ויהי בימי קורונה

יום ראשון 15.3.2020 למניינם
יום ראשון לסגר מרצון

קמתי, השתנתי, צחצחתי שיניים, כווצ'צ'תי את השפוף של המשחה עד תום. חייב לקפוץ לסופר לקנות חדשה, יעלה כמה שיעלה...

בדרך לסופר החלטתי להתאבד ודיוושתי עם האופניים לסניף הדואר ברחוב הראשי. בעצם לא ממש דיוושתי אלא לחצתי על הכפתור של המנוע החשמלי... עפ"י הפתק שהונח בתיבת הדואר מרשות הדואר, מדובר במשלוח מסין של מחשבון קטן שאני ממתין לו בציפיה דרוכה כבר חודשיים.

אחרי שעה וחצי של עמידה בתור שהגיע עד לכביש, (שני מטר הפרדה בין אדם לאדם אמרו, נכון?), פתחתי בהתרגשות את הקרטון הקטן. במקום מחשבון אני מגלה מכשיר מפלסטיק ליצירת עוגיות... מי בכלל הזמין את החרא הזה?

בדרך חזרה כמעט דרסתי עם האופניים חתול שקפץ לכביש, לא שמע על הקורונה? ועוד שחור...

בתור לסופר "אושר עד"' שהאושר רחוק ממנו מזרח ומערב בימים אלה, אישה אחת גערה בי על שאני מתקרב אליה יותר מדי. הסתובבתי כדי להתרחק ותוך כדי העפתי לה מהיד חבילת מצות שנפלה עם השפיץ על הבוהן של הגברת עם הפריזורה הפולנית שעמדה לידה... את ה"שְוָורְצֶע חַיֶיע!" שמעו בכל הסניף.

הבהרתי לפריזורה בנימוס שאמנם אבי ממוצא ספרדי ירושלמי גאה, אבל אמי בכלל מתפוצת לְבוֹב, בואך גליציה. מה שלא הפריע לגברת עם מגדל הספריי לשחרר לעברי קללה זריזה: "זַאל מַאן דייעך האנגען מִיט דֶער לוֹקשֶן פוּן דיינע יוֹאךְ", ובתרגום חופשי: הלוואי שיתלו אותך על החבל כביסה עם האטריות של המרק!

בבית ניתחתי את המקרר בשביל להירגע מהפולניה, שני קרטיבים רמזור ועוד דני שוקולד עם קצפת למעלה. די הרגיע.

תם היום הראשון לסגר מרצון. נראה מה יהיה מחר...

יום שני 16.3.2020 למניינם
יום שני לסגר מרצון

ואללה לכו תאמינו שעין הרע תיתן לי בּוֹמבָּה כזאת...

אז ככה, אתמול כמו שאני מפרסם ככה לתומי את הפוסט בעניין כיווצ'וּץ' שפופרת משחת השיניים, שולחת אלי מכרה ותיקה אזהרה בזו הלשון:

"אסור, אסור בתכלית האיסור לכווצ'ץ' שפופרת משחת שיניים! עושה מזל רע!" ועוד מוסיפה לי שלושה ליצנים כאלה ממשפחת האימוג'י...

אני בחיים שלי, אבל בחיים שלי לא מחזיק מעין הרע, לא אומר "בן פורת יוסף". לא שם חוט אדום על היד, לא יורק כשעובר חתול שחור. אפילו שאתמול כמעט דרסתי אחד שקפץ לי בין הגלגלים של האופניים. כלום.

אבל מה, לך תדע עם הקורונה הזאת מה עוד מחכה לנו...

אז הבוקר, כמו שקמתי, השתנתי וכל הקומפלט, אני שולח את היד לשפוֹף החדשה של משחת השיניים, וישר נזכר מה שאמרה לי ההיא...

טס לפח הזבל, מחטט בו ומחטט ושולף משם את השפופרת המכווצ'צ'ת. מביא אותה ככה על השיש, מוציא מהמגירה פטיש בנאים, פותח את הכיווצ'וצ'ים ומביא לה בּוֹמבּוֹת עם הפטיש. אם ישר אז ישר עד הסוף!

על הבומבה הרביעית, תוך שאני מקשיב בגל"ץ לכספית ויִנוֹן, אלה שרבים כל בוקר כמו ילדים, יורד לי הפטיש דוּך על האצבע...

מכירים את קפיצות הקרב האלה שאתה מרביץ אחרי אירוע טראומטי שכזה? כאילו שאם אתה מקפץ באוויר יעבור לך הכאב... כינים! פוקח עין אחת במאמץ, מציץ על האצבע ונהיה לי שחור בעיניים, יותר נכון כחול כהה...

הרוֹקחת בבית המרקחת עם הקול הציפציף והגוּלגוּל השחור על הראש, מעיפה מבט על האצבע שמתחילה להשחיר ועוד שנייה נופלת, מסיטה מעט למטה את מסיכת האב"כ שלה ופולטת אלי בנבזות:

"מעניין איפה תקעת את האצבע..." מסיימת ותוך כדי מסתכלת על הגבר הגבוה שעומד מאחורי, וגם שולחת לו קריצה רב משמעית.

כמו שאתם רואים אותי, אני יש לי הרבה כבוד לרוקחות, ובעיקר אלה מהמגזר, בייחוד עכשיו אחרי הבחירות וחמישה־עשר המנדטים של "המשותפת", יעני הג'מעה של טיבּי ושו'ת. לוקח קצת אוויר בשביל להירגע ועונה לה ככה בנימוס מקסימלי:

"גברת רוקחת, הבנתי, תני לי בבקשה אצבעון לאצבע."

"למה שלא תיקח קופסא של חמישה, השישי בחינם?" כך העקרוּטָה. "שיהיה לך לכל השבוע. לך תדע... בידוד וכל השיעמום הזה..." מסיימת את המונולוג וגם קורצת בעין השנייה לזְבּוּן שמאחורי הגב שלי...

תוך שאני מכניס לארנק את הכרטיס אשראי שגיהצה זאתי, אני פולט לעברה, "את רואה טירה? כמה טוב שאת תומכת מבחוץ. אני אמשיך לתמוך מבפנים... עם האצבע!"

יום שלישי 17.3.2020 למניינם
יום שלישי לסגר מרצון

יש ימים ואתה חייב לעשות חשבון נפש עם עצמך ולחשב מסלול מחדש.

למשל הבוקר, על הסוּבּוּח, זה חילחל בי ביתר שאת.

כמו שאני קם, מתרחץ וכל הקומפלט, נכנסת לי לאמבטיה קימי, הפינצ'רית המעורבת שלי עם הרצועה האדומה בתוך פיה, מסמנת לי שאתחיל להזדרז כי היום קצר.

קימי הזאת היא לא סתם כלבה. היא שורדת אמיתית. הגיחה לעברי לפני כעשר שנים מתוך שדה חמניות, אי שם ליד כפר כמא שבעמק יזרעאל. (מכאן שמה קימי), כולה בגודל אגרוף של ילד בן חמש ונראית מקסימום בת שבועיים וקצת. מדלגת על השביל החם, נצמדת לרגלי, לשונה משתרבבת מצמא ועיניה מלאות תחינה.

בטוח שאיזה בנזונה מנייאק לקח את כל השֶגֶר שהמליטה הכלבה שלו וזרק אותו אי שם בתוך שדה החמניות. שימותו.

ממש לא הבנתי איך הקטנה הזאת שרדה והצליחה לצאת מהשדה הענק...

מאותו רגע מכונן נקשרו דרכנו, ומכלבת חמניות שורדת וקטנטונת, היא הפכה להרצליינית מפונפנת שלעיתים נדירות דורכות כפות רגליה העדינות על הרצפה הקרה וגם זה רק לצורך דילוג מספה לספה...

מפונקת מפונקת, אבל שורדת אמיתית. ושום מגיפה, קורונה או חולירע לא יזיזו אותה מתוכניותיה. טיול זה טיול, ואם אפשר רצוי כמה שיותר מוקדם ותמיד במסלול קבוע לאורך הרחוב הראשי. הזדמנות נפלאה עבורה להביא נשיכות קטנות ברגלי העוברים ושבים...

יוצאים מהבית, היא כרגיל צמודה לרגליי, לא רצועה ולא בָּטִיח.

כמו שאנחנו מתקרבים לצומת הקטן ליד הבית, אני מסמן לה בניד ראש שהפעם מחשבים מסלול מחדש. קורונה זאת קורונה ולפי ההנחיות ששידר לנו אמש בקול מעט היסטרי הקיסר הסגול ירום הודו, עלינו להתרחק מיידית מכל מיני אנשים, נשים וטף וכיוצא באלה יצורים. אי לכך אני פונה אוטומטית ימינה לכיוון השדה שפורח כולו באביב מתפרץ, ממש תאווה לעיניים. שווה פי אלף משֹדרת החנויות בעיר.

אבל זאתי... דשא, פרפרים וחרציות לא עושים עליה רושם. היא צריכה רגליים לנשוך... וכך אני מוצא את עצמי צועד קוממיות בשדה ואילו הגברת ממשיכה ישר כאילו אין מחר...

"קימי! קימי!" כלום, גורנישט... מסובבת את הראש לעברי, חורצת לשון וממשיכה לכיוון העיר.

"קימי, שוקולד!" כלום... בדרך כלל הטריק הזה עובד.

"קימי חתול!" אני מכווץ את שפתיי ומוציא את הפִּיס־פִּיס הידוע ותוך שנייה היא מסתובבת בבהלה, רצה לעברי וקופצת היישר לזרועותיי כולה רועדת. תאמינו לי אחלה טריק...

איך זה נגמר הטיול בשדה? די חרא.

חרגול שובב שקפץ מולה פתאום מתוך העשב, הטיס אותה בבהלה אל תוך שדה החרציות והסביונים ומשם חזרה בריצה כולה מייללת ורועדת. היא פשוט לא רגילה לאגלי הטל שנחו על העשביה מסביב. המגע שלהם עושה לה צמרמורת...

לקראת סיום המסלול חיכה לה בקצה השדה גוֹנְזוֹ, הבולדוג של השכנים שמזמן לא הוריד ביס לפינצ'ר מזדמן...

מחר חוזרים לרחוב סוקולוב, קורונה ונשיכות ברגליים. יעלה כמה שיעלה...