גאות ושפל

1

מִיָּה

ברצינות?

אני נכנסת פנימה לחמש דקות וזה מה שמחכה לי?

כשגיליתי שהגבר שעבר לגור כאן הוא רווק, וראיתי כמה מהשיפוצים היקרים שנעשו בבית, כולל הדֶּק הדו־מפלסי, חששתי שמשהו כזה עלול לקרות.

הבית הכפרי שלו — אף שהמילה 'כפרי' כבר לא הולמת אותו — נמצא ממש מולי, בקצה השני של המפרץ הקטן באגם ספֵּנס. פרנק והרייט, הבעלים הקודמים, החליטו למכור ולעבור לגור קרוב יותר לנכדים. הצטערתי שעזבו. הם חיו כאן למעלה מעשרים וחמש שנה והיו מקור מצוין למידע מאז שקניתי את הבית לפני כמה שנים.

הפעילות היחידה שהמפרץ הקטן והפרטי שלנו ראה אי פעם הייתה התזות המים וקולות הצחוק של הנכדים שלהם כשהגיעו לבקר, אבל בימים הספורים מאז שהבחור החדש עבר לגור כאן, לא הפסקתי לשמוע את טרטור סירת המנוע הארורה שלו. אותה סירה שראיתי לפני רגע את החברה שלו קופצת מתוכה בצווחות. בהחלט לא מה שהייתי משווה לצליל המתוק של ילדים משחקים. ואני חשבתי שברגע שייעלמו צוותי הבנייה אוכל להתחיל ליהנות שוב משלוות הבדידות. נראה שלא.

בניגוד בולט לבית הגדול שמעבר לאגם, הבית שלי הוא רק בקתת עץ קטנה עם חדר שינה אחד, וקיאק וסירת קאנו ישנה הקשורים למזח העתיק שלי. אני אוהבת את חלקת האלוהים הקטנה שלי, עם הכלב שלי, עם טבע פראי מאחוריי ונופים יפים לפניי, ועדיין קרוב מספיק לציוויליזציה. המכולת המקומית אפילו עושה משלוחים עד לקצה שביל הגישה שלי. זה מושלם.

המקום האהוב עליי הוא המרפסת המרושתת שלי, שבה אני יכולה ליהנות מניחוח עצי האורן, להרגיש את הבריזה מהאגם ולהאזין לקולם של קורמורן או צוללן צפוני חולפים, בלי שהחרקים יאכלו אותי. יש לי שולחן עבודה קטן, שעליו אני לפעמים אוכלת את ארוחת הערב שלי או פותרת תשבצים. על הספה הזוגית הישנה, המרופדת בעור בלוי, ביליתי מנוחות צהריים רבות, בדיוק כמו שגריפין עושה כרגע.

נתז מים גדול מחלץ מגריף נביחה ישנונית, ואני מביטה לעבר המזח שבצידו השני של המפרץ. השכן החדש שלי כנראה הצטרף לאורחת שלו במים. אם לא הייתי יודעת אחרת, אפשר היה לחשוב שהוא רוצח אותה, לפי הדרך שבה היא צווחת וצורחת.

אני קורעת מהם את עיניי בנחישות ומתמקדת בכריך שלי ובספר החדש שאני קוראת, ואילו הכלב חוזר לישון. ממש ציפיתי לספר הזה שהופיע בקינדל שלי הבוקר. כל בוקר הוא קצת כמו חג המולד עבורי כשאני פותחת את הקינדל שלי, הודות לכל הספרים שאני דואגת להזמין מראש.

החיים בהחלט השתפרו מאז שהתקנתי את הנתב האלחוטי. החיבור לעולם הגדול הופך את החיים בבדידות יחסית להרבה יותר קלים וגם פשוט יותר לשמור על קשר עם האנשים המעטים שאכפת לי מהם. אני לא אוהבת לדבר בטלפון, בלשון המעטה, והאישה היחידה שאני מדברת איתה באופן קבוע היא סטֵפי. מסיבה כלשהי אני תמיד בולעת את הלשון ונקלעת למבוכה, ומעדיפה פי כמה להניח לאצבעות שלי לדבר.

צחקוק מושך את תשומת ליבי והפעם אני מקבלת הצצה הגונה. אני בטוחה שראיתי את הבלונדינית נכנסת למים בבגד ים, אבל היא עירומה כביום היוולדה כשהיא מטפסת בסולם שבצד המזח. הגוף שלה הוא תמונה של שלמות, עם רגליים ארוכות ושזופות, ירכיים עגלגלות, וזוג שדיים מרשימים המאתגרים את כוח המשיכה — ואני מוכנה להתערב שהטבע לא היה שותף ביצירתם. הגורם לצחקוק הוא כנראה הגבר מאחוריה, שנראה נושך עכשיו את ישבנה? אלוהים אדירים! סומק חמים מתפשט על צווארי כשהשכן שלי יוצא מהאגם. ידעתי שהוא גדול, שמתי לב לכך, אבל לא היה לי מושג עד כמה גדול — בכל מקום!

אני זזה באופן אינסטינקטיבי מעט אחורה בניסיון להסתתר, אם כי אני די בטוחה שהם לא יכולים לראות אותי. לא שאני חושבת שיהיה אכפת להם במיוחד, כי אני צופה בו מושך אותה למקום שבו הוא כורע על המזח. גבו הרחב, עדיין רטוב, זוהר בשמש. אפילו מכאן אני רואה את שרירי הישבן שלו מתכווצים כשהוא מניף את אחת מרגליה של האישה מעבר לכתפו. אוי, אלוהים.

ידיה נאחזות בראשו הכהה, הטמון עכשיו בין רגליה, ראשה נזרק לאחור והיא גונחת חזק כל כך שהקול נישא על פני המים עד לכאן. אני מהופנטת. אני חושבת שעליי להיכנס פנימה, אבל אני לא יכולה להפסיק להסתכל. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה ש... לעזאזל, מה אני אומרת? אני די בטוחה שמעולם לא חוויתי שום דבר דומה לטיפול היסודי שהאישה הזאת מקבלת.

אני מניחה את היד שלי על החזה ומרגישה את ליבי פועם חזק, ואז ידי מחליקה אל השד, כמעט מעצמה. פטמותיי מתקשות ונצמדות אל בד הגופייה הישנה. ברגע שאני מפשילה את הגופייה וחושפת את השד, רוח מלטפת את הבליטה הזקורה ושולחת זרמים היישר לליבת גופי.

עכשיו הוא מניח אותה בזהירות על הקרקע ומשתרע על גופה, התחת הלבן והמוצק שלו בולט על רקע גופו השזוף. אני כמעט מרגישה את החדירה אל גופי כשאני צופה באגן שלו נע קדימה, הישבן המוצק שלו מתכווץ כשהוא חודר אליה. אני מתנשמת כשהיד שלי עוטפת את השד החשוף וצובטת, כמעט בהיסח דעת, את הפטמה. אני רואה אותו מתרומם על זרועותיו, שרירי כתפיו מרשימים כשהוא מחזיק את עצמו מעל גופה ושוקע לתוכה בעוצמה הולכת וגוברת.

אני מרגישה שאני צופה בסצנה אסורה — טאבו — וארוטית להפליא.

בפרטיות של המרפסת הסגורה שלי, אני צופה בשכן מזיין את האורחת שלו וגופי משתוקק כמו שלא השתוקק מעולם, מתייסר בכמיהה לשחרור. ידי השנייה מחליקה מתחת לרצועת הגומי של פיג'מת הפלנל שלי, נדחפת דרך הקפלים החלקלקים ומוצאת בקלות את העדות הרטובה לתשוקתי. הקולות המשולהבים של האישה גוברים על הנהמות שמשמיע המאהב שלה, ואצבעותיי מחככות בפראות את החמימות הפועמת בין רגליי. אני מרגישה במעורפל את הלחץ המוכר מתפתל ונבנה, עד שמראה אגנו המשתולל וקולות העונג הרמים שהוא משמיע בשעה שהוא גומר מוליכים אותי אל השיא.

לא התכוונתי להשמיע קול, אבל כנראה השמעתי, כי בתוך שניות הוא קם על רגליו, מושך את בת לווייתו ודוחק בה להיכנס פנימה, ואז מסתובב. כשידיו על המותניים ורגליו מפושקות מעט, הוא עומד חשוף ללא בושה ובוהה לכיווני.

אני חומקת עוד יותר אחורה, אל צילה של המרפסת שלי. האם הוא יכול לראות אותי?

אני עוצרת את הנשימה וממתינה עד שהוא סוף־סוף מסתובב ונכנס בעקבותיה אל הבית. אני נחפזת הביתה, הכלב בעקבותיי, וסומק של מבוכה צורב את פניי.

אני מציצנית.

ג'ארד

פאק. חשבתי שכבר למדתי משהו בחיי.

אני מתכווץ כשאני שומע את קולה הנערי של לורי קורא מחדר האמבטיה, גובר על רעש זרימת המים.

״אתה מתכוון להצטרף אליי?״

ממש לא.

ג'ורדי מגיעה בשבוע הבא וחשבתי שכדאי לערוך חגיגה אחרונה לפני שאהפוך למבוגר אחראי. בגיל שלושים ותשע, מן הסתם, רוב האנשים הפכו כבר מזמן למבוגרים אחראים, אבל חיי עד כה אפשרו לי להתמסר לאנוכיות. אני — או מי שהייתי פעם — שחקן הגנה מוערך ומעורר יראה באן־אייץ'־אל, ליגת ההוקי הלאומית. היה לי לו״ז נסיעות צפוף ואינספור מעריצים נלהבים — בעיקר מעריצות — ושמחתי לשחק את המשחק. הרבה מאוד משחקים, למעשה. אבל כשג'ורדי הטילה עליי את הפצצה הזאת לפני שישה חודשים, ידעתי שימי המשחקים שלי צריכים להסתיים.

קל להגיד, קשה לעשות. בגלל הפרסום והמוניטין, קשה לי להיכנס למקומות מבלי ששתיים או שלוש נשים יניחו עליי את ידיהן. כך פגשתי את לורי לפני שני לילות במסעדה בעיר. בלונדינית, מלאה במקומות הנכונים, מתוקה ודלוקה עליי בבירור. די בקלות שכנעתי את עצמי להתכבד בפינוק אחרון לפני שאני תולה את מגן הביצים שלי.

לילה אחד הפך לשניים, ועכשיו היא בבית שלי, מרגישה נוח ככל שהיא יכולה. לעולם לא יקרה. אני אולי מוכן להתמסד קצת, אבל התוכניות האלה לא כוללות את לורי. הייתי מוכן לשלוח אותה הביתה כבר אתמול, אבל כשהיא הפתיעה אותי בארוחת ערב נחמדה שהכינה בזמן שנמנמתי, לא יכולתי לזרוק אותה החוצה. ואז הבוקר היא התרגשה כל כך לצאת בסירה, שחשבתי שזה כנראה המעט שאוכל לעשות לפני שאבקש ממנה לעזוב.

מובן שאז היא קפצה לאגם, הורידה את החלק העליון של בגד הים והתגרתה בי עם הציצים האלה. במגע הם הכי מזויפים שיש, אבל הם נראים פאקינג פנומנליים. במיוחד כשהם מבצבצים ככה כשהיא צפה על המים. אני לא בטוח אם זה בגלל שידעתי שזו ההזדמנות האחרונה, או בגלל ההשפעה הממסטלת של משככי הכאבים בשילוב עם זרם האלכוהול הקבוע, אבל צללתי פנימה אחריה. לפני שקלטתי מה קורה כבר זיינתי אותה על המזח, והתחת שלי חשוף לעין כול. דרך מצוינת לשמור על פרופיל נמוך, חתיכת דפוק.

המציאות לא מכה בי עד שאני שומע יללה חלשה שמגיעה מבקתת העץ שבצד השני. ראיתי את האישה שגרה שם בדיוק פעמיים. ערב אחד בזמן השקיעה כשגררה את הקיאק בחזרה אל המזח, ופעם כשניכשה עשבים בגינת הירק העלובה שהיא כנראה מנסה לטפח בחצר ביתה. בכל פעם היא לבשה מכנסי פלנל מכוערים וגבריים וחולצת טריקו רחבה חסרת כל צורה. אין לי מושג אם היא בת עשרים או שישים, אבל הניחוש המושכל שלי נמצא איפשהו באמצע. את הכלב שלה רואים יותר. יצור ידידותי שהגיע פעם אחת השכם בבוקר, כשישבתי על המזח, כנראה כדי לבדוק אותי. הוא הרשה לי ללטף אותו מאחורי האוזניים לפני שהסתובב וזינק אל השביל הצר לצד המים וחזר אל הבעלים שלו.

נשלפתי מלורי במהירות, האצתי בה להיכנס פנימה, ואז הסתובבתי להביט בבית של האישה. קלטתי תנועה קלה מאחורי הרשת במרפסת שלה, אבל יכול להיות שזה היה רק בדמיון שלי. הדבר האחרון שאני צריך הוא שמישהו יצלם אותי וימכור את התצלומים למרבה במחיר. אומנם ייתכן שהתשלום לא יהיה גבוה כפי שהיה יכול להיות לפני שנה, לפני שהברך שלי בגדה בי, אבל אני בטוח שמישהו עדיין יהיה מוכן לשלם סכום נכבד כדי לראות את התחת הלבן שלי מזיין לאור יום.

מאחר שלורי נמצאת בחדר האמבטיה הראשי, אני נכנס לשטיפה מהירה בחדר הרחצה הנוסף לפני שאתן לה את נאום הפרידה. כשאני מרים את מושב האסלה להשתנה מהירה לפני המקלחת, אני מבחין בראיות הדביקות לטיפשותי על הזין שלי. בן של פאקינג זונה!

זה מה שקורה כשאני שותה יותר מדי.

תוך עשר דקות אני הכי נקי שאפשר והזין שלי כואב מהקרצוף הנמרץ. לא שזה יועיל, חציו הפיכח של המוח שלי מבין, אבל השפשוף הכואב של ספוג הרחצה המחוספס על העור העדין נראה עונש הולם, בהתחשב בנסיבות.

כדאי שאכתוב לעצמי תזכורת להיבדק בהקדם האפשרי.

לורי כבר במטבח, מוציאה דברים מהמקרר. אני חייב לעצור את זה עכשיו.

״תקשיבי,״ אני פותח, והיא מסתובבת אליי.

״אה, היי,״ היא מצייצת בחיוך קטן.

״לא השתמשתי בקונדום,״ אני פולט, להוט לגמור עם החרא הזה.

״אה, אני יודעת,״ היא די רגועה, מתברר. ״אל דאגה, אני מסודרת.״

כן, כבר שמעתי סיפורים כאלה. אני לא מתכוון להסתפק בזה.

״איך בדיוק מסודרת?״

״דֶּפּוֹ,״ היא אומרת כדי להבהיר, אבל זה לא ממש עוזר לי. אין לי מושג על מה לעזאזל היא מדברת. ״הזריקה? אני מקבלת אותה פעם בשלושה חודשים.״

נכון, שמעתי על אלה.

״בסדר.״ אני מהנהן, יותר מקצת הוקל לי. ״אבל מה עם —״

היא לא נותנת לי לסיים ומתפרצת לדבריי בעליזות. ״מחלות מין? אל תדאג, אני נבדקת לפני כל זריקה.״ כשהיא רואה את הגבות שלי מתרוממות בתגובה לתדירות הבדיקות שלה, היא מושכת בכתפיה. ״קיבלתי את הזריקה שלי רק בחודש שעבר ומעט הבחורים שהיו לפניך השתמשו בקונדום, אז אנחנו מסודרים.״

מעט הבחורים? בסדר, אז היא בחורה משוחררת. אני חש הקלה מעורבת בדאגה קלה, כי בחורה מתוקה כמוה צריכה אולי להיות קצת יותר בררנית. אני מבין פתאום שאני הצבוע הכי גדול על פני האדמה. מעולם לא חשבתי שאני אדם עם מוסר כפול. ההוללות שלי אומנם נרגעה באופן דרמטי בשנים האחרונות, אבל בצעירותי לא הייתי מתרגש מחמש בנות זוג שונות בשבוע, שלא לדבר על חודש.

ובכל זאת, היא צריכה להיות קצת יותר מודאגת.

״טוב לדעת, אבל את לא יודעת אם אני נקי, נכון?״ אני רואה איך פניה מחווירות מעט. ״יצאתי נקי בבדיקה האחרונה והשתמשתי בקונדום... עד עכשיו. תראי, את בחורה נחמדה, לורי. אני רק רוצה שתהיי זהירה, טוב?״

״טוב,״ היא אומרת בקול מתוק. ״זה אומר שאתה רוצה שאלך עכשיו?״

אני המום. ממש. אני לא חושב שפגשתי אי פעם בחיי מישהי כל כך רגועה וקלילה. בדיוק כמוני, רק אישה.

״אני חושב שכן,״ אני אומר עם שמץ של חרטה.

חמש־עשרה דקות וחיבוק ידידותי ונטול חרדה מאוחר יותר, אני מנופף בפעם האחרונה לפנסים האחוריים של מכוניתה המטפסת במעלה הגבעה, ואז שומע את הטלפון מצלצל בפנים.

״היי,״ אני עונה חסר נשימה כשאני מוצא אותו.

״אוי לא,״ אומרת ג'ורדי בצד השני. ״באמצע מה הפרעתי?״

״באמצע שום דבר,״ אני ממהר לענות. ״פשוט הייתי בחוץ והשארתי את הטלפון על הדלפק במטבח. מה קורה?״

״ביקרתי אצל רופא הנשים שלי הבוקר. התינוק מתפתח בדיוק כמצופה והתיק הרפואי שלי הועבר למרפאה בברֵייסברידג'."

״נהדר, מותק. אז קבעתי עם המובילים ליום שלישי הבא בתשע בבוקר, עדיין טוב מבחינתך?״

״אמור להיות, ארזתי כבר שבעה ארגזים עם דברים קטנים ואארוז את השאר בסוף השבוע.״

אני נושם עמוק ומעביר את הידיים בשיער. האישה הזאת כל כך עקשנית. שוב ושוב הצעתי לבוא אליה ולעזור לה לארוז, ובכל פעם היא השתיקה אותי בטענה שהיא צריכה לעשות את זה 'בכוחות עצמה'.

״אני שומעת את אנחות התסכול שלך, אתה יודע?״ היא אומרת בחיוך שניכר בקולה. ״שלא תתחיל איתי, ג'ארד. אני בסדר. יש לי כמה חברים שעוזרים ואני אסתדר. חשוב לי לעשות את זה בלי שהגבר המתוק, הדואג והשתלטני מאוד שהוא אתה ירחף מעליי. בבקשה?״

אני משוגע עליה. אולי לאורך השנים הייתי קצת שתלטן ומגונן יתר על המידה, אך הידיעה שהיא תהיה כאן בקרוב ואוכל להשגיח עליה כראוי, עוזרת לי לוותר. ״בסדר. פשוט תתקשרי אליי לפני שאת יוצאת.״ אני פותח את דלת ההזזה ויוצא אל הדק, נושם את אוויר שעות אחר הצהריים המאוחרות. ״יהיה נחמד שתהיי כאן,״ אני מוסיף בקול קצת יותר עדין.

״תודה, ג'ארד.״ גם הקול שלה התרכך. ״אוהבת אותך מלא.״

״אוהב אותך, קטנטונת.״

אני מחליק את האצבע על המסך כדי לסיים את השיחה ומכניס את הטלפון לכיס. אני מסתכל על האגם ועל מעט הווילות והבקתות המפוזרות על הגדה, ואז עיניי נוחתות על הבקתה שממול. הקיאק נעדר מהמזח, ואני סורק אוטומטית את האגם, מאתר אותה במרחק כמה עשרות מטרים בלבד, חותרת לאט אל הגדה. כל מה שאני מזהה מכאן הוא זוג כתפיים צרות ונוקשות ותלתל סורר שמציץ מתחת לשולי הכובע שלה. אני לא רואה את פניה, אבל מהטיית הראש שלה ומהתנועה הנוקשה של משוטי החתירה אני מניח שהיא רואה אותי ויודעת שאני מסתכל.

היא מסקרנת — ומפתה יותר מכפי שהייתי רוצה.

בבת אחת אני סב על עקביי ומכוון את המחשבות להגעתה הצפויה של אחותי הקטנה — והרחק מהאישה המוזרה שנשמעה כאילו היא גומרת בזמן שצפתה בי אחר הצהריים.