חברות 3 - הביתה

פרק 1

לא אכפת לו מהגשם. הקפוצ'ון הדק רטוב, הכובע בקושי מכסה את השיער שלו. אין לו מושג למה לא לקח מעיל, לא היה ממש זמן. הכול קרה כל כך מהר. אימא שלו בטח הייתה אומרת שהוא יחטוף דלקת ריאות, אבל בינתיים היא זאת ששוכבת בבית חולים. מה שוות כל השכבות שהיא לובשת אם היא לא מפסיקה לעשן. יום אחד גם להשתעל לא יהיה לה כוח.

הרסתי הכול, חשב נועם והביט בנייד שלו. ג'רי ראתה את ההודעות שלו ולא ענתה. לא שאפשר להאשים אותה. גם הוא לא היה מאמין לו. כמו טמבל עמד מחוץ לבית החולים וצילם את עצמו. סלפי בית חולים.

הוא הביט בעוברים ושבים. אישה קשישה על כיסא גלגלים, ראשה שמוט, מישהו שנראה כמו הבן שלה מסיע אותה באיטיות, מפהק ומנסה ליישר את הגב. נועם היה מתחלף איתו בשמחה — הוא היה מוכן להסיע את אימא שלו עד קצה העולם, רק שלא ייאלץ לראות אותה שוכבת במסדרון של בית החולים ולענות לשיחות מאבא, שמתקשר כל כמה דקות לשאול מה חדש. נועם מתעצבן כי אין חדש בבית חולים, ומתאפק לא להגיד לו שאם הוא כל כך רוצה לדעת, שיבוא לכאן בעצמו. שיקום מהספה וילך.

אבל אבא שלו לא הולך, בבית החולים שום דבר לא זז וג'רי עזבה אותו.

הוא היה צריך להתקשר אליה. הרי זו לא הפעם הראשונה שקשה לאימא שלו לנשום, הוא ידע מה מחכה לו: נסיעה במונית לבית חולים, המתנה ארוכה במיון, לפעמים משחררים הביתה, לפעמים היא נשארת ללילה. היה לו די זמן להודיע לג'רי. אבל שלשום, בעודו מסתכל בארון הבגדים שלו ומתלבט מה ללבוש לפגישה שלהם, אימא שלו אמרה שהפעם המצב ממש חמור. בהתחלה הוא התעלם וקיווה שהיא תלך לנוח, אבל היא שוב דפקה על הדלת ואבא שלו צעק שאימא שלו נחנקת. נועם יצא במהירות מהחדר ואימא שלו לא הפסיקה להשתעל. הוא הציע שתשתה מים ותעשה אינהלציה, אבל היא אמרה שזה לא עזר ושיזמין מונית. פניה היו אדומות ממאמץ לשאוף טיפת אוויר, וידיה הרועדות תפסו בשולחן המטבח. אימו, שפעם הייתה גבוהה ממנו ורחבה, התכווצה עם השנים, כאילו החיים נשאבו ממנה. הוא הניח את ידיו על כתפיה והבטיח שיהיה בסדר, אבל היא ניערה אותן מעליה וביקשה שיזמין מונית.

אז הוא שכח להתקשר לג'רי.

לנערה שבזכותה הוא הרגיש חי.

נועם שוב הביט בתמונה שלה בוואטסאפ. הנערה שבזכותה הוא קם עם חיוך בבוקר. לאחר הפגישה הראשונה ביניהם, הוא רצה לצעוק. לספר שפגש מישהי שמבינה אותו בלי מילים, שכשהיא מנסה לסדר את התלתלים המבולגנים שלה הוא רוצה להגיד שלא צריך, שהיא יפה כל כך. אבל בסוף הוא לא צעק ואפילו לא סיפר עליה לחבר היחיד שיש לו, גיל. אולי הרגיש שתכף זה ייגמר.

האחות קראה לו ואמרה שתכף משחררים את אימא שלו. ואז שאלה איפה אבא שלו והוא ענה שבבית.

"יש לך אחים, אחיות?"

"הם רחוקים," הפטיר ביובש. מייד הגיע המבט המרחם המוכר ואחריו מטר של שאלות: מי עוזר לו ומה עם דודים ודודות ו... אימא שלו קטעה את האחות ובקול צרוד אמרה שהיא בסדר רוב הזמן ושתעזוב את הילד ושוב השתעלה. האחות התקרבה אליו ולחשה שאם הוא צריך עזרה, הוא יכול לפנות לרווחה, והוא ענה בקול הכי חזק ויציב שהצליח להוציא מפיו שהכול בסדר וניסה לחייך.

פרק 2

ג'רי דחפה את הספרים לתוך ארון הבגדים שלה, בין הבלגן של המעילים לבגדי הים. היא סגרה ופתחה את הדלת כמה פעמים כדי לוודא שלא רואים אותם. מעולה, היא חשבה, והוציאה לעצמה פיג'מה. אחד הספרים נפל על הרגל שלה. היא קיללה אותו ואת נועם, וחזרה למיטה שלה כדי להמשיך את הניקיון של נועם. היא פתחה את הנייד שלה והביטה בתמונות שצילמו בפגישה שלהם, היא עברה להתכתבויות ביניהם בוואטסאפ ונשכה את שפתיה. אל תקראי, היא אמרה לעצמה, פשוט תמחקי אותן. הוא לא קיים ואין משמעות למילים שלו. היא החלה לגלול עד להתכתבות הראשונה ולא הפסיקה להביט בה. כמה תמימה הייתה אז, כמה נרגשת. כמה טיפשה. היא מחקה אותה ואת הבאה אחריה. כשהגיעה לשלישית, הוא צלצל. על הצג הופיע נועם. מרוב הפתעה ובהלה היא זרקה את הטלפון למיטה ורצה מהחדר.

כשהצלצולים פסקו היא חזרה.

ג'רי התיישבה על המיטה והניחה את ידיה על ראשה. מה הוא רוצה עכשיו? לספר לה עוד שקרים? היא לא באמת האמינה שהוא היה בבית חולים. אולי פעם, אבל לא ביום שקבעו להיפגש. איך היא, שכל כך חשדנית ומתרחקת מאנשים, שסומכת רק על תום, איך דווקא היא נתנה לו את הלב שלה, ככה בלי לחשוב, בלי לעצור לרגע ולשאול. הרי היו סימני אזהרה לאורך כל הקשר הקצר שלהם. הוא נעלם, הנייד שלו תמיד נתקע, היא לא יודעת אם הסיפורים על אימא שלו נכונים. אולי בכלל גם הם שקר ויש לו חברה, שבטוחה שהוא חושב עליה ומחכה גם היא לפגישה הבאה. אולי הוא אוהב לעבוד על בנות, משתמש בסיפורים העצובים שלו כדי למשוך אותן.

היא קמה מהמיטה ונתקפה בחילה. היא לא זכרה מתי אכלה בפעם האחרונה או שתתה. היא לא יכולה להמשיך לשכב במיטה ולכעוס. התחשק לה לצעוק עליו, להביך אותו בכל קבוצות הספרים שהוא נמצא בהן. כן, אולי אם תנקום בו על מה שעשה לה, משהו בה יירגע.

'אתם בטח מכירים אותו בכינוי שלו 13 noam_harel,' החלה ג'רי כותבת, 'אבל תדעו לכם שהוא לא מי שאתם חושבים...' לא. היא מחקה. 'אבל תדעו לכם שהוא שקרן. הוא רימה אותי, ואני בטוחה שאני לא היחידה...' ג'רי נאנחה, ואולי היא כן היחידה שהוא עבד עליה, וכל החברים בקבוצת 'ההולכים' יצחקו עליה? היא כרסמה חצי עיפרון. למה היא לא מצליחה לנסח שני משפטים? ממה היא באמת מפחדת, מהתגובות שלהם או מכך שתחשוף שעבדו עליה? ואולי בעצם העצה של תום היא הכי טובה? אולי עדיף פשוט למחוק אותו מהזיכרון וזהו?

ג'רי קמה מהכיסא והביטה על המחשב, תום צודקת, היא תמשיך בחייה. מחר היא תחזור לבית הספר, תנמנם בשיעורים, תימרח על הדשא בהפסקה ובטח תבריז לקראת סוף היום ותלך הביתה. אולי אפילו תקנה לה גלידה בדרך. שגרה, היא חשבה, היא צריכה שגרה. בלי דרמות.