מגדלים באוויר

פרולוג

הארלי

״I’m about to lose control and I think I like it״

The Pointer Sisters

כל־כך אהבתי את קו המתאר של העיר. את האופן שבו הכחול הבהיר של השמיים בצבץ בין המגדלים המחופים אבן, ברזל או זכוכית. הם סימלו את כל מה ששאפתי להיות – החזקה, העוצמתית והיפה ביותר. כל אחד מהם תוכנן כדי להיתמר מעל שכניו, לפאר את שמו של מי שתכנן אותו ולשבור את שיא חדרי המשרדים במגדלי העיר. והוא באמת היה כזה, הכי־הכי, אבל רק לזמן קצר.

לא יכולתי שלא לחייך כשחלפתי על פני קבוצת התיירים המתפעלים מהעוצמה שניבטה מכל פינה בעיר. גיחכתי כשנזכרתי איך גם בי היא תעתעה לא אחת.

ניו־יורק הייתה יפהפייה, אבל בחיי, שהיא הייתה גם ממש מכוערת.

התנועה הערה והאוויר הדחוס חגגו את סיומו של יום העבודה. לא שסיום יום עבודה היה סיבה לחגיגה עבורי, ובמיוחד לא היום הזה. לא הייתי בליינית או חברותית במיוחד. למעשה, הדבר המשמעותי ביותר בחיי היה הקריירה שלי. הייתי קלישאה מהלכת – רווקה שחיה בעיר הגדולה, מקדישה את חייה לקריירה וחוגגת יום הולדת שלושים בבר מתחת למשרד עם הברמן, שהוא החבר היחיד שלה.

עשרות עורכי דין בחליפות חלקיות נטולות ז'קט ובעניבה רפויה לאחר יום עבודה התגודדו סביב שולחנות הבר העגולים שפוזרו במרכז וסביב הבר שהיה עשוי עץ מהגוני עשיר. Dust in the wind נשמע ברקע וחיפה על שטף הדיבורים הבלתי פוסק ועל קול נקישות הכוסיות אלה באלה.

לפי ההבעה על פניהם של הנוכחים ואחוז האלכוהול במשקה, היה ניתן להבחין בקלות מי המנצח ומי המפסיד היום בבית המשפט. רק כאן, בבר הזה, הממוקם במרכז רחוב וול המפורסם, תובע מחוזי יכול להקפיץ שוטים ביום שישי בערב עם עורך דין צעיר ולקחת הביתה את הסניגורית שייצגה את הנאשם מולו מוקדם יותר היום. למחרת הם ימשיכו כרגיל, כמו שני זרים שהדבר היחיד שהם חולקים הוא מרותו של החוק.

כאילו שהיה זה חוק בלתי כתוב – המקומות סביב הבר היו שמורים לשותפים ולעורכי הדין הבכירים, וככל שמתרחקים למרכז החלל, כך הדרגה בסולם עורכי הדין פחותה. המתמחים תמיד ימצאו מקום בעמידה מחוץ למעגל כלשהו בשולחנות הפנימיים, כתף לצד שכירים זוטרים שסיימו מחזור לפניהם או שלמדו בתיכון עם אחיהם הגדול.

"'רוסי שחור' בשבילך, גברת סאטון." וויל הניח לפניי את המפית העגולה ועליה את המשקה.

"מה אמרתי לך על השימוש במילה 'גברת' לצד השם שלי, וויליאם?" הוא היחיד שהעז לחייך כשהשתמשתי במבט המאיים שלי.

"היי, אני רק מנסה להיות מנומס. אני ילד דרומי טוב, את יודעת," הוא הרים את ידיו בהכנעה.

"ילד דרומי טוב בתחת שלי." הרמתי את הכוס ולגמתי.

"השפה שלך, גבירתי עורכת הדין," וויל פער את עיניו ופיו בתיאטרליות מוגזמת.

"תניח לי היום," הזהרתי אותו, כאילו היו פעמים שלא הייתי עצבנית. כאילו העובדה שמעגל האימה סביבי לא היה מוחשי והתבטא במרחק שכולם שמרו ממני. בכל זאת, המקום היה גדוש בעורכי דין, שמרביתם העדיפו לעמוד ולא להתיישב במקום הפנוי לצידי.

הייתי ההגדרה של כלבה. גרמתי לגברים חזקים ולנשים מניפולטיביות לייבב על דוכן העדים. גרמתי לעורכי דין להתפטר מתיקים ברגע שהם גילו שהם מתמודדים מולי. הביטוי "לא לוקחת שבויים" נאמר עליי. לא היו לי חברים מלבד וויל, ולמעט מאוד קשרים אישיים הייתה משמעות בעיניי. גם לא לסטטוס. היחיד שהייתה לו היכולת לרסן אותי במעט היה אייזק. וגם הוא, כמו כולם, מיקם אותי במקום השני, כך גיליתי מוקדם יותר היום.

קירבתי שוב את הכוס לשפתיי ולגמתי את כל מה שנשאר בה. החום התפשט יחד עם תחושת הבגידה.

לפני פחות משעתיים אייזק, הבוס שלי, המנטור ואחד ממייסדי המשרד קרא לי למשרדו. ציפיתי לרגע הזה, ודיברנו עליו רבות – היום שבו שותפי המשרד והוועד המנהל יחליטו על מינויי כשותפה במשרד.

הייתי עתידה להיות עורכת הדין הצעירה ביותר שאי־פעם מונתה כשותפה במשרד, והיה די בעובדה זו כדי לגרום לי לעבוד את עצמי לדעת.

ויתרתי על כל אלמנט אחר בחיי בשביל הרגע הזה, וידעתי שמדובר בעניין של זמן. זה לא היה סוד שאייזק טיפח אותי עוד מאז שהייתי סטודנטית בקולומביה.

אני זוכרת את ההרצאה של פרופסור קופי, שבה פגשתי את אייזק לראשונה. שמעתי עליו הרבה לפני כן. כאחד ממייסדי אחד משלושת המשרדים הגדולים בניו־יורק "בלום, סטיבנס ובק" הוא היה על הכוונת שלי. דמיינתי מה אלבש לריאיון בחדר הישיבות שלהם, עניתי במוחי אינספור פעמים על השאלות הקשות שהם ישאלו אותי, תכננתי לספר להם איך החוק והאופן שבו ניתן לפרש אותו זורמים בעורקיי ולשתף אותם בשאיפות המרהיבות שלי.

במקום זה, עשיתי סצנה שלא הייתה מביישת את קלואי קרדשיאן בתקופה שעוד היו לה הבעות פנים.

"בפעם הבאה שתניח יד על המפשעה שלי, הדבר הבא שתעשה יהיה לחפש את הביצים שלך מתחת למושב!" הבעתו הנבזית של טוני וולף התחלפה באימה כשצרחתי.

"מיס סאטון?" פרוסור קופי עמד בפנים תוהות.

"האידיוט הזה חושב שיש לו זכות להניח עליי יד."

"מר וולף?" פרופסור קופי הרים גבה.

"זו הייתה אי־הבנה." פניו הסמיקו. הוא גמגם בבעתה ושלח אליי מבט מתחנן.

"אי־הבנה בתחת שלי!"

"אני מציע שתחליף מקום, מר וולף." פרופסור קופי היה מעט נבוך ושלח מבט לעבר אייזק, שהתארח בשיעור.

"אני מציעה שהוא יעזוב את השיעור!" אמרתי עם ידיים על המותניים והבהרתי לפרופסור קופי וליתר הנוכחים שלא אקבל תוצאה אחרת.

טוני וולף עזב את השיעור, ובשנה שלאחר מכן את הלימודים, ואני קיבלתי הצעת עבודה ב"בלום, סטיבנס ובק".

"הארלי." הוא הקדים, התיישב מולי ורכן עם גופו לפניי. ישבתי על ספת העור המעוצבת במשרד הפינתי שלו, רגליי שלובות וידיי על מסעד הכיסא בביטחון מעושה. ציפורניי שרטו את העור האיטלקי, וחיכיתי לרגע שבו המבט החמור שלו יתרכך לכדי חיוך, ובפעם הראשונה בחיי אהיה במקום הראשון. "אני צריך לדבר איתך." היה מה שהוא אמר וגרם ללב שלי ליפול כמו שק אבנים לתוך בטני.

ככה אימא שלי התחילה את המשפט שבישר לי שאני תוצאה של רומן מחוץ לנישואים, וגם המשפט שבו היא בישרה לי שהיא עומדת להינשא ולהקים משפחה חדשה.

כיווצתי את גבותיי בחוסר הבנה ורכנתי לפנים כמותו. "בשורות טובות לא דורשות הקדמה כזו."

"אני חושש שאין לי בשורות טובות, עדיין לא." הוא השפיל את מבטו והעיר רעד זעיר באצבעות כפות ידיי. "אני יודע שאת מצפה למינוי שלך כשותפה."

"מצפה?" קטעתי אותו בבוטות, והוא נאנח ונשף אוויר מפיו. "אני אתמנה כשותפה."

"אם זה היה תלוי בי..."

"זה תלוי בך, אייזק! אתה לעזאזל השותף המייסד. הרווחתי את זה!" ניסיתי להסדיר נשימה. לא האמנתי שזה קורה לי, לא האמנתי שיש משהו שיעכב את המינוי שלי. מה השתבש? הוועד המנהל לא אישר את המינוי שלי? האישיות המחורבנת שלי התנקמה בי?

"אני לא היחיד עם זכות הצבעה."

"אבל אני המועמדת היחידה שראויה!" נעמדתי על רגליי והצבעתי על עצמי באצבע מתוחה שציפורניה משוחות בלק אדום.

"את לא." עקבתי אחר שפתיו של אייזק, אבל לא ממש הצלחתי לשמוע אותו, לא באמת. כיווצתי את עיניי. יכולתי לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שבהן נאלמתי, זו הייתה אחת מהן.

אייזק התקרב וליטף את הזקן הדמיוני שלו, מבטו נותר מקובע על המבט ההמום שלי. עדיין לא הרגשתי את הדקירה, רק את התדהמה. "יש מועמד נוסף," היו המילים שאמר בזמן שהניח יד על כתפי. מבטי עקב אחר כף ידו, הדממה המבעיתה אפשרה לי לשמוע את תקתוק מחוגי הרולקס שלו.

הרמתי את התיק שלי והתכוננתי לזוז. לא היה דבר נוסף שאייזק יכול לומר שישכך את צריבת הבגידה שלו. העובדה שהייתי בת טיפוחיו עלתה לי בשנאתם של השכירים במשרד ובהרמת גבה מצד השותפים הבכירים האחרים. לא היה מכבודי להסביר את מערכת היחסים בינינו, לספר להם שהוא האבא שלא היה לי, היחיד שלא נטש אותי והאמין בי.

עד לרגע זה.

"חכי."

"למה? כדי שתגיד לי עד כמה אתה מצטער? שזה לא תלוי בך?"

"את כל־כך צעירה, יש לך הרבה..."

"ויתרתי על הכול בשביל המשרד הזה!" הדפתי את הדמעות ויצאתי בלי לחכות לתגובה שלו.

וויל רכן עם מרפקיו על הבר. לא היה דבר שניתן לעשות כדי לעודד אותי.

״את צריכה זיון!" הוא הרחיק ממני את הכוס הריקה והביט ישירות לתוך עיניי. לא טרחתי להגיד לו שזה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו, ושדחיתי את השיחות של ג'סי בזו אחר זו. מה שהייתי צריכה זה ריכוז ותוכנית פעולה ולא חגיגות יום הולדת שבכלל לא רציתי בהן.

לא היה לי מושג מי מתמודד מולי על שותפות במשרד. לא היה אף אחד מתוך המשרד שהתקרב ליכולות או לביצועים שלי, והעובדה שהם צדו מישהו מבחוץ הכאיבה אפילו יותר.

לא הייתי אישה שמתבוססת ברחמים עצמיים. לא כשנבחרתי רק כסגנית קפטן המעודדות בתיכון, לא כשקרעתי את התחת בקולומביה והגעתי רק למקום השני כמצטיינת דיקן במחזור שלי, לא כשאבא שלי נטש אותי עבור המשפחה שלו, ולא כשאימא שלי הקימה משפחה חדשה עם בת חדשה ומוצלחת יותר ממני. אבל עכשיו, כל מה שרציתי היה לצרוח ולדרוש את מה שמגיע לי. להיות במקום הראשון.

"מה שאני צריכה זה עוד סיבוב," רכנתי לעומתו, לקחתי בחזרה את הכוסית שלי והגשתי לו אותה. הוא חייך בתבוסה ומילא אותה.

״גם זו דרך לחגוג יום הולדת,״ הוא אמר, ותחושת רחמים עצמיים חלחלה לתוכי. כל השנים שכנעתי את עצמי שזה יהיה שווה את הריחוק מהמשפחה ומהחברים, את הוויתור על זוגיות, את אובדן העצמי. הודעות מבארניז, בת' אנד בודי שופ, פראדה והרמס שאיחלו לי מזל טוב והציעו לי הנחה בחודש הקרוב הוצגו בזו אחר זו והזכירו לי שוב עד כמה אני בודדה. אני רק מספר טלפון במערכת שנועדה לשלוח הודעות שיווקיות ללקוחות מתמידות. וויל מזג את הקוקטייל לתוך שתי כוסיות והחזיק אחת באוויר. לא קירבתי את שלי לשלו. הצמדתי את שפתיי לזכוכית הקרה ושתיתי את כל מה שהיה בה. ״יום הולדת שמח, הארלי.״

״מצטער שאני מתפרץ למסיבה שלכם,״ אמר גבר בקול בס נמוך ומשך את הכיסא שלצידי לאחור. ״אני רק לוקח את השתייה שלי והולך,״ הוא חייך לעבר וויל.

״פפפפ,״ וויל נחר בביטול. ״הארלי היא לא מסיבה אלא יותר נשף מלכותי. מבחוץ הכול נראה אלגנטי, נוצץ ומפואר, אבל כשאתה צולל פנימה, אתה מבין כמה בלגן יש שם."

״וויל!״ הזדעקתי מהדרך שבה וויל תיאר אותי, אבל בעיקר מכך שנידב פרטים לזר מוחלט.

״זה בסדר, אני לא מתרגש מבלגן. למעשה, אני לא זוכר מהם החיים בלי הכאוס,״ הוא הטה את מבטו לעברי וקרץ. היה בו קסם, והוא היה מודע לכך, מה שרק הרגיז אותי יותר.

״ובשלוש מאות דולר לשעה, תוכל לספר את זה למטפל מוסמך,״ יריתי כאילו התשובה הייתה על לשוני.

״קשוחה משהו,״ הוא גיחך וחלק הרמת גבה עם וויל, כאילו היו שותפי סוד.

״עכשיו תגיד לי שאתה מכיר בחורות כמוני, שאתה יכול להעניק לי מה שאף גבר לפניך לא הצליח, שאתה יכול לאחות את הלב השבור שלי?״ הטלפון שלו צלצל, אבל הוא התעלם, הניח את הז'קט שלו על משענת הגב והתיישב לידי. וויל ייבש כוסות והניח אותן על משטח המיועד לכך, ובו בזמן לא הסיר את מבטו מפניי.

"לא אמרת שאתה לוקח משקה והולך?" עיקמתי את אפי ובחנתי את תווי פניו. לא הכרתי אותו, הוא לא היה מכאן.

״רואה? נשף מלכותי,״ וויל ציין, כאילו זו הייתה אבחנה ברורה.

"נכון, אני פאקינג הופעת רוק!" מחיתי באגרוף על הבר.

וייל גיחך בביטול. "אני מוכן להישבע שמאז שדרכת בקולומביה לא היית בהופעת רוק. למעשה, אני לא בטוח שאפילו שמעת שיר בעשור האחרון."

"אתה לא טועה לחלוטין," הודיתי בראש מורם בגאווה. "אבל למוח היפה הזה אין זמן להופעות. חוץ מזה, הגאונות באה בדממה."

"גם הבדידות," הוא חייך חיוך קטן וזכה לזריקת זית על החולצה השחורה שלו.

״לחיי מה שאמרת,״ הזר הרים את הכוסית שלו באוויר וביקש לפגוש את שלי. קירבתי את שלי לשלו מבלי לנתק את מבטינו זה מזה. קול נקישת הכוסות נשמע, וקירבתי את הכוס חזרה לשפתיי. עצמתי את עיניי לרגע קצר, בזמן שלשוני פגשה במרירות הקפה.

"אני רייבן."

"לא באמת מעניין אותי. ולמען הפרוטוקול, אני לא בודדה, אני בררנית,״ אמרתי כשוויל נטש את עמדת המזיגה ופנה לשרת לקוח אחר.

״ועדיין, אני לא רואה קהל שעוזר לך לכבות את נרות העוגה.״

״אני לא מחפשת קהל.״

״אז מה את מחפשת?״ גופו הופנה אליי, ואצבעותיו ליטפו את הכוסית.

״כרגע? רק לסיים את היום המחורבן הזה.״

״או את השנה,״ הוא אמר ולגם את מה שנותר בכוס שלו והגביה אותה כדי לסמן לוויל למזוג לו סיבוב נוסף.

״אז מה באת לחפש בניו־יורק?״

״איך את יודעת שאני לא מכאן?״

״נו באמת, המבטא שלך צועק 'רד סוקס'.״

הוא גיחך והשפיל את מבטו. הבחנתי בגומה בסנטר שהעמיקה יחד עם החיוך שלו. ״הייתי צריך שינוי. כמה אפשר לאכול רול לובסטר, את יודעת?״

״ויתרת על לובסטר בשביל פיצה?״

״אפשר להגיד, כן.״ הוא השעין מרפקיו על הבר וצחק.

״טוב, אני מקווה שלא תתחרט על כך. גם רחובות מנהטן הם לא פיקניק.״ הוא הנהן, ואני הנחתי שטר על הבר וסימנתי לוויל שאני הולכת. הוא בא ורכן לעבר הבר, חיבקתי אותו כשהוא איחל לי מזל טוב והמליץ לי בלחישה לחגוג את יום ההולדת עם רייבן.

יצאתי אל הקור המתפרץ של העיר הקרה וחסרת הרגש והוצאתי את הטלפון מכיס המעיל שלי. היו ארבע שיחות שלא נענו מאימא שלי ושתי שיחות מסרינה, אחותי הקטנה. לחצתי על השם אימא והצמדתי את הטלפון לאוזני, קיפצתי במקומי כדי להתגבר על הקור.

"יקירתי, אני מנסה להשיג אותך כל היום. מילא שביום רגיל את לא עונה לאימא שלך, אבל ביום ההולדת..."

"מצטערת, אימא, הייתי עסוקה."

"אני יודעת יקירתי, רק רציתי לאחל לך מזל טוב ושניפגש לארוחת ערב או משהו. סרינה ממש תשמח לראות אותך, וגם רוברט בוודאי."

"בוודאי."

"או שאפשר להיפגש לבראנץ'. רק את ואני, אם את מעדיפה."

"בואי נדבר בהמשך השבוע."

"שלושים..." אימא אמרה בטון נוסטלגי ויכולתי לדמיין איך העיניים שלה מתמלאות בדמעות ומחשבותיה נודדות. "כאילו אתמול נולדת." מגבר שהיה נשוי לאישה אחרת ונטש את שתינו, השלמתי בעצמי.

שתקתי.

״מותק, אני מבינה שאת עסוקה, אבל אפילו לחגוג יום הולדת עם הבת שלי אני לא יכולה?״

״אני מצטערת, אימא. זו תקופה ממש עמוסה בעבודה,״ אמרתי מייד וריסנתי את הרעידות בקולי. רציתי לספר לה שעברתי את אחד הימים הקשים בחיי, שנחלתי אכזבה נוספת ושאני רק מעמידה פנים, שאני לא הבת המוצלחת שהיא חושבת שאני.

״יום הולדת שמח,״ אימא שלי אמרה בהתלהבות לתוך האוזנייה שלי, ונאלצתי לעצום את עיניי לרגע מעוצמת קולה.

״תודה.״

״איך את חוגגת היום? נורא רצינו שתבואי לכאן ושנעשה ארוחת ערב חגיגית כל המשפחה...״

״פעם אחרת, אני ממש עסוקה בעבודה.״

״הלוואי שהיית מוצאת זמן גם בשבילי.״

״אבוא לבקר בשבוע הבא,״ אני מבטיחה, אבל לא בטוחה שאקיים.

״סרינה רוצה לאחל לך מזל טוב,״ אימא אמרה אחרי שתיקה ארוכה שהבהירה לשתינו שהיא לא מאמינה לי. לא הייתי בקונטיקט כבר כמה חודשים טובים, ואת אימא וסרינה פגשתי רק כשהגיעו לעיר.

״אחותי הגדולה והמדהימה!״

"אחותי הקטנה והמושלמת,״ השבתי לה, וחיוך התפרש על פניי. היה בינינו הפרש של יותר מעשור ולא בילינו הרבה יחד, אבל אהבתי אותה אהבת אמת, אפילו שהיו לי את כל הסיבות לשנוא אותה. גם היא, כמוני, הייתה רק קורבן של הנסיבות.

״אני לא מאמינה שאת כבר בת שלושים.״ קולה נשמע כמעט ילדותי, אף שבשנה הבאה היא כבר תהיה בקולג'.

״אני יכולה לספר לך סוד?״ שאלתי ולא חיכיתי לתשובה. ״גם אני לא.״ ובלי חברים או זוגיות, בלי השם שלי על קיר המשרד.

״אני מתה לראות אותך כבר.״

״אבוא לבקר, אני מבטיחה,״ חזרתי על השקרים שלי.

״או שתיתני לי לבקר אותך באיזה סוף שבוע.״

״כאן? בעיר?״

״כן, בבקשה. אני רוצה ללכת להצגה בברודווי ושתראי לי את כל המקומות המגניבים ולא רק את המוזיאונים והחנויות שאימא לוקחת אותי אליהם.״

״נראה, אני בטח אצטרך לעבוד,״ אמרתי ויכולתי לשמוע את האכזבה בהפוגות בין נשימותיה.

״אבל אחשוב על זה."

ניתקתי את השיחה והבחנתי ברייבן שעמד על שפת המדרכה לצידי במשך השיחה. ידיו היו בכיסים, והוא לא הפנה את המבט שלו גם כשהבחנתי בו. הוא נראה כמו בן אפלק צעיר.

הוא חייך.

"לא יקרה," הנפתי את ידי באוויר בתנועת "עצור" ושלחתי את ידי השנייה לכיוון הכביש כדי לתפוס מונית.

"מה לא יקרה?" קולו היה נמוך. אני הייתי שתויה מכפי שהייתי רגילה.

"מה שאתה חושב שיקרה אם תעמוד פה לידי."

"את מתכוונת... שאת לא תבואי איתי למלון שלי ותעבירי איתי את הלילה?"

״אתה לא בכיוון. הייתי מהמרת על הזוטרות שישבו מאחוריך, הן לא הפסיקו להסתכל עליך.״

״ראיתי,״ הוא אמר בחיוך זחוח. ״אבל אני עדיין מעדיף לבלות את הלילה איתך.״

כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולהתנער מהרחמים העצמיים שפלשו אליי כמו אויב חמקמק. קול שב והדהד במוחי את בת שלושים, ולא השגת דבר! ויחד איתו התערבל קול אחר בתוכי, שקרא לי לחזור לשפיות.

רייבן נראה בטוח בעצמו, וזה הרשים אותי במיוחד. גברים היו מאוימים ממני ולא יכולתי להאשים אותם. הייתי אישה חזקה ששמה את עצמה ואת הקריירה שלה לפניהם. נכון, ג'סי איירלנד היה גבר בטוח בעצמו, אבל הוא נהג בי בכפפות משי כנסיכה עדינה, בעוד שהייתי לוחמת.

רייבן היה נינוח, לא כאילו יצא למסע כיבוש. החיוך שלו העמיק, ואיתו הגומה בסנטר שנתנה קרב הוגן להנרי קאוויל. צווארו היה מוטה הצידה, סימן לי את כיוון המלון. הסתכלתי סביב. היד שלי שהייתה מושטת לפנים דאתה מטה באיטיות. בחנתי את רייבן. הוא היה גבוה ממני בראש לפחות, ונראה כמו דוגמן לשעוני יוקרה עם העיניים הכהות שלו והחיוך המזמין.

"אני לא עושה דברים כאלה," הצהרתי בלי סיבה מיוחדת, והוא הנהן בהבנה והתקרב עם ידיים בכיסים. ריח המאסק שלו חדר לאפי והאפיל על ריח הנקניקיות מהדוכן הקרוב. משהו בתוכי התעורר, אבל מעבר לעובדה שהוא היה גבר מושך והגבתי אליו, קסמה לי העובדה שהוא זר, לא מכאן, ואיתו לא איאלץ להיות הלוחמת שהורגלתי להיות. יכולתי להרשות לעצמי להניח את החרבות רק לרגע אחד, ללילה אחד. "אני לא מכירה אותך!" הזדעקתי כשהוא הושיט אליי יד.

"מה את רוצה לדעת?" למעשה, לא רציתי לדעת עליו כלום. לא רציתי להכיר אותו או לקוות שהוא יהיה מעוניין במערכת יחסים. אם כבר, אני זו שהתנערה מכל מערכת יחסים משמעותית בחייה.

"אני אתחרט על זה?" לא האמנתי ששקלתי בכלל את הרעיון.

"כנראה," הוא השיב.

לחצתי את ידו המושטת והנהנתי בשתיקה. הוא לא אמר דבר נוסף, הוא לא היה צריך. הוא שחרר את ידי והניח את כף ידו על הגב התחתון שלי, והמודעות לנשימות שלי העסיקו אותי מספיק. הדפתי את הקולות במוחי. את אימא שלי שאומרת לי הזהרתי אותך מגברים כאלה וגם את את יותר טובה מזה, הארלי, של אייזק. שיזדיין אייזק, שיזדיינו כולם! במשך כל חיי עשיתי כל מה שנדרש ממני ויותר, ומה יצא לי מזה? אכזבה אחר אכזבה.

רייבן הסתכל עליי, ואני עקבתי אחר המספרים בצג המעלית במלון מנדרין. "אחרייך," הוא סימן בידו השנייה כשדלת המעלית נפתחה. בדמיוני דידיתי ברעד במסדרון המחופה שטיח פרסי יוקרתי, במציאות שמרתי על זקיפות קומה וביטחון מעושה. סטוצים לא היו מגרש המשחקים שלי, לא בקולג' ולא בגיל שלושים, אבל יכולתי להבין על מה המהומה. היה משהו אקסטטי בלהיות מעונגת על ידי גבר שלא פגשת מעולם. בלי זמן לחקור, בלי עתיד, בלי השלכות.

"משהו לשתות?" הוא הניח את הז'קט שלו על קונסולה משיש בכניסה לסוויטה ובחן אותי.

"לא," נענעתי בראשי לשלילה. לראשונה בחיי בקושי הצלחתי להוציא מילה מפי.

"את רוצה לשבת?" הוא החווה בידו על ספת העור בסלון.

"אני רוצה להזדיין."

"אוקיי," הוא אמר והחניק גיחוך לתוך אגרוף כף ידו. הוא התקרב באיטיות והרגשתי את המשיכה ההדדית שלנו באופן חד ומוחשי. לא ידעתי אם לשייך אותה למראה שלו או לנסיבות, אבל היא הייתה בלתי ניתנת להכחשה. הוא הניח יד על הלחי הקרה שלי ונלחמתי באינסטינקט שלי להתרפק עליה. נותרתי זקופה גם כשהוא חפן את צווארי וקירב אותי אליו, כמעט בשתלטנות. הוא רפרף בשפתיו על שפתיי. "השפתיים האלה..." הוא מלמל והעביר את לשונו על השפה העליונה. אימא שלי נהגה לומר לי שהשפתיים האלה יכניסו אותי לצרות, אבל מה שהכניס אותי לצרות היה ברוב המקרים מה שיצא דרכן. "את יפהפייה..."

"אני לא צריכה מחמאות כדי להירטב." הרמתי את עיניי. באתי לכאן למטרה מסוימת, והיא לא המחמאות שלו. הרגשתי כמו הנערה בת השש־עשרה שהייתי אמורה להיות, שעושה משהו מנוגד לחלוטין לטבע שלה, משהו חסר מחשבה לחלוטין, מורדת.

הוא חייך ובלי התראה מוקדמת תקף את פי במתקפה רעבתנית מלאת יצרים. ידיו נעו על פניי ועל גופי במקטעים, בקושי הצלחתי לעקוב. לחיים, שיער, חזה, ישבן. המעיל שלי נחת על הרצפה, והחצאית שלי עלתה מעלה. הוא לא בזבז זמן, וההרגשה הייתה מפחידה וחדשה ולא מתנצלת.

מלמלנו בסנכרון, כשהוא הסיט את התחתונים שלי הצידה והחדיר לתוכי אצבע בתנועה אחת חדה. ראשי נזרק לאחור ונחבט בקיר המחופה עץ מהגוני. הוא הניע את האצבעות שלו בפנים ובחוץ ובמעגלים. הרגש החייתי שמעולם לא הרשיתי לעצמי להרגיש, הפורקן הזול והמיידי, החופש להיות כל מה שאני לא אמורה. פניו נעדרו את השעשוע שעטו קודם, הלסת המרובעת שלו נרפתה, ושפתיו נפרדו זו מזו. הוא אחז בשערי ומשך אותו לאחור. בהה בי לרגע ארוך לפני שתקף שוב את שפתיי בפראות. יכולתי לשמוע את קול הרטיבות שלי על אצבעותיו ואת ה"לכו תזדיינו" לכל מי שהביאני עד הלום שעמד להתפוצץ בתוכי.

רייבן

כשהחלטתי בן לילה לעזוב את בוסטון ואת המורכבות שבאה איתה לטובת ניו־יורק, הבטחתי לעצמי לא להיכנס למצבים בעיתיים. לא להתאהב בבת של הבוס שלי, לא לבזבז כסף על טיסות פרטיות ושעונים במהדורה יוקרתית, לא להיקלע לשערוריות מין או לנהל מערכת יחסים בעבודה. הבטחתי לעצמי לעשות רק את מה שלשמו באתי לכאן – לעבוד. זה לא כלל לוותר על סקס מזדמן עם בחורה יפהפייה עם פנים כמו של מייגן פוקס ומזג כמו של נעמי קמפבל. זה היה בדיוק מה שהייתי צריך – נטול מחויבות, נטול המשכיות ורווי תאווה.

האמנתי לה כשהיא אמרה שהיא לא עושה דברים כאלה. הבחורה שהאצבע שלי הייתה בתוכה כרגע הייתה ההגדרה של אלגנטיות. טוב, לפחות עד שהיא פתחה את הפה ופישקה את הרגליים.

האנחות שלה והאופן שבו השפתיים הבשרניות שלה נפשקו כשעיקלתי את אצבעותיי בתוכה אילצו אותי להתאפק כמו נער בתיכון. מצצתי אותן ונגסתי בהן, והיא לא מחתה או התנגדה. היא קיבלה את התשוקה ואת הזעם שהתערבלו זה בזה, עד שגם אני לא ידעתי מה אני מרגיש.

רציתי להגיד לה שהיא תהרוג אותי עם הקולות שהיא השמיעה ועם האופן שבו גופה נענה לי, אבל היא הבהירה באופן חד־משמעי שהיא לא מעוניינת לתקשר. לא במילים בכל אופן. היא הצחיקה אותי בגישה הישירה שלה, אבל בעיקר גרמה לי להעריך אותה. עמדה לפניי בברכיים רועדות ודופק פועם במרכז גופה בחורה שלא הייתה מוכנה לקבל בולשיט. לא שלא הייתי כן עד כאב. השפתיים שלה הטריפו אותי, והיא הייתה יפהפייה על־פי כל אמות המידה המקובלות והלא מקובלות בעולם, אבל היא לא הייתה צריכה לשמוע את זה כדי לדעת.

"המממ..." נשקתי לצווארה ובמורד גופה. ידיי נעו על שיפולי גופה. נעמדתי על ברכיי מולה, היא נגסה בשפתה התחתונה, כשאצבעותיי רפרפו על מותניה והפשלתי מטה את תחתוניה. שלחתי אליה מבט נוסף, מגורה וחסר סבלנות, והיא חייכה, מתנשמת ומוכנה.

קירבתי את פניי ונשמתי אותה. היא עצרה את נשימתה כשאחזתי ברגלה והנחתי אותה על כתפי ושחררה אותה בפעם הראשונה שהלשון שלי ליטפה אותה. ידיה אחזו בכתפיי, ואחיזתה התחזקה ככל שהגברתי את הקצב. שמעתי את החיכוך של שערה עם הקיר שמאחוריה, והרגשתי את השיא שלה מתקרב. הנשימות המהירות שלה הרעידו את כל גופה, וכשהכנסתי אצבע לתוכה, היא התכווצה סביבי.

"תפסיק," היא גנחה מה שהבנתי רק שנייה לאחר מכן, כי גופה אמר לי להמשיך. "תפסיק, תעצור," היא אמרה שוב, והפעם גם הרחיקה את כתפיי לאחור. רציתי לענג אותה לפני שאני חודר אליה, לקבל אותה פועמת ורפויה סביבי, אבל היא עשתה רושם של בחורה שמוכנה לקבל את הדבר האמיתי.

נעמדתי על רגליי והתקרבתי אליה, אבל במקום לאפשר לי לקרב אותה אליי, היא יישרה את החצאית שלה וכפתרה את החולצה שלה.

"מה קרה?" הרחקתי את סנטרי לאחור בתהייה. לחייה היו סמוקות, והשיער הכהה והכבד שלה נראה בדיוק כמו שהיה אמור להיראות עכשיו.

"לא קרה כלום. אתה נחמד מאוד, אבל אני הולכת."

"נחמד מאוד?" כיווצתי את גבותיי והסתובבתי לעבר הדלת, המקום שבו היא עמדה עכשיו עם המעיל שלה ביד אחת והתיק ביד השנייה. היא נראתה כאילו סיימה תור אצל הרופא ולא כאילו עמדתי לזיין אותה על הקיר.

"כן, זה לא קשור אליך, אל תיקח את זה קשה. אני צריכה ללכת."

"לפני רגע דחפת את הראש שלי עמוק יותר לתוכך, ועכשיו את אומרת לי שאת הולכת." היא פתחה את הדלת ושאפה אוויר לתוכה. תהיתי מה היא יכולה להגיד שיסביר את מה שקרה כאן עכשיו, אבל במקום זאת היא רק נשפה באיטיות מבלי לומר דבר ויצאה.

פרק 1

הארלי

״Just a small town girl Livin’ in a lonely world.״

Journey

התעוררתי בשבת מוקדם מהרגיל עם כאב ראש רצחני ודפיקות נרגזות על הדלת.

"תעשה לי טובה!" אמרתי כשפתחתי את הדלת ומצאתי את אייזק בפתחה. עמדתי לסגור אותה בפניו, אבל הוא החזיק אותה והדף אותי לאחור.

דחיתי את כל השיחות ממנו שהתקבלו אמש, מייד אחרי שהוא ניפץ לי את החלומות, ושלחתי לו הודעות מובנות, שידעתי שהוא שונא במיוחד.

הארלי: אני מצטערת, לא אוכל לקבל את שיחתך כרגע.

אייזק: תפסיקי עם המשחקים הילדותיים שלך ותבואי לארוחת ערב. לורה הכינה את צלי הבשר שאת אוהבת.

הארלי: תודה, מר בלום, אבל איאלץ לסרב.

כתבתי בידיים רועדות מזעם והכרה שיכורה מדי.

אייזק: תתבגרי.

"אתה לא מוזמן לכאן," אמרתי בעיניים עצומות למחצה ונותרתי לעמוד בפתח הדלת.

"בהתחשב בכך שאני זה שמסר את המחאת הפיקדון לבעל הבית, הייתי אומר שקניתי את הזכות."

"אדאג להחזיר לך אותה. אני כבר לא הילדה בת העשרים ושלוש שהייתי כשהגעתי לכאן, אני יכולה להפקיד אחת משלי." הרגשתי צורך להזכיר לו שהוא זה שטיפח אותי, אבל אני לא שייכת לו. קיבלתי הרבה הצעות עבודה ממשרדים גדולים יותר, עם שכר נאה יותר ומשרד גדול יותר. אבל הנאמנות שלי לאייזק הכריעה פעם אחר פעם.

"שבי הארלי," הוא הצביע על גב הספה הלבנה שניצבה במרכז חדר המגורים המעוצב שלי, והלך באיטיות לעברה. השתהיתי כמה רגעים עד שעקבתי אחריו בצעדים איטיים מכוונים.

הוא התיישב עליה, ואני התיישבתי על הכורסה השחורה לצידה בזרועות שלובות בהצהרתיות.

גיחכתי לעצמי, עדיין מבלי לזכות אותו במבט. הזכרתי לעצמי את המפגשים אצל הפסיכולוגית שאימא שלי לקחה אותי אליה אחרי שהעלמתי לשרה פורטר את הפונפונים ברוטינת הגמר של תיכון גרינוויץ'. החמצתי פנים, גלגלתי עיניים ובעיקר לא אפשרתי לד"ר מייקלה ברנהוף להסתכל לתוכי. היא הציעה סיבות למעשיי – העובדה שאימא שלי התחתנה וילדה תינוקת חדשה ומתוקה, או זה שאין דמות אב בחיי, אבל למעשה, ולעולם לא הייתי מודה בכך, פשוט רציתי לגרום להדחתה של שרה פורטר ולהיות נשיאת נבחרת המעודדות.

"מר בלום," אמרתי ביובש מבלי לזכות אותו במבט.

"ככה זה הולך להיות?"

"כנראה שככה זה היה צריך להיות מההתחלה. אולי אם לא הייתי בת טיפוחיך והיו חושבים שאני זוכה ליחס מועדף, הייתי מקבלת את הקידום שמגיע לי." ואם לא הייתי מאפשרת לך להיות כל־כך משמעותי בחיי, לא הייתי נפגעת.

"זו לא הסיבה שבגללה לא קיבלת את הקידום."

הוספתי לבהות בשום דבר מיוחד. "אז מהי הסיבה? תאיר את עיניי."

הוא נשען לאחור בחיוך מסופק ושילב את אצבעותיו אלה באלה. רציתי לשנוא אותו, אבל עדיין לא הצלחתי.

"את רק בת שלושים, ואת צריכה להבין שלכל דבר בחיים יש זמן. עוד לא הגיע הזמן שלך. זה כנראה לטובה."

"בולשיט," יריתי בהיעדר עידון.

"את יודעת, כשהייתי בבית הספר למשפטים התאהבתי בבחורה צעירה. הצעתי לה נישואים בשנה השנייה שלי, וההורים שלי, שכנראה ראו בה משהו שאני לא הצלחתי לראות, איימו עליי שאם אתחתן לפני שאסיים את הלימודים, הם יפסיקו לממן את לימודי המשפטים שלי."

"זה לא אותו הדבר," אמרתי באדישות.

"לא הייתה לי ברירה," הוא המשיך והתעלם מהמחאה שלי. "לא היה שום סיכוי שאקבל הלוואת סטודנט בשלב כזה, לכן החלטנו לחכות עד סיום התואר. בחופשת האביב שלאחר מכן תפסתי אותה שוכבת עם החבר הכי טוב שלי. שנה לאחר מכן הכרתי את לורה, והשאר היסטוריה."

"אתה טוען שדפקת אותי עם החבר הכי טוב שלי,״ גלגלתי עיניים.

הוא חייך.

"אני מנסה להסביר לך שיש סיבה טובה לכך שעדיין לא קיבלת קידום, והיא לא קשורה לאף אחת מהסיבות שמנית עד כה."

"אתה יודע שאין אף אחד יותר טוב ממני, אז למה?" התקשיתי להסתיר את הפגיעות בקולי, ומבטו של אייזק התרכך. הוא הושיט את ידו למרכז השולחן והניח אותה על ידי.

"את יודעת שאני אוהב אותך כמו בת, נכון?"

"אוי אלוהים, זה מחמיר?"

"יש דברים שאת לא יודעת ולא תוכלי להבין, לכן אני מבקש ממך לסמוך עליי עוד פעם אחת בחייך. חוץ מזה, שלא נדחית. המינוי עדיין על הפרק."

הרמיזה שלא מדובר בפסק דין חלוט לא שיפרה את ההרגשה שלי ולא הפכה את השיחה מאתמול לקשה פחות. האמנתי בלב שלם שאוכל להתמודד עם כל מי שיעמוד מולי, אבל לא רציתי. בכל השנים שאני עובדת תחת אייזק הוכחתי את עצמי פעם אחר פעם, הצלחתי להימנע ממשפטים בסיכון גבוה עם חבר מושבעים וניצחתי בתיקים שהיו בלתי אפשריים לניצחון בהגדרה. ניגנתי על החוק כמו שסלאש ניגן את הסולו בשיר November rain.

בשלמות.

"למה אתה מתכוון?"

"ההתמודדות עדיין בתוקף. אם זה כל־כך חשוב לך, תילחמי!"

"זה קרב הוגן?" הספקנות מצאה ביטוי בקולי.

"זה קרב הוגן," הוא השיב בטון נחרץ, שילב את אצבעותיו אלה באלה, עד שפגשו בסנטרו.

רציתי להגיד לו שנמאס לי להילחם על המקום שלי, שאני לא מבקשת לקבל דברים בקלות, רק את מה שמגיע לי. קרעתי את התחת כדי להיות השותפה הצעירה ביותר שתתמנה במשרד "בלום, סטיבנס ובק" וחיכיתי לרגע שבו אוכל להרגיש שהצלחתי.

אבל במקום זה, רק הנהנתי, הסתכלתי סוף־סוף לתוך עיניו והכרזתי, "אז אני מתכוונת להילחם."

* * *

נשמתי עמוקות ויצאתי מהמעלית. ציפיתי לראות הבוקר את השם שלי באותיות ניקל על הקיר המזרחי, ובמקום זאת, אני עדיין שכירה במשרד שנתתי לו הרבה יותר מאשר את הזמן שלי.

נתתי לו את חיי.

ובתמורה לא דרשתי יותר ממה שהגיע לי. נכון, המשכורת בעלת שש הספרות, הרכב עם הנהג שהמתין לי מחוץ לבנייני משרדים וחנויות ברחובות מנהטן, והדירה באפר ווסט היו הטבות מכובדות בהחלט, אבל הן לא היו הסיבה שבגללה ויתרתי על כל אלמנט חברתי, משפחתי או זוגי בחיי.

חלפתי על פני לוסי, המזכירה שלי, שנראתה כמו בלוגרית אופנה גרועה, לבושה בכל הטרנדים החמים ובסומק מוגזם על תפוחיה שהתיימר להיראות כשיזוף טבעי, והלכתי ישירות למשרד שלי. עקביה של לוסי הרעישו מאחוריי ברגע שחלפתי על פניה. היא הייתה כל־כך קטנה ועם זאת כל־כך רועשת.

"מיס סאטון," היא אמרה והמשיכה כשלא הגבתי. היא פתחה את האייפד שהיה בידה והתחילה להקריא לי הודעות, בזמן שתליתי את המעיל שלי והתיישבתי על כיסאי. "היום הקראת פסק הדין בתיק של בייקר. תיאמתי לך הסעה עם מרטי. בשעה שלוש יש לך פגישת עבודה עם מר סטיבנס, הוא רוצה ייעוץ בנוגע לעסקה של ביירון וקליי. אימא שלך התקשרה וביקשה שאקבע איתך בראנץ', אבל חשבתי שמוטב יהיה אם אשאל אותך קודם, ו... אייזק ממש אבל ממש ביקש שאודיע לו כשאת נכנסת לכאן."

"והודעת לו?" הרמתי אליה את עיניי לראשונה ובחנתי את החיוך המפוחד שלה בדיוק כשאייזק הופיע מאחוריה.

כמובן מלמלתי לעצמי. הייתי צריכה לדעת. נכון, הוא היה השותף המייסד, אבל היא הייתה המזכירה שלי והנאמנות שלה הייתה אמורה להיות נתונה לי.

"בוקר טוב," אמרתי בקרירות כשהוא נעמד בפתח המשרד בניסיון לעורר בו שוב את רגשות האשם. אף שהוא הצליח לפייס אותי אתמול ולמנוע ממני לארוז קרטון עם החפצים שלי ולקבל את אחת מההצעות שמגיעות אליי חדשות לבקרים, עדיין שמחתי לגרום לו להרגיש מחורבן.

"בוקר טוב," הוא נעמד מולי. "אני לא רוצה להרוס לך את היום, אבל הבחור החדש הגיע, ואני רוצה שתפגשי אותו."

"כשהגיהינום יקפא."

"זה קורה בקרוב? כי הוא יהיה פה בעוד שלושים דקות."

"הוא יודע שהוא כאן רק כדי שתלמדו אותי לקח? אגב, מה הלקח הפעם? היוהרה שלי? הביטחון העצמי המופרז? העובדה שאני לא מפסידה במשפטים? וזה ברור שהוא גבר, אגב. 'בלום, סטיבנס ובק' מעולים בלשחק בצד התובע בתביעות הטרדה מינית מתוקשרות, אבל אין להם שום יכולת להבין משהו שהוא מעבר לתפיסה הפטריאכלית השמרנית שלהם."

"לפעמים אני תוהה אם את מאמינה לבולשיט שיוצא לך מהפה."

"אתה יודע שכן."

"אז המצב גרוע יותר משחשבתי."

"אייזק, לא הצחקת כשסיפרת בדיחות קרש בהרמת הכוסית של חג הפסחא ואתה לא מצחיק גם עכשיו."

"אני מתכוון לזה. שלושים דקות בחדר הישיבות הקטן."