברצינות על מנתח פלאסטי טוב.
ואז זמירה אמרה פתאום משהו.
״תשמעו,״ היא אמרה. ״אני לא יודעת איך אתן, אבל לי יש הרגשה, שלא מנתח פלאסטי חסר לי.״
״מה שחסר לך זה פשוט זיון טוב,״ ענתה ויקי בקריאת ביניים, במבטא האמריקאי החמוד שלה, ובחיקוי מדוייק של מאצ'ו, שיש לו תמיד רק עצה אחת לרפא נשים מהשטויות שלהן. כולן התגלגלו מצחוק.
״לא, באמת...״ המשיכה זמירה, בקול מהורהר, אחרי שנרגעו. ״אני מסכימה שזה שלב נהדר בחיים, כשהלחץ להשיג ולהצליח והכל כבר יורד ממך, כשאת מרגישה: שרק ימשך ככה, ושלא יהיה יותר גרוע...״
כולן חייכו אליה באהבה ובהסכמה.
״אבל בכל זאת,״ המשיכה זמירה, ״יש משהו בלהיות צעירה ורעבה, שאני מקווה לא לאבד אף פעם. כי לפעמים, אתן יודעות, באה לי הנוסטלגיה לימים ההם, כשהייתי צעירה — זאת אומרת לא כל כך מזמן, לפני חודשיים בערך — אבל כשעוד הייתי מספיק תמימה בשביל כל מיני פנטזיות רומנטיות...״
הן עוד לא הבינו למה היא חותרת.
״הפנטזיה שהיתה פעם לכולנו, אתן יודעות,״ אמרה זמירה. ״לפני שנעשינו מנוסות וחכמות כאלה. על הנסיך על הסוס הלבן, הגבר האחד והיחיד, ההוא שירצה אותך תמיד, ובכל זאת לא יימאס עלייך; ההוא שרק יביט לך בעיניים וזה יספיק לו כדי לנחש בדיוק, אבל בדיוק, מה הנשמה שלך צריכה, ומה שהגוף שלך צריך; שיהיה פראי ועדין, חכם נורא וגם עם חוש הומור, עשיר אבל משורר, סקסי אבל — ״
״סקסי אבל סקסי,״ הודיעה הגר, ונאנחה.
״אני לא יודעת מה את מתלוננת, הגר,״ אמרה לה ויקי, צוחקת. ״אני לא זוכרת אותך מתלוננת על מחסור בגברים סקסיים... זכורות לי היטב לא מעט הזדמנויות שאמרת 'אויש, עם אדם היה לי הסקס הכי טוב בחיים'. 'תשמעו, מה שהאורי הזה עושה לי אף אחד עוד לא עשה לי'... 'נתי הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי במיטה'... ו...״
״כן, וגם עם ההוא, איך קראו לו, הכוכב קולנוע?...״ הוסיפה רותי.
״אבל אני,״ הכריזה זמירה, ״הסקס הטוב ביותר בחיי עוד לא קרה.״
״איזה יופי לך,״ אמרה רותי. ״אז זה עוד מחכה לך.״
״כן,״ אמרה זמירה. ״אני בהחלט מרגישה אופטימית... למרות שלוקח לו זמן להגיע, אם אתן שואלות אותי. ולא שבינתיים אני משתעממת, ולא שאני לא נהנית ממה שיש — זה כל הזמן רק משתפר... אבל באמת, מה רע בלפנטז?״
״אז ברצינות, את עוד מפנטזת?״ שאלה הגר.
״מה זאת אומרת עוד? אף פעם לא הפסקתי. לא רק על הנסיך ההוא על הסוס הלבן... לפעמים אני מפנטזת גם על גברים שהיו. נעים להיזכר בגברים בהזדמנויות האלה שהם לא רק חארות, כמו שכולנו יודעות שהם יכולים להיות... אלא כשהם באמת שווים את זה... לפעמים אני נזכרת בכל הגברים הבלתי נשכחים שעשו לי את זה...״
״ספרי, ספרי,״ התעוררו כולן פה אחד.
המבט החולמני שהיה בעיניים של זמירה, התחלף פתאום בקריצה שובבה. ״ואם אני אספר לכן, אתן תספרו לי?״ שאלה את חברותיה בצחוק.
וככה הכל התחיל.

הן התחילו לספר את כל הזכרונות, הסודות וההרפתקאות, שאף פעם, בכל השנים של החברות האינטימית שלהן, עוד לא העיזו לספר אחת לשנייה — ועכשיו לא יכלו להפסיק לשמוע...
גם בשעה מאוחרת, כשהיו כבר חצי מעולפות מזלילה ומאלכוהול (כי בעצם הן לא שתייניות כל כך גדולות, וזאת הסיבה ששני קוקטיילים וחצי בירה מטרללים אותן לגמרי) — עוד לא היה להן חשק להתפזר.
אבל רותי, המנהלת, היתה כמו תמיד, הכי מעשית ביניהן.
״בנות,״ הכריזה. ״שמתן לב מה השעה? עוד מעט יגיעו תלמידינו ויגידו לנו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.״
לכולן היו התחייבויות. אחרי הכל, הן נשים רציניות ואחראיות. בהמון אי חשק הן התחילו לקום, לאסוף את התיקים והכלים שהביאו, לחפש את המפתחות של המכונית.
ואז, לפני הפיזור הסופי, למטה על המדרכה, כשזמירה ירדה ללוות אותן ולזרוק את הזבל — נולד הרעיון.
לא ברור מי זרקה אותו ראשונה, או שזו היתה בעצם הברקה משותפת. אבל שם, כשעמדו על המדרכה, באמצע הלילה, החליטו ארבע החברות להקים את ״מועדון האהבות של רחוב אמסטרדם״.
הרעיון היה, לעשות את נוסחת הערב הזה — חברה נעימה, פלוס אוכל מעולה, פלוס סיפורים עסיסיים — בלי גברים וילדים, בלי בוסים ובלי ספירת קלוריות — למשהו קבוע, שיקרה פעם בחודשיים באותה שעה (כי ליותר מזה לא יכלו להתחייב, עם כל העיסוקים האחרים שלהן).
הן החליטו שהפגישות יהיו אצל זמירה, כי אין לה גבר קבוע שיסתובב בבית וירגיש מקופח, וגם הילד שלה כבר בצבא, ובכלל, היא מלכת המארחות: תמיד אפשר לסמוך עליה בעניין המשקאות והסלטים והמפיות והכלים המעוצבים וכל הפרטים הקטנים, שעושים סתם ארוחת בנות ידידותית לחגיגה אמיתית.
ועוד הוחלט, שכל אחת מהן תביא למפגש הדו־חודשי מאכל אחד אהוב, או משקה מפנק, שהיא תכין, בתוספת סיפור עסיסי אחד מזכרונות חיי האהבה שלה.
״וכדי שיהיה סדר בבלגן״, הציעה זמירה, ״כדאי שנתכנן את התפריט מראש. אני אדאג לתיאום הטלפוני, וגם למשקאות או תוספות, אם יהיה צורך.״
״ועוד דבר חשוב,״ הוסיפה הגר, ״כדאי שגם הנושא של כל ערב ייקבע מראש, כדי שנכסה את כל האפשרויות.״ (כי מהעבודה שלה בטלוויזיה, היא רגילה תמיד לחשוב על נושאים וסדרות).
ורותי, המנהלת המעשית, אמרה: ״אס ככה, אז אני מציעה שהערב הראשון, בעוד חודשיים, יוקדש פשוט לנושא הההתחלה.״
״למה את מתכוונת? לפעם הראשונה שלנו?״ שאלה זמירה.
״לאו דווקא... אני בעד ההקדמות היפות, ההתחלות המוצלחות… זאת אומרת, לא בהכרח הפעם הראשונה ש'עשינו את זה', אלא הפעם הראשונה האמיתית, זאת שבה נהנינו ממש, נפקחו לנו העיניים ולמדנו מה סקס טוב באמת יכול להיות, והתחלנו ממש לאהוב את זה…״
היה חושך, ולא היתה אפשרות לראות טוב את העיניים שלה, אבל הן שמעו בבירור את החיוך הקטן, הנוסטלגי, שהסתתר בקול שלה.
כולן הסתקרנו, וחיכו להמשך.
״אני רואה שאת חושבת על חווייה פרטית מאוד מסויימת...״ אמרה ויקי בעידוד.
״כן, אני מודה...״ אמרה רותי בקול חולמני. ״מאוד פרטית, ומאוד מאוד מסויימת... אבל לא עכשיו,״ התנערה וחזרה להיות מעשית. ״אני אספר לכן — בעוד חודשיים, כאן אצל זמירה, על הגג ברחוב אמסטרדם.״
אחר כך נפרדו, בנשיקות וצחוקים.

בדרך הביתה, חשבה כל אחת משלוש החברות האחרות על הסוד של רותי, וגם על חיי האהבה של עצמה... והן לא היו בתולות חסודות, חלילה. לכולן, בגילן, במצבן, היו לפחות עשרים שנה של זכרונות מעניינים ומענגים.
כן, ארבעתן היו נשים עסיסיות וחושניות, שאוהבות את החיים, ולא מתנזרות מאף אחד מהדברים הנעימים שיש לחיים להציע. וכל אחת מהן, כשטיילה קצת בין זיכרונותיה, נזכרה בסיפור מעניין על איך התחילה לאהוב סקס...
לכן, למפגש הראשון של ״מועדון האהבות של רחוב אמסטרדם״, שהתקיים בחודש אוגוסט, אצל זמירה על הגג, כולן באו מוכנות.
הן הגיען מצויירות במאכלים שבישלו ובסיפורי זכרונות על התחלות בלתי נשכחות... אבל הגר באה מוכנה יותר מכולן. היא הופיעה לפגישה הראשונה של מועדון האהבות כשהיא מצויירת ברשמקול ובמלאי של קלטות.

״אני מבקשת את רשות הדיבור,״ אמרה הגר.
הן ישבו על מרפסת הגג הממוזגת של זמירה בערב לוהט של חודש אוגוסט, והחזיקו כוסות של משקה קר. הצמחייה העשירה והמעוצבת הפכה את הגג של זמירה לג'ונגל טרופי מרחף ואקזוטי, ממש באמצע העיר.
״רשות הדיבור לחברת המועדון הגר,״ אמרה זמירה בכובד ראש.
״הרשו לי לברך את הגברות הנכבדות לרגל כנס היסוד של מועדוננו,״ אמרה הגר בחגיגיות, והרימה את כוס המשקה שלה.
כולן הרימו את כוסותיהן לעומתה.
״ולפני שנפתח בזלילה הגדולה שלכבודה התכנסנו הערב, רציתי להעלות הצעה לפני החברות הנכבדות.״
״הצעה לסדר מאת החברה הגר,״ הכריזה זמירה בקול של יושבת ראש.
״תודה לך, החברה זמירה,״ אמרה הגר. ״מה שרציתי להגיד זה: המועדון שלנו הוא לנשים בלבד. הכניסה אסורה לבעלים, ילדים, בוסים, וכמובן, לאנשי משטרת הדייאטה,״ אמרה הגר.
״יפה אמרת, החברה הגר, אני אשתה לכבוד זה,״ אמרה ויקי, וכולן הרימו כוסות.
״אז יש לי רעיון, בנות... לכל מועדון מסודר צריך שיהיה פרוטוקול... ואני חושבת שגם לנו צריך להיות. אבל אף אחת פה לא השתגעה לרשום פרוטוקול בזמן שהאחדות נהנות... בקיצור, אני חושבת שכדאי פשוט להקליט את הפגישות שלנו.״
״להקליט?״ נדהמה רותי. ״מה זה פה, תוכנת ריגול? חשבתי שזאת פגישת חברות לא פורמלית.״
״אני לא מאמינה,״ אמרה זמירה. ״את באמת מתכוונת להקליט את הפגישות שלנו? בשום פנים ואופן! לא נוכל לדבר בחופשיות! את הורסת הכל!״
״כן, אבל לא חבל לכן שכל זה סתם ילך לאיבוד?״ התרגשה הגר. ״יש לי הרגשה שזה כמו... נגיד, כשמתחתנים עושים וידיאו, בשביל הנכדים. וכשיש ברית, או כל מאורע חשוב אחר בחיים... אז כשמציינים, כמונו, את שיא החיים, צריך גם שמשהו יישאר מזה. בשביל ההיסטוריה. אני חושבת שהקלטות האלה יהיו משהו כזה, רק שיהיו בהן כל הדברים המעניינים באמת, אלה שלא מספרים בדרך כלל.״
״למה לך? את רוצה לעשות מזה סידרת ריאליטי, אבל עם כל האמת, לשם שינוי?״ שאלה ויקי.
״לא...״ צחקה הגר. ״למרות שכשחושבים על זה... זה לא רעיון רע כל כך בעצם. סידרת טלוויזיה מרתקת על חייהן ואהבותיהן האמיתיות של נשות תל אביב העליזות... אבל ברצינות, פשוט יש לי הרגשה שאם נקליט את עצמנו, ואת כל הזכרונות הכי יפים שלנו... אז זה לא ילך לאיבוד... ונוכל לשמור לנו את הקלטות לימי זיקנה, ולהתחמם לאור הזכרונות היפים האלה ברבות הימים...״
ובאמת, כשהגר תיארה את זה בצורה כזאת, הרעיון התחיל לקרוץ להן יותר מרגע לרגע. היה משהו במה שהיא אומרת...
עד שלמרבה ההפתעה, למרות ההתנגדות ההתחלתית — ההצעה התקבלה פה אחד.
אולי מפני שארבעתן הצטיינו בחוש היסטורי מפותח.
ובכל זאת היה חבל להן, שהיסטוריה מעניינת כזאת תלך לאיבוד ותישכח.

״אז אם אתן מסכימות,״ סיכמה זמירה את הדיון, ״כל הפגישות שלנו במסגרת המועדון, יתנהלו עם הקלטה.״
״וכדי שנרגיש נוח,״ הציעה הגר, ״אני חושבת שצריך לקבוע מראש שכל ההקלטות של פגישות המועדון, יהיו הרכוש המשותף של ארבעתנו. לאף אחת מאיתנו לא תהיה רשות לעשות בהן כלום, או להשמיע אותן לאדם מבחוץ, לא חשוב מי, בלי לקבל רשות משלוש האחרות.״
״יפה אמרת, אני אשתה לכבוד זה,״ אמרה ויקי שוב. והן הקישו כוסות, וניגשו בשמחה לארוחה הראשונה שלהן.
האוכל היה נפלא. בושל מכל הלב, ונאכל בתענוג צרוף. אין, אין כמו ארוחה טובה עם חברות טובות.
ולאחר הארוחה, בא סוף סוף תור הווידויים המסעירים. כל הסודות הכי כמוסים, נפתחו הפעם וסופרו בגילוי לב מוחלט, בלי להסתיר כלום...
ובסוף הערב — הרבה, הרבה אחרי חצות — היתה בידיהן ההקלטה הלוהטת הראשונה שלהן.