1
ראסטי רת'רפורד הגיח מדירתו ביום שני בבוקר, שבוע בדיוק אחרי שפוטר. את הימים הראשונים אחרי שנחתה הגזירה הוא בילה עם התריסים מוגפים, מחסל את מלאי הפיצות הקפואות שלו וממתין לצלצול הטלפון. חולשות ניכרות, היה כתוב במכתב הפיטורין. כישלון מנהיגותי עמוק. טעויות בסיסיות ועקרוניות. זה היה בלתי ייאמן. כזה עיוות של האמת. וכל כך לא הוגן. למעשה, הם ניסו להדביק לו את הצרות שהתעוררו לאחרונה בעיירה. וזו הייתה... טעות. חד וחלק. שמן הסתם תתוקן. ובמהרה.
השעות הזדחלו. הטלפון נשאר דומם. והאימייל האישי שקע במדמנת ספאם, לא יותר.
הוא החזיק מעמד עוד יום תמים, אחר כך לקח את המחשב הנייד הישן והטעין אותו. אין לו אקדח או סכין. הוא לא יודע לגלוש ממסוק או לצנוח ממטוס. ובכל זאת, מישהו חייב לשלם על זה. אולי אויביו בחיים האמיתיים יתחמקו. הפעם. אבל לא הנבלים במשחק המחשב שידיד מפתֵח שלח לו. עד כה הוא נרתע ממשחקי מחשב. האלימות קיצונית מדי. מיותרת מדי. אבל הוא כבר לא הרגיש כך. נגמרו ימי החמלה. אלא אם כן...
הטלפון המשיך לשתוק.
כעבור עשרים וארבע שעות היו לו שלל תוצאות גבוהות והתייבשות קלה, אבל חוץ מזה מעט מאוד השתנה. הוא סגר את המחשב והסתרח שוב על הספה. הוא נשאר שם רוב היום הבא, צופה בסרטי די־וי־די שלא זכר שקנה, ששלף מערימה אקראית, ומפציר בדממה ביקום שישלח אותו בחזרה לעבודה. הוא יהיה אחר, הוא נשבע. נוח יותר. סבלני יותר. דיפלומטי. אפילו אמפתי. הוא יקנה דונאטס לכל המשרד. פעמיים בחודש. שלוש פעמים, אם זה מה שיעשה את העבודה.
הטלפון המשיך לשתוק.
הוא לא שתה לעיתים קרובות, אבל מה עוד נשאר לו לעשות? כותרות סרט נוסף גלשו על המסך. כיוון שידע שלא יעמוד בעוד סרט, הוא נסוג למטבח. שלף בקבוק ג'ים בים סגור ממעמקי הארון. חזר לסלון והניח תקליט ישן ושרוט של אלמור ג'יימס על הפטפון.
זה נגמר בזה שנרדם עם הפרצוף על הרצפה, אחרי... הוא לא ידע כמה זמן. כל מה שידע הוא שכשהתעורר, ראשו הרגיש כאילו הוא מתפקע מאבנים מיטלטלות ונשחקות, שניסו לכאורה להתפרץ מגולגולתו. הוא חשב שהכאב לעולם לא ייגמר, אבל כשההנגאובר סוף־סוף חלף, התברר לו שהוא חווה רגש חדש. התרסה. הוא חף מפשע, אחרי הכול. שום דבר מהדברים הרעים שקרו לא היה באשמתו. זה בטוח, לעזאזל. הוא זה שצפה אותם. הוא זה שהזהיר את הבוס שלו מפניהם. שוב ושוב. בפרטיות ובפומבי. וזכה להתעלמות. שוב ושוב. לפיכך, אחרי שבעה ימים שהיה מסוגר לבדו, החליט רת'רפורד שהגיע הזמן להראות את פניו. לספר את הצד שלו של הסיפור. לכל מי שיהיה מוכן להקשיב.
הוא התקלח ודלה כמה בגדים מהארון. מכנסי בד וחולצת פולו. חדשים. צבעים כהים, עם לוגואים, כדי להראות שהוא רציני. אחר כך הוא הביא את הנעליים מקצה המסדרון, לשם העיף אותן. הוא אסף את המפתחות ומשקפי השמש ממדף הספרים ליד הדלת. יצא אל חדר המדרגות. ירד במעלית, לבד. חצה את הלובי. דחף את הדלת המסתובבת הכבדה ונעצר במדרכה. שמש הצהריים הייתה כמו כבשן, ובחום הפתאומי צצו אגלי זיעה על מצחו ובבתי השחי שלו. רפרוף בהלה אחז בו. אנשים אשמים מזיעים. הוא קרא את זה איפשהו, והדבר שרצה נואשות להימנע ממנו הוא להיראות אשם. הוא העיף מבטים סביבו, משוכנע שכולם נועצים בו מבטים, ואחר כך אילץ את עצמו לזוז. הוא האיץ את צעדיו והרגיש בולט יותר מאשר אילו צעד ברחוב עירום. אבל האמת היא שרוב האנשים שחלף על פניהם אפילו לא הבחינו בקיומו. למען האמת, רק שניים הקדישו לו תשומת לב.
באותו זמן שראסטי רת'רפורד יצא מדירתו, התפרץ ג'ק ריצ'ר לבר. הוא היה בנשוויל, טנסי, שבעים וחמישה מייל צפונית־מזרחית לעיירה המנומנמת של רת'רפורד, עסוק במציאת פתרון לבעיה. בעיה מעשית ברובה. עניין של פיזיקה. וביולוגיה. בעיקרו של דבר, איך לתלות גבר מהתקרה בלי יותר מדי נזק. לתקרה לפחות. הגבר פחות עניין אותו.
התקרה הייתה שייכת לבר. והבר היה שייך לַגבר. ריצ'ר דרך במקום לראשונה רק קצת יותר מיממה לפני כן. בשבת. כמעט ראשון, כיוון שכשנכנס השעה הייתה כמעט חצות. המסע שלו לא היה חלק. באוטובוס הראשון שתפס פרצה דליקה, והאוטובוס החלופי נתקע בגשר נמוך, אחרי שהנהג פנה בפנייה הלא נכונה, עשרים מייל אחרי שיצא לדרך. כשריצ'ר ירד בסופו של דבר בתחנת המרכזית, נוקשה מהישיבה הממושכת, הוא נעמד בצד ליד פינת העישון, ובמשך דקות אחדות מתח את שריריו ומפרקיו הדואבים. הוא עמד שם, חבוי למחצה בצללים, בזמן ששאר הנוסעים הסתובבו ודיברו ועשו דברים בטלפונים שלהם ולקחו את התיקים שלהם ונעלמו בהדרגה.
ריצ'ר נשאר במקומו. הוא לא מיהר. הוא הגיע מאוחר משציפה, אבל זו לא הייתה בעיה. הוא לא קבע עם אף אחד. לא היו לו פגישות. אף אחד לא חיכה לו בדאגה גוברת, או כעס גובר. הוא תיכנן למצוא מקום ללילה. דיינר לארוחת ערב. ובר שבו ישמע קצת מוזיקה טובה. ואת כל זה הוא עדיין יוכל לעשות. אם כי אולי בסדר הפוך. אולי לשלב כמה מהפעילויות. אבל הוא יתמודד. ובמלונות מסוימים, מהסוג שריצ'ר מעדיף, אפשר להגיע מאוחר. בייחוד אם אתה משלם במזומן. כפי שהוא תמיד נהג לעשות.
מוזיקה קודם, החליט ריצ'ר. הוא ידע שלא חסרות הופעות בנשוויל, אבל רצה סוג מסוים של מקום. משהו משופשף. עם קצת היסטוריה. איפה שבליינד בלייק היה עשוי לנגן בזמנו. או אפילו האולין וולף. בהחלט לא מקום חדש, או מדובר, או שעבר ג'נטריפיקציה. השאלה היחידה הייתה איך ימצא מקום כזה. בתחנת האוטובוסים עדיין דלקו האורות, וקומץ אנשים עדיין עבדו שם או המתינו או פשוט התרחקו מהרחוב. חלקם ודאי מקומיים. אולי כולם. ריצ'ר יכול לבקש הנחיות. אבל הוא לא נכנס. הוא העדיף לנווט על פי דחף. הוא הכיר ערים. הוא קרא את צורתן וזרימתן כמו שמַלח חש את כיוון הגלים המתקרבים. הבטן אמרה לו ללכת צפונה, אז הוא חצה את הצומת המשולש הרחב והמשיך למגרש ריק, עם כמה הריסות פה ושם. הריח הכבד של דיזל וסיגריות התפוגג מאחוריו, וכשצעד, הצל שלו הלך והתארך לפניו. הדרך הובילה לשורות של רחובות צרים ומקבילים שבתיהם זהים, לבנים, מוכתמים בפיח. התחושה הייתה תעשייתית, אבל מרקיבה וחלולה. ריצ'ר לא ידע אילו עסקים שיגשגו בנשוויל של פעם, אבל ברור שמה שיוּצר או נמכר או אוחסן, קרה באזור הזה. וללא ספק הפסיק מאז. המבנים היו כל מה שנשאר. ולא להרבה זמן, חשב ריצ'ר. או שכסף יעוף פנימה ויחזק אותם, או שהם יתמוטטו.
ריצ'ר ירד מהמדרכה המתפוררת והמשיך לצעוד באמצע הרחוב. הוא החליט שימשיך עוד שני רחובות. שלושה לכל היותר. אם לא ימצא שום דבר טוב עד אז יפנה ימינה, לכיוון הנהר. הוא חלף על פני מקום למכירת צמיגים משומשים. מחסן צדקה ששימש לאחסון רהיטים שנתרמו. ואז, כשחצה את הרחוב הבא, זיהה צליל של גיטרה בס ורעם של תופים.
הצליל בקע ממבנה במרכז הרחוב. הוא לא נראה מבטיח. לא היו שם חלונות. ולא שלט. רק רצועת אור צהוב דקיקה חמקה מתחת לדלת עץ יחידה. כיוון שריצ'ר לא אהב מקומות עם מעט אפשרויות יציאה, הוא נטה להמשיך בהליכה, אבל כשהגיע אל הדלת, היא נפתחה. שני גברים, בסוף שנות העשרים לחייהם פחות או יותר, עם גופיות וכתמי קעקועים אנמיים, דישדשו אל הרחוב. ריצ'ר זז כדי לחמוק מהם, ובאותו רגע התחילה גיטרה לייבב בפנים. ריצ'ר עצר. הריף היה טוב. הוא נבנה וגאה והמריא, וברגע שנדמה שנגמר והצליל האחרון גווע, החליף אותו קול נשי. מקונן, נואש, מתייסר, כמו צינור לעולם של צער עמוק בלתי יתואר. ריצ'ר לא עמד בזה. הוא חצה את המפתן.
בפנים שרר ריח של בירה וזיעה, והחלל מהחזית לקיר האחורי היה קצר משריצ'ר ציפה. הוא היה גם רחב יותר, ולמעשה היו בו שני אזורים נפרדים עם שטח מת במרכז. הצד הימני נועד לחובבי מוזיקה. באותו ערב היו שם כעשרים וחמישה איש, חלקם עומדים, חלקם רוקדים, חלקם עושים קצת מזה וקצת מזה. הבמה שמאחוריהם הייתה צמודה לקיר המרוחק ותפסה את כל עומקו של החדר. היא הייתה נמוכה, בנויה מארגזי בירה ומין משטח עץ ממוסמר מעל. בכל צד עמד רמקול צנוע, ומהתקרה השתלשלו שני מוטות מתכת שנשאו את התאורה. הזמרת עמדה בקדמת הבמה. לריצ'ר היא נראתה קטנטונת. מטר וחצי לכל היותר, ודקיקה כמו מחט. שערה היה קארה בלונדיני מושלם בוהק עד כדי כך, שריצ'ר תהה אם זו פאה. נגן הגיטרה עמד לשמאלה, קרוב ביותר לדלת. הבסיסט היה הבבואה שלו, לימינה. לשניהם היו שיער מתולתל פראי ועצמות לחיים גבוהות וחדות, והם דמו זה לזה כמו זוג תאומים. ללא ספק אחים. הייתה גם מתופפת, שחבטה את המקצב, אבל הצל בצד האחורי של הבמה היה עמוק מכדי שריצ'ר יראה אותה בבהירות.
החלל השמאלי נועד לשתייה. היו שם שישה שולחנות עגולים, סביב כל אחד מהם ארבעה כיסאות, וארבעה כיסאות גבוהים עמדו ליד הבר שהיה צמוד לקיר שמול הבמה. הוא היה מצויד במגוון הרגיל של ברזי בירה ומקרר בקבוקים ומשקאות. מראָה השתרעה לכל רוחבו, ובמרכזה סדק משונן דמוי כוכב. תוצאה של השלכת בקבוק, חשב ריצ'ר. הוא אהב את המראֶה. זה הוסיף אופי. אבל לא היה די בכך לגבור על החיסרון העיקרי של המקום. אזור התקרה לפני הבר. עשרות חזיות השתלשלו ממנו. אולי מאות. בכל מיני סגנונות וצבעים וגדלים. ריצ'ר לא ידע מאין הגיעו. זה נראה לו מפוקפק. בלתי נחוץ. ורע מבחינה מעשית. כדי להגיע לבר, כל מי שגבוה מעט היה צריך לתמרן סביבן או להשתופף תחתן. ריצ'ר חיכה שהלהקה תגמור את השיר האחרון, ואז רכן ותימרן עד שהגיע קרוב מספיק למשוך כיסא בר. הוא היה היחיד בחלק הזה של החדר, והבעתו האטומה של הברמן לא הבהירה לו אם הוא מרוצה מהמצב או לא.
"קפה," אמר ריצ'ר כשהברמן הואיל להכיר בנוכחותו. "שחור."
"אין קפה," ענה הברמן.
"או־קיי. צ'יזבורגר. צ'יפס. בלי חסה. בלי חמוצים. וקולה."
"אין צ'יזבורגר."
"איזה אוכל יש לכם?"
"אין אוכל."
"איפה יש כאן אוכל בסביבה?"
הברמן משך בכתפיו. "אני לא גר בסביבה."
ריצ'ר לקח את הקולה שלו ופנה לצפות בבמה. הוא קיווה שלהקה אחרת תעלה, אבל לא נראה שום רמז לפעילות. חצי מהקהל נדד והתקבץ סביב השולחנות. האחרים כבר פנו אל הדלת. בלי עוד מוזיקה ובלי תקווה לאוכל, ריצ'ר החליט שיגמור את המשקה ויצא בעקבותיהם. הוא המשיך באותו כיוון שהלך בו, לפני שהתפתה להיכנס, אבל כשהגיע לסמטה בקצה הבניין שמע קולות דשדוש. הוא פנה וכמעט התנגש בנגן הגיטרה מהלהקה ששמע לפני שעה קלה. הבחור עשה צעד אחורה, עיניו רחבות מפחד ונרתיק הגיטרה מורם כמגן. הזמרת כמעט התנגשה בו מאחור. ריצ'ר הרים ידיים, כשכפות ידיו מופנות החוצה. הוא היה מודע לרושם שהוא עשוי לעורר. הוא היה מטר תשעים וחמישה. מאה ועשרה קילו. שערו היה בלגן פרוע. הוא היה לא מגולח. ילדים נמלטו ממנו לא פעם בצווחות.
"מצטער, חברים." ריצ'ר ניסה לחייך חיוך מעודד. "לא התכוונתי להבהיל אתכם."
הגיטריסט הוריד את התיק אבל לא צעד קדימה.
"הופעה מצוינת הערב, דרך אגב," אמר ריצ'ר. "מתי אתם מנגנים שוב?"
""תודה," הגיטריסט נשאר במרחק־מה. "בקרוב, אני מקווה."
"כאן?"
"אין סיכוי."
"למה? קהל גרוע?"
"לא. בעלים גרוע."
"רגע." הזמרת לטשה עיניים בריצ'ר. "למה אתה כאן? אתה עובד בשבילו?"
"אני לא עובד בשביל אף אחד," אמר ריצ'ר. "אבל מה גרוע בבעלים? מה הבעיה?"
הזמרת היססה ואז הרימה אצבע ועוד אחת. "הוא לא הסכים לשלם לנו. והוא שדד אותנו. גנב לנו גיטרה."
"אחת משלי," אמר הגיטריסט. "את הטובה."
"ברצינות?" ריצ'ר צעד לאחור. "זה לא נשמע כמו טקטיקה עסקית נבונה. בטח יש עוד חלק בסיפור הזה."
"מה למשל?" הזמרת הסתכלה על הגיטריסט.
"כלום," הוא אמר. "גמרנו את ההופעה. ארזנו. ביקשנו את הכסף. הוא סירב."
"אני לא מבין," ריצ'ר השתתק. "במָקום כזה המוזיקה היא מוקד המשיכה. לא העיצוב, זה בטוח. צריך להקות בשביל מוזיקה. ואם אתה לא משלם ללהקות, איך תביא אותן לנגן? זה נשמע לי אסטרטגיה כושלת. בטח עשיתם משהו שעיצבן אותו."
"אתה לא קולט את עסקי המוזיקה." הגיטריסט הניד בראשו.
"תסביר לי."
"למה?"
"למה? כי אני מבקש. אני אוהב מידע. למידה היא מעלה טובה."
הגיטריסט הניח את נרתיק הגיטרה על הארץ. "מה יש להסביר? דברים כאלה קורים כל הזמן. אין מה לעשות נגד זה."
"ללהקות אין כוח." הזמרת הניחה יד על כתף הגיטריסט. "למקומות יש."
"אין מי שיכול לעזור לכם לסדר את זה? המנהל שלכם? הסוכן? מוזיקאים לא משתמשים באנשים כאלה?"
הגיטריסט הניד בראשו. "מוזיקאים מצליחים אולי. לא אנחנו."
"עדיין לא," אמרה הזמרת.
"והמשטרה?"
"לא." ידה של הזמרת החליקה על כיס הז'קט שלה. "בלי משטרה."
"אנחנו לא יכולים לערב אותם," אמר הגיטריסט. "אם יצא לנו שם של כאלה שעושים בעיות, אף אחד לא יזמין אותנו."
"מה הטעם בהזמנות אם לא משלמים לכם?"
"הטעם הוא שיוצא לנו לנגן. אנשים מקשיבים לנו." הזמרת נקשה על צידי ראשה. "אם לא שומעים אותך, אי־אפשר לגלות אותך."
"הגיוני." ריצ'ר השתתק. "אם כי למען האמת, לדעתי אתם צריכים לשקול מה המסר שאתם משדרים."
"איזה מסר?" הגיטריסט השעין כתף אחת על הקיר. "לסבול בשקט. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות."
"ככה נצליח," אמרה הזמרת. "בסוף."
ריצ'ר לא אמר כלום.
"מה? אתה חושב שאנחנו עושים את הדבר הלא נכון?"
"אולי זה לא במָקום להגיד את זה." ריצ'ר הסתכל על כל אחד מהם בתורו. "אבל יש לי הרגשה שאתם אומרים לבעל המועדון שזה בסדר לגנוב מכם. שאתם מרוצים להופיע בלי כסף."
"זה מטורף," אמרה הזמרת. "אני שונאת להופיע בחינם. זה הכי גרוע שיש."
"הבהרתם את זה?"
"ברור." הגיטריסט הזדקף. "אני הבהרתי. התעקשתי שהוא ישלם לנו. הוא העמיד פנים שהוא הולך לשלם, לקח אותי למשרד שלו. רק שפתאום אני רואה שיש שם מישהו. השומר־סף. הוא עצום. הם בטח תיכננו הכול מראש, כי הוא לא אמר כלום. לא חיכה. רק תפס לי את היד. השמאלית." הוא הניף את ידו השמאלית כדי להדגיש את הנקודה. "הוא תפס אותה ודחף לשולחן, למין לוח מתכת מלא חריצים וכתמים. בכל מקרה, הוא השאיר לי את היד שם, והבעלים עקף את השולחן ופתח את המגירה העליונה. הוא שלף פטיש. הפריד לי את האצבעות בצד המזלגי שלו ואמר לי שאני צריך לבחור. או שנקבל את הכסף והוא ישבור לי את האצבעות. אחת אחרי השנייה. או שנעזוב, בריאים ושלמים, בלי כסף."
ריצ'ר היה מודע לקול בראשו שאמר לו להסתלק. לא הייתה לו בעיה לומר את זה. אבל הוא שמע איך הבחור מקונן בגיטרה. הוא זכר שהביט באצבעותיו כשהיה על הבמה. הן היו ההפך מהאצבעות שלו עצמו. מהירות ועדינות, רוקדות על המיתרים. הוא דמיין את הבריון לופת את ידו. את הבעלים אוחז בפטיש. הוא נשאר במקומו.
"אם אתם רוצים, אני יכול לחזור לשם," אמר ריצ'ר. "לעזור לבעלים לראות את הדברים מזווית אחרת. אולי לגרום לו לשקול שוב את התשלום על הערב."
"אתה יכול לעשות את זה?" שאלה הזמרת בפקפוק.
"אמרו לי שאני יכול להיות מאוד משכנע."
"אתה עלול להיפגע."
"מישהו עלול. לא אני."
"היה לו פטיש." הגיטריסט דישדש במקום.
"אני מפקפק בכך שהפטיש ייכנס לתמונה. אבל לא תהיה בעיה אם זה יקרה. אז למה שלא אנסה? מה יש לכם להפסיד?"
"אני לא בטוח ש —"
"תודה." קטעה אותו הזמרת. "אנחנו מעריכים כל עזרה שתוכל להעניק לנו. רק תיזהר, בבקשה."
"אני תמיד נזהר," אמר ריצ'ר. "עכשיו ספרו לי על הגיטרה. הטובה שלך. הוא באמת גנב אותה?"
"הבחור הגדול גנב," אמר הגיטריסט. "סוג של. הוא עקב אחרי מהמשרד וחטף אותה. ואז זרק אותה במדרגות למרתף והסתכל עליי מוזר, כאילו הוא מתגרה בי שאלך לקחת אותה."
"והשארת אותה שם?"
הגיטריסט הסיט את מבטו.
"אל תרגיש רע. זה היה המעשה הנכון." ריצ'ר השתתק. "היא שווה הרבה?"
"אלף, משהו כזה." הגיטריסט משך כתפיים. "בשבילי זה הרבה."
"והבעלים, עם הפטיש, איך קוראים לו?"
"לוקהארט. דֶרֶק לוקהארט."
"כמה הוא הבטיח לשלם לכם?"
"מאתיים דולר."
"או־קיי. וחוץ מלוקהארט, הבחור שהיה איתו במשרד והברמן, מי עוד עובד שם?"
"אף אחד."
"יש מישהו," אמרה הזמרת. "ילד שמנקה שולחנות. רוב הזמן הוא מאחורה, מעשן ג'וינטים."
"עוד מישהו?"
"לא."
"ראיתם איזה כלי נשק איפשהו?"
הם הסתכלו אחד על השני והנידו בשלילה.
"בסדר. איפה המשרד של לוקהארט?"
"קומה שנייה," אמר הגיטריסט. "המדרגות מאחורי השירותים."
בחזרה בפנים, לקוח בודד עירסל בקבוק בירה אחרון. הברמן הדף מטאטא שחוק על הרצפה בין השולחנות לבמה. לא היה זכר לאף אחד אחר, אז ריצ'ר עשה את דרכו מעבר לשירותים ועלה חרש במדרגות. הוא ראה מישורת צרה ודלת. היא הייתה סגורה. ריצ'ר שמע קול מצדה השני. הקול היה גברי, בכך לא היה לו ספק, אבל הוא לא זיהה את המילים. הן היו שקטות. קצובות. כאילו מישהו סופר. בטח מונה את ההכנסה השבועית. אם כך, הם בוודאי נעולים בפנים. ריצ'ר תפס את הידית. סובב אותה. ובו בזמן חבט בכתפו בדלת. היא נכנעה בקלות, מעיפה שבבי עץ שהסתחררו באוויר.
"מצטער, רבותיי." הוא צעד לתוך החדר ודחף את הדלת בחזרה למסגרתה השבורה. "לא ידעתי שנעלתם."
החלל היה קטן. יותר ארון ממשרד. שני גברים ישבו דחוקים מאחורי השולחן, כתף אל כתף. ריצ'ר הניח שהגבר הממוצע הוא לוקהארט. השני, ענק נרפה ומרושל הוא בוודאי שומר הסף. שניהם קפאו בכיסאותיהם. השולחן היה מכוסה שטרות מקומטים ושמנוניים, מסודרים בערימות.
"מי אתה, לעזאזל?" לקח ללוקהארט רגע למצוא את קולו.
"קוראים לי ג'ק ריצ'ר. אני מייצג את הלהקה שניגנה בשבילכם הערב. באתי לדבר על החוזה שלהם."
"אין להם חוזה."
"עכשיו יש להם." ריצ'ר תפס כיסא בעל משענת מעוגלת שהיה הרהיט הנוסף היחיד בחדר, בחן אותו והתיישב עליו.
"הגיע הזמן שתלך," אמר לוקהארט.
"רק הגעתי."
"אתה לא יכול להיות כאן. לא בזמן הספירה."
"לא חשבת על זה עד הסוף, מה?"
לוקהארט השתתק, חיפש את המלכודת. "לְמה אתה מתכוון?"
"אמרת שאני לא יכול להיות כאן. ובכל זאת הנה אני. היגיון משובש מצידך."
"אתה יכול לעזוב." אמר לוקהארט בהטעמה מופרזת. "או שאני אעיף אותך."
"אתה תעיף אותי?" ריצ'ר הרשה לעצמו לחייך.
לוקהארט קמץ אגרוף על השולחן מולו. "אני יכול לדאוג שיעיפו אותך."
"אתה בטוח? איפה כל האנשים שלך?"
"יש לי את כל האנשים שאני צריך, ממש כאן." לוקהארט הצביע על חברו.
"הוא? קודם כול, מדובר באיש אחד. יחיד. אז צריך לומר, 'האיש היחיד שאני צריך'. אבל גם זה לא נכון, מה? כי ברור שהוא לא בנוי למשימה. הוא לא יצליח להעיף אותי ישֵן אפילו. גם אם הייתי מת בשֹיבה טובה הוא לא היה מצליח."
לאורך כל הדיאלוג, ריצ'ר הביט בעיניו של האיש הגדול. הוא ראה אותן מרפרפות לכיוון לוקהארט. ראה את לוקהארט משיב בהנהון זעיר. האיש הגדול קם מהכיסא. ריצ'ר ידע שיש רק תסריט אחד שיכול לעבוד. הבחור עשוי לזנק מעל השולחן. אם הוא מהיר מספיק, הוא יגיע לפני שריצ'ר ייעמד. אבל גם אם ריצ'ר כבר יעמוד, עדיין ייזקף לזכות האיש כלי הנשק החזק ביותר שלו. המשקל. הוא שקל לפחות ארבעים קילו יותר מריצ'ר. יחד עם מהירות הזינוק, כל הקילוגרמים האלו ייתרגמו למומנטום מרהיב. ריצ'ר לא יצליח להתחרות עם זה. הוא יעוף לאחור על הרצפה. וימוסמר אליה. תקוע בפינה, בלי אפשרות להתגונן בידיים, רגליים או אגרופים. ולא מסוגל לנשום. ואז כל מה שהאיש יצטרך לעשות הוא לחכות. הפיזיקה תגמור בשבילו את הקרב. הוא פשוט ישכב שם עד שריצ'ר יתעלף. זה יהיה הניצחון הכי קל שלו.
הבחור בחר באפשרות הגרועה. במקום לזנק מעל השולחן הוא ניסה להידחק סביבו. טעות רצינית במקרה של אחד עם מבנה גוף כמו שלו. הדִרבּוּן של ריצ'ר עירפל את מחשבותיו. הוא לא התמקד בניצחון. הוא דמיין את המכות שיוכל להחטיף. מה שנתן לריצ'ר זמן להניף את לוח המתכת מהשולחן. לאחוז אותו בחוזקה מהפינה. ולהטיח אותו בצווארו המזדקר־בתנופה של האיש, כמו גיליוטינה הפוכה, מוחץ את בית הקול וקנה הנשימה שלו. אחר כך נתן לו ריצ'ר דחיפה בפרצוף, והאיש נפל לכיוון שממנו הגיע ונחת בפינה, נחנק ויורק.
"בדרך כלל לא הייתי מתחיל ככה," אמר ריצ'ר והתיישב בחזרה. "הייתי נותן לו הזדמנות להסתלק. אבל אז נזכרתי שהוא זה שלקח לילד את הגיטרה, אז החלטתי להוריד את הכפפות."
לוקהארט גישש אחרי הטלפון שלו. "צריך להתקשר לאמבולנס. מהר."
"חבר שלך יהיה בסדר," אמר ריצ'ר. "או שאולי לא. אבל בינתיים, בזמן שהוא מתמודד עם בעיות נשימה, בוא נדבר על החוזה של הלהקה. כמה הבטחת לשלם להם?"
"לא הבטחתי כלום."
ריצ'ר החליק אצבעות על שולי הלוח. "אני חושב שכן."
לוקהארט זינק הצידה, לכיוון המגירה. ריצ'ר עקב אחרי התנועה והשליך את הלוח, שהסתחרר כמו פריזבי. הוא פגע בגשר האף של לוקהארט, ניפץ את העצם והעיף אותו בחזרה לכיסאו.
"אני מתחיל לחשוב שהצעצוע הזה מסוכן." ריצ'ר הרים את הלוח ושמט אותו על הרצפה. "לא כדאי שתמשיך לשחק איתו. עכשיו. החוזה. תן לי מספר."
"מאתיים דולר."
"מאתיים דולר היה הסכום המקורי. אבל מאז שהוסכם עליו גילית עניין באצבעות אדם. תגיד, כמה כאלה יש בכף יד שמאל של גיטריסט, למשל?"
"חמש." קולו של לוקהארט היה עמום בגלל מעבר האוויר המוגבל.
"טכנית יש ארבע. החמישית היא אגודל. אבל אני אקבל את התשובה שלך. אז מאתיים דולר כפול חמש זה..."
"אלף."
"טוב מאוד. זה הסכום החדש שלנו. אנחנו מקבלים מזומן."
"תשכח מזה."
"יש כאן שפע של מזומן. אם קשה לך מדי לספור, אולי אני אקח הכול וזהו?"
"בסדר." לוקהארט כמעט צווח. הוא בחר שתי ערימות שטרות והחליק אותן לצד השני של השולחן.
"יופי. עכשיו נוסיף את תעריף עיכוב התשלום. זה עוד חמש מאות."
לוקהארט הביט בו בזעם והחליק עוד ערימה.
"כמעט גמרנו. הדבר הבא הוא תוספת על החלפת ציוד. אלף עגול."
"מה ל —״
"על הגיטרה של הילד. החבר שלך זרק אותה במורד המדרגות. קח ממנו את הכסף אם אתה רוצה, אבל אין סיכוי שזה יצא מהכיס של הלקוח שלי."
עיניו של לוקהארט ריפרפו הלוך ושוב על ערימת המזומן ההולכת ומידלדלת. ריצ'ר כמעט ראה את מוחו מחשב כמה נשאר לו, ותוהה אם סיכוייו לשמור על חלק מהכסף ישתפרו אם ישתף פעולה. "או־קיי. עוד אלף. אבל אפילו לא סנט אחד נוסף. ותגיד לילדים האלה שאם הם יחזרו אי־פעם, אני אשבור להם יותר מאשר את האצבעות. וגם אם הם לא יבואו, הם בחיים לא ינגנו שוב בעיר הזאת."
ריצ'ר הניד בראשו. "הלך לנו כל כך טוב, אבל היית חייב להרוס. לא נתת לי לגמור. כיסינו את התשלומים. אבל לא הגענו לתמריצים. זה חשוב, אז תקשיב טוב. כל חבר להקה שאני מייצג שומר אותי בחיוג מהיר. אם משהו יקרה לאחד מהם, אני אחזור. אני אשבור לך את הידיים. אני אשבור לך את הרגליים. ואני אתלה את התחתונים שלך מהתקרה של הבר. בזמן שאתה לובש אותם. זה ברור?"
לוקהארט הינהן.
"יופי. עכשיו, תמריץ מספר שתיים: להקות אחרות. גם אם אני לא מייצג אותן, אני פורש הסכם מטרייה. אני רואה בזה מחווה של אדיבות. תחשוב על זה כעל תרומתי לתרבות. פירוש הדבר שאם אשמע שרימית להקה אחרת, אני אחזור. אני אקח לך את כל הכסף. ואני אתלה את התחתונים שלך מהתקרה של הבר, כמו קודם. גם זה ברור?"
לוקהארט הינהן.
"מצוין. ולמקרה שתהית. אני אגיע לביקורי פתע, לבחון את שיתוף הפעולה שלך. מתי הלהקה הבאה מופיעה כאן?"
"מחר."
"טוב. אני מקווה שהם טובים כמו הלהקה של הערב. אבל גם אם לא, תזכור. משלמים להם."