בעקבות הירח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעקבות הירח

בעקבות הירח

4 כוכבים (93 דירוגים)

תקציר

ענת ושאוליק נפגשו והתאהבו בהיותם חיילים בשירות סדיר. אך אהבות לא תמיד מתרחשות בחלל ריק, וגם אהבתם של ענת ושאוליק צריכה להתמודד עם רוחות מהעבר. "בעקבות הירח" הינה נובלה ישראלית, השאובה מתוך ההוויה הישראלית המורכבת והמגוונת, ונוגעת בנשים מאוכזבות אהבה, ובגברים הנסחפים בתשוקתם, במציאות שבה כולם מחפשים אושר ויציבות על קרקע הפכפכה, שאין לדעת מתי תהפוך ממוצקה לטובענית.   

פרק ראשון

ב ע ק ב ו ת   ה י ר ח

 

 

 

   ענת עזרא סיימה עוד יום עבודה ארוך והזדקפה למתוח את גווה. דרך קיר הזכוכית הממורקת של משרדה היא ראתה את יעקב הירש, הגזרן הראשי של המפעל, מרחף סביב שולחן עבודתו עם מספריו החשמליים, מנווט אותם בריכוז ויד בוטחת, והעלתה חיוך קל על שפתיה בשל השילוב ההרמוני שבין האיש למלאכתו. ענת חיבבה את היהודי ההונגרי הקטן, שעיניו הנבונות הצניעו את מבטן, חוששות לשרוט מישהו או משהו, ויחד עם זאת היה איש דעתן שאהב להשמיע את קולו בעניינים שברומו של עולם, רק שלצערו לא היה לו עם מי לעשות את זה הרבה במפעל הקטן, שרוב עובדיו היו תופרות קשות יום, שבהפסקת האוכל של הצהריים העדיפו לדבר על הצרות שלהן ולא על צרותיו של העולם הגדול. באופן חריג התירה ענת להירש לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות ולצבור שעות נוספות. הוא ביקש זאת ממנה עקב חובותיו הכספיים, והיא נענתה לו בשל חיוניותו למפעל. בשעות המאוחרות האלה שבהן רק שניהם היו במפעל, הייתה ענת מציעה לו כוס קפה בכל פעם שהכינה לעצמה כוס קפה, והירש היה מודה לה בקידת ראש עוד לפני שקיבל או דחה את הצעתה, מתמוגג מהכבוד שמעניקה לו הבוסית החיננית שלו. מעולם לפניה לא היה לו בוס או בוסית שהציעו לו כוס קפה. לפעמים הייתה מתפתחת ביניהם שיחה קצרה בשעות הללו, ומהשיחות האלה למדה ענת שבהונגריה הייתה להירש אהובה שהסתירה אותו מהנאצים בימי המלחמה. אחרי המלחמה הם היגרו לארצות הברית, נישאו, הולידו שני ילדים, וכעבור עשרים ושלוש שנים מיצו את אהבתם ונפרדו ללא טינה, רק שבעים זה מזה. לאחר גירושיו דשדש הירש בין מספר נשים, אך דבר לא יצא מזה והוא החליט לעלות לארץ אבותיו ההיסטורית, רעיון שהיה עולה בדעתו מעת לעת לאורך השנים. הוא הגיע לישראל ולא אהב בה דבר. לא את השמש הלוהטת, לא את החיפזון שדוחף ונדחף בכל מקום, לא את ההמתנות הארוכות במשרדי הממשלה שנזקק להם, לא את קוצר הרוח של הפקידוּת שאמורה לשרת את אזרחיה, ויותר מכל הוא סלד מהחיוך המסוים הזה שהיה מעלה על פניהם של הבריות בלי להבין מדוע. "אם יש פה מישהו מצחיק זה לא אני, אך לך תסביר את זה לקוף", היה חושב לעצמו בכעס בכל פעם שראה את החיוך המרגיז הזה מול עיניו. אך הבעיה הגדולה שלו הייתה, שלא מצא עבודה במקצועו שתניח את דעתו, ואחרי שנה בישראל החליט ברוב ייאושו לשוב לארצות הברית. רגע לפני שהתעופף מפה, הסב אחד משכניו את תשומת לבו למודעה קטנה שהתפרסמה באחד העיתונים שלא ידע לקרוא, והוא עשה ניסיון נוסף למצוא כאן עבודה שתהלום את ניסיונו וכישוריו. גברת פריד, בעלת המפעל, התעלמה מגילו המתקדם, התרשמה מהגרמנית שלו ומעברו המקצועי, וקיבלה אותו לעבודה. למן אותו רגע התהפכו חייו של הירש בארץ הקודש, ועם זאת הוא גם מצא אהבה חדשה, אִתה רכש דירה קטנה עם משכנתה גדולה בקריית אונו. עכשיו הוא אומר בנימה מבודחת שגם הוא נהנה מהאושר הישראלי, שחציו נובע מתחושת הביתיות שיהודי יכול לחוש רק בישראל, וחציו מהתקווה הלא רציונלית שגם פה יהיה פעם טוב. את שיחותיו עם ענת הוא מנצל כדי לשלוף את הגיגיו הפילוסופיים, ולדעתו אין צורך בהרבה כדי להיות מרוצה מהחיים. מי שזקוק להרבה כדי להיות מרוצה מהחיים, תמיד יחסר לו משהו ואף פעם הוא לא יהיה מרוצה. ענת לגמרי מסכימה אתו בעניין הזה, אך הוא אוהב לחזור על זה והיא מקשיבה לו ברוח טובה. עוד אמירה שהירש בעל חוש ההומור אוהב לחזור עליה היא, שבישראל אין תרבות משום סוג, אך חוסר תרבות יש בה מכל הסוגים, ולזה הוא מוסיף עם צחוק ישראלי שכבר הספיק לפתח, שעכשיו זה מצחיק אותו, אך בימיו הראשונים בארץ זה כמעט הרג אותו. לפעמים הוא מתקשה לשלוט בצורך שלו להחמיא לענת ואומר לה, "ענת, כשכל האנשים בעולם יהיו כמוך, העולם יהיה מקום שתענוג לחיות בו". ענת צוחקת ואומרת לו שהיא מקווה שלעולם הוא לא ישנה את דעתו עליה.

   מיעקב הירש נדד מבטה של ענת אל חללו הריק של המפעל. ארבעים מכונות התפירה שטִרטרו בו בשעות העבודה היו דוממות עתה, ולענת היה נדמה שגם נכלמות במקצת עקב השתיקה שנגזרת עליהן כל יום בארבע אחר הצהריים. רק מי שהכיר את הרעש של שעות העבודה, היה יכול לחוש בשקט העמוק שעמד בין הכתלים אחריהן. השעון הראה שש ורבע והיא נזפה בעצמה, אספה את תיקה, נעלה את משרדה ונפרדה מהירש. הגזרן המרוכז במלאכתו דומם את מספריו החשמליים כששמע את נקישותיה על קיר הזכוכית של חדר עבודתו, וכשראה את ידה מנפנפת לו לשלום, קד לה קידת פרידה מלכותית.

   ענת יצאה מהמפעל ופנתה לעבר חדר המדרגות. לא תמיד השתמשה במעלית הישנה, הן משום שרצתה לחלץ את עצמותיה, והן משום שלא אהבה את גניחות הזִקנה שלה, שהִדהדו בכל הבניין הישן שנוקות וחלולות כנאקות גסיסה של לוויתן זקן, ובשעות המאוחרות והשקטות הללו נשמעו עוד פחות נעימות מאשר בשעות העבודה הרגילות. בסך הכול ארבע קומות, עניין של מה בכך עבור אשה צעירה. ממש כשיצאה מפתח הבניין, נתקלה רגלה במרצפת בולטת ורק במזל הצליחה לייצב את גופה לפני שתשתטח על המדרכה. רחוקה ממיסטיקה ואמונות תפלות, לא יחסה משמעות נבואית למעידה המקרית, והמשיכה לצעוד לעבר מכוניתה החונה במגרש החנייה של הסינרמה. רגע לפני שחצתה את רחוב גיבורי ישראל, ששינה את שמו ועתה מתכבד בו רק גיבור אחד, יגאל אלון, ראתה לתדהמתה את בעלה לשעבר יושב במסעדה קטנה, שהייתה יותר מזנון כריכים ותחנה למילוי טפסים של הגרלת הלוטו מאשר מסעדה. היא נעמדה במקומה ולחלקיק שנייה חשבה שאולי דמיונה מתעתע בה, אך דמיונה לא תעתע בה והיא ידעה זאת גם בחלקיק השנייה שהטילה ספק במראה עיניה. הוא ישב ליד אחד השולחנות שעל המדרכה בראש שמוט מעל בקבוק קולה ריק ונראה שקוע במחשבות מכבידות. גם את מעיל העור שקנתה לו כמתנת יום הולדת כשעוד היה סטודנט היא לא התקשתה לזהות, על אף שכבר היה מהוה משימוש ומתוח על כתפיו בשל הקילוגרמים שהוסיף למשקלו בחמש השנים שלא ראתה אותו. היא התקרבה אליו בצעד אטי ואמרה, "שאוליק?".

   "ענת", קרא שאוליק מופתע, נפלט מתוך מחשבותיו ונעמד על רגליו.

   "אתה מחכה לי?", הניחה יותר מששאלה.

   "כן", הודה נבוך.

   "יכולת להתקשר אלי".

   "כן, הייתי צריך להתקשר אלייך... והאמת שגם אתמול חיכיתי לך כאן, אבל כשראיתי אותך עוברת התייבשתי על הכיסא ואת לא הבחנת בי", גילה לה.

   "למה התייבשת על הכיסא?", התקשתה להבין והתיישבה ישיבה ארעית על קצה הכיסא שמולו. "שב", הורתה לו משום שנשאר לעמוד, בוהה בה באותה יראת כבוד שתמיד רחש לה, גם כשלא כיבד אותה באמת.

   שאוליק חזר לשבת ושאל בהיסוס, "אפילו לא נלחץ ידיים?".

   ענת הושיטה לו את ידה, ממהרת לחלץ אותה מלפיתתו הרפה, שהתאמצה לשדר לה את מצוקתו ולתאם רגשות. אותו שאוליק, חשבה לעצמה, ושאלה, "מתי חזרת?".

   "שלשום בלילה בלי להודיע לאף אחד, גם לא לאמא שלי".

   "יש סיבה לחשאיות?".

   "לא, לא, אין סיבה".

   ענת סקרה את מעילו בתהייה קלה ואמרה, "אתה עדיין לובש את המעיל הזה?".

   "כן, אני אוהב אותו".

   ענת הנהנה קלות ושאלה, "מה זה המשקל העודף הזה?".

   "פחמימות ארורות", התנצל שאוליק נבוך, נהנה לספוג ממנה נזיפה, ומיד התייחס לדמי המזונות שלא שילם לה. "ענת, אני יודע שאני חייב לך הרבה כסף ואני מתבייש שהגעתי למצב הזה, אבל אני אמצא עבודה ואשלם לך כל גרוש שמגיע לך".

   "אומרים אגורה עכשיו", העירה לו שוות נפש.

   "כן, אני יודע. אני צריך להתרגל לזה".

   "אז חזרת על מנת להישאר, אני מבינה?".

   "כן, בהחלט. חזרתי על מנת להישאר".

   ענת שמה לב שמשהו מהמבטא הרוסי חזר לבצבץ פה ושם בעברית שלו. בעבר הוא נלחם מלחמת חורמה במבטא שלו, מתאווה להישמע כאחד הצברים. יתכן שחמש השנים באמריקה שחררו אותו מהצורך הזה, ואולי זה היה מצב רוחו הירוד שהסיח את דעתו. בראשית היכרותם הוא נהג לטעון נגדה שהיא דוחה את חיזוריו משום שהוא עולה חדש עם מבטא זר, והיא הייתה דוחה זאת כאיוולת מוחלטת. באחת משיחותיהם בעניין זה, נושא שהוא היה חוזר ומעלה, אמרה לו ענת שהמבטא הרוסי מרפד את העברית בשומן מיותר, והוא טען כנגדה שהשומן הזה הוא נופך טבעי שמצטבר בכל שפה מדוברת וחסר עדיין בעברית הצברית החדשה והשדופה, והוא בטוח שגם העברית הקדומה הייתה שפה עם יותר אופי והטעמה. ענת צחקה מהדרך שבה התגונן, אך גם חשבה שיש היגיון בדבריו. בשיחות האלה הוא היה תמיד רציני, ואילו היא משועשעת.

   "אני מבינה שאתה רוצה לפגוש את הילדים", אמרה ענת כדי לקדם את השיחה ושאוליק הנהן נרגש. "מתי אתה רוצה לפגוש אותם?", שאלה, וכשהוא החל למלמל, הוסיפה, "מחר בערב בשעה שש מתאים לך?". מלמוליו היו תמיד הזמנה להחלטותיה.

   "כן, בהחלט. איפה אני אוכל לפגוש אותם?".

   "בבית שלהם", השיבה לו, כאילו שזה היה מובן מאליו.

   "אוקי", אמר שאוליק מרוצה ביותר, משום שעבורו זה לא היה מובן מאליו, ושיכך את יבבת המצוקה שצפרה מתוך עיניו, יודע שיותר מדי ממנה רק ירגיז אותה.

   "אם כך, סיכמנו. מחר בשש בערב אצלי בבית", אמרה ענת וקמה על רגליה.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
93 דירוגים
34 דירוגים
33 דירוגים
18 דירוגים
5 דירוגים
3 דירוגים
29/4/2024

תענוג, זורם, עמוק-קליל, מתוק

1
1/6/2023

מרתק. דיאלוגים שנונים בין הדמויות. כתיבה מהנה.

1
31/3/2025

ספר מקסים

27/1/2025

מרגש מותח

4/10/2024

ספר מעניין כתוב ניפלא

17/8/2024

התבאסתי שנגמר. ספר מצוין, הדמויות מתוארות מעולה והמעבר בין דמות אחת לשנייה אמין. ספר נפלא

13/7/2024

נהניתי מאוד וקראתי בנשימה עצורה

3/7/2024

ספר מקסים ומתוק, נהניתי מאוד, קצת להתנתק מהמציאות ולחזור 50 שנה אחורה. כתוב בצורה כיפית מאוד.

10/3/2024

אהבתי. אמיתי....

27/12/2023

מעולה.

16/12/2023

כתוב היטב אהבתי

4/9/2023

כתיבה יפה, מושך את הרורא להמשיך בקריאה

22/8/2023

ספר נחמד מאוד...משקף חיים...יכול להיות של אישה בדלת ממול...

16/7/2023

נחמד

3/7/2023

ספר קולח. כתוב טוב

1/7/2023

נהנתי לקרוא !

22/5/2023

ספר מעניין ,אהבתי את הדמויות ,קל להזדהות גם חלק מהדמויות

14/4/2023

ספר מעולה …. קשה להפסיק לקרוא .. רומן של ישראל של פעם

1/4/2023

סגנון כתיבה מעניין...

26/2/2023

הסוף היה קצת מהיר מדי , אבל הסיפור היה מרגש , אהבתי

23/1/2023

לאב

16/12/2022

אהבתי מאוד, מומלץ.

29/11/2022

ספר מרתק שמכיל המון חוכמת חיים וקשה להפסיק לקרוא בו

17/11/2022

אהבתי ואת הדמויות ואת המתח בעלילה

5/6/2025

"בלי ספויילרים !"

13/3/2025

הספר היה מאד מענין וסוחף. זה הספר השני של עדי שאני קוראת והיא מפתיעה ונדיבה. תודה על מסע נפלא של דמויות מעניינות

9/2/2025

מעניין

19/1/2025

ספר מעניין. מאוד אמיתי. מאוד ישראלי. אהבתי

6/1/2025

קולח ונעים. הדמויות מצליחות לרתק.

4/4/2024

הספר לא היה מה שציפיתי ממנו. הוא הפתיע אותי לטובה וכול פרק בו לקח אותו למקום אחר. מאוד נהניתי

31/1/2024

ספר שזורם בקלילות. נהנתי לקרוא.

5/1/2024

מעולה. אהבתי

6/11/2023

נהניתי מהספר שמספר על אנשים ויחסים בצורה אמינה ומעניינת

28/10/2023

חמוד וזורם

3/10/2023

לקרוא את הספר היה כאילו שיחה עם חברה טובה שמספרת לך את סיפור חייה.קצת הסתיים לי מהר ציפיתי לקצת הסתבכויות!

4/9/2023

ספר מעניין ומרתק, מאוד קל להתחבר לדמויות ולסיפור. הסיום מרגיש קצת מאולץ ופתאומי. בסך הכל, נהנתי מאוד לקרא

5/8/2023

קליל וקולח. נקרא בנשימה אחת

30/7/2023

ספר נחמד

11/7/2023

ספר טוב, עלילה טובה וסוחםת אבל קצת חבל שיש יותר מדי עלילות משנה קטנות שאומנן מעניינות ממש אבל מוציאות לפעמים ממהלך העלילה.

18/6/2023

כתיבה קולחת ונעימה. נהנתי לקרוא.

16/4/2023

ספר טוב, הסוף טיפה מאכזב.

12/3/2023

אהבתי את הכתיבה, התיאורים, הדמויות וההעמקה בסיפורו של כל אחד מהם. אהבתי את הפשטות שבהם ואת הגיוון. רק את הסוף... שלא ממש היה סוף, פחות אהבתי. אפשר להשאיר סוף פתוח אך חשתי ממש "נטושה"... כאילו מישהו התעייף לפתע... וסיים. ..

28/2/2023

מאד אהבתי, פיתוח הדמויות, ההתרכזות כל פעם בדמות אחרת, הכבוד שהמחבר רוכש לכולם, על הקשיים והטעויות שהם עושים. מומלץ

28/1/2023

זה הספר הראשון שקשה לי להביע עליו חוות דעת בשבילי הוא התחיל חלש מאוד והיה לי ממש קשה לקרוא אותו מה שלא מאפיין אותי אני בדרך כלל בולעת ספר וכאשר ההתחלה חלשה ולא זורמת קשה להמשיך אבל אני לא האדם שיפסיק משהו באמצע שמחה שהמשכתי כי בסופו של דבר ספר די טוב שווה קריאה

23/1/2023

מציאותי, דמויות עמוקות וחיי הזוגיות שהרבה יכולים להזדהות איתם. הקריאה זורמת אבל לא סוחפת והתקציר של הספר מטעה,. הוא מתאר עלילה בין בני זוג לשעבר שכביכול חוזרים. בפועל זה סיפור על זוג שנפרס על גבי מס שנים ומכיל בתוכו סיפורים של דמויות משנה, הקריאה מרגישה כמו אדוות קטנות בים עם עליות וירידות הייתי מצפה ליוצר מתח קצת יותר אינטריגות או סקנדלים..אנמי מידי

11/6/2025

ספר נחמד מאוד .

24/5/2025

הספר ריגש, מתח והופתעתי לטובה

31/3/2024

מעניין לקריאה אבל כאילו בלי סוף

26/2/2024

יפה מאודייי

5/1/2024

ספר קולח גם אם לא תמיד קוהרנטי...אפשר בהחלט להעביר את הזמן,אבל מה זה הסוף הזה? הזמנה ל ספר המשך?

15/12/2023

עלילה יפה אבל הסוף קצת מבאס כי הוא סוגר ולא ממש סוגר את הקצוות של כל הדמויות

1/9/2023

נחמד.

27/7/2023

ספר נחמד. הדיאלוגים ארוכים מדי לטעמי.

26/7/2023

סתמי

18/7/2023

נחמד ולא יותר מזה

5/7/2023

נחמד

26/6/2023

בעיניי זה ספר טוב, כי הוא מהנה. יש בו כמה שגיאות וללא ספק לא תזיק לו עריכה לשונית טובה, אבל הסיפור עצמו ממש טוב ומעניין. יש בו מסתוריות כזאת שגורמת לך להישאב ולרצות להכיר את הסיפור. אהבתי את איך הסופרת הציגה ונתנה קול גם לדמויות לא קריטיות לסיפור.

15/6/2024

חביב ולא יותר מרוב עלילות משנה- שום סיפור לא נסגר והכל נשאר פתוח. מרגיש שבסוף הספר נמאס למחבר ורק רצה לסיים כבר ולכן אין באמת סוף.

4/4/2023

סתמי

22/1/2023

הספר נעים לקריאה. חבל שיש בו כל כך הרבה טעויות בתחביר ובעברית.

21/11/2022

סביר

1/11/2024

בהתחלה נראה נחמד וציפיתי הרבה יותר בעקבות כמה מהביקורות שקראתי, אך בהמשך די סתמי. אמנם שימוש בעברית ברמה יפה יחסית, אך ריבוי העלילות והדמויות מייגע ולא ברור מה הטעם בכך.

31/3/2023

נחמד. קליל. שפה פשוטה

בעקבות הירח עדי טביב

ב ע ק ב ו ת   ה י ר ח

 

 

 

   ענת עזרא סיימה עוד יום עבודה ארוך והזדקפה למתוח את גווה. דרך קיר הזכוכית הממורקת של משרדה היא ראתה את יעקב הירש, הגזרן הראשי של המפעל, מרחף סביב שולחן עבודתו עם מספריו החשמליים, מנווט אותם בריכוז ויד בוטחת, והעלתה חיוך קל על שפתיה בשל השילוב ההרמוני שבין האיש למלאכתו. ענת חיבבה את היהודי ההונגרי הקטן, שעיניו הנבונות הצניעו את מבטן, חוששות לשרוט מישהו או משהו, ויחד עם זאת היה איש דעתן שאהב להשמיע את קולו בעניינים שברומו של עולם, רק שלצערו לא היה לו עם מי לעשות את זה הרבה במפעל הקטן, שרוב עובדיו היו תופרות קשות יום, שבהפסקת האוכל של הצהריים העדיפו לדבר על הצרות שלהן ולא על צרותיו של העולם הגדול. באופן חריג התירה ענת להירש לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות ולצבור שעות נוספות. הוא ביקש זאת ממנה עקב חובותיו הכספיים, והיא נענתה לו בשל חיוניותו למפעל. בשעות המאוחרות האלה שבהן רק שניהם היו במפעל, הייתה ענת מציעה לו כוס קפה בכל פעם שהכינה לעצמה כוס קפה, והירש היה מודה לה בקידת ראש עוד לפני שקיבל או דחה את הצעתה, מתמוגג מהכבוד שמעניקה לו הבוסית החיננית שלו. מעולם לפניה לא היה לו בוס או בוסית שהציעו לו כוס קפה. לפעמים הייתה מתפתחת ביניהם שיחה קצרה בשעות הללו, ומהשיחות האלה למדה ענת שבהונגריה הייתה להירש אהובה שהסתירה אותו מהנאצים בימי המלחמה. אחרי המלחמה הם היגרו לארצות הברית, נישאו, הולידו שני ילדים, וכעבור עשרים ושלוש שנים מיצו את אהבתם ונפרדו ללא טינה, רק שבעים זה מזה. לאחר גירושיו דשדש הירש בין מספר נשים, אך דבר לא יצא מזה והוא החליט לעלות לארץ אבותיו ההיסטורית, רעיון שהיה עולה בדעתו מעת לעת לאורך השנים. הוא הגיע לישראל ולא אהב בה דבר. לא את השמש הלוהטת, לא את החיפזון שדוחף ונדחף בכל מקום, לא את ההמתנות הארוכות במשרדי הממשלה שנזקק להם, לא את קוצר הרוח של הפקידוּת שאמורה לשרת את אזרחיה, ויותר מכל הוא סלד מהחיוך המסוים הזה שהיה מעלה על פניהם של הבריות בלי להבין מדוע. "אם יש פה מישהו מצחיק זה לא אני, אך לך תסביר את זה לקוף", היה חושב לעצמו בכעס בכל פעם שראה את החיוך המרגיז הזה מול עיניו. אך הבעיה הגדולה שלו הייתה, שלא מצא עבודה במקצועו שתניח את דעתו, ואחרי שנה בישראל החליט ברוב ייאושו לשוב לארצות הברית. רגע לפני שהתעופף מפה, הסב אחד משכניו את תשומת לבו למודעה קטנה שהתפרסמה באחד העיתונים שלא ידע לקרוא, והוא עשה ניסיון נוסף למצוא כאן עבודה שתהלום את ניסיונו וכישוריו. גברת פריד, בעלת המפעל, התעלמה מגילו המתקדם, התרשמה מהגרמנית שלו ומעברו המקצועי, וקיבלה אותו לעבודה. למן אותו רגע התהפכו חייו של הירש בארץ הקודש, ועם זאת הוא גם מצא אהבה חדשה, אִתה רכש דירה קטנה עם משכנתה גדולה בקריית אונו. עכשיו הוא אומר בנימה מבודחת שגם הוא נהנה מהאושר הישראלי, שחציו נובע מתחושת הביתיות שיהודי יכול לחוש רק בישראל, וחציו מהתקווה הלא רציונלית שגם פה יהיה פעם טוב. את שיחותיו עם ענת הוא מנצל כדי לשלוף את הגיגיו הפילוסופיים, ולדעתו אין צורך בהרבה כדי להיות מרוצה מהחיים. מי שזקוק להרבה כדי להיות מרוצה מהחיים, תמיד יחסר לו משהו ואף פעם הוא לא יהיה מרוצה. ענת לגמרי מסכימה אתו בעניין הזה, אך הוא אוהב לחזור על זה והיא מקשיבה לו ברוח טובה. עוד אמירה שהירש בעל חוש ההומור אוהב לחזור עליה היא, שבישראל אין תרבות משום סוג, אך חוסר תרבות יש בה מכל הסוגים, ולזה הוא מוסיף עם צחוק ישראלי שכבר הספיק לפתח, שעכשיו זה מצחיק אותו, אך בימיו הראשונים בארץ זה כמעט הרג אותו. לפעמים הוא מתקשה לשלוט בצורך שלו להחמיא לענת ואומר לה, "ענת, כשכל האנשים בעולם יהיו כמוך, העולם יהיה מקום שתענוג לחיות בו". ענת צוחקת ואומרת לו שהיא מקווה שלעולם הוא לא ישנה את דעתו עליה.

   מיעקב הירש נדד מבטה של ענת אל חללו הריק של המפעל. ארבעים מכונות התפירה שטִרטרו בו בשעות העבודה היו דוממות עתה, ולענת היה נדמה שגם נכלמות במקצת עקב השתיקה שנגזרת עליהן כל יום בארבע אחר הצהריים. רק מי שהכיר את הרעש של שעות העבודה, היה יכול לחוש בשקט העמוק שעמד בין הכתלים אחריהן. השעון הראה שש ורבע והיא נזפה בעצמה, אספה את תיקה, נעלה את משרדה ונפרדה מהירש. הגזרן המרוכז במלאכתו דומם את מספריו החשמליים כששמע את נקישותיה על קיר הזכוכית של חדר עבודתו, וכשראה את ידה מנפנפת לו לשלום, קד לה קידת פרידה מלכותית.

   ענת יצאה מהמפעל ופנתה לעבר חדר המדרגות. לא תמיד השתמשה במעלית הישנה, הן משום שרצתה לחלץ את עצמותיה, והן משום שלא אהבה את גניחות הזִקנה שלה, שהִדהדו בכל הבניין הישן שנוקות וחלולות כנאקות גסיסה של לוויתן זקן, ובשעות המאוחרות והשקטות הללו נשמעו עוד פחות נעימות מאשר בשעות העבודה הרגילות. בסך הכול ארבע קומות, עניין של מה בכך עבור אשה צעירה. ממש כשיצאה מפתח הבניין, נתקלה רגלה במרצפת בולטת ורק במזל הצליחה לייצב את גופה לפני שתשתטח על המדרכה. רחוקה ממיסטיקה ואמונות תפלות, לא יחסה משמעות נבואית למעידה המקרית, והמשיכה לצעוד לעבר מכוניתה החונה במגרש החנייה של הסינרמה. רגע לפני שחצתה את רחוב גיבורי ישראל, ששינה את שמו ועתה מתכבד בו רק גיבור אחד, יגאל אלון, ראתה לתדהמתה את בעלה לשעבר יושב במסעדה קטנה, שהייתה יותר מזנון כריכים ותחנה למילוי טפסים של הגרלת הלוטו מאשר מסעדה. היא נעמדה במקומה ולחלקיק שנייה חשבה שאולי דמיונה מתעתע בה, אך דמיונה לא תעתע בה והיא ידעה זאת גם בחלקיק השנייה שהטילה ספק במראה עיניה. הוא ישב ליד אחד השולחנות שעל המדרכה בראש שמוט מעל בקבוק קולה ריק ונראה שקוע במחשבות מכבידות. גם את מעיל העור שקנתה לו כמתנת יום הולדת כשעוד היה סטודנט היא לא התקשתה לזהות, על אף שכבר היה מהוה משימוש ומתוח על כתפיו בשל הקילוגרמים שהוסיף למשקלו בחמש השנים שלא ראתה אותו. היא התקרבה אליו בצעד אטי ואמרה, "שאוליק?".

   "ענת", קרא שאוליק מופתע, נפלט מתוך מחשבותיו ונעמד על רגליו.

   "אתה מחכה לי?", הניחה יותר מששאלה.

   "כן", הודה נבוך.

   "יכולת להתקשר אלי".

   "כן, הייתי צריך להתקשר אלייך... והאמת שגם אתמול חיכיתי לך כאן, אבל כשראיתי אותך עוברת התייבשתי על הכיסא ואת לא הבחנת בי", גילה לה.

   "למה התייבשת על הכיסא?", התקשתה להבין והתיישבה ישיבה ארעית על קצה הכיסא שמולו. "שב", הורתה לו משום שנשאר לעמוד, בוהה בה באותה יראת כבוד שתמיד רחש לה, גם כשלא כיבד אותה באמת.

   שאוליק חזר לשבת ושאל בהיסוס, "אפילו לא נלחץ ידיים?".

   ענת הושיטה לו את ידה, ממהרת לחלץ אותה מלפיתתו הרפה, שהתאמצה לשדר לה את מצוקתו ולתאם רגשות. אותו שאוליק, חשבה לעצמה, ושאלה, "מתי חזרת?".

   "שלשום בלילה בלי להודיע לאף אחד, גם לא לאמא שלי".

   "יש סיבה לחשאיות?".

   "לא, לא, אין סיבה".

   ענת סקרה את מעילו בתהייה קלה ואמרה, "אתה עדיין לובש את המעיל הזה?".

   "כן, אני אוהב אותו".

   ענת הנהנה קלות ושאלה, "מה זה המשקל העודף הזה?".

   "פחמימות ארורות", התנצל שאוליק נבוך, נהנה לספוג ממנה נזיפה, ומיד התייחס לדמי המזונות שלא שילם לה. "ענת, אני יודע שאני חייב לך הרבה כסף ואני מתבייש שהגעתי למצב הזה, אבל אני אמצא עבודה ואשלם לך כל גרוש שמגיע לך".

   "אומרים אגורה עכשיו", העירה לו שוות נפש.

   "כן, אני יודע. אני צריך להתרגל לזה".

   "אז חזרת על מנת להישאר, אני מבינה?".

   "כן, בהחלט. חזרתי על מנת להישאר".

   ענת שמה לב שמשהו מהמבטא הרוסי חזר לבצבץ פה ושם בעברית שלו. בעבר הוא נלחם מלחמת חורמה במבטא שלו, מתאווה להישמע כאחד הצברים. יתכן שחמש השנים באמריקה שחררו אותו מהצורך הזה, ואולי זה היה מצב רוחו הירוד שהסיח את דעתו. בראשית היכרותם הוא נהג לטעון נגדה שהיא דוחה את חיזוריו משום שהוא עולה חדש עם מבטא זר, והיא הייתה דוחה זאת כאיוולת מוחלטת. באחת משיחותיהם בעניין זה, נושא שהוא היה חוזר ומעלה, אמרה לו ענת שהמבטא הרוסי מרפד את העברית בשומן מיותר, והוא טען כנגדה שהשומן הזה הוא נופך טבעי שמצטבר בכל שפה מדוברת וחסר עדיין בעברית הצברית החדשה והשדופה, והוא בטוח שגם העברית הקדומה הייתה שפה עם יותר אופי והטעמה. ענת צחקה מהדרך שבה התגונן, אך גם חשבה שיש היגיון בדבריו. בשיחות האלה הוא היה תמיד רציני, ואילו היא משועשעת.

   "אני מבינה שאתה רוצה לפגוש את הילדים", אמרה ענת כדי לקדם את השיחה ושאוליק הנהן נרגש. "מתי אתה רוצה לפגוש אותם?", שאלה, וכשהוא החל למלמל, הוסיפה, "מחר בערב בשעה שש מתאים לך?". מלמוליו היו תמיד הזמנה להחלטותיה.

   "כן, בהחלט. איפה אני אוכל לפגוש אותם?".

   "בבית שלהם", השיבה לו, כאילו שזה היה מובן מאליו.

   "אוקי", אמר שאוליק מרוצה ביותר, משום שעבורו זה לא היה מובן מאליו, ושיכך את יבבת המצוקה שצפרה מתוך עיניו, יודע שיותר מדי ממנה רק ירגיז אותה.

   "אם כך, סיכמנו. מחר בשש בערב אצלי בבית", אמרה ענת וקמה על רגליה.