רצתי ודורה

1.

"העתיד מתחיל עכשיו" היה כתוב בשלט הכניסה לבית האבות בדיור מוגן "שדות אור" שנמצא בקצה העיר, מוקף מדשאות רחבות. מצפון לו וממזרח שדות חקלאיים, ממערב חוף ים ומדרום, בבית לא גדול ומספר סככות, "פנסיון צחי לכלבים מזדקנים". דורה פתחה את התריסים בדירה שלה, בקומה האחרונה, קומה חמש, פונה לים. בית האבות נבנה כך שכל הדירות של הזקנים העצמאיים, פונות לים, והמחלקות הסיעודיות פונות לשדות. תשושי הנפש מאושפזים בקומת המרתף ויש להם חצר קטנה לצאת אליה, מופרדים משאר הדיירים.

הדירה שלה בקומה האחרונה, חדר חמש מאות ושלוש עשרה. חדר עם מזל. מעולם לא עבר מישהו מהחדר הזה למחלקה סיעודית. מהחדר הזה מתים על הרגליים ובבת אחת. בגיל תשעים ושתיים נכנסה אליו דורה על מנת למות בסופו של דבר באותו האופן בו חיה, פעילה, נמרצת, מעצבנת ובריאה.

מעבר הדירה היה לא פשוט. היה עליה לאסוף תשעה עשורי חיים שלמים ועוד קצת, שהתפרשו על פני הבית הגדול במושב ופלשו אל מעבר לו, אל הסככות, אל השדות שכבר לא מעובדים, ואל שבילי המושב. היא ואבנר היו המשפחה השלישית שנכנסה לגור שם. מושב בדרום הארץ, אבנר שעלה עם משפחתו ממרוקו וחי במעברה, קיבל בית סוכנות במושב החדש והמאובק. דורה, עמה התחתן חצי שנה קודם לכן עברה אתו למושב ושם התחילו לבנות לעצמם פיסת חיים. עם השנים הגדילו את הבית לכדי "המפלצת הענקית הזאת" כמו שאבנר היה קורא לזה, שמונה חדרים בשלושה מפלסים, בריכה פרטית — הראשונה במושב ויחידת דיור קטנה נוספת במרתף אותה היו משכירים. לצאת מהבית אמר לעבור על כל מה שיש לה, לבחור מתוך זה את הדברים החשובים לה באמת ולהשאיר את כל השאר מאחור. אל בית האבות לקחה שתי מזוודות עם בגדים, שני ארגזים קטנים, אחד מלא בתמונות ומזכרות קטנות והשני עם ספרים שהיא אוהבת. גם את ארגז הכלים הישן של אבנר, שסגור כבר שנים עם מנעול, העבירה איתה. כל השאר נשאר מאחור. איש האחזקה של המקום כבר חיבר לה את הטלוויזיה ואת המחשב בבוקר ומישהי מצוות המקום באה ועזרה לה לסדר את החפצים המועטים והבגדים ברחבי שני החדרים החדשים שלה. היא הבחינה שהריהוט נוח ומותאם לאנשים מבוגרים, אבל אסטטית היה לה הרבה מה לומר על זה. היא החליטה שלא לתת על זה את הדעת כרגע ולהתמקד ביומה הראשון במקום בלנסות ולהתאקלם. מראה הים הנשקף מהמרפסת הקטנטנה עשה לה טוב. גררה כיסא והתיישבה שם, מביטה אל האופק. ידה ירדה מטה באופן אוטומטי על מנת ללטף את רצתי, אבל הוא לא היה שם.

רצתי היה הכלב שלה בשתיים עשרה השנים האחרונות. כלב גדול, פרוותי, חום ושחור, שתמיד נראה היה כאילו הוא עייף מהחיים, כאילו הוא בדיוק עכשיו עשה אימון של שלוש שעות בחדר כושר, כאילו הוא כבר עשה את כל מה שהיה צריך להיעשות ועכשיו הוא צריך לנוח. לכן היא קראה לו רצתי. כשהייתה לוקחת אותו לטיול ברחבי המושב היה רצתי מסתכל עליה במבט של "מה את רוצה מהחיים שלי, היה לי טוב ונעים ונחתי בחצר ולמה אני צריך עכשיו להסתובב על כבישי המושב המשובשים, די, אני כבר רצתי היום את כל מה שאני אמור, צריך או יכול לרוץ, תעזבי אותי באמא שלך!", דורה הייתה עונה לו במשפטים מרגיעים כמו: "זה טוב בשבילך, קצת ספורט לא הרג עוד אף אחד, תראה אותי איך אני בגילי עוד הולכת ועושה ספורט כאילו אין מחר, באמת אין לך סיבה לקטר, אתה תרגיש טוב יותר עם עצמך אחר כך ובסופו של דבר אין לך ברירה אני מחליטה אז כדאי שתתרגל לזה". רצתי מעולם לא התרגל. אם זה היה תלוי בו הוא לעולם לא היה יוצא מחצר הבית. ילדי המושב חיברו עליה ועל רצתי שיר והיו שרים — צועקים אותו אחריה כשהיו מטיילים:

רצתי תענה, רצתי אל תשתוק

רצתי אם תברח , תגיע רחוק

ואז אולי יהיה לך סוף סוף שקט

ולא תצטרך לשמוע את דורה החופרת.

עכשיו ידה ירדה למטה באותה תנועת ליטוף מוכרת וקבועה. רצתי כבר בן שתיים עשרה ואי אפשר היה להביא אותו של "שדות אור", לא מאפשרים לדיירים להחזיק בחיות מחמד במקום מחשש למחלות. בחיפושיה אחר בית אבות תמיד שאלה אם תוכל להכניס אותו לגור איתה, אבל תמיד נתקלה בתשובה שלילית. הסיבה שבחרה לעבור לכאן הייתה הפנסיון לכלבים הצמוד. למרות זאת גם כאן ניסתה. "פעם בשבועיים יש לנו מדריכה שמביאה חיות במסגרת אחת הפעילויות שאנחנו נותנים כאן לדיירים ואת מוזמנת לקחת בזה חלק" ענתה לה המנהלת כששאלה אם תוכל להביא את רצתי איתה. בדרך עצרה ב"פנסיון צחי לכלבים זקנים" הצמוד והשאירה את רצתי שם. זה יהיה ביתו החדש מעכשיו ועד עולם, או עד שהוא ימות, מה שיבוא קודם.

את רצתי קיבלה מהנכדות בזמן השבעה על אבנר שנפטר מהמחלה הארורה, שפעת, כשהייתה בת שמונים. ביום השלישי של השבעה נכנסו הנכדות עם גור כלבים שמצאו בדרך. "סבתא הבאנו לך מתנה" אמרו והניחו את הגור על ברכיה. "עכשיו יהיה לך מישהו לדבר איתו כמו שהיית מדברת עם סבא". התדהמה שחשה התחלפה מהר מאוד בפרקטיקה, הגור ירד מברכיה והשתין באמצע החדר. דורה קמה מיד וניסתה למשוך אותו החוצה שיסיים לעשות את צרכיו בחצר, אבל הוא רק נשכב על השטיח כאילו אמר לה "אני את שלי כבר עשיתי". אחר כך ניקתה את השתן ודאגה שאחד האורחים ייסע לקנות מיטה לגור כלבים, אוכל לגורים ורצועה חדשה, הזמינה את הווטרינר שיבוא לבדוק אותו ונתנה לו שם, רצתי. מאז לא נפרדו. רצתי היה מתלווה אליה לכל מקום, להתנדבות שלה במועצה המקומית, לקופת חולים, לביקורים אצל המשפחה וכמובן לטיפול השוטף בשטחים החקלאיים ובמחסנים אותם הייתה משכירה לאנשים שונים. רצתי היה מתלווה אליה בכל מקום, תמיד אדיש לכולם, שמח שמלטפים אותו ובעיקר נראה עייף מאוד, כאילו רץ בשדות אחרי עדר כבשים.

שעת צהריים ביומה הראשון במקום. דורה תהתה אם לרדת לקומת הכניסה לארוחת הצהריים, המעבר הוציא לה את התיאבון, הדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו זה לשבת בחדר אוכל עם אנשים שהיא לא מכירה ולאכול מזון שהיא לא רגילה אליו. בבית הייתה מכינה לעצמה אורז ואולי סלט חסה, אוכל שלא גורם לך ללכת לישון צהריים. גם השעה מוקדמת, 12:30, בבית, ארוחת צהריים בכלל לא הייתה מתקיימת לפני שתיים או שלוש בצהריים. כאן כבר הודיעו לה שאי אפשר להיכנס לחדר האוכל אחרי אחת וחצי. מה היא אמורה לעשות? לא, היא לא תרד עכשיו, תמשוך את תחושת הרעב והבדידות המתחלחלת עד לארוחת הערב, שכולם ידעו שהיא סובלת מהמעבר הזה, שידעו וידאגו. אחרי עשרים רגע נשמעה דפיקה בדלת, אחת מאנשי הצוות עלתה אליה לברר למה היא לא יורדת לחדר האוכל. "אנחנו לא יכולים לרדוף פה אחרי הדיירים" הסבירה לה בסבלנות, "אז אנחנו מוודאים שכולם בסדר שלוש פעמים ביום באמצעות ההגעה שלכם לחדר האוכל, הסברנו לך את זה כשבאת לסיור המקדים וזה גם כתוב פה בדפי ההוראות ל"חיים מוארים בשדות אור" שנמצאים על השידה. אני מבינה שעוד לא מצאת זמן לקרוא את זה אבל אני מבקשת שתעשי את זה עוד היום על מנת שתרגישי פה כמו בבית". דורה לא ענתה, הרגישה שאין טעם לנסות ולהסביר לאישה הזאת, שמלאה בכוונות טובות, שכל מה שקורה כרגע ממש לא מתאים לה ושאם לא היו סורגים על המרפסת בקומה החמישית היא הייתה שוקלת לקפוץ. בסוף אמרה לה שהיא מצטערת והבטיחה לקרוא את דפי ההוראות באופן מידי. נראה שזה סיפק את לינה, כך קראו לה, לינה, ובאחת הפכה מחמורת סבר ורצינית לרגועה ונעימה. "דורה אני חייבת להגיד לך שאת ממש חמודה, ואני מאוד שמחה שעברת לגור אצלנו, ושאת מבינה את הצורך בכללי התנהגות ברורים פה בבית. אז את באה לאכול? לא? לא נורא, עכשיו זה בסדר כי אני רואה שאת בסדר, בערב תרדי לחדר אוכל ואז אני אראה לך איפה המקום שלך בחדר האוכל, לכולם יש מקומות קבועים בשביל שלא יריבו אחד עם השני, זקנים זה לפעמים ממש כמו ילדים קטנים , אני הייתי פעם סייעת בגן ילדים וזה ממש אותו דבר, גם שם עשינו שלכל ילד יש מקום קבוע, אבל לא חשוב, תבואי בערב ואני אראה לך את המקום שלך, היום אני עובדת עד אחרי ארוחת הערב כי חסרים אנשים, בדרך כלל אני עושה משמרות בוקר ואני אשמח תמיד לעזור לך במה שתבקשי, הנה, אני רושמת פה את המספר שלי ואם את צריכה משהו את תמיד יכולה להתקשר. אני יכולה לתת לך חיבוק? אני מרגישה שנהיה חברות טובות". ובלי לחכות לתשובה חיבקה את דורה חיבוק ארוך במהלכו דורה ביקשה את עצמה למות ולא בפעם האחרונה.

כל אחר הצהריים הגיעו אנשי צוות שונים ומשונים לדירה להכיר את הדיירת החדשה, לבדוק שהכול בסדר, שהמים זורמים, שהשעון מכוון, לשוחח על מצבה הבריאותי, לברר שאנשי הניקיון נכנסו, להסביר על המצלמות בדירה, למדוד לה דופק, להסביר על האינטרנט, לקחת בדיקות דם, להנחות אותה על השימוש בחיוג המהיר בטלפון של הדירה, לתלות בעבורה שתי תמונות שהביאה עימה במקום אלו שנמצאות שם, ואחרונה הגיעה מנהלת המקום, מלווה בפסיכיאטר של המקום, היא לשאול איך היה היום הראשון והוא לדבר איתה על אבנר שנפטר לפני למעלה מעשור, על היציאה מהבית ולברר אם היא צריכה כדורי שינה או נוגדי דיכאון אחרים. על רצתי אף מילה. החליטה לא לדבר עליו. מחר היא תלך לבקר אותו בפנסיון, זה לא שאי אפשר לצאת מהמקום, צריך רק להודיע בקבלה. אז מחר היא תצא.

כל המבקרים הללו העבירו לה את שעות אחר הצהריים במהירות ובשש וחצי, כפי שהבטיחה ללינה, ירדה לחדר האוכל. לינה הבחינה בה מיד, ניגשה אליה והוליכה אותה למקומה באחד השולחנות. חדר האוכל היה גדול ורחב, כל שש מאות הדיירים העצמאיים יכלו לאכול בו בבת אחת. השולחנות היו מסודרים מסביב לקירות עם רווחים גדולים ביניהם ועגלות האוכל עם המנות היו במרכז. בכל שולחן היו בין ארבעה לשמונה מקומות ערוכים ומסודרים. בשולחן שלה הבחינה דורה שחסר כסא, "זה המקום של צבי, הוא לא יכול ללכת ומשתמש בכסא גלגלים. בגלל שזה מקומות קבועים אין סיבה לשים כסא ולהוציא אותו בכל פעם" צחקה לינה והמשיכה בדרכה. דורה מצאה עצמה לבד. שלושת שותפיה לשולחן לא הגיעו עדיין, מצד שני יכלה לחוש במבטים שנשלחו אליה מכל הכיוונים. "בשר טרי, בשר טרי" נזכרה איך צעקו אליה כשהגיעה לראשונה אל ההכשרה שלה בפלמ"ח, בכדורי, כל הוותיקים (אלו שהגיעו שבוע לפניה...) התייחסו אליה כאל מישהי שלא יודעת כלום ולא מבינה דבר. הבנים ניסו את מזלם והבנות האחרות שקינאו בה על כך שהיא מהווה מוקד משיכה ולא הן. היא זוכרת איך נשבעה באותם הימים שלא להתנהג ככה ושבוע לאחר מכן, כשהגיעו מגויסות חדשות נהגה כלפיהן בדיוק באותה הדרך. גם עכשיו הייתה "בשר טרי", במבט חטוף יכלה לראות שהגברים נמצאים במיעוט במקום הזה — גבר אחד על כל ארבע, חמש נשים — לא היה לה גבר אחר אחרי אבנר, לא חיפשה קשר עם אף אחד, למרות שהיו לה כמה וכמה הצעות ולמרות שהבנות שלה ניסו לגרום לה לצאת עם גברים אחרים. מה שכן, הבחינה שרב הנשים הגיעו לארוחת הערב כשהן לבושות היטב ומטופחות, משתדלות להיראות במיטבן, מכינות את עצמן לקרב על הזכרים הפנויים. "יש לך מזל שאת בשולחן שלנו" אמרה אישה בשמלה סגולה ומעיל עליון לבן שהתיישבה לידה בשולחן, "רחל מועלם שהייתה יושבת פה נפטרה לפני חודשיים, היא הייתה הקבועה של צבי, ועכשיו הוא מחפש מישהי חדשה, נעים מאוד, אני שוש, מהרצליה, כבר שלוש וחצי שנים פה. ברוכה הבאה, אמרו לי שאת בחדר 513, חדר עם מזל, ושולחן עם מזל, וצבי שתמיד יש לו מזל, סוף סוף הסתדרת בחיים. אמרתי כבר שקוראים לי שוש? לבנה שיושבת איתנו לא תבוא, היא לא מרגישה כל כך טוב, כבר כמה ימים היא לא מרגישה טוב, זה בגלל הבן שלה שמתגרש, היא לא ישנה בלילה מרוב דאגה ואז כל היום היא לא מרגישה טוב, אני כבר אמרתי לה לקחת כדור שינה אבל היא לא מקשיבה לי. חיכיתי לך בצהריים את יודעת? רציתי כבר לפגוש את החדשה כמו שאומרים, אבל לא באת, אז שלחתי אליך את לינה לבדוק מה קורה איתך. היא נחמדה מאוד לינה, נחמדה מאוד, תמיד מחייכת. אנחנו שכנות אני ואת, אני איתך באותה קומה, אני בהתחלת המסדרון, בחדר 501, אם את צריכה משהו פשוט תקפצי". שוש המשיכה לדבר ללא הפסקה על כל נושא אפשרי, כאילו חיכתה כל היום לפגוש מישהו ולדבר איתו, מה שבדיעבד הסתבר כנכון.

אחרי ארוחת הערב עלתה דורה לדירתה החדשה, ראתה חדשות, והתארגנה לשינה. סביב עשר וחצי התכוונה לצאת שוב, להוציא את רצתי לטיול הערב שלו, רק אחרי שסיימה לנעול את נעליה נזכרה שהוא לא שם. נשכבה בבגדיה על המיטה ונרדמה. התעוררה כרגיל, בשש בבוקר, רק כדי להיזכר שוב שהוא לא לידה.