כליא ברק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כליא ברק
מכר
אלפי
עותקים
כליא ברק
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

כליא ברק

4.5 כוכבים (69 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

"ילדים שעשו כסף חדש נהרו אל העיר, ושינו את שער החליפין לנדל"ן ולסקס. היו להם תספורות מוקפדות, חולצות נקיות ופה מטונף, והם היו אכזריים לכל מה שהריח מחולשה. היא ניסתה להימנע מהם, אבל ברגע שעשתה את זה עם כמה גברים, היה קשה יותר לשלוט במצב, והמלחמה הוציאה מכולם את השדים הכי מכוערים שלהם."

בקיץ הישראלי החם ביותר זה חמישים שנה, ועל רקע מטחי טילים מעזה, יוצאת החוקרת הפרטית מזי מוריס — האישה שאין לה כלום, למצוא את יסמין שכטר – האישה שיש לה הכול. מוריס היתה עד לא מזמן בלשית־כוכבת בימ״ר תל אביב, שפוטרה עקב התנהגות לא הולמת. את חקירת יסמין שכטר היא מנהלת בלי משאבים ובלי תעודת שוטר. אבל בהדרגה מתגלות המגבלות האלה כיתרון; בשטח ההפקר של החברה הישראלית, שבו לאנשים עם ממון מותר הכול, דווקא נוח לשחק בלי חוקים. 
מהלך החקירה פוגשת מזי ידידים שהיה עדיף להשאיר מאחור, גברים שהיה מוטב לא להכיר, נשים עם זיכרון סלקטיבי ואויבים רבי־עוצמה. וגם את השדים של עצמה, שמאיימים להגיח ולהטביע אותה. 
בהופעת בכורה עוצרת נשימה מפגישה אותנו דריה שועלי עם גיבורה חדשה, שלא משחקת לפי הכללים הישנים. כליא ברק הוא ניאו־נואר מקומי ומיוזע, ששומר על קצב רצחני ומהודק תוך שהוא נע בין מוסכים משומנים לווילות מטופחות, עושה דרכו בסבך של חטאים, סודות ותשוקות עד לסופו המפתיע והבלתי נמנע.

דריה שועלי נולדה בתל אביב וגדלה בתל אביב, בראשון לציון ובעוד כל מיני מקומות. היא שירתה בחיל האוויר ולמדה באוניברסיטת תל אביב. במשך שנים עבדה בתקשורת (ראש מערכת החדשות ב״וואלה!״, סגנית עורך מוסף ״הארץ״, כתיבת סדרה ל״יס״). לאחר מכן ייסדה שתי חברות סטארט־אפ, ונשארה לעבוד בתחום. התנדבה ב״יד שרה״ ובתיכון ״מוזות״. כיום מתנדבת ב״סלעית״ — מערך סיוע לנשים במעגל הזנות. היא אוהבת לקרוא, לכתוב, ים וסנובורד. היא שונאת לרוץ, אבל היא רצה בכל זאת.

פרק ראשון

הלחות נחתה על העיר כמו חדשות רעות, בשש וחצי בערב, שלושה ימים לפני יוני. מזי מוריס יצאה מהסלון לגג והרגישה איך הגוף שלה מתכסה דביקות. מאז עבר חודש, והלחות התנחלה באוויר. מעכשיו ועד אוקטובר, חשבה מזי, היא לא תוכל להתבטל במיטה עד שש, ותצטרך לקום לרוץ כבר בחמש. אבל לא מחר. מחר יש לה יום הולדת. עברו שנתיים מאז הלילה שעליו היא ידעה יותר מדי, זכרה פחות מדי, ושבגללו היא איבדה הכול. היא חבשה את הפאה הבלונדינית, הכניסה את העדשות הירוקות, עלתה על עקבים והלכה לאלנבי, לשתות ולהתפרק עד שהיא תשכח הכול שוב.

פרק 1

הנה מה שידוע לנו בוודאות: ביום שני, שניים ביולי, בשעה שלוש אחר הצהריים, ישבה יסמין שכטר, ממשפחת שכטר, בקפה "תוצרת הארץ" שברחוב מסריק בתל אביב, עם בעלה דוד (דודי) פרץ ובתם בת השלוש וחצי. עוד ידוע ששכטר נראתה משוחחת עם אדם במכונית כסופה ואז נכנסת לאותה מכונית. מאותו הרגע היא לא נראתה עוד. בחוץ היו שלושים וחמש מעלות בצל עם שמונים ושניים אחוזי לחות. כעבור חצי שעה נשמעה האזעקה הראשונה. בזאת מסתיימים הדברים שידועים לנו בוודאות.

יסמין שכטר נעלמה בלי דרמות. אף אחד אפילו לא שם לב. לא מיד בכל אופן. אולי בגלל שאנשים לא מצפים מהיפים והעשירים להיעלם בסתמיות. מן הראוי היה שתהיה איזו יאכטה שמסיפונה אפשר ליפול, או אולי להידחף. אבל את יסמין שכטר לא עניין לעשות מה שראוי, ובמובן הזה היא היתה אכזבה ואפילו מטרד עבור משפחת שכטר, אחת מחמש המשפחות העשירות במשק ובלי ספק החזקה מחמישתן.

לפי מה שבעלה, דודי פרץ, סיפר בהמשך, הבת שלהם, לילי, שפכה את כוס מיץ הגזר שלה על השולחן, ולכן הוא רץ פנימה להביא מגבות נייר, לספוג את המיץ לפני שהוא יכתים את השמלה שלה, שנתפרה מכותנה אורגנית בצבע טבעי. הוא ספג את המיץ, שכבר זלג למדרכה ומשך אליו ארבעה זבובי קיץ ירוקים ואז, בעצבנות מסוימת, כי החום היה בלתי נסבל והוא התחיל להזיע בלי שום אלגנטיות בחולצת הפשתן שלו, הלך לזרוק את מגבות הנייר בפח שליד הספסל, מתחת לפיקוס הקדוש. אז הוא חיפש את המלצרית האטית עם השיער הכחול כדי שתנקה כמו שצריך את השולחן והמדרכה. עם כל הכבוד, זה לא היה התפקיד שלו. יסמין כבר ביקשה ממנה שלוש פעמים לפתוח את השמשייה המחורבנת, וגם את זה היא לא עשתה. הוא ניגש ופתח את השמשייה בעצמו, ורק אז הוא שם לב שלילי יושבת לבד ושיסמין לא שם. לא עם לילי, לא יושבת ומעשנת על הספסל שמתחת לעץ, לא עומדת ומדברת עם בעל המקום הגבוה והמשופם. הוא נזכר שכשאבא שלו מת הוא חשב כמה זה מוזר, שכשמישהו חי הוא תופס רק חלל אחד בכל רגע נתון, אבל כשהוא איננו, ההיעדר שלו ממלא את כל החללים כל הזמן. הוא העיף מעצמו את המחשבה המדכאת הזאת וחזר לשולחן.

"לילי, מותק, איפה אמא?"

לילי בדיוק החזיקה בפה קצה של כפית ארוכה, שעליה איזנה עגבניית שרי. היא הניעה את הראש מצד לצד באטיות בניסיון לא להפיל את העגבנייה.

"לייילי, איפה אמא?"

לילי הורידה את העגבנייה מהכפית ואז הוציאה את הכפית מהפה.

"אמא נסעה באוטו."

"איזה אוטו?"

"אוטו כסף."

"איזה אוטו כסף? שלנו?"

"לא אבא, לא ג'יפ, אוטו."

דודי לקח נשימה עמוקה.

"לילו, אולי אמא אמרה שהיא הולכת לקנות סיגריות?"

"לא אבא, אמא נסעה באוטו כסף," התרגזה לילי.

"טוב מותק, אמא אמרה משהו?"

"כן. אמא אמרה להגיד לאבא ׳סיו בד אין'."

דודי לקח עוד נשימה עמוקה ואמר לעצמו שכדאי לעצור את השיחה הזאת כאן. הוא התיישב ליד הבת שלו, לקח שלוק גדול מהסודה שכבר לא היתה קרה והתקשר לאשתו. תיק הבירקין שלה, שהיה מונח על הכיסא לידו, השמיע רינגטון של פעמוני עזים. דודי לא זכר רגע שבו הטלפון של יסמין לא היה עליה. הוא שיפשף לעצמו את קו הלסת הלוך ושוב. בשכמה השמאלית שלו החל להיבנות מתח.

"יאללה, בואי נלך למצוא את אמא," הוא אמר.

הוא הניח שטר של מאה מתחת לכלי עם שקיות הסוכר, ועם לילי בידיים והתיק של יסמין על הכתף התחיל ללכת לפיצוצייה, שבה היתה אשתו קונה סיגריה בשני־שקל כדי להרגיש שכונה. האזעקה הראשונה תפסה אותם בדרך. נהמה עמוקה שבקעה מהשאול. קו שמונה־עשרה נעצר לידם ואחריו כמה מכוניות. האנשים פלטו את עצמם החוצה, ומכיוון שלא זכרו אם הם אמורים להשתופף או לשכב עם הידיים על הראש, ביצעו ליתר ביטחון שילוב של השניים. אישה צעירה חילצה תינוקת מהסלקל ורצה לבניין הסמוך. אישה מבוגרת פתחה לה את דלת הבניין. דודי רץ פנימה בעקבותיהן למטה אל המקלט.

"בני זונות, בני אלף, שיישרפו בגיהינום," סינן ברגש בחור מיוזע.

"אה, כי עזה זה לא הגיהינום," ענתה לו בחורה בבגדי פילאטיס. "ואם אותך היו מפגיזים מהאוויר שבוע?"

הוא הספיק להגיד רק, "יה חתיכת יפת־נפש," כשאנגלוסקסית עם תאומים בני שלוש קטעה אותו, וביקשה באנגלית שיפסיקו לדבר על הפצצות, כי לבנים שלה יהיו סיוטים בלילה. המיוזע ליכסן מבט עוין. אבל פילאטיס כבר הסתכלה בהפגנתיות לעבר ערימת כיסאות כתר פלסטיק ושני זוגות אופניים, שהיו מאוחסנים שם בין המלחמות.

"אבא, למה הלכנו אל פה?" שאלה לילי. התאומים של האנגלוסקסית חזרו מיד על השאלה, אבל לדודי לא היתה תשובה טובה בשלוף. הוא שיפשף לעצמו בכוח את קו הלסת הלוך ושוב והריץ בראשו את כל השיחות שלו עם יסמין מהיומיים האחרונים וגם את הריב הגדול. המקלט הריח כמו המלתחות של אולם הספורט ביסודי; זיעת קיץ, מזרנים מעופשים ופחד גולמי. האמא הטרייה בכתה בלי קול, וכולם חיכו לשמוע מה קורה בחוץ. נפילה? יירוט? הרינגטון של דודי הקפיץ אותם. השם "יסמין כפרה" הופיע על הצג ודודי הרגיש את ההקלה משחררת לו את הלסת והחזה.

"מאמי, איפה את?" הוא לחש לתוך הטלפון.

יסמין לא ענתה.

"מאמי. יסמיני. יסמין."

שקט.

דודי עצם עיניים לרגע, ואז הכניס את הטלפון שלו לכיס האחורי, וביד שהתפנתה הוציא את הטלפון של יסמין מהתיק שלה וכיבה את השיחה אליו שנלחצה בטעות. הוא אמר תודה או בהצלחה לאחרים ויצא עם לילי לרחוב, שהחל להתמלא באנשים תשושים וסתורים. הוא הוריד את הבת שלו מהידיים, ותחושה עצומה ולא מוכרת של חוסר אונים סגרה עליו.

פרק 2

"אחותי, תעני, פליז תעני," זימררה תילי — בת עשרים וקצת שנראתה כמו שלגייה — בזמן שניסתה לתפוס את מזי בפעם הרביעית באותו הבוקר. היא אמרה לעצמה, בטון רציונלי, שמבחינה סטטיסטית אין שום סיבה לדאגה. גם אם מביאים בחשבון את הלילה ההוא לפני שנתיים. אחר כך היא תהתה לרגע אם בעצם, מבחינה סטטיסטית כמובן, מזי נחשבת מרקע של מצוקה, ואיך זה משפיע על הסיכוי שהכול בסדר או לא בסדר. ואז הגיעה למסקנה שאין לה מספיק מידע בנושא כדי להכריע, וחשבה שהיא צריכה לברר בהזדמנות הראשונה. היא רכבה על האופניים הלא־חשמליים שלה במעלה שדרות ח"ן. בפינה של נצח ישראל והשדרה עמד ריח חזק של נבלה, והיא עצרה את הנשימה כדי לא לשאוף פנימה חלקיקי חתול מת, אפילו שהיא ידעה שלא ככה זה עובד. היא הרגישה בגועל איך הזיעה זורמת מתחתית החזייה שלה לכיוון הטבור בשני ערוצים, והכניסה את הבטן כדי לצמצם מגע בין הזיעה לחולצה.

עכשיו היא הפסיקה לפזם "אחותי תעני" והחלה לפזם "בבקשה שלא תהיה אזעקה, בבקשה שלא תהיה אזעקה." במלחמה הקודמת אזעקה אחת תפסה אותה על האופניים בעלייה של רוטשילד, ומשום־מה היא ירדה מהאופניים וניסתה לרוץ איתם ביד, הסתבכה בפדל, השתטחה, נקעה את הקרסול ורצתה להיעלם. ונוסף על הכול, כמה אופייני לה, זאת היתה אזעקת שווא. עכשיו, כשחצתה את כיכר הבימה, היא נזכרה שפעם היה מתחתיה מקלט אטומי, ותהתה אם הוא הפך למעשה לחניון, ומה זה אומר לגבי קיומו או אי־קיומו של מקלט אטומי. הכיכר בהקה בלובנה, ושני פועלים שחורים קירצפו אותה, אחד מחזיק זרנוק והשני מטאטא־ענק. תילי חצתה את מרמורק, נעצרה תחת השמש המרשעת והסתבכה עם נעילת האופניים לספסל רחוב, בגלל שהחדלי־אישים האלה בעירייה חישבו ומצאו שארבעה עמודי אופניים זה מספיק בול לארבעים זוגות שחנו שם בכל בוקר. בעצבים מרוטים היא נכנסה ל״לחמנינה״ לקנות עוגת יום הולדת למזי.

המעבר החד אל המזגן גרם לה להרגיש כמו פחית קולה שמישהו סוף־סוף פתח. מעט רגועה יותר, היא נעמדה מאחורי כמה אנשים שעשו חיקוי לא מוצלח של תור, והקשיבה להם מפטפטים עצמם לדעת; איפה הם היו בזמן האזעקה של תשע בערב ואיפה בשל אחת בלילה, ושיו איזה חום, זה לא החום זה הלחות, כשאנחנו היינו ילדים לא היה כזה חם, אני זוכר שהיה לנו רק מאוורר, אומרים שהקיץ הזה הוא הכי חם שהיה חמישים שנה, טוב נו, לזה מתכוונים בהתחממות גלובלית. "יצורים מגוחכים," היא חשבה, "שוב הפתיע אותנו החום, ודווקא בקיץ." היא תיעבה את הקיץ הישראלי, את הישראלים ואת ישראל, אף שהיתה ישראלית מלידה. הטלפון שלה צילצל.

"כן," ענתה תילי בטון אנטיפתי שבא לה בקלות באותו בוקר.

"שלום, אני מחפשת את מזי מוריס," אמרה אישה.

"היא לא פנויה כרגע." דימוי לא רצוני של מזי חצי לבושה קפץ לראשה. "אני יכולה לעזור?"

"עם מי אני מדברת?" חקרה האישה בטון של כסף.

"עם תילי," ענתה תילי.

"תסלחי לי, צילי, אבל מה את של גברת מוריס?"

"את רוצה להשאיר לה הודעה?"

"כן," אמרה כסף בעצבנות מסוימת, "תמסרי לה בבקשה שדוד פרץ מבקש לפגוש אותה היום בשלוש. מלון 'דייוויד אינטרקונטיננטל'. חדר הקינג־קלאב. דחוף."

"אני אמסור. ביי."

תילי גילגלה עיניים ושלחה למזי הודעת יום הולדת־שמח עניינית, כולל פרטי הפגישה המבוקשת. תוך עשר דקות היא כבר היתה בבניין של מזי, שם הפקידה את עוגת יום ההולדת בידיו של השכן ממול, בחור שאחותה בטח חשבה שהוא חתיך, ושהבזיק לעברה חיוך שהיה שמור בלעדית לנקבות בגילים עשרים ואחת עד שלושים וחמש ללא מוגבלויות. ואז, בעודה מזיעה את דרכה למשרד על האופניים, צילצל הטלפון שוב. זאת היתה כסף. "אני מדברת עם צילי? מר פרץ מבקש למסור שזה עניין של חיים ומוות."

***

בערך באותה השעה התעוררה מזי במיטה לא מוכרת, ליד גבר שנראה חצי מוכר, אולי רק רבע. דווקא לא מכוער. תלתלי משי גדולים מיסגרו פני שיש שלוות. היא לא זכרה איך קוראים לו ולא טרחה להיזכר. היא רצתה להתלבש ולהתחפף לפני שהוא מתעורר ונעשה סנטימנטלי, או שם לב שהוא הלך לישון עם בלונדינית ירוקת עיניים וקם לצד בחורה עם גלח ועיניים חומות. היה לה הנגאובר והיא התיישבה בהדרגה. הרצפה מסביב לפוטון היתה מרופדת בשכבה של דפי תווים, בגדים, ספרים, כבלים, מפרטים ומאפרות. היא נעמדה לאט, מחשבת איך להגיע בשקט לשמלה הלבנה הקטנה ולתחתונים בצד השני של החדר. "זירת פשע זה כמו משחק דוקים," היה הלוי אומר להם בקורס שיטור, "צריך להתקדם בזהירות." אז היא התקדמה בזהירות מתורגלת, והתרחקה עם הבגדים לכיוון חדר האמבטיה. הוא היה מטונף. סססאמק מזי. היא רחצה ידיים תוך התעלמות משכבת הגועל על הכיור וציחצחה שיניים עם אצבע ומשחה. היא הסתכלה על עצמה בראי. הפאה היתה על העוקם, אבל חוץ מזה המצב היה יכול להיות יותר גרוע. היא הורידה אותה, שטפה פנים ויצאה.

הלחות הכתה בה כמו סטירה רטובה. באוויר הדומם עמד הריח הרווי של אשפה שלא נאספה ושל פירות הפיקוסים, שכיסו את המדרכה של עמנואל הרומי בשכבה מעיכה ועסיסית, שנדבקה לסוליות ונכנסה כך לבתים. היא נזכרה שיש לה יום הולדת, והחליטה לדחות את הדלקת הטלפון. בדעה מוסחת היא חיפשה את
ה־CBR 250R שלה, שבו היו לה בגדים להחלפה. אבל האופנוע לא היה שם. היא גיששה בתוך ראשה, מחפשת מידע על הלילה, ונזכרה שהיא היתה שפוכה מדי בשביל לרכוב. היא בטח השאירה את האופנוע ליד ה־Delly. בהליכה זהירה, כדי לא לטלטל לעצמה את הראש יותר מהנחוץ, היא פנתה ימינה לאליהו בכור ותוך חצי דקה היתה באבן גבירול. היא הרימה יד ועצרה מונית מרצדס מבהיקה.

מזי טיפסה אל המושב האחורי בתקווה להימנע משיחה. המזגן והרדיו עבדו שניהם על פול ווליום. רשת ב׳. טלי כהנוב ועופר וייס דיברו ביניהם על "פרשת תחנת ממילא". "הבוקר," אמרה כהנוב, "חשף כתב התחקירים אמיר גואטה —"

"מי שחשף את פרשת המעטפות," הוסיף וייס.

"את פרשת המעטפות, את פרשת פינוי־בינוי, את פרשת התעשייה האווירית, לא חסר עופר, לא חסר. אז עכשיו גואטה חשף שלכאורה —"

"לכאורה, ברור שלכאורה."

"...בדיוק, אז לכאורה ראש הממשלה קיבל שוחד כדי ששכטר־תשתיות יזכו במכרז לחפירת התחנה התת־קרקעית בירושלים —״

״תחנת ממילא,״ פירשן וייס.

״עוד כשהוא היה, כפי שאתם ודאי זוכרים, ראש עיריית ירושלים."

"אני ירושלמי אסלי," הנהג הנמיך את הרדיו ופצח בשיחה הבלתי נמנעת, "את יודעת מה זה אומר? ירושלמי מקורי. דור שמיני בירושלים. כמה זמן המשפחה שלך פה? שני דורות? הסבא־רבא שלי היה צאצא של דוד המלך. בי נשבעתי. את יכולה לבדוק בבית התפוצות. עכשיו אני שואל אותך, לא הגיוני שאני אוכל לקנות לילדות שלי דירה בירושלים? ומה נראה לך, שאני יכול? איפה?"

מזי הידקה את משקפי הרייבאן ויפרר שלה לאף, ושמרה את המחשבות שלה לעצמה.

"בשביל מה הוא צריך עוד כסף, תגידי לי?" הנהג לא נתן לשתיקה שלה לבלבל אותו, "הוא מפוצץ. יש לו ארבעה בניינים. לא דירות. בניינים. לא ידעת את זה, אה? אני יכול להראות לך. בן־אחותי עשה להם את הצנרת, סיפר לי ה־כול. אני יכול לעשות לך סיור מודרך. עליי, רוצה?"

"אולי בהזדמנות. היום אני ממהרת."

"לאן את ממהרת? אתן הצעירות של היום, כל הזמן ממהרות. זמן לעשות ילדים מצאת?" הוא הגביר חזרה את הרדיו, שם דיברו עכשיו על המלחמה, "יאללה, שילכו כולם חזרה למאיפה שהם באו. שילכו לעזה. אם הם כל כך אוהבים אותם שמה, שייקחו אותם בכיף. למה לא."

"תעצור בבקשה," אמרה מזי, "אני הולכת להקיא."

הנהג חתך בפראות לימין, חושב בלי ספק על המושב האחורי המצוחצח שלו, ועצר בדיוק בזמן לאפשר לה לפתוח את הדלת ולהתכופף החוצה. אחרי שלושה פרצי קיא בטעם חרטה, היא נתנה לו חמישים ויצאה בלי לחכות לעודף.

כמה דקות הליכה על אלנבי הביאו אותה אל האופנוע. היא שלפה את הג׳ינס ולבשה אותו על השמלה הקצרצרה, התניעה ורכבה דרומה למשרד, להתקלח ולראות מה תילי ובנג׳י הכינו לה ליום ההולדת. כשהיא נכנסה ללופט האפלולי דרך דלת הברזל, מרגישה כמו מסטיק לעוס ששכב על רצפת המועדון כל הלילה, תקפו אותה תילי ובנג׳י בטקס יום ההולדת המסורתי שלהם, שכלל זריקת סוכריות לעברה בכל הכוח ושירת "האפי בירתדי טו יו" בשני קולות. אז חזר בנג׳י להתעסק עם מזגן נייד שהוא מצא ברחוב, ותילי אמרה, "את חייבת להתקלח. את נראית כמו טישו."

"טישו, הא? מה עם עוגה?"

"העוגה אצל השכן שלך. אני מניחה שאתם מכירים?"

מזי גיחכה והלכה למקלחת.

"רגע, קיבלת את ההודעה שלי?" תילי קראה אחריה, "על דוד פרץ? הוא רוצה להיפגש איתך דחוף."

מזי עשתה יו־טרן. "דוד פרץ? את בטוחה?"

"כן, המזכירה שלו התקשרה. הוא ביקש להיפגש איתך עוד שעתיים, היא אמרה שזה עניין של חיים ומוות."

מעניין, חשבה מזי, בפעם האחרונה שהתראינו הוא קרא לי זונה בפני חצי לונדון.

סקירות וביקורות

מזי מוריס היא הבלשית הישראלית הכי קולית בסביבה עמרי הרצוג הארץ 18/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"עניין אותי להתעסק עם אישה שהמיניות שלה לא מודחקת ולא ממושטרת" נטע אחיטוב הארץ 24/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

מזי מוריס היא הבלשית הישראלית הכי קולית בסביבה עמרי הרצוג הארץ 18/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"עניין אותי להתעסק עם אישה שהמיניות שלה לא מודחקת ולא ממושטרת" נטע אחיטוב הארץ 24/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
כליא ברק דריה שועלי

הלחות נחתה על העיר כמו חדשות רעות, בשש וחצי בערב, שלושה ימים לפני יוני. מזי מוריס יצאה מהסלון לגג והרגישה איך הגוף שלה מתכסה דביקות. מאז עבר חודש, והלחות התנחלה באוויר. מעכשיו ועד אוקטובר, חשבה מזי, היא לא תוכל להתבטל במיטה עד שש, ותצטרך לקום לרוץ כבר בחמש. אבל לא מחר. מחר יש לה יום הולדת. עברו שנתיים מאז הלילה שעליו היא ידעה יותר מדי, זכרה פחות מדי, ושבגללו היא איבדה הכול. היא חבשה את הפאה הבלונדינית, הכניסה את העדשות הירוקות, עלתה על עקבים והלכה לאלנבי, לשתות ולהתפרק עד שהיא תשכח הכול שוב.

פרק 1

הנה מה שידוע לנו בוודאות: ביום שני, שניים ביולי, בשעה שלוש אחר הצהריים, ישבה יסמין שכטר, ממשפחת שכטר, בקפה "תוצרת הארץ" שברחוב מסריק בתל אביב, עם בעלה דוד (דודי) פרץ ובתם בת השלוש וחצי. עוד ידוע ששכטר נראתה משוחחת עם אדם במכונית כסופה ואז נכנסת לאותה מכונית. מאותו הרגע היא לא נראתה עוד. בחוץ היו שלושים וחמש מעלות בצל עם שמונים ושניים אחוזי לחות. כעבור חצי שעה נשמעה האזעקה הראשונה. בזאת מסתיימים הדברים שידועים לנו בוודאות.

יסמין שכטר נעלמה בלי דרמות. אף אחד אפילו לא שם לב. לא מיד בכל אופן. אולי בגלל שאנשים לא מצפים מהיפים והעשירים להיעלם בסתמיות. מן הראוי היה שתהיה איזו יאכטה שמסיפונה אפשר ליפול, או אולי להידחף. אבל את יסמין שכטר לא עניין לעשות מה שראוי, ובמובן הזה היא היתה אכזבה ואפילו מטרד עבור משפחת שכטר, אחת מחמש המשפחות העשירות במשק ובלי ספק החזקה מחמישתן.

לפי מה שבעלה, דודי פרץ, סיפר בהמשך, הבת שלהם, לילי, שפכה את כוס מיץ הגזר שלה על השולחן, ולכן הוא רץ פנימה להביא מגבות נייר, לספוג את המיץ לפני שהוא יכתים את השמלה שלה, שנתפרה מכותנה אורגנית בצבע טבעי. הוא ספג את המיץ, שכבר זלג למדרכה ומשך אליו ארבעה זבובי קיץ ירוקים ואז, בעצבנות מסוימת, כי החום היה בלתי נסבל והוא התחיל להזיע בלי שום אלגנטיות בחולצת הפשתן שלו, הלך לזרוק את מגבות הנייר בפח שליד הספסל, מתחת לפיקוס הקדוש. אז הוא חיפש את המלצרית האטית עם השיער הכחול כדי שתנקה כמו שצריך את השולחן והמדרכה. עם כל הכבוד, זה לא היה התפקיד שלו. יסמין כבר ביקשה ממנה שלוש פעמים לפתוח את השמשייה המחורבנת, וגם את זה היא לא עשתה. הוא ניגש ופתח את השמשייה בעצמו, ורק אז הוא שם לב שלילי יושבת לבד ושיסמין לא שם. לא עם לילי, לא יושבת ומעשנת על הספסל שמתחת לעץ, לא עומדת ומדברת עם בעל המקום הגבוה והמשופם. הוא נזכר שכשאבא שלו מת הוא חשב כמה זה מוזר, שכשמישהו חי הוא תופס רק חלל אחד בכל רגע נתון, אבל כשהוא איננו, ההיעדר שלו ממלא את כל החללים כל הזמן. הוא העיף מעצמו את המחשבה המדכאת הזאת וחזר לשולחן.

"לילי, מותק, איפה אמא?"

לילי בדיוק החזיקה בפה קצה של כפית ארוכה, שעליה איזנה עגבניית שרי. היא הניעה את הראש מצד לצד באטיות בניסיון לא להפיל את העגבנייה.

"לייילי, איפה אמא?"

לילי הורידה את העגבנייה מהכפית ואז הוציאה את הכפית מהפה.

"אמא נסעה באוטו."

"איזה אוטו?"

"אוטו כסף."

"איזה אוטו כסף? שלנו?"

"לא אבא, לא ג'יפ, אוטו."

דודי לקח נשימה עמוקה.

"לילו, אולי אמא אמרה שהיא הולכת לקנות סיגריות?"

"לא אבא, אמא נסעה באוטו כסף," התרגזה לילי.

"טוב מותק, אמא אמרה משהו?"

"כן. אמא אמרה להגיד לאבא ׳סיו בד אין'."

דודי לקח עוד נשימה עמוקה ואמר לעצמו שכדאי לעצור את השיחה הזאת כאן. הוא התיישב ליד הבת שלו, לקח שלוק גדול מהסודה שכבר לא היתה קרה והתקשר לאשתו. תיק הבירקין שלה, שהיה מונח על הכיסא לידו, השמיע רינגטון של פעמוני עזים. דודי לא זכר רגע שבו הטלפון של יסמין לא היה עליה. הוא שיפשף לעצמו את קו הלסת הלוך ושוב. בשכמה השמאלית שלו החל להיבנות מתח.

"יאללה, בואי נלך למצוא את אמא," הוא אמר.

הוא הניח שטר של מאה מתחת לכלי עם שקיות הסוכר, ועם לילי בידיים והתיק של יסמין על הכתף התחיל ללכת לפיצוצייה, שבה היתה אשתו קונה סיגריה בשני־שקל כדי להרגיש שכונה. האזעקה הראשונה תפסה אותם בדרך. נהמה עמוקה שבקעה מהשאול. קו שמונה־עשרה נעצר לידם ואחריו כמה מכוניות. האנשים פלטו את עצמם החוצה, ומכיוון שלא זכרו אם הם אמורים להשתופף או לשכב עם הידיים על הראש, ביצעו ליתר ביטחון שילוב של השניים. אישה צעירה חילצה תינוקת מהסלקל ורצה לבניין הסמוך. אישה מבוגרת פתחה לה את דלת הבניין. דודי רץ פנימה בעקבותיהן למטה אל המקלט.

"בני זונות, בני אלף, שיישרפו בגיהינום," סינן ברגש בחור מיוזע.

"אה, כי עזה זה לא הגיהינום," ענתה לו בחורה בבגדי פילאטיס. "ואם אותך היו מפגיזים מהאוויר שבוע?"

הוא הספיק להגיד רק, "יה חתיכת יפת־נפש," כשאנגלוסקסית עם תאומים בני שלוש קטעה אותו, וביקשה באנגלית שיפסיקו לדבר על הפצצות, כי לבנים שלה יהיו סיוטים בלילה. המיוזע ליכסן מבט עוין. אבל פילאטיס כבר הסתכלה בהפגנתיות לעבר ערימת כיסאות כתר פלסטיק ושני זוגות אופניים, שהיו מאוחסנים שם בין המלחמות.

"אבא, למה הלכנו אל פה?" שאלה לילי. התאומים של האנגלוסקסית חזרו מיד על השאלה, אבל לדודי לא היתה תשובה טובה בשלוף. הוא שיפשף לעצמו בכוח את קו הלסת הלוך ושוב והריץ בראשו את כל השיחות שלו עם יסמין מהיומיים האחרונים וגם את הריב הגדול. המקלט הריח כמו המלתחות של אולם הספורט ביסודי; זיעת קיץ, מזרנים מעופשים ופחד גולמי. האמא הטרייה בכתה בלי קול, וכולם חיכו לשמוע מה קורה בחוץ. נפילה? יירוט? הרינגטון של דודי הקפיץ אותם. השם "יסמין כפרה" הופיע על הצג ודודי הרגיש את ההקלה משחררת לו את הלסת והחזה.

"מאמי, איפה את?" הוא לחש לתוך הטלפון.

יסמין לא ענתה.

"מאמי. יסמיני. יסמין."

שקט.

דודי עצם עיניים לרגע, ואז הכניס את הטלפון שלו לכיס האחורי, וביד שהתפנתה הוציא את הטלפון של יסמין מהתיק שלה וכיבה את השיחה אליו שנלחצה בטעות. הוא אמר תודה או בהצלחה לאחרים ויצא עם לילי לרחוב, שהחל להתמלא באנשים תשושים וסתורים. הוא הוריד את הבת שלו מהידיים, ותחושה עצומה ולא מוכרת של חוסר אונים סגרה עליו.

פרק 2

"אחותי, תעני, פליז תעני," זימררה תילי — בת עשרים וקצת שנראתה כמו שלגייה — בזמן שניסתה לתפוס את מזי בפעם הרביעית באותו הבוקר. היא אמרה לעצמה, בטון רציונלי, שמבחינה סטטיסטית אין שום סיבה לדאגה. גם אם מביאים בחשבון את הלילה ההוא לפני שנתיים. אחר כך היא תהתה לרגע אם בעצם, מבחינה סטטיסטית כמובן, מזי נחשבת מרקע של מצוקה, ואיך זה משפיע על הסיכוי שהכול בסדר או לא בסדר. ואז הגיעה למסקנה שאין לה מספיק מידע בנושא כדי להכריע, וחשבה שהיא צריכה לברר בהזדמנות הראשונה. היא רכבה על האופניים הלא־חשמליים שלה במעלה שדרות ח"ן. בפינה של נצח ישראל והשדרה עמד ריח חזק של נבלה, והיא עצרה את הנשימה כדי לא לשאוף פנימה חלקיקי חתול מת, אפילו שהיא ידעה שלא ככה זה עובד. היא הרגישה בגועל איך הזיעה זורמת מתחתית החזייה שלה לכיוון הטבור בשני ערוצים, והכניסה את הבטן כדי לצמצם מגע בין הזיעה לחולצה.

עכשיו היא הפסיקה לפזם "אחותי תעני" והחלה לפזם "בבקשה שלא תהיה אזעקה, בבקשה שלא תהיה אזעקה." במלחמה הקודמת אזעקה אחת תפסה אותה על האופניים בעלייה של רוטשילד, ומשום־מה היא ירדה מהאופניים וניסתה לרוץ איתם ביד, הסתבכה בפדל, השתטחה, נקעה את הקרסול ורצתה להיעלם. ונוסף על הכול, כמה אופייני לה, זאת היתה אזעקת שווא. עכשיו, כשחצתה את כיכר הבימה, היא נזכרה שפעם היה מתחתיה מקלט אטומי, ותהתה אם הוא הפך למעשה לחניון, ומה זה אומר לגבי קיומו או אי־קיומו של מקלט אטומי. הכיכר בהקה בלובנה, ושני פועלים שחורים קירצפו אותה, אחד מחזיק זרנוק והשני מטאטא־ענק. תילי חצתה את מרמורק, נעצרה תחת השמש המרשעת והסתבכה עם נעילת האופניים לספסל רחוב, בגלל שהחדלי־אישים האלה בעירייה חישבו ומצאו שארבעה עמודי אופניים זה מספיק בול לארבעים זוגות שחנו שם בכל בוקר. בעצבים מרוטים היא נכנסה ל״לחמנינה״ לקנות עוגת יום הולדת למזי.

המעבר החד אל המזגן גרם לה להרגיש כמו פחית קולה שמישהו סוף־סוף פתח. מעט רגועה יותר, היא נעמדה מאחורי כמה אנשים שעשו חיקוי לא מוצלח של תור, והקשיבה להם מפטפטים עצמם לדעת; איפה הם היו בזמן האזעקה של תשע בערב ואיפה בשל אחת בלילה, ושיו איזה חום, זה לא החום זה הלחות, כשאנחנו היינו ילדים לא היה כזה חם, אני זוכר שהיה לנו רק מאוורר, אומרים שהקיץ הזה הוא הכי חם שהיה חמישים שנה, טוב נו, לזה מתכוונים בהתחממות גלובלית. "יצורים מגוחכים," היא חשבה, "שוב הפתיע אותנו החום, ודווקא בקיץ." היא תיעבה את הקיץ הישראלי, את הישראלים ואת ישראל, אף שהיתה ישראלית מלידה. הטלפון שלה צילצל.

"כן," ענתה תילי בטון אנטיפתי שבא לה בקלות באותו בוקר.

"שלום, אני מחפשת את מזי מוריס," אמרה אישה.

"היא לא פנויה כרגע." דימוי לא רצוני של מזי חצי לבושה קפץ לראשה. "אני יכולה לעזור?"

"עם מי אני מדברת?" חקרה האישה בטון של כסף.

"עם תילי," ענתה תילי.

"תסלחי לי, צילי, אבל מה את של גברת מוריס?"

"את רוצה להשאיר לה הודעה?"

"כן," אמרה כסף בעצבנות מסוימת, "תמסרי לה בבקשה שדוד פרץ מבקש לפגוש אותה היום בשלוש. מלון 'דייוויד אינטרקונטיננטל'. חדר הקינג־קלאב. דחוף."

"אני אמסור. ביי."

תילי גילגלה עיניים ושלחה למזי הודעת יום הולדת־שמח עניינית, כולל פרטי הפגישה המבוקשת. תוך עשר דקות היא כבר היתה בבניין של מזי, שם הפקידה את עוגת יום ההולדת בידיו של השכן ממול, בחור שאחותה בטח חשבה שהוא חתיך, ושהבזיק לעברה חיוך שהיה שמור בלעדית לנקבות בגילים עשרים ואחת עד שלושים וחמש ללא מוגבלויות. ואז, בעודה מזיעה את דרכה למשרד על האופניים, צילצל הטלפון שוב. זאת היתה כסף. "אני מדברת עם צילי? מר פרץ מבקש למסור שזה עניין של חיים ומוות."

***

בערך באותה השעה התעוררה מזי במיטה לא מוכרת, ליד גבר שנראה חצי מוכר, אולי רק רבע. דווקא לא מכוער. תלתלי משי גדולים מיסגרו פני שיש שלוות. היא לא זכרה איך קוראים לו ולא טרחה להיזכר. היא רצתה להתלבש ולהתחפף לפני שהוא מתעורר ונעשה סנטימנטלי, או שם לב שהוא הלך לישון עם בלונדינית ירוקת עיניים וקם לצד בחורה עם גלח ועיניים חומות. היה לה הנגאובר והיא התיישבה בהדרגה. הרצפה מסביב לפוטון היתה מרופדת בשכבה של דפי תווים, בגדים, ספרים, כבלים, מפרטים ומאפרות. היא נעמדה לאט, מחשבת איך להגיע בשקט לשמלה הלבנה הקטנה ולתחתונים בצד השני של החדר. "זירת פשע זה כמו משחק דוקים," היה הלוי אומר להם בקורס שיטור, "צריך להתקדם בזהירות." אז היא התקדמה בזהירות מתורגלת, והתרחקה עם הבגדים לכיוון חדר האמבטיה. הוא היה מטונף. סססאמק מזי. היא רחצה ידיים תוך התעלמות משכבת הגועל על הכיור וציחצחה שיניים עם אצבע ומשחה. היא הסתכלה על עצמה בראי. הפאה היתה על העוקם, אבל חוץ מזה המצב היה יכול להיות יותר גרוע. היא הורידה אותה, שטפה פנים ויצאה.

הלחות הכתה בה כמו סטירה רטובה. באוויר הדומם עמד הריח הרווי של אשפה שלא נאספה ושל פירות הפיקוסים, שכיסו את המדרכה של עמנואל הרומי בשכבה מעיכה ועסיסית, שנדבקה לסוליות ונכנסה כך לבתים. היא נזכרה שיש לה יום הולדת, והחליטה לדחות את הדלקת הטלפון. בדעה מוסחת היא חיפשה את
ה־CBR 250R שלה, שבו היו לה בגדים להחלפה. אבל האופנוע לא היה שם. היא גיששה בתוך ראשה, מחפשת מידע על הלילה, ונזכרה שהיא היתה שפוכה מדי בשביל לרכוב. היא בטח השאירה את האופנוע ליד ה־Delly. בהליכה זהירה, כדי לא לטלטל לעצמה את הראש יותר מהנחוץ, היא פנתה ימינה לאליהו בכור ותוך חצי דקה היתה באבן גבירול. היא הרימה יד ועצרה מונית מרצדס מבהיקה.

מזי טיפסה אל המושב האחורי בתקווה להימנע משיחה. המזגן והרדיו עבדו שניהם על פול ווליום. רשת ב׳. טלי כהנוב ועופר וייס דיברו ביניהם על "פרשת תחנת ממילא". "הבוקר," אמרה כהנוב, "חשף כתב התחקירים אמיר גואטה —"

"מי שחשף את פרשת המעטפות," הוסיף וייס.

"את פרשת המעטפות, את פרשת פינוי־בינוי, את פרשת התעשייה האווירית, לא חסר עופר, לא חסר. אז עכשיו גואטה חשף שלכאורה —"

"לכאורה, ברור שלכאורה."

"...בדיוק, אז לכאורה ראש הממשלה קיבל שוחד כדי ששכטר־תשתיות יזכו במכרז לחפירת התחנה התת־קרקעית בירושלים —״

״תחנת ממילא,״ פירשן וייס.

״עוד כשהוא היה, כפי שאתם ודאי זוכרים, ראש עיריית ירושלים."

"אני ירושלמי אסלי," הנהג הנמיך את הרדיו ופצח בשיחה הבלתי נמנעת, "את יודעת מה זה אומר? ירושלמי מקורי. דור שמיני בירושלים. כמה זמן המשפחה שלך פה? שני דורות? הסבא־רבא שלי היה צאצא של דוד המלך. בי נשבעתי. את יכולה לבדוק בבית התפוצות. עכשיו אני שואל אותך, לא הגיוני שאני אוכל לקנות לילדות שלי דירה בירושלים? ומה נראה לך, שאני יכול? איפה?"

מזי הידקה את משקפי הרייבאן ויפרר שלה לאף, ושמרה את המחשבות שלה לעצמה.

"בשביל מה הוא צריך עוד כסף, תגידי לי?" הנהג לא נתן לשתיקה שלה לבלבל אותו, "הוא מפוצץ. יש לו ארבעה בניינים. לא דירות. בניינים. לא ידעת את זה, אה? אני יכול להראות לך. בן־אחותי עשה להם את הצנרת, סיפר לי ה־כול. אני יכול לעשות לך סיור מודרך. עליי, רוצה?"

"אולי בהזדמנות. היום אני ממהרת."

"לאן את ממהרת? אתן הצעירות של היום, כל הזמן ממהרות. זמן לעשות ילדים מצאת?" הוא הגביר חזרה את הרדיו, שם דיברו עכשיו על המלחמה, "יאללה, שילכו כולם חזרה למאיפה שהם באו. שילכו לעזה. אם הם כל כך אוהבים אותם שמה, שייקחו אותם בכיף. למה לא."

"תעצור בבקשה," אמרה מזי, "אני הולכת להקיא."

הנהג חתך בפראות לימין, חושב בלי ספק על המושב האחורי המצוחצח שלו, ועצר בדיוק בזמן לאפשר לה לפתוח את הדלת ולהתכופף החוצה. אחרי שלושה פרצי קיא בטעם חרטה, היא נתנה לו חמישים ויצאה בלי לחכות לעודף.

כמה דקות הליכה על אלנבי הביאו אותה אל האופנוע. היא שלפה את הג׳ינס ולבשה אותו על השמלה הקצרצרה, התניעה ורכבה דרומה למשרד, להתקלח ולראות מה תילי ובנג׳י הכינו לה ליום ההולדת. כשהיא נכנסה ללופט האפלולי דרך דלת הברזל, מרגישה כמו מסטיק לעוס ששכב על רצפת המועדון כל הלילה, תקפו אותה תילי ובנג׳י בטקס יום ההולדת המסורתי שלהם, שכלל זריקת סוכריות לעברה בכל הכוח ושירת "האפי בירתדי טו יו" בשני קולות. אז חזר בנג׳י להתעסק עם מזגן נייד שהוא מצא ברחוב, ותילי אמרה, "את חייבת להתקלח. את נראית כמו טישו."

"טישו, הא? מה עם עוגה?"

"העוגה אצל השכן שלך. אני מניחה שאתם מכירים?"

מזי גיחכה והלכה למקלחת.

"רגע, קיבלת את ההודעה שלי?" תילי קראה אחריה, "על דוד פרץ? הוא רוצה להיפגש איתך דחוף."

מזי עשתה יו־טרן. "דוד פרץ? את בטוחה?"

"כן, המזכירה שלו התקשרה. הוא ביקש להיפגש איתך עוד שעתיים, היא אמרה שזה עניין של חיים ומוות."

מעניין, חשבה מזי, בפעם האחרונה שהתראינו הוא קרא לי זונה בפני חצי לונדון.