ציצקוביץ' הוצאה לאור

פרק ראשון
שבו מתקיים ערב השקה לספר שירה חשוב

אל אולם האירועים המרשים של התאחדות הסופרים בעיר המטרופולין ת' נכנס אדון בעל מראה מכובד שרק יומיים לפני כן זכה לקבל הזמנה לאירוע האקסקלוסיבי שעמד להיערך שם באותו ערב — השקת ספר השירה החדש והחשוב של המשורר הנודע... נו טוב, שכחתי את שמו כרגע, אבל בטח אזכר בו בהקדם. השקה זו, כיאה למעמדו של המשורר, לוּותה בתקרובת מהדרגה הראשונה, והאדון, שככל הנראה יהפוך לגיבורו של סיפור זה, הבחין כבר בכניסתו לאולם בשני שולחנות מתקפלים, כל אחד מהם באורך מטר ושמונים סנטימטרים, שכוסו בשעוונית לבנה. על השולחנות הונחו צלחות חד־פעמיות רבות ובהן פיצוחים ופירות יבשים כגון פיסטוק (בשלב זה כבר נשארו רק הקליפות), כמות קטנה של קשיו (אפשר להבין עקב המחיר השערורייתי שלו), אגוזי מלך ושקדים, וגם משמשים, צימוקים, תאנים ומעט תמרים (שבדומה לקשיו אפשר להבין למה הוגשו מהם רק מעט, ובתקבולת הפוכה לפיסטוק נותרו מהם רק הגלעינים). בנוסף לכיבודים אלה היו גם צלחות עם במבה ושלושה סוגים של ביסלי, אך תשומת הלב העיקרית הופנתה כמובן אל המאפים המלוחים והמתוקים.

נפתח במלוחים: היו שם בורקס תפוח־אדמה, בורקס גבינה, מעט בורקיטס עם קשקבל, בורקס תרד, בורקס תרד־גבינה, ואפילו — עבור מיטיבי הלכת — בורקס פטריות. במתוקים היה פחות מבחר וזאת מכיוון שמארגני ערב ההשקה כבר הכירו היטב את רוב המוזמנים ואת נטייתם לטעמים מלוחים עזים, ולפיכך היה רק סוג אחד של מאפה מתוק המוכר בעיר המטרופולין ת' כ"רוגלך ירושלמי", שנראה בדיוק כמו רוגלך של כל עיר אחרת פרט לכך שגודלו קטן בכשבעים אחוז ובמקום שוקולד תוצרת־חוץ ממלאים אותו בממרח שוקולד מקומי. אמנם, כבר בשלב מוקדם זה של הערב היה גורלם של המאפים המלוחים דומה לגורלם של הפיסטוק והתמרים, אלא שגיבורנו, שסקר את צלחות הפלסטיק הריקות, יכול היה לזהות במידה רבה של ביטחון את כל סוגי הבורקס שמניתי בפניכם על פי הפירורים הייחודיים שכל אחד מהם השאיר אחריו בתוך הצלחות החד־פעמיות ואף על השעוונית הלבנה מסביב להן, ובמידת מה גם על נעליהם של המוזמנים.

שתייה לעומת זאת היתה מסוג אחד בלבד כי כולם יודעים שרק יין אדום הולך עם שירה, שנשמעת הרבה יותר הגיונית אחרי שתיים־שלוש כוסות. ואכן, בקצהו השמאלי של השולחן המתקפל הרחוק מהכניסה היה מונח קרטון גדול ומתוכו הציצה שקית ואקום כסופה עם ברז נשלף שהזרים יין אדום כהה לתוך כוסות פלסטיק שקופות שקיבולת המשקה שלהן היתה מאה ושמונים מיליליטר. שקית הוואקום הצטמקה במהרה ונראתה כמעט מרוקנת. אחד המוזמנים ניסה למזוג לעצמו כוס יין אך כלום לא יצא מהברז ושקית הוואקום הגיבה רק בהתנשמות נסתרת מעין. מוזמן אחר נחלץ לעזרת המוזג והיטה את הקרטון בזווית של שלושים מעלות אך לשווא — עדיין שום נוזל לא נמזג. שקית הוואקום קפאה מפחד ולא העזה לנשום שוב. מוזמן שלישי הצטרף למאמץ והתחיל לטפוח טפיחות עדינות וקצובות על גב הקרטון: טָק־טָק־טָק, טָק־טָק־טָק; שקית הוואקום פלטה טיפות אחרונות של יין ומתה. מישהו אמר בקול, "אל תדאגו, שלחנו להביא עוד קרטון מהסוּפֶּר," ובינתיים המוזמן הראשון, שבחן את משקעי היין המועטים שבכוסו, הנהן אל שני המוזמנים האחרים לאות הערכה על עזרתם ושלושתם לחצו ידיים בתורות כאילו סגרו עסקה חשובה.

ברגע זה בדיוק זיהה אחד האנשים באולם את גיבורנו וקרא לעברו "פנחס! פנחס!" בעודו מנופף לעברו במרץ כדי להדגיש עד כמה הוא שמח לראותו. השניים ניגשו זה אל זה בצעדים נחושים, לחצו ידיים וסיימו במין וריאציה מגושמת על חיבוק חלקי שבמהלכה טפח כל אחד מהם על כתפו של השני בידו השמאלית החופשייה. פניו של גיבורנו, שהיה נמוך בראש מזה שחיבק אותו, נצמדו בלי כוונה לחזהו של חברו, כך שיכול היה להריח את הבל פיו ולהסיק כי זכה לטעום מבורקס התרד. "אמנון," אמר גיבור הסיפור לחברו בטון של אב הנוזף בבנו האהוב, "כבר ביקשתי ממך פעמיים — לחבריי הטובים ביותר אני מרשה לקרוא לי פיני." השניים חייכו מרוב אושר ואמנון השיב, "אינני ראוי לכבוד שאתה מעניק לי, פיני." והם לחצו ידיים שוב, הפעם בלי להתחבק.

אכן, אף שהכירו פחות משבוע, נראה היה שהולכת ונרקמת לה ידידות אמיצה בין השניים — מצד אחד גיבורנו פיני, שאת שמו המלא נלמד בקרוב, ומצד שני חברו אמנון אריאלי, ראש הוועד המנהל של הארגון "ספרות לשם ספרות", מוסד ללא כוונת רווח שפועל למען הרווחה של העוסקים במקצוע הספרות בישראל. "בוא פיני," אמר אריאלי, "אכיר לך את חתן השמחה," והשניים ניגשו לעבר קבוצה קטנה שהורכבה מהמשורר הנודע עצמו ומשלושה גברים נוספים. שלושת הגברים האחרים בדיוק התנתקו במהירות מהמשורר לאחר שסימנו להם מרחוק כי הגיע קרטון יין נוסף, מה שאיפשר לגיבורנו ואריאלי לתפוס את מקומם באופן אלגנטי. אריאלי פתח בדברים ואמר למשורר שנותר לבדו, "הרשה לי להכיר לך את אחד האנשים הכי מרתקים שפגשתי בשנים האחרונות," מילים שבעוד הן נהגות היטה גיבורנו את ראשו אל כתפו הימנית כמו חתולה מבוישת שמחמיאים לה על יופייה והחווה תנועה של ביטול בידו השמאלית, "פנחס... סליחה, פיני ציצקוביץ'." אריאלי עצר לרגע מדיבורו, מניח לציצקוביץ' — שכך נקרא לו מעכשיו גם אנחנו, מפני שטרם זכינו להימנות עם חבריו הקרובים ביותר — לקוד קידה אומרת כבוד, ומיד המשיך ואמר, "פיני, תרשה לי להציג בפניך את אורח הכבוד של הערב, המשורר הנודע..." אך בדיוק כשאמר אריאלי את שמו של המשורר הנודע חלפה בכביש הסמוך משאית של חברת איסוּזוּ היפנית מדגם "סוּמוֹ 14 טון" ובתוכה נהג עייף שהבחין פתאום בחזיר בר ששקל לחצות את הכביש והחליט להזהיר את היונק האומניבורי באמצעות שימוש בצופר האוויר של המשאית. הרעש החריש את אוזני כולם למשך עשר שניות בדיוק אך מוחו של ציצקוביץ', שתמיד חושב כמה צעדים קדימה, כבר נתן לידו ולפיו את הפקודות ללחוץ את ידו של המשורר הנודע ולומר לו, בקול רועם מאוד עקב לקות השמיעה הזמנית, "זה כבוד גדול בשבילי להכיר אותך," ועל כך השיב המשורר הנודע, "הכבוד כולו שלי," או כך לפחות ניחש ציצקוביץ' מקריאה בשפתיו.

חלפו עוד כמה רגעים עד שכל הסתימות בתעלות השמע של האוזניים השונות ברחבי האולם נפתחו, וברגע זה בדיוק עלה על הבמה הנמוכה בנימין ברדוגו, חבר נוסף בוועד המנהל של "ספרות לשם ספרות" והמנחה של אירוע ההשקה, שגם אותו הכיר ציצקוביץ' לפני פחות משבוע, ואף עימו הספיק לטפח ידידות אמיצה אם כי לא אמיצה כמו זו שטיפח עם אמנון אריאלי. ברדוגו, שרצה לסמן לנוכחים שהאירוע עומד להתחיל, נקש שלוש נקישות על המיקרופון שהיה מחובר לשני מגברים שכוונו לעוצמתם המקסימלית ושאל, "שומעים אותי?" ומיד לאחר מכן הודיע, "רבותיי, אנחנו עומדים להתחיל." הנוכחים אכן שמעו היטב את הנקישות שהחרישו שוב את אוזניהם, וחלק מהם, אלו שעמדו בריחוק רב מהבמה וגלי הקול של המיקרופון טרם הרעידו את עור התוף שלהם, אף הספיקו לשמוע את שאלתו ולהנהן בנימוס כדי לאשר לו שאכן הם שומעים אותו רגע לפני שהתחרשו גם הם. ברדוגו דיבר במשך כמה רגעים וניתן לשער שהציג את הדובר הראשון, מפני שמיד בתום דבריו החווה בידו השמאלית לצידה הימני של הבמה שם עמד הדוקטור הנכבד אהרון שמואל כצמן מהחוג לספרות באוניברסיטה הגבוהה של עיר המטרופולין ת', מה גם שמיד לאחר מחוות היד של ברדוגו החל כצמן לצעוד לעבר המיקרופון, והקהל, שאוזניו היו פקוקות אך היה מתורגל היטב בהשקות שכאלו, זיהה היטב שמדובר ברגע הנכון ומחא כפיים.

כצמן החל את הרצאתו הקצרה, שבוודאי כללה דברי שבח למשורר הנודע, אך ציצקוביץ' לא זכה לשמוע הרצאה זו כלל מכיוון שלפניו עמדו שני אנשים, אחד מבוגר למדי והאחר צעיר, שהתלחששו ביניהם. תחילה חשב ציצקוביץ' להעיר להם בנימוס ולבקש מהם להפסיק, אך מששמע את תוכן שיחתם נעורה בו סקרנותו ובמקום להקשיב לכצמן העדיף לצותת לשיחתם של שני האדונים שעסקה — כצפוי — בכצמן. מתברר שאהרון שמואל כצמן העריץ מילדותו את שני המשוררים יהודה לייב גורדון ואורי צבי גרינברג, המוכרים גם לפי ראשי התיבות שלהם, יָלָ"ג ואָצָ"ג, וחלם לכתוב שירה בדיוק כמותם, אך יום אחד כשבדק מה האקרוֹנִים שלו נחרד כשגילה מהו. כתוצאה מכך, המשיך וסיפר האדון המבוגר לחברו הצעיר, החליט כצמן לוותר על חלומו המקורי והמיר אותו במחקר ספרותי משובח שהניב עד כה שלושה ספרי עיון מהוללים שעליהם חתם בשמו המלא, אך לרוע מזלו כצמן לא היה היחיד שהבחין בנוֹטָריקון הנבזי שלו ורבים מעמיתיו ומתלמידיו באוניברסיטה הגבוהה של עיר המטרופולין ת' החלו לכנותו אָשָ"כ מאחורי גבו; תחילה עשו זאת תוך שהם קורצים אחד לשני ומסמלים בידם את סימן הפיסוק גרשיים, ולאחר זמן־מה חדלו לקרוץ ולסמל ופשוט קראו לו אָשָך. האדון הזקן אף טרח להסביר כי בפועל ההגייה הנכונה לשמו של איבר זה היא כמובן סגולית, כלומר ״אֶשֶך״, ורק את צורת הרבים יש להגות "אֲשָׁכִים", אך חלק גדול מההנאה מהבדיחה נובע דווקא מהדמיון הצלילי בין יל"ג, אצ"ג ואש"כ, מה גם שישנה תופעה לשונית רווחת ששמה "גרירה", המסבירה כיצד הגייה של מילה מסוימת משתנה בעקבות מילים אחרות שמשפיעות עליה להישמע כמותן.

אולי כאן המקום לספר לכם, קוראים נדיבים, שלגיבור סיפורנו יש מה שאנשים מסוימים מכנים "מוח ויזואלי", זאת אומרת שיש לו נטייה בלתי נשלטת כמעט לדמות מול עיניו כל מה שמספרים לו או שהוא קורא בספר. ואכן, מהרגע שציצקוביץ' שמע את האנקדוטה כבר לא יכול היה לראות את הדוקטור אהרון שמואל כצמן עצמו, ובמקומו עמד כעת על הבמה אשך שעיר עם וריד סגול בולט, לבוש במכנסיים אלגנטיים בצבע שחור ובחולצה מכופתרת בצבע תכלת ששני כפתוריה העליונים פתוחים ושרווליה מקופלים עד המרפק. אשך אמר: "את המשורר הבא אין צורך להציג, קבלו בבקשה את..." אך בדיוק ברגע זה התעטש האדם שעמד מאחורי ציצקוביץ', לא עיטוש רועם מדי אך רועם דיו בשביל לכסות על קולו של אשך בשעה שאמר את שמו של המשורר הנודע, מה שהוביל למחיאות הכפיים של הקהל ששוב זיהה היטב את המקום הראוי לבצע בו את תפקידו. המשורר הנודע תפס מיד את מקומו מאחורי המיקרופון וללא דיחוי התחיל לקרוא מתוך ספר השירה החדש והחשוב שלו.

אב הבית של התאחדות הסופרים, שהיה אחראי גם על ההגברה והוא זה שכיוון את הרמקולים לעוצמתם המקסימלית אך הנמיך את קולם מיד לאחר שבנימין ברדוגו נקש עליהם, עימעם כעת את התאורה כדי להתאים את האווירה באולם לאירוע הפואטי הנשגב שעמד להתרחש בו. וכשם שאב הבית היה נדיב עם עוצמת הרמקולים, כך היה נדיב בעמעום התאורה עד שחשיכה מוחלטת נפלה על החדר. אל הערפל שליווה את קולו הקִצבּי של המשורר הצטרפו כעת גם התנועות השקטות והמיומנות של הנוכחים בקהל ששלפו את הטלפונים החכמים שלהם והתחילו לכתוב הודעות טקסט, ללא ספק בהשראת השיר שהאזינו לו. הודעות אלו נשלחו לאנשים שונים שנמצאו באותה עת במקומות אחרים בעיר המטרופולין ת' או במקומות אחרים באולם של הבניין המפואר של התאחדות הסופרים, וגיבורנו ציצקוביץ' זכה להציץ בכמה מהן — לא מתוך כוונה להציץ, חס וחלילה, אלא שלרוע מזלו סובל גיבורנו מפזילה קלה, ולכן גם כשהוא אינו רוצה להבחין בדברים מסוימים, ולפעמים דווקא כשהוא מנסה בכל כוחו לכבד את פרטיותם של אנשים אחרים ולהימנע מלפשפש בענייניהם האינטימיים, יוצא שאין לו ברירה אלא לפשפש.

ייתכן שהקוראים הנדיבים של הסיפור רוצים לדעת מה ראה גיבורנו על צגי הטלפונים החכמים של חלק מהאורחים, אך לצערי הרב לא אוכל למסור לכם את המידע הזה, לא רק מפני שמדובר בחדירה מגונה לצנעת הפרט של אנשים מוכרים בעולם הספרות, אלא מכיוון שמדובר בחדירה מגונה לצנעת הפרט של אנשים חזקים מאוד בעולם הספרות. אנשים שגם ציצקוביץ', גם המספר (הלא הוא עבדכם הנאמן, זה שהוגה מילים בראשכם ממש ברגע זה) ואפילו הסופר הנכלולי שחתום על הספר שבו אתם קוראים כעת — שלושתנו כאחד מפחדים מהם ואולי אף נזדקק לעזרתם בעתיד. לפיכך לא נוכל לספר לכם על העורכת הבכירה של אחד ממוספי הספרות הנחשבים בעיר המטרופולין ת' שכתבה הודעה אכזרית ומשפילה לעורכת המשנה שלה. גם לא נוכל לספר לכם על סופר מפורסם, נשוי ובן חמישים ושבע, שהתכתב במרץ עם שלוש בחורות צעירות שלמדו אצלו, כל אחת בסדנת כתיבה נפרדת מתוך ארבע סדנאות כתיבה שונות שהעביר במקביל. הרי לא תרצו לדעת שלכל אחת מהן כתב הסופר המפורסם אותה הודעה בדיוק — שמעולם לא נתקל בכותבת כה מוכשרת ועוד צעירה כל כך, ושאין לו ספק כי בעזרתו היא תצליח לכתוב ולהוציא לאור את ספרה הראשון. כמו כן, כך כתב להן, שמעולם לא הרגיש רגשות כה עזים כלפי מישהי, ועם אחת מהן אף קבע להיפגש בהמשך הערב.

כעשרים דקות עברו מהרגע שהתחיל המשורר הנודע לקרוא מתוך ספרו החדש והחשוב ועד שסיים, או שאולי עברו רק עשר דקות שהרגישו כמו עשרים, לצערי כבר אין דרך לקבוע בוודאות כמה זמן עבר אך אפשר לומר בוודאות שהזמן מתנהג אחרת כשמשורר קורא בקולו משיריו. בתחילה אף אחד לא הבין שהמשורר סיים את הקריאה ולכן השתרר שקט מוחלט באולם, עד שאב הבית גירש את החושך, ושובו של האור היה האות לקהל שהגיע זמנו של מלקוש מחיאות הכפיים לערב זה, והאנשים בקהל אכן צייתו להנחיה אם כי בעיכוב־מה שכן ראשית היה עליהם להחזיר את הטלפונים החכמים לכיסיהם השונים — חלקם עשו זאת ביעילות ובזריזות ואחרים התמהמו קצת, אם בגלל שהיו מבוגרים יותר ותנועותיהם היו איטיות יותר ואם בגלל שסתם התלבטו באיזה כיס למקם מחדש את הטלפון. כתוצאה מכך גל מחיאות הכפיים האחרון היה קצת פחות הרמוני מקודמיו, מפני שאלו שהחזירו את הטלפון לכיס מוקדם יותר לא המתינו לעמיתיהם המבוגרים והמתלבטים והקדימו למחוא כפיים, ועד שהמבוגרים והמתלבטים הצטרפו אליהם, רוב המקדימים למחוא כבר הפסיקו לעשות זאת, אם מפני שהתעייפו ואם מפני שהרגישו כי מילאו את חובתם. וגם בקרב המבוגרים והמתלבטים שהצטרפו באיחור נוצר חוסר תיאום שנבע מכך שחלק מהם התחילו למחוא כפיים אך עמדו בקרבתם של מוחאי כפיים מקדימים שבדיוק הפסיקו את עבודת הכפיים שלהם והשפיעו על המאחרים להפסיק גם הם, וכך יצא שחלק מהמצטרפים באיחור מחא רק שתיים־שלוש מחיאות כף בשעה שאחרים המשיכו למחוא כפיים עוד שלוש או ארבע פעמים. נוסף על כך, כל סוגי האנשים בקהל — המקדימים, המבוגרים והמתלבטים — היו פזורים בחדר בצורה לא שווה, כך שבסיכומו של עניין גל התשואות הסופי היה בלתי מתואם הן מהבחינה הכרונולוגית והן מהבחינה הטופוגרפית, ויותר משדמה לגל, הזכיר סדרה מקוטעת של של אדוות ארעיות ומשתנות הן בעוצמתן והן באורכן.

מיד בתום הטקס הרשמי לחץ אב הבית על הכפתור הייעודי במחשב שהיה מחובר למערכת ההגברה וכתוצאה מכך החל המחשב לנגן מוזיקת ג'אז סטנדרטית באוזני הקהל שנחלק לקבוצות של כארבעה עד שבעה אנשים שתכננו מראש להיפגש באופן ספונטני בתום האירוע. השיחות שהתנהלו בקבוצות אלו היו דומות מאוד זו לזו ונעו בין רכילות קורקטית ומרומזת על אנשים מהקבוצות האחרות לבין דיונים על צורתן ותוכנן של יצירות ספרותיות חדשות שהיה מוסכם על כולם כי הן חשובות מאוד או לא חשובות כלל. בשלב זה ציצקוביץ' הביישן שלנו לא ידע מה לעשות עם עצמו והחל לשוטט ברחבי האולם. מי שהבחין די מהר במצוקה החברתית שלו היה אמנון אריאלי שנחלץ מיד לעזרתו, שילב את זרועו בזרועו של ציצקוביץ' ואמר לו, "בוא, הגיע הזמן שאנשים פה ידעו מי אתה." וכך עברו השניים מקבוצה לקבוצה ובכל אחת מהן חזר על עצמו פחות או יותר אותו התמרון: אריאלי המיומן היה מתקרב לחברי הקבוצה שבדרך כלל עמדו במעגל, ובתנועת־מרפק זריזה, שהיתה מעודנת עד מאוד ועם זאת נחושה, מפלס לעצמו פתח ומצטרף למעגל, ולאחר מכן, בתנועה טקטית של הכתף דוחק במי שעומד לימינו ומושך את ציצקוביץ' פנימה. אריאלי וציצקוביץ' הקשיבו בנימוס לשיחה האינטליגנטית שהתנהלה בכל אחד מן המעגלים, וברגע המתאים אריאלי היה מכחכח בגרון בקול ואומר, "רבותיי, תרשו לי להכיר לכם חבר קרוב ויקר שלי, פנחס ציצקוביץ'." בשלב זה חברי הקבוצה — שהורכבה על פי רוב מתמהיל של שניים־שלושה סופרים, שניים־שלושה משוררים ומוציא לאור אחד — היו מסתכלים כולם בציצקוביץ' ולא אומרים כלום; הסופרים והסופרות היו מסתכלים בו במבט קפוא כאילו הם משחקים מולו פוקר ומנסים לנחש את היד שלו, ואילו המשוררים והמשוררות היו מסתכלים בו בחיוך מנומס וחלקם אף מהנהנים אליו, אך מבטם של המוציאים לאור היה הקפדן ביותר — אלו הסתכלו בו במבט האופייני לאנשים העוסקים במקצועם, מבט רנטגן שסרק את ציצקוביץ' לאורכו ולרוחבו ומבעד לבגדיו. לאחר סבב המבטים הראשוני אריאלי בדרך כלל היה אומר, "לשמחתנו הרבה, פיני חזר ארצה לאחר שנים הרבה בהן עשה חיל בעולם, וכעת הוא הבעלים הגאה של הוצאה לאור חדשה," ואמירה זו היתה משנה לגמרי את סוג המבטים להם זכה ציצקוביץ'. כעת הסופרים והסופרות היו מסתכלים עליו במבט שבאמצעותו ניסו לתווך את תחושות החיבה והכבוד שרחשו לו מהרגע הראשון שראו אותו, ואילו המשוררים והמשוררות חייכו אליו מאוזנם הימנית ועד השמאלית, ומשוררת אחת או שתיים, כך היה נדמה לו, אף אותתו לציצקוביץ' בגבותיהן כי ישמחו להכיר אותו באופן אישי יותר; ורק מבט הרנטגן של המו"לים לא התרכך אלא החמיר והפך כעת לקרן לייזר שצרבה את בשרו של ציצקוביץ' וגרמה לו לנמלולים ועקצוצים בעיקר סביב פטמותיו.

בתום סבב ההתוודעות וההתערבבות הנזכר לעיל, שנערך בצורה גאומטרית מעגלית, ציצקוביץ' כבר הרגיש הרבה יותר בנוח עם עצמו, אפשר לומר אפילו שהרגיש בבית. הוא נעשה נינוח ונעים יותר, וכאשר הוא ואריאלי חגו בחדר בפעם השנייה כבר הנהן מיוזמתו לחלק מחברי הקבוצות, החליף מבטים רבי־משמעות עם שתיים־שלוש משוררות, ונמנע מקשר עין ישיר עם עמיתיו המו"לים, שבתורם נמנעו כעת גם הם מקשר עין עימו, דבר שבא לרמז על כך שמצד אחד הם רואים בו שווה להם ומצד שני הם מתייחסים אליו כאל יריב מקצועי. הימנעות זו היתה עניין של אמנות עדינה, מכיוון שמצד אחד המו"לים לא רצו להביט אחד בעיני השני ומצד שני לא רצו לעשות זאת באופן מעליב, ולפיכך, בכל פעם שציצקוביץ' או כל מו"ל אחר נכנסו לטווח הראייה של אחד הקולגות שלהם, מבטם של השניים היה נוטה ימינה ולמעלה בזווית אלכסונית כאילו הם מסתכלים על מחוג השעה אחת בשעון אנלוגי גדול שממוקם קצת מעל לראשו של זולתם.

כשסיימו אריאלי וציצקוביץ' להקיף את החדר בפעם השנייה הם נעצרו כדי לנהל שיחה פרטית משלהם אך די מהר נוצרה סביבם קבוצה קטנה ואינטימית שאיש מהנוכחים באירוע הנחשב לא העז להפריע לה בשיחתה הנעימה. קבוצה זו הורכבה מבנימין ברדוגו, שכאמור גם הוא, כמו אריאלי, חבר בוועד המנהל של "ספרות לשם ספרות", ומגלעד גורביץ', הצלע השלישית והאחרונה במשולש הניהולי של הארגון בעל השם האידיאולוגי המחייב. גם גורביץ', בדיוק כמו אריאלי וברדוגו, הפך להיות אחד מחבריו הקרובים ואנשי סודו של ציצקוביץ', והדבר אירע לשלושת חברי הוועד המנהל גם יחד בעת ובעונה אחת, חמישה ימים בדיוק לפני אירוע ההשקה. ועל היום הגורלי שבו נרקמה החברות האמיצה בין ארבעת הגברים הללו, שהובילה בין היתר להחלטתו של ציצקוביץ' לייסד הוצאה לאור משלו, נלמד בפרק הבא.