הורדוס

פרק א

ילד אדומי

קורות חייו של הורדוס תועדו רק החל מבגרותו, ולפיכך קשה לשחזר את "נעוריו הלוטים בערפל". ההיסטוריון ארנסט רנן העיר, שאי אפשר לדעת על ילדותם של אנשים גדולים, "מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לראות מראש שהילד יהפוך לאיש מפורסם בעתיד. אפשר רק להשלים את החסר על ידי אנקדוטות שסופרו לאחר מעשה."[5]

במקרה של הורדוס נשארה לנו אנקדוטה עליו כילד. הוא היה כבן שתים־עשרה כאשר בדרכו ל"בית הספר" פגש איש שהיה שייך לכת האיסיים, מנחם שמו, והוא בירך אותו לשלום וקרא לו "מלך היהודים". למראה הפתעתו מנחם טפח על שכמו של הנער כדי שיזכור את נבואתו, והוסיף, שכאשר הורדוס ימלוך, הוא יזכה לתהילה, אך גם ישכח את הרחמים ואת הצדק. מהאנקדוטה הזאת אנו למדים רק שבאותו הזמן האיסיים נחשבו לחוזי עתידות, ולא מעבר לכך: היכן התרחש האירוע? האם הורדוס למד בבית ספר? האם היו בתי ספר לילדים יהודים באותה עת? הסיפור הוא, ללא ספק, עדות חיצונית מאוחרת שנועדה ללמד לקח, שכן הוא מסתיים בעונש האלוהי המצפה למלך בעתיד.[6]

השורשים

גרסאות שונות נפוצו בזמן העתיק על שורשיו המשפחתיים של הורדוס. הגרסה השלטת, זו של יוספוס, קובעת שאביו, אנטיפטרוס, היה אדומי, ואימו הייתה נבָּטית. אף על פי ששני הוריו לא היו יהודים על פי מוצאם, יכול היה הורדוס להיחשב ליהודי, אם נזכור שהמילה "יהודי", גם בעברית, גם ביוונית (יודָאיוֹס) וגם בלטינית (יודֵיאוּס) יכולה לציין גם את הדת וגם את השורשים הגיאוגרפיים.

האדומים היו בין העמים שישבו בעבר הירדן (כיום ממלכת ירדן), וקיימו קשרים עם ממלכת יהודה. לפי התנ"ך בני ישראל והאדומים הם עמים אחים, שכן מוצאם של האדומים הוא מֵעֵשָׂו, אחיו של יעקב ("לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", דברים לג 8). אבל יעקב ועשו הם אחים שנעשו לאויבים. המתחים המתמשכים בין שני העמים החל מימי שלטון דוד (כ־1000 לפנה"ס) ועד לכיבוש ירושלים בידי הבבלים (586 לפנה"ס) מסבירים את הסיפור על האחים בספר בראשית. האדומים הצטרפו לבבלים, והואשמו בשיתוף פעולה איתם. מכאן האיבה העמוקה כלפי האדומים במקומות אחדים במקרא.[7]

עד למאה השישית לפנה"ס הטריטוריה של אדום נקראת "הר שעיר", רכס הרים שאדמתו אדמדמה באזור ואדי רוּם בתחום ממלכת ירדן. כאשר שבטים נוודים חדרו לשם, החלו תושבי אדום להסתנן לממלכת יהודה. השטח שאותו אכלסו, בין בית צור (כ־30 ק"מ מדרום לירושלים, המקום נזכר בספרי המקבים) לבאר־שבע, נקרא בשם "אדומיאה". סכסוכי שכנים בין תושבי יהודה לבין האדומים, שחברו לבבלים, לא אחרו להתעורר מחדש. החל משנת 200 לפנה"ס שני העמים היו תחת שלטון הסֶלאוּקים, יוונים מסוריה, אך רק היהודים הצליחו להשתחרר משליטתם בזכות מלחמתם של יהודה המקבי ואחיו. לאחר מכן היה עליהם להילחם ב"בני אדום" שהיו בני בריתו של האויב.[8] לאחר מותו של יהודה ירש אותו אחיו, יונתן, אחריו אחיו שמעון, ואחריו בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס. כך החלה שושלת החשמונאים.[9] יוחנן הורקנוס (134‏-104 לפנה"ס) הגדיל את שטח ארצו, והצליח לכלול בה גם את אדומיאה על שתי עריה, אדוריים ומָרֵשׁה, וזה אִפשר לו גישה אל "דרך השיירות" (הדרך שבין פטרה לעזה). הוא העמיד בפני האדומים את הברירה להתגייר או להתפנות. יוספוס כותב: "משום אהבתם לארץ אבותיהם הם הסכימו למול את עצמם ולהתאים את אורח חייהם לחיי היהודים. מאז הם הפכו ליהודים אמיתיים."[10] בקטע שנותר מההיסטוריון תלמי (המאה הראשונה לספירה?) נאמר שהאדומים לא היו יהודים במקורם, אלא ש"אחרי שהובסו על ידי היהודים הם היו חייבים למול את עצמם, לשלם מס ולאמץ את חוקי הכובשים."[11] מאותה עת ואילך האדומים נחשבו ליהודים, וזה נכון גם באשר לסבו של הורדוס, אנטיפס.

המקרה המיוחד ויוצא הדופן הזה, של התגיירות קולקטיבית כפויה,[12] הירבה להעסיק חוקרים בני זמננו. אחדים מהם הושפעו בעליל מן ההלכה התלמודית האוסרת על גיור מתוך מניעי תועלת ולא מתוך מניע רוחני. הם מסיקים באופן אנכרוניסטי, שיוחנן הורקנוס הפר את ההלכה היהודית, אשר ספק רב אם כבר נוסחה ונקבעה באותה עת. מכל מקום ברור שהייתה זו פעולה פוליטית, שנועדה לאשש את הכיבוש באמצעות האחדה תרבותית של האוכלוסיות השונות, כפי שרצה לעשות המלך הסורי־יווני אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, ובכך עורר את מרד המקבים.[13]

הגיאוגרף סְטְרַבּוֹן כותב שבעקבות מהפכה האדומים גורשו מארצם, הצטרפו ליהודים ואימצו את מנהגיהם.[14] האדומים יכלו גם להצטרף ליהודים מרצונם, מתוך עוינותם המשותפת לערים ההלניסטיות. סיבה אפשרית נוספת להתגיירות של האדומים היא שאזורם כלל את חברון, בירתו הראשונה של דוד. יוחנן הורקנוס, ששימש כמלך, לא יכול היה להשאיר את השטח לעובדי אלילים, בשעה שהוא חידש את הקשר עם העבר המפואר.[15]

האדומים גילו, אמנם, נאמנות בזמן המרד הגדול נגד הרומאים, אך ייתכן שדורות אחדים לפני כן נאמנותם הייתה מוטלת בספק, ואורח חייהם חזר במידת מה למה שהיה לפני הגיור. בירושלים, בזמן הולדתו של הורדוס, אדומי לא נחשב ל"יהודי אמיתי", על אף דבריו של יוספוס. ייתכן שאפשר היה לזהותו על פי חזותו החיצונית או על פי לבושו. תושבי הדרום הנוודים למחצה היו אולי כהי עור יותר מתושבי הערים. אין ספק שהם דיברו בארמית, שפת הדיבור הנפוצה של עמי האזור, במבטא שקל לזהותו. האדומים, גם אם התגיירו, נשארו אפוא יסוד אתני זר. ברור שתושבי יהודה לא היו מוכנים לראות אדומי יושב על כיסא דוד.

סופר נוצרי בן המאה הרביעית, אוּסֶבּיוס מקיסריה, אומר במפורש שהורדוס היה "הנכרי הראשון שמלך על העם היהודי", שכן היה "אדומי מצד אביו וערבי מצד אימו",[16] אבל הוא מצטט גם עדות של סופר נוצרי אחר, סקסטוס יוליוס אפריקנוס (מתחילת המאה השלישית), שלפיו אנטיפטרוס, אביו של הורדוס, היה "בנו של מאן דהו ששמו הורדוס מאשקלון, שהיה עבד ששירת במקדש אפולון", הוא לא היה אדומי מלידה, אלא גדל בילדותו אצל ליסטים אֱדומים, ונשאר ביניהם, משום שאביו היה עני מכדי לשלם עבורו כופר. אוסביוס, שכנראה מעדיף את הגרסה המתאימה לרומן על שורשיו האדומיים של הורדוס, מוסיף שהמלך הורדוס שרף את מגילות היוחסין הרשמיות של המשפחות היהודיות, כי הוא היה מודע למוצאו נטול האצילות וחשב שכך, ללא מסמכי ארכיון, "יעלה בידו להתחזות לבעל ייחוס אצילי".[17]

סופרים נוצרים אחרים חשודים בבירור בעוינות כלפי "רוצח התמימים". ציטוט של ניקולאוס הדמשקאי מפי יוספוס מאפשר לנו להבחין, שהורדוס לא קיבל באהבה את שורשיו. מכיוון שלא יכול היה להמציא מסמכי ארכיון על אצולת משפחתו בירושלים, המלך הטיל על סופר החצר שלו למצוא לו שורשים במשפחת אצולה יהודית מבבל.[18] נראה כי במצוות איש חסותו המלכותי חייב היה ניקולאוס להפיץ שמועות כאלו בקרב הקהל היהודי.

המשפחה

לדברי יוספוס, אנטיפטרוס, אביו של הורדוס, "עמד בראש עמו בזכות ייחוסו, עושרו ושאר מקורות כוחו."[19] מעניין שאדומי זה, שנולד כיהודי על פי דתו, העדיף לשאת אישה נבטית לא יהודייה. מנהגי נישואין עתיקים היו נהוגים עדיין בין שני העמים, ולא היה בזה כדי להפתיע, אילו היו אלה נישואים בין בן משפחה אדומית אצילה ובין בת משפחה נבטית אצילה. סטרבון אף מבלבל בין שני העמים, ואומר ש"האדומים הם נבָּטים".[20] האם משפחות האצולה בירושלים היו רואות בעין יפה נישואין בין בת ישראל לאדומי? שהרי לפי ספר דברים כג, 9 "בנים אשר ייוולדו להם [לאדומים] דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", ואנטיפטרוס היה רק דור שני אחרי הגיור.

קיפרוס, אימו של הורדוס, הייתה בת למשפחה נבטית ידועת שם, אך לא ברור אם הייתה זו משפחת שליטים. הנבטים, שבט ערבי נווד שהגיע מן הדרום, הקימו ממלכה שהתקיימה החל מן המאה השנייה לפנה"ס, ובירתה הייתה פטרה. מלכיה נלחמו לעתים במלכים החשמונאים, וגם יחסיהם עם האדומים לא היו נטולי מתחים, שכן האדומים שלטו על דרך השיירות, שבה הובילו בשמים וקטורת, שהיו מקור עושרם של הנבטים, אך אורחות חייהם אפשרו מפגשים ביניהם. כך אנטיפטרוס האדומי נשא לאישה את קיפרוס הנבטית בשנת 80 לפנה"ס בערך, תחת שלטונם של המלך הנבטי חרתת השלישי ושל אויבו, אלכסנדר ינאי מלך יהודה. במותו (76 לפנה"ס) הוריש אלכסנדר את כסאו לאשתו שלומית־אלכסנדרה (שלומציון), ומאז השתפרו היחסים בין שתי הממלכות. אז נעשה אנטיפטרוס מקורב לחרתת השלישי.

נראה כי שאלת הדת לא התעוררה לפני הנישואין. אין ספק שקיפרוס חונכה בתרבות של עבודת אלילים מקומיים, כגון דוּשָׁרָא, אלוהי הר שָׁארָה במזרח פטרה, שהיה קשור למספר אלים קדם־איסלמיים; אלכֻּתבא, אלוהי הכתב והנבואה; וכן שלוש האלילות, עוזא, אלת הפריון, אללאת ומארא. האלים הללו מצאו את מקבילותיהם בפנתיאון היווני בגרסה הלניסטית.

אשר לאנטיפטרוס, הוא נטש כנראה את פולחן קוזה או קוס, האל המרכזי של אבותיו, שכן אביו אנטיפס כבר התגייר. בזמן ובמקום שבו התקיים סדר פטריארכלי, הגבר השליט את דתו ואת שייכותו האתנית על ילדיו. השייכות ליהדות לפי האם הופיעה ביהדות רק מאתיים שנה לאחר מכן. יוספוס אינו מטיל כל ספק בשמירת אורח החיים היהודי של זוג ההורים. הורדוס נולד אפוא כאדומי ויהודי גם יחד, שכן אביו היה גם זה וגם זה. ועם זאת הודבק לו הכינוי "חצי יהודי" לפחות פעם אחת בחייו. זה היה כאשר נאבק להשיג את כתר מלכות יהודה נגד אנטיגונוס, שהיה בן למשפחת החשמונאים. אנטיגונוס התכוון לפסול את המתחרה שלו, לא בטענה שרק אחד מהוריו היה יהודי (במובן שיש למילה זו כיום), אלא באמצעות הדגש על העדרה המוחלט של חוקיות שאיפתו של היהודי־כביכול, המעז לטעון למלכות למרות שאין לו דם מלכותי.

בין יהדות להלניזם

אין להתפלא על כך ששני הוריו של הורדוס, למרות מוצאם השונה, נשאו שמות יווניים. כל המזרח הקרוב עבר תהליך הדרגתי של הֶלֶניזציה (התייוונות), מאז כיבושי אלכסנדר הגדול, ושכבת העלית המקומית הייתה חייבת לפחות להתכסות בציפוי נוצץ של תרבות יוונית. גם ביהודה מרד המקבים, שנהוג להציגו כביטוי לדחיית ההלניזם, לא עצר את ההלניזם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשמותיהם של בני שושלת החשמונאים. ראשון החשמונאים שקרא לעצמו מלך היה יהודה אריסטובולוס (104‏-103 לפנה"ס). לדברי יוספוס הוא קיבל גם את הכינוי "פילהֶלֶנוֹס" (אוהב יוון) וכמוהו גם המלך הנבטי חרתת השלישי.

משפחתו של הורדוס הייתה שרויה במתח בין שתי תרבויות שולטות: ההלניזם, שהילך קסם על כל המזרח, אשר מאז המאה ה־19 אנו קוראים לו "הלניסטי", והיהדות, שכפתה את אורח חייה על מי שאימץ את תורת משה. התנודות בין שתי התרבויות הללו משתקפת בשמות שקיפרוס ואנטיפטרוס בחרו לתת לילדיהם. לשלושה מהם היו שמות עבריים: הבכור, פצאל, שסיומת שמו "אל" אופיינית לשמות עבריים, ושני אחים אחרים, שנקראו יוסף ושלומית. הורדוס, הבן השני, נושא שם יווני, וכמוהו צעיר האחים, פֶרוֹרָס. לאף אחד מהם אין שם כפול, יווני־עברי, כפי שהיה לבני שושלת החשמונאים החל מיוחנן הורקנוס. הבת נקראה שלומית, כנראה כמחווה למלכה שלומית־אלכסנדרה (שלומציון), שמלכה אחרי בעלה, אלכסנדר ינאי, בשנים 67-76 לפנה"ס. התאריך 73 לפנה"ס, הנחשב לשנת הולדתו של הורדוס, מתקבל בהחלט על הדעת.

אין לנו שום מידע על מקום הולדתו של הורדוס. למשפחתו, שנודעה בעושרה, הייתה בוודאי אחוזה באדום וארמון באחת מעריה, מריסה או אדוריים. סבו של הורדוס, אנטיפס, ידע לעורר את אמונו של המלך אלכסנדר ינאי (103‏-76 לפנה"ס), והוא מינה אותו למושל אדומיאה, שהתייהדה זה לא מכבר. יש להניח שאדמת מולדתו הייתה הבסיס של אריסטוקרט אדומי זה, אך אפשר לשער שהוא הגיע לעתים קרובות לירושלים, לחצרו של מלך יהודה, בתוקף תפקידו. אין ספק שאנטיפטרוס, בנו של אנטיפס, ביקר בחצר המלך בנעוריו, והביא לשם את רעייתו. ייתכן אפוא שהורדוס נולד בירושלים.

אין לנו גם שום מידע על חינוכו של הורדוס הצעיר. היסטוריונים אחדים, המושפעים מן השם "אשקלון" המופיע בכתביהם של סופרים נוצרים שנזכרו לעיל, מבקשים לראות בהורדוס אשקלוני, לפחות כמקום התרבות שחי בה בנעוריו. עיר החוף אשקלון הייתה למעשה מובלעת הלניסטית לחלוטין, שממנה יצאו כמה אנשי רוח מבריקים. היא יכלה בהחלט להציע תרבות יוונית בסיסית לילדי אנטיפטרוס, אבל הם יכלו לקנות אותה גם במקומות אחרים אצל מורים שנבחרו בקפידה. שום דבר אינו מעיד שהורדוס הגיע לשם כדי להשלים את חינוכו. השליטה ביוונית הייתה חיונית בקרב שכבת העלית במזרח התיכון, שכן היא אפשרה תקשורת בין ארץ לארץ ועד לרומא, מקום שבו כל אדם משכיל ידע יוונית. גם במקומות שהיוונית לא הייתה שפת דיבור יומיומית, היא נכנסה אל תוך הדיבור, בעיקר כדי ליצור קשר עם זרים. בבית הורדוס דיברו כנראה בארמית, שפתם המשותפת של אדומים, נבטים ואנשי יהודה. מה שברור הוא שאנטיפטרוס לא הזניח את החינוך הגופני ואת האימון הצבאי של ילדיו. הורדוס יגלה כישרון כצייד מעולה ברכיבה על סוס וכיורה למטרה בכידון ובקשת.

תקופה של מבוכה

לזוג המלכותי לבית חשמונאי, ששלט בארץ יהודה בעת הולדתו של הורדוס, היו שני בנים שונים זה מזה באופיים תכלית שינוי. הבכור, יוחנן הורקנוס (לימים המלך הורקנוס השני) היה רפה, ואילו אחיו אריסטובולוס היה מלא מרץ. עם מותו של אביו, אלכסנדר ינאי (76 לפנה"ס), כבר היה יוחנן הורקנוס בגיל המאפשר לרשת את הכיסא, אבל המלך העדיף להעביר את המלכות לאשתו, שלומית־אלכסנדרה (שלומציון).

במשך דורות אחדים שימשו המלכים־החשמונאים גם במשרת הכוהן הגדול. כבני משפחת כהנים הם היו רשאים לשמש בכהונה, אך המלוכה נשמרה לשבט יהודה, השבט של דוד, שהחשמונאים לא היו שייכים לו. ואולם ריבוי תפקידים זה – שהחשמונאים לקחו לעצמם בניגוד להלכה – עורר התנגדות מצד הפרושים. מלוכתה של שלומית־אלכסנדרה הרגיעה חלק מהביקורת, שכן כאישה היא לא יכלה לשרת בכהונה. יוחנן הורקנוס מונה לכוהן גדול, ושלטונה של אלכסנדרה היה שלֵו יחסית: היא הצליחה למנוע את הפלישות, והתפייסה עם הפרושים, שעד כה היו עוינים את בעלה, אשר רדף אותם באכזריות.

אריסטובולוס חמום המוח ניצל את מחלתה של אימו, השתלט על המבצרים, והמליך את עצמו. לאחר מותה של המלכה (67 לפנה"ס) הגיעו שני האחים להסכם: יוחנן הורקנוס יוותר על המלוכה לטובת אחיו הצעיר. וכאן נכנס לתמונה אנטיפטרוס, אביו של הורדוס.

אנטיפטרוס היה בן גילו של יוחנן הורקנוס. כאורח רצוי בחצר המלך הוא יצר קשר עם יורש העצר, שהיה נתון בקלות להשפעה. בגלל הוויתור של יוחנן הורקנוס על הכס אנטיפטרוס היה עלול לאבד כל סיכוי לפעילות פוליטית, מה עוד שאריסטובולוס גילה כלפיו שנאה ארוכת ימים. אנטיפטרוס השכיל לנצל את קשריו המשפחתיים עם הנבטים. הוא שכנע את המלך חרתת לקבל את פניו של יוחנן הורקנוס בפטרה, ולצייד אותו בצבא כדי לעזור לו להחזיר לעצמו את זכותו לכתר.[21] לרומאים היו אז גדודי צבא בסוריה, שם הם שמו קץ לשושלת הסֶלֶאוּקית (63 לפנה"ס). אריסטובולוס שיחד את אחד המפקדים, סקאורוס שמו, שהציל אותו מהאיום הנבטי, ואילץ את המלך חרתת לברוח. במהלך קרב נגד אריסטובולוס נהרג אחד מאחיו של אנטיפטרוס, פאלִיון.

אנטיפטרוס הפיקח הבין שיותר כדאי לדבר עם מפקד הצבא מאשר עם קצין, ופנה לפומפיוס. מטרת שליחותו של פומפיוס בארצות המזרח הייתה להפסיק את הפּירטיות בים התיכון ולנטרל את מיתרידטס מלך פונטוס (כיום בטורקיה) ואת חתנו טיגרַנֵס, מלך ארמניה. כשפומפיוס הגיע לסוריה, הוא שם קץ לשושלת הסלאוקית, והעביר את שטח שלטונה לרשותה של רומא. אנטיפטרוס הבין שהמנצח בקרב בין האחים בממלכת יהודה יהיה זה שיזכה בחסותו של פומפיוס, ועל כן לא חסך במתנות ובהמלצות על יוחנן הורקנוס. יתר על כן, השחצנות השגויה של אריסטובולוס הרגיזה את פומפיוס ושירתה את עניינו של יוחנן הורקנוס.

פומפיוס כָּלָא את אריסטובולוס והתכונן לשים מצור על ירושלים. מהומה השתררה בעיר: התומכים באריסטובולוס התבצרו במקדש, תומכיו של יוחנן הורקנוס הסגירו את ארמון המלוכה לפומפיוס. ובכל זאת המצור על בית המקדש ארך כשלושה חודשים. רגשותיהם הדתיים של הנתונים במצור הקלו על הניצחון הרומאי, שכן משום כבוד השבת הם אפשרו לצרים להקים סוללות ומגדלי דייק בשבת ללא התנגדות. לפי אחת מגרסות סיפורו של יוספוס, פומפיוס כבש את ירושלים "ביום הצום".[22] אפשר להבין מכך שפומפיוס ניצל את צום יום הכיפורים כדי לכבוש את המקום. פירוש זה נדחה על בסיס מקור מאוחר יותר,[23] המזכיר את "יום סטוּרנוּס" (השבת), כי הרומאים חשבו שמנוחת השבת כוללת צום. אך קשה להניח שיוספוס, שניזון גם ממסורות בעל פה, יכול היה להחליף את השבת ביום הכיפורים.

עם סיום המצור פומפיוס נכנס לקודש הקודשים. הנואם קיקרו, שהיה קונסול ברומא באותה שנה (63 לפנה"ס), מאשר (בקטע היחיד שהוא מזכיר את האירוע),[24] שפומפיוס הוקסם מעושרו ומיופיו של המקום, ולא הרס ולא השחית דבר. הוא הופתע מכך שלא מצא שם שום פסל של דמות אלוהית.[25] ועם זאת, דמותו של הגנרל הרומאי נשארה חקוקה בזיכרון היהודי כמחלל הקודש.[26] יוחנן הורקנוס יצא מהמאבק כמנצח להלכה, אך מבחינת מעמדו הוא נשאר כוהן גדול ללא תואר מלוכה, וממלכתו הצטמצמה באופן ניכר, שכן הוא איבד את ערי החוף וגם את עשר הערים היווניות של הדֶקָפּוֹליס (הערים היווניות בעבר הירדן), ובנוסף לכך הוטל עליו מס כבד. למעשה, המנצח היחיד היה אנטיפטרוס, יועצו של יוחנן הורקנוס, שנעשה איש סודם של הרומאים.

הורדוס היה כבן עשר כשמאורעות אלה התרחשו. אפשר לשער שאנטיפטרוס לא השאיר את משפחתו בירושלים בזמן המצור, אלא העביר אותה למקום מסתור באדומיאה, או אף הביא אותה אל המלך חרתת בפטרה, כפי שעשה לאחר מכן. עם זאת, הורדוס היה בוודאי עד לדאגותיו של אביו בצֵל האיום של אריסטובולוס, שהיה עלול לשלול ממנו את השפעתו, ואולי אף את חייו. הורדוס יכול היה לגלות את השבירות של הבריתות בין שליטים מקומיים, כדוגמת המלך הנבטי, ללמוד שתמיכה ניתן לקנות בכסף, ולהבין שמעתה ואילך שום איש, גם במזרח, לא יוכל לשמור על כוחו ללא תמיכתה של רומא.

המשך האירועים לא יכול היה אלא לאשש את הלקח הזה. אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס, הצליח לברוח מפומפיוס בשעה שמשפחתו הייתה אסורה ברומא. הוא חזר ליהודה בראש צבא גדול, ואיים על יוחנן הורקנוס. התמיכה הרומאית שוב הוכיחה את יעילותה. קואליציה של גדודי שר הצבא גַבִּיניוס יחד עם אלה שהתאחדו בפיקודו של אנטיפטרוס הנחילו מפלות אחדות לאלכסנדר הצעיר. ייתכן שבשעה זו אנטיפטרוס יצר קשר עם שר צבא רומאי אמיץ, שידידותו תהפוך בהמשך למועילה ביותר לבנו: עם מרקוס אנטוניוס. זמן מה לאחר מכן אריסטובולוס, שברח מרומא, גייס צבא כדי לנסות להחזיר לעצמו את כוחו. ואולם צבאם של גביניוס ושל מרקוס אנטוניוס לא השאיר לו שום סיכוי. הוא נשבה יחד עם בנו הצעיר אנטיגונוס ונשלח שוב לרומא. ניסיון נוסף של אלכסנדר דוכא גם הוא.

הורדוס חי אפוא בנעוריו בתקופה של מלחמות אזרחים בלתי פוסקות, כאשר עזרת הרומאים קבעה בכל פעם מי יהיה המנצח. משתכפו הקרבות אביו שלח אותו יחד עם יתר בני המשפחה אל המלך הנבטי חרתת, שעליו יכול היה לסמוך הודות לקשרי הנישואין. חרתת עצמו כבר התנסה בהתמודדות עם האיום הרומאי, ויכול היה להימנע מכך הודות להתערבותו של אנטיפטרוס. באזור כולו נעשה ברור יותר ויותר שאי אפשר שלא להתחשב ברומאים.

אנטיפטרוס התאמץ לזכות באמונם של כל שליטי רומא שהיו נוכחים בשטח. הם העריכו את עצותיו, את היכולת החברתית שלו, את האומץ שלו, את המתנות שלו, את הכנסת האורחים שלו. הוא השיג בקלות את ההוצאה להורג של פיתולאוס, תת־המושל לשעבר של ירושלים וראש התומכים באריסטובולוס. פומפיוס, שהשקיף עליו ממרחק באהדה, פינה לבסוף את השלטון על יהודה ליוחנן הורקנוס המועדף, ובעצם לאנטיפטרוס, שהחזיק בידו את השלטון למעשה. אלכסנדר הוצא להורג על הגרדום באנטיוכיה, בירת הפרובינקיה הסורית. פומפיוס ניגף על ידי יריבו יוליוס קיסר בקרב פארסָלוס שבתסָליה (48 לפנה"ס), ונרצח מול חופי מצרים בפקודת המלך הצעיר תלמי השלושה־עשר, שממנו הוא קיווה לעזרה ולהכרת תודה. מותו יכול היה להיות מכה גדולה לשאיפותיו של אנטיפטרוס, שכן יוליוס קיסר נטה לתמוך באריסטובולוס. כפי שנראה בהמשך, זה לא מה שקרה.

בגיל עשרים וחמש, כאשר הורדוס עולה על במת ההיסטוריה, עומדת לפניו דוגמת אב נועז ומוכשר, המחזיק כבר בידיו את מושכות השלטון ביהודה. אבל הוא גם מבין שרומא היא מקור הכוח האמיתי.

[5] רנן, הבשורות, עמ' 199.
[6] קדמוניות, ספר חמישה־עשר, 378-373.
[7] תהלים קלז 7, איכה ד 22-21, ישעיהו לד 5, ירמיהו מט 7, עובדיה א 15-6, יחזקאל לה 15-1 (שם אדום נקראת "שֵׂעיר").
[8] ספר מקבים א, פרק ה.
[9] מקור השם "חשמונאי" היא שמו של אחד מהיישובים בנגב, כנראה ליד באר־שבע לא רחוק מגבול אדום, יהושע טו 27.
[10] יוספוס, קדמוניות, ספר שלושה־עשר, 258.
[11] שטרן, כרך א, 146.
[12] יוספוס בקדמוניות (ספר שלושה־עשר, 319) מצטט את סטרבון בקשר להתגיירות של היִטורים בצפון הגליל בתקופת שלטונו של אריסטובולוס הראשון, שירש את כסאו של יוחנן הורקנוס, אך היסטוריונים רבים סבורים שאין לכך כל בסיס. מכל מקום, סטרבון אינו מזכיר התגיירות כפויה, אלא אומר רק שהיטורים קיבלו על עצמם את המילה.
[13] זוהי גרסה פשטנית של מצב מסובך הרבה יותר. ראו: הדס־לבל, מרד המקבים.
[14] שטרן, כרך א, 115.
[15] על הגיור ראו: כשר, יהודים ואדומים, עמ' 77-44.
[16] אוסביוס, ספר ראשון, פרק 6, 1.
[17] אוסביוס, ספר ראשון, פרק 7, 13.
[18] "אמנם, ניקולאוס הדמשקאי אומר שהלה, לפי משפחתו, הוא מראשוני היהודים שבאו מבבל ליהודה, אולם הוא אומר זאת כדי לעשות נחת רוח להורדוס בנו, שהיה למלך היהודים ביד הגורל" (קדמוניות, ספר ארבעה־עשר, 9).
[19] מלחמת, ספר ראשון, 123.
[20] שטרן, כרך א, 115.
[21] קדמוניות, ספר ארבעה־עשר, 41-18.
[22] שם, 66. אבל במלחמת, ספר ראשון 149 הוא לא מזכיר צום. סטראבון כותב "ביום הצום, כשהיהודים שובתים מכל מלאכה" (שטרן, כרך א, 115).
[23] דיו קסיוס (תחילת המאה השלישית לספירה). ראו שטרן, כרך ב, 406.
[24] "הוא לא נגע בשום דבר", קיקרו, בעד פלקוס, 67.
[25] טאקיטוס, ספר חמישי, 9.
[26] מזמורי שלמה, ב. וראו: הדס־לבל, ירושלים נגד רומא, עמ' 33, 39.