לוחם פראי

מהילדוּת עד הצבא

נולדתי בקיבוץ ניצנים בתאריך 28.8.1943, לזוג הורים נפלאים, ריבה וצבי קליין (קטן), שעלו מרומניה בעלייה השנייה, לאחר הכשרה תנועתית. אבי נולד בבוקרשט, למשפחה עשירה, ואמי בקישינב, למשפחה ענייה שעברה את הפרעות האיומות שהתחוללו שם.

נקראתי יאיר, על שם יאיר שטרן לוחם האצ"ל.

לאבי אח ואחות בוגרים ממנו. אחותו, ג'ני, עלתה ארצה אחרי הקמת המדינה. אחיו, חמי, שהיה אלוף רומניה לנוער באִגרוף, הפך מאוחר יותר לקצין בצבא הרומני וערק ממנו לטובת הצטרפות לצה"ל. חמי עלה ארצה עם אשתו אנוצ'ה בעלייה בלתי-לגאלית. הם נעצרו על-ידי הבריטים ונשלחו לכלא עתלית, שם נולד בן דודי דני.

אבי עלה לארץ באופן לגאלי והצטרף לגרעין הראשונים שעלו להתיישבות בקיבוץ ניצנים.

אִמי, על-אף היותה בהכשרה יחד עם אבי, הוברחה לארץ בעלייה בלתי-לגאלית, באונייה "טייגר היל". כשקרבה האונייה אל חופי תל-אביב, לפני שהגיעו אליה הבריטים – אִמי, שלא ידעה אפילו לצוף, קפצה ממנה ונאספה על-ידי ברנקין, שחיין ודייג שגר על החוף עם משפחתו. הוא נשא את אִמי על גבו אל החוף, ומשפחתו הסתירה אותה. כך מנעו את מעצרה בעת החיפוש שערכו הבריטים. ברנקין ומשפחתו היו לנו כמשפחה לאורך השנים.

לאמי היו חמש אחיות ושני אחים. שתיים מאחיותיה נאספו מהחזית על-ידי קצינים רוסים. אחת מהן הגיעה בסופו של דבר עם בעלה לישראל, והתגוררה בנצרת. עקבותיה של אחות נוספת נעלמו כלא היו. ההורים והאחים התאומים נספו בזמן המלחמה. שתי האחיות שעלו ארצה באופן לגאלי נמנו עם מייסדי קיבוץ מסדה בעמק הירדן, שם נישאו והקימו משפחות.

אמי הצטרפה אל אחיותיה בקיבוץ מסדה, עד שעלה אבי ארצה. כאשר הגיע אבי למסדה, ברכב מניצנים, כדי לאסוף את אִמי ולהתחתן בקיבוץ, החליטו אחיותיה ובעליהן שצבי קליין אינו האדם הראוי לה.

עקב היותה אחותן הצעירה, ישבה אִמי כהרגלה ובכתה, ללא יכולת להחליט. אבי, שהבין את המצב, אמר לה: אני יוצא אל הרכב שחונה בשער. בעוד עשר דקות אתניע, אסע ולעולם לא אחזור לכאן. אִמי, למזלי ולמזלן של אחיותיי, ישבה ברכב כאשר התניע אבא ונסע משם.

נולדתי כבן הבכור של קיבוץ ניצנים. לכאורה הייתי ילד "לא חוקי", כי כאשר החליטו הוריי להולידני, הועלה הנושא באסיפת הקיבוץ ולא אושר, משום שניצנים עדיין היה קיבוץ צעיר וכלכלתו מצומצמת. המשפחות גרו באוהלים וכל אישה שהרתה וילדה הייתה נגרעת מכוח העבודה.

הוריי לא נעתרו לצו האסיפה, ואִתם הזרע והביצית שנוצרו והחליטו להתאחד, ואני הייתי התוצאה – "ממזר אידיאולוגי".

הוריי ואני בשדרת האוהלים הראשונה בקיבוץ ניצנים, שם נולדתי וגדלתי

שני אירועים מלווים אותי מילדותי לכל אורך חיי. שניהם קשורים לאבי.

את האירוע הראשון מזכירה לי צלקת מגיל שנתיים וחצי.

אבי, נהג סמיטריילר, שימש "עובד חוץ" כדי להביא מזומנים לקיבוץ מדי חודש. יום אחד שטף את רכבו, ואותי העלה על הטריילר כדי שאהיה בטווח ראייתו.

כדי לרדת מהטריילר טיפסתי בסולם המגן על המטען. כאשר הבחין אבי שאני ניצב בקצה הסולם העליון, עזב הכול ורץ לכיווני. אני, שראיתי את אבי מתחתיי, קפצתי אל זרועותיו ללא התראה. עד שהתארגן לאחוז בי כבר עברתי דרך ידיו, אל הקרקע. משם קצרה הייתה הדרך לבית החולים, באותו סמיטריילר כמובן.

מה"תרגיל" הזה אני נושא עליי צלקת מניתוח התוספתן שנקרע. את המקרה איני זוכר, אולם את הצלקת אני רואה יום-יום.

זיכרון נוסף, המלווה אותי מגיל ארבע וחצי, הוא פינוי הילדים מהקיבוץ בלילה, עם תחילת המלחמה בקיבוצי הדרום.

קיבוץ ניצנים, עקב מיקומו במרחב הפרדסים שמצפון לאשקלון ומדרום לאשדוד, היה מוקף ערבים. כדי לא להתגלות, נעשה הפינוי בלילה.

כל הילדים קיבלו מהוריהם כדורי שינה, וביניהם גם אחותי הקטנה נילי, שלא הבינה במה מדובר. המטרה הייתה שהילדים יבלו בשינה את שעות המסע על גבות החיילים, כדי למנוע מבכיים להישמע בדממת הלילה ולהסגיר את מיקומם.

אני סירבתי. הסברתי לאִמי שאינני חולה ושאינני מוכן לבלוע תרופה. גם כאשר הגיעה האחות חנה, סירבתי בכל תוקף ליטול כדור. חזרתי ואמרתי שאינני חולה. כך הייתי הילד היחיד שעשה ברגל את הדרך בחולות מקיבוץ ניצנים עד אזור גשר "עד הלום" אל מול אשדוד, על כביש החוף, שם חברו המפנים עם כוחות הצבא, ומשם העבירו אותנו אל באר-טוביה.

אחותי נישאה על גב אחד החיילים, ואני צעדתי יד ביד עם חייל אחר. אבי, עקב מקצועו, הפך – במסגרת התארגנות הצבא הראשוני – לנהג משוריין, שפעילותו המלחמתית החלה עוד לפני המלחמה בפינוי צירים שחסמו הערבים, ובהמשך בשיירות המפורסמות שהעלו מזון ותחמושת למגני ירושלים הנצורה. על חזית המשוריין של אבי נרשם השם "נילי" – שמה של אחותי, ראשי תיבות של "נצח ישראל לא ישקר".

בעת פינוי הילדים התלווה אחד מההורים אל כל ילד, בעיקר האימהות. במקרה שלנו שהה אבא מחוץ לקיבוץ בשל שירותו, ולפיכך חויבה אימא להישאר בקיבוץ. אני ואחותי נילי פונינו על-ידי החיילים, ללא הורינו.

לא קל לדמיין את תחושותיה של אם במצב כזה, כאשר שני ילדיה נלקחים ממנה והיא אינה יודעת מה עלה בגורלם ובגורל בעלה.

כאשר הגענו לכיוון גשר עד-הלום ניגש אליי בחושך אדם והרים אותי על זרועותיו. היה זה אבי, ששמע על הפינוי וניסה לחבור אליו. הצבא לא אִפשר לו לשוב לקיבוץ, ולכן המתין אבא בשטח הכינוס. אין מילים שיוכלו לתאר את שמחת החיבוק האבהי שחווה ילד החובר אל אביו אחרי שעות של הליכה לבדו בלילה, ללא הורים.

הפינוי אל מושב באר-טוביה התבצע מיידית. החיילים חזרו להגנת ניצנים והילדים נשארו עם אמהותיהם וחברו לבתים של אנשי המושב שהוכנו מראש, ילד לכל משפחה. אחותי ואני נשארנו ביחד. אבא נפרד מאִתנו ויצא לדרכו.

למחרת בבוקר התעוררה בי סקרנות להכיר את המקום החדש, ויצאתי לטיול. לא ידעתי לאן לחזור וגם לא הכרתי את שם המשפחה שאצלה שהינו אחותי ואני.

לפי הסיפורים, כאשר עמדתי ברחוב האחד והארוך על דרך עפר ודמעות בעיניי, ניגשה אליי אישה ושאלה אותי למה אני בוכה. אמרתי לה שאני יאיר מניצנים ושהלכתי לאיבוד.

יומיים לאחר מכן, שוב בניגוד להחלטת הקיבוץ, גברו על אימא געגועיה והדחף האימהי. שני ילדיה נלקחו ממנה והם לבדם, היא אינה יודעת מתי, אם בכלל, תראה אותם, ולא ידוע לה היכן בעלה. אימא הסתננה אל הרכב האחרון של ההספקה הצבאית שעזב את ניצנים, כנראה בסיועם של החיילים, שהכירוה כמקשרת בינם לבין הקיבוץ, שמעו את סיפורה וריחמו עליה. כך הגיעה אימא אלינו לבאר-טוביה. משם, אחרי ימים מספר, פינו אותנו אל קיבוץ תל-יצחק, אחד מחמשת הקיבוצים של תנועת "העובד הציוני" – הפרוגרסיבים.

מכיוון שאימא יצאה מניצנים ללא רשות כדי להיצמד אל שני ילדיה הקטנים, החליטו יפי הנפש בקיבוץ תל-יצחק – בסיוען של נשות קיבוץ ניצנים, כמובן – לשלול ממנה את הזכות לאכול וללון בקיבוץ. אנחנו סעדנו עם ילדי הגן, ובלילה הצטרפה אימא לישון אִתנו, על הרצפה.

אחרי יומיים נכמרו רחמיה של הגננת, חברת הקיבוץ, על אימא, והיא שיכנה אותה בביתה והביאה לה אוכל מחדר האוכל.

בהמשך עבר הקיבוץ לנקודה זמנית בכפר-שמריהו עד שתושלם בניית הקיבוץ החדש, במרחק של כשני קילומטרים וחצי ממקומו הקודם על מנת להתרחק מהזיכרונות, אולם למעשה לא נפרדו מהם כליל, כי היו ממוקמים על גבעה הצופה אל הקיבוץ הישן.

מילדותי נותרו לי זיכרונות מקסימים לצד זיכרונות עגומים, משום שלחלק גדול מקבוצת הילדים שחיו עמי לא היו אב או אם.

גרועה מזה הייתה תחושת הכישלון שהטילו הצבא והפוליטיקאים מהשמאל על הקרב בניצנים: פלוגת לוחמים עם חברי משק מעטים מול שתי דיביזיות של הצבא המצרי, מצוידות בטנקים ובארטילריה, בשעה שבקיבוץ חסר נשק ללוחמים, שלא לדבר על כלי נ"ט (נגד טנקים), מקלעים ותחמושת.

אחרי שתים-עשרה שעות קרב נכנע ניצנים, כאשר בשטח כמעט מחצית מהלוחמים הרוגים והשאר פצועים מאש המרגמות, התותחים והטנקים בכינון ישיר של הדיביזיה התוקפת. הלוחמים נשארו ללא תחמושת, אף לא כדור אחד למי שרצה להתאבד ולא ללכת לשבי.

עד רגע הכניעה לא הצליח הצבא המצרי לפרוץ אל הקיבוץ ולכבוש אותו. כל התקפותיו נהדפו.

מפקד הלוחמים, אברהם, יצא מבונקר הפיקוד עם הקשרית מירה (שאף היא נשארה בקיבוץ כי בעלה, כמו אבי, היה נהג משוריין, וגם בנם, דני, יצא כמוני ללא הוריו בעת פינוי הילדים). שניהם יצאו עם דגל לבן המסמל כניעה. המפגש התרחש מתחת לבונקר הפיקוד, כמאה מטר דרומה משם. הגיעו אליו שלושה קצינים בכירים מהצבא המצרי, ביניהם מפקד אחת הדיביזיות.

כאשר הבינו מפקדי הצבא המצרי מול מי נלחמו ולא יכלו להם, וקלטו את כמות התחמושת וטיב הכלים שעמדו מולם, שלף מפקד הדיביזיה המצרית אקדח וירה במפקד הקיבוץ. מירה הקשרית שלפה את אקדחה, הרגה את היורה ומפקד נוסף, והשלישי ירה בה והרגה.

למחרת יום נפילת ניצנים יצאה איגרת לכל המפקדים וחיילי פיקוד הדרום, על הביזיון שאירע בקרב ניצנים, על הכניעה הבזויה ועל הבגידה של חבריו במדינה.

ייתכן שצעד זה היה הכרחי ונבון כדי לחזק את לב שאר הלוחמים בגזרה, אולם כותבי האיגרת ומנהיגי המדינה, בגלל פוליטיקה מצחינה, סירבו לחזור בהם מהמסמך, כשם שסירבו לפני כן לספק תחמושת ונשק לקיבוץ משום שנמנה עם תנועת "העובד הציוני" הימנית ולא עם השמאל "האדום". כאשר התארגנה באופן עצמאי הובלת נשק ללוחמי הקיבוץ, נעצרה המשאית על-ידי המח"ט אבידן והופנתה אל גת, קיבוץ של "השומר הצעיר". גם את המחלקה שהגיעה אל אבידן במפקדת החטיבה, בצו הפיקוד העליון, כדי לחבור אל לוחמי ניצנים – מחלקה מאומנת, ותיקת קרבות, שנקראה "מחלקת הפרטיזנים" – החזיר המח"ט המהולל אל בסיסה כלעומת שבאה. בוועדת החקירה הצטדק המח"ט באומרו שלא שלח את התחמושת ואת הלוחמים כי כלל לא הבין כיצד יכול קיבוץ ניצנים להחזיק מעמד.

אנשי קיבוץ יד-מרדכי, לאחר קרב שבו הבינו כי אין להם סיכוי, נטשו את המקום, אבל מכיוון שהיה זה קיבוץ של "השומר הצעיר", "מכוחותינו", לא נכתבה עליו כל איגרת מבזה.

עם תחושת המועקה בשל הנפילה, הכאב והאבל על ההרוגים וההשפלה שבאיגרת, חיו חברי הקיבוץ בראש שפוף, כשהלב והנפש מתמקדים בבית הקברות היפה, שהיה מרכז החיים, כסכין שבלב.

רק אחרי עשרות שנים מונתה ועדת חקירה מטעם הצבא, שזיכתה את הקיבוץ מבגידה. יותר מזה: איש מחברי הוועדה לא הבין כיצד החזיק הקיבוץ מעמד במשך שתים-עשרה שעות הלחימה מול הכוחות שעמדו מולו, פלוגה אחת של לוחמים ואזרחים מול שתי דיביזיות מצריות סדירות. רוב ההרוגים, כשלושים וחמישה מהם, נהרגו מאש המרגמות והתותחים ומכינון ישיר של הטנקים, בעוד שאת כל ההתקפות החי"ר בלמו הלוחמים עם רובים צ'כיים ועם סטנים.

ועדת החקירה החליטה גם להעניק את אות הגבורה למירה הקשרית. כיום, במקום בו נורתה לאחר שהרגה את שני הקצינים הבכירים המצרים, הוקמה לזכרה אנדרטה על-ידי בנה דני ומחלקת ההנצחה של צה"ל.