כליא ברק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כליא ברק
מכר
אלפי
עותקים
כליא ברק
מכר
אלפי
עותקים

כליא ברק

4.4 כוכבים (176 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2844מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

דריה שועלי

דריה שועלי (נולדה ב-1973) היא סופרת, אשת תקשורת ויזמית ישראלית. במשך שנים עבדה בתקשורת (״וואלה!״, "הארץ״,״יס״). 

סופרת ומתרגמת
בשנת 2022 יצא רומן הביכורים שלה, "כליא ברק". 

מתרגומיה:
קפה למה מאת ג'ון סטרלקי (תרגום, 2006)
פרח ברים מאת ליה ג'ייקובסון (תרגום, 2009)

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"ילדים שעשו כסף חדש נהרו אל העיר, ושינו את שער החליפין לנדל"ן ולסקס. היו להם תספורות מוקפדות, חולצות נקיות ופה מטונף, והם היו אכזריים לכל מה שהריח מחולשה. היא ניסתה להימנע מהם, אבל ברגע שעשתה את זה עם כמה גברים, היה קשה יותר לשלוט במצב, והמלחמה הוציאה מכולם את השדים הכי מכוערים שלהם."

בקיץ הישראלי החם ביותר זה חמישים שנה, ועל רקע מטחי טילים מעזה, יוצאת החוקרת הפרטית מזי מוריס — האישה שאין לה כלום, למצוא את יסמין שכטר – האישה שיש לה הכול. מוריס היתה עד לא מזמן בלשית־כוכבת בימ״ר תל אביב, שפוטרה עקב התנהגות לא הולמת. את חקירת יסמין שכטר היא מנהלת בלי משאבים ובלי תעודת שוטר. אבל בהדרגה מתגלות המגבלות האלה כיתרון; בשטח ההפקר של החברה הישראלית, שבו לאנשים עם ממון מותר הכול, דווקא נוח לשחק בלי חוקים. 
מהלך החקירה פוגשת מזי ידידים שהיה עדיף להשאיר מאחור, גברים שהיה מוטב לא להכיר, נשים עם זיכרון סלקטיבי ואויבים רבי־עוצמה. וגם את השדים של עצמה, שמאיימים להגיח ולהטביע אותה. 
בהופעת בכורה עוצרת נשימה מפגישה אותנו דריה שועלי עם גיבורה חדשה, שלא משחקת לפי הכללים הישנים.

כליא ברק הוא ניאו־נואר מקומי ומיוזע, ששומר על קצב רצחני ומהודק תוך שהוא נע בין מוסכים משומנים לווילות מטופחות, עושה דרכו בסבך של חטאים, סודות ותשוקות עד לסופו המפתיע והבלתי נמנע.

פרק ראשון

הלחות נחתה על העיר כמו חדשות רעות, בשש וחצי בערב, שלושה ימים לפני יוני. מזי מוריס יצאה מהסלון לגג והרגישה איך הגוף שלה מתכסה דביקות. מאז עבר חודש, והלחות התנחלה באוויר. מעכשיו ועד אוקטובר, חשבה מזי, היא לא תוכל להתבטל במיטה עד שש, ותצטרך לקום לרוץ כבר בחמש. אבל לא מחר. מחר יש לה יום הולדת. עברו שנתיים מאז הלילה שעליו היא ידעה יותר מדי, זכרה פחות מדי, ושבגללו היא איבדה הכול. היא חבשה את הפאה הבלונדינית, הכניסה את העדשות הירוקות, עלתה על עקבים והלכה לאלנבי, לשתות ולהתפרק עד שהיא תשכח הכול שוב.

פרק 1

הנה מה שידוע לנו בוודאות: ביום שני, שניים ביולי, בשעה שלוש אחר הצהריים, ישבה יסמין שכטר, ממשפחת שכטר, בקפה "תוצרת הארץ" שברחוב מסריק בתל אביב, עם בעלה דוד (דודי) פרץ ובתם בת השלוש וחצי. עוד ידוע ששכטר נראתה משוחחת עם אדם במכונית כסופה ואז נכנסת לאותה מכונית. מאותו הרגע היא לא נראתה עוד. בחוץ היו שלושים וחמש מעלות בצל עם שמונים ושניים אחוזי לחות. כעבור חצי שעה נשמעה האזעקה הראשונה. בזאת מסתיימים הדברים שידועים לנו בוודאות.

יסמין שכטר נעלמה בלי דרמות. אף אחד אפילו לא שם לב. לא מיד בכל אופן. אולי בגלל שאנשים לא מצפים מהיפים והעשירים להיעלם בסתמיות. מן הראוי היה שתהיה איזו יאכטה שמסיפונה אפשר ליפול, או אולי להידחף. אבל את יסמין שכטר לא עניין לעשות מה שראוי, ובמובן הזה היא היתה אכזבה ואפילו מטרד עבור משפחת שכטר, אחת מחמש המשפחות העשירות במשק ובלי ספק החזקה מחמישתן.

לפי מה שבעלה, דודי פרץ, סיפר בהמשך, הבת שלהם, לילי, שפכה את כוס מיץ הגזר שלה על השולחן, ולכן הוא רץ פנימה להביא מגבות נייר, לספוג את המיץ לפני שהוא יכתים את השמלה שלה, שנתפרה מכותנה אורגנית בצבע טבעי. הוא ספג את המיץ, שכבר זלג למדרכה ומשך אליו ארבעה זבובי קיץ ירוקים ואז, בעצבנות מסוימת, כי החום היה בלתי נסבל והוא התחיל להזיע בלי שום אלגנטיות בחולצת הפשתן שלו, הלך לזרוק את מגבות הנייר בפח שליד הספסל, מתחת לפיקוס הקדוש. אז הוא חיפש את המלצרית האטית עם השיער הכחול כדי שתנקה כמו שצריך את השולחן והמדרכה. עם כל הכבוד, זה לא היה התפקיד שלו. יסמין כבר ביקשה ממנה שלוש פעמים לפתוח את השמשייה המחורבנת, וגם את זה היא לא עשתה. הוא ניגש ופתח את השמשייה בעצמו, ורק אז הוא שם לב שלילי יושבת לבד ושיסמין לא שם. לא עם לילי, לא יושבת ומעשנת על הספסל שמתחת לעץ, לא עומדת ומדברת עם בעל המקום הגבוה והמשופם. הוא נזכר שכשאבא שלו מת הוא חשב כמה זה מוזר, שכשמישהו חי הוא תופס רק חלל אחד בכל רגע נתון, אבל כשהוא איננו, ההיעדר שלו ממלא את כל החללים כל הזמן. הוא העיף מעצמו את המחשבה המדכאת הזאת וחזר לשולחן.

"לילי, מותק, איפה אמא?"

לילי בדיוק החזיקה בפה קצה של כפית ארוכה, שעליה איזנה עגבניית שרי. היא הניעה את הראש מצד לצד באטיות בניסיון לא להפיל את העגבנייה.

"לייילי, איפה אמא?"

לילי הורידה את העגבנייה מהכפית ואז הוציאה את הכפית מהפה.

"אמא נסעה באוטו."

"איזה אוטו?"

"אוטו כסף."

"איזה אוטו כסף? שלנו?"

"לא אבא, לא ג'יפ, אוטו."

דודי לקח נשימה עמוקה.

"לילו, אולי אמא אמרה שהיא הולכת לקנות סיגריות?"

"לא אבא, אמא נסעה באוטו כסף," התרגזה לילי.

"טוב מותק, אמא אמרה משהו?"

"כן. אמא אמרה להגיד לאבא ׳סיו בד אין'."

דודי לקח עוד נשימה עמוקה ואמר לעצמו שכדאי לעצור את השיחה הזאת כאן. הוא התיישב ליד הבת שלו, לקח שלוק גדול מהסודה שכבר לא היתה קרה והתקשר לאשתו. תיק הבירקין שלה, שהיה מונח על הכיסא לידו, השמיע רינגטון של פעמוני עזים. דודי לא זכר רגע שבו הטלפון של יסמין לא היה עליה. הוא שיפשף לעצמו את קו הלסת הלוך ושוב. בשכמה השמאלית שלו החל להיבנות מתח.

"יאללה, בואי נלך למצוא את אמא," הוא אמר.

הוא הניח שטר של מאה מתחת לכלי עם שקיות הסוכר, ועם לילי בידיים והתיק של יסמין על הכתף התחיל ללכת לפיצוצייה, שבה היתה אשתו קונה סיגריה בשני־שקל כדי להרגיש שכונה. האזעקה הראשונה תפסה אותם בדרך. נהמה עמוקה שבקעה מהשאול. קו שמונה־עשרה נעצר לידם ואחריו כמה מכוניות. האנשים פלטו את עצמם החוצה, ומכיוון שלא זכרו אם הם אמורים להשתופף או לשכב עם הידיים על הראש, ביצעו ליתר ביטחון שילוב של השניים. אישה צעירה חילצה תינוקת מהסלקל ורצה לבניין הסמוך. אישה מבוגרת פתחה לה את דלת הבניין. דודי רץ פנימה בעקבותיהן למטה אל המקלט.

"בני זונות, בני אלף, שיישרפו בגיהינום," סינן ברגש בחור מיוזע.

"אה, כי עזה זה לא הגיהינום," ענתה לו בחורה בבגדי פילאטיס. "ואם אותך היו מפגיזים מהאוויר שבוע?"

הוא הספיק להגיד רק, "יה חתיכת יפת־נפש," כשאנגלוסקסית עם תאומים בני שלוש קטעה אותו, וביקשה באנגלית שיפסיקו לדבר על הפצצות, כי לבנים שלה יהיו סיוטים בלילה. המיוזע ליכסן מבט עוין. אבל פילאטיס כבר הסתכלה בהפגנתיות לעבר ערימת כיסאות כתר פלסטיק ושני זוגות אופניים, שהיו מאוחסנים שם בין המלחמות.

"אבא, למה הלכנו אל פה?" שאלה לילי. התאומים של האנגלוסקסית חזרו מיד על השאלה, אבל לדודי לא היתה תשובה טובה בשלוף. הוא שיפשף לעצמו בכוח את קו הלסת הלוך ושוב והריץ בראשו את כל השיחות שלו עם יסמין מהיומיים האחרונים וגם את הריב הגדול. המקלט הריח כמו המלתחות של אולם הספורט ביסודי; זיעת קיץ, מזרנים מעופשים ופחד גולמי. האמא הטרייה בכתה בלי קול, וכולם חיכו לשמוע מה קורה בחוץ. נפילה? יירוט? הרינגטון של דודי הקפיץ אותם. השם "יסמין כפרה" הופיע על הצג ודודי הרגיש את ההקלה משחררת לו את הלסת והחזה.

"מאמי, איפה את?" הוא לחש לתוך הטלפון.

יסמין לא ענתה.

"מאמי. יסמיני. יסמין."

שקט.

דודי עצם עיניים לרגע, ואז הכניס את הטלפון שלו לכיס האחורי, וביד שהתפנתה הוציא את הטלפון של יסמין מהתיק שלה וכיבה את השיחה אליו שנלחצה בטעות. הוא אמר תודה או בהצלחה לאחרים ויצא עם לילי לרחוב, שהחל להתמלא באנשים תשושים וסתורים. הוא הוריד את הבת שלו מהידיים, ותחושה עצומה ולא מוכרת של חוסר אונים סגרה עליו.

פרק 2

"אחותי, תעני, פליז תעני," זימררה תילי — בת עשרים וקצת שנראתה כמו שלגייה — בזמן שניסתה לתפוס את מזי בפעם הרביעית באותו הבוקר. היא אמרה לעצמה, בטון רציונלי, שמבחינה סטטיסטית אין שום סיבה לדאגה. גם אם מביאים בחשבון את הלילה ההוא לפני שנתיים. אחר כך היא תהתה לרגע אם בעצם, מבחינה סטטיסטית כמובן, מזי נחשבת מרקע של מצוקה, ואיך זה משפיע על הסיכוי שהכול בסדר או לא בסדר. ואז הגיעה למסקנה שאין לה מספיק מידע בנושא כדי להכריע, וחשבה שהיא צריכה לברר בהזדמנות הראשונה. היא רכבה על האופניים הלא־חשמליים שלה במעלה שדרות ח"ן. בפינה של נצח ישראל והשדרה עמד ריח חזק של נבלה, והיא עצרה את הנשימה כדי לא לשאוף פנימה חלקיקי חתול מת, אפילו שהיא ידעה שלא ככה זה עובד. היא הרגישה בגועל איך הזיעה זורמת מתחתית החזייה שלה לכיוון הטבור בשני ערוצים, והכניסה את הבטן כדי לצמצם מגע בין הזיעה לחולצה.

עכשיו היא הפסיקה לפזם "אחותי תעני" והחלה לפזם "בבקשה שלא תהיה אזעקה, בבקשה שלא תהיה אזעקה." במלחמה הקודמת אזעקה אחת תפסה אותה על האופניים בעלייה של רוטשילד, ומשום־מה היא ירדה מהאופניים וניסתה לרוץ איתם ביד, הסתבכה בפדל, השתטחה, נקעה את הקרסול ורצתה להיעלם. ונוסף על הכול, כמה אופייני לה, זאת היתה אזעקת שווא. עכשיו, כשחצתה את כיכר הבימה, היא נזכרה שפעם היה מתחתיה מקלט אטומי, ותהתה אם הוא הפך למעשה לחניון, ומה זה אומר לגבי קיומו או אי־קיומו של מקלט אטומי. הכיכר בהקה בלובנה, ושני פועלים שחורים קירצפו אותה, אחד מחזיק זרנוק והשני מטאטא־ענק. תילי חצתה את מרמורק, נעצרה תחת השמש המרשעת והסתבכה עם נעילת האופניים לספסל רחוב, בגלל שהחדלי־אישים האלה בעירייה חישבו ומצאו שארבעה עמודי אופניים זה מספיק בול לארבעים זוגות שחנו שם בכל בוקר. בעצבים מרוטים היא נכנסה ל״לחמנינה״ לקנות עוגת יום הולדת למזי.

המעבר החד אל המזגן גרם לה להרגיש כמו פחית קולה שמישהו סוף־סוף פתח. מעט רגועה יותר, היא נעמדה מאחורי כמה אנשים שעשו חיקוי לא מוצלח של תור, והקשיבה להם מפטפטים עצמם לדעת; איפה הם היו בזמן האזעקה של תשע בערב ואיפה בשל אחת בלילה, ושיו איזה חום, זה לא החום זה הלחות, כשאנחנו היינו ילדים לא היה כזה חם, אני זוכר שהיה לנו רק מאוורר, אומרים שהקיץ הזה הוא הכי חם שהיה חמישים שנה, טוב נו, לזה מתכוונים בהתחממות גלובלית. "יצורים מגוחכים," היא חשבה, "שוב הפתיע אותנו החום, ודווקא בקיץ." היא תיעבה את הקיץ הישראלי, את הישראלים ואת ישראל, אף שהיתה ישראלית מלידה. הטלפון שלה צילצל.

"כן," ענתה תילי בטון אנטיפתי שבא לה בקלות באותו בוקר.

"שלום, אני מחפשת את מזי מוריס," אמרה אישה.

"היא לא פנויה כרגע." דימוי לא רצוני של מזי חצי לבושה קפץ לראשה. "אני יכולה לעזור?"

"עם מי אני מדברת?" חקרה האישה בטון של כסף.

"עם תילי," ענתה תילי.

"תסלחי לי, צילי, אבל מה את של גברת מוריס?"

"את רוצה להשאיר לה הודעה?"

"כן," אמרה כסף בעצבנות מסוימת, "תמסרי לה בבקשה שדוד פרץ מבקש לפגוש אותה היום בשלוש. מלון 'דייוויד אינטרקונטיננטל'. חדר הקינג־קלאב. דחוף."

"אני אמסור. ביי."

תילי גילגלה עיניים ושלחה למזי הודעת יום הולדת־שמח עניינית, כולל פרטי הפגישה המבוקשת. תוך עשר דקות היא כבר היתה בבניין של מזי, שם הפקידה את עוגת יום ההולדת בידיו של השכן ממול, בחור שאחותה בטח חשבה שהוא חתיך, ושהבזיק לעברה חיוך שהיה שמור בלעדית לנקבות בגילים עשרים ואחת עד שלושים וחמש ללא מוגבלויות. ואז, בעודה מזיעה את דרכה למשרד על האופניים, צילצל הטלפון שוב. זאת היתה כסף. "אני מדברת עם צילי? מר פרץ מבקש למסור שזה עניין של חיים ומוות."

***

בערך באותה השעה התעוררה מזי במיטה לא מוכרת, ליד גבר שנראה חצי מוכר, אולי רק רבע. דווקא לא מכוער. תלתלי משי גדולים מיסגרו פני שיש שלוות. היא לא זכרה איך קוראים לו ולא טרחה להיזכר. היא רצתה להתלבש ולהתחפף לפני שהוא מתעורר ונעשה סנטימנטלי, או שם לב שהוא הלך לישון עם בלונדינית ירוקת עיניים וקם לצד בחורה עם גלח ועיניים חומות. היה לה הנגאובר והיא התיישבה בהדרגה. הרצפה מסביב לפוטון היתה מרופדת בשכבה של דפי תווים, בגדים, ספרים, כבלים, מפרטים ומאפרות. היא נעמדה לאט, מחשבת איך להגיע בשקט לשמלה הלבנה הקטנה ולתחתונים בצד השני של החדר. "זירת פשע זה כמו משחק דוקים," היה הלוי אומר להם בקורס שיטור, "צריך להתקדם בזהירות." אז היא התקדמה בזהירות מתורגלת, והתרחקה עם הבגדים לכיוון חדר האמבטיה. הוא היה מטונף. סססאמק מזי. היא רחצה ידיים תוך התעלמות משכבת הגועל על הכיור וציחצחה שיניים עם אצבע ומשחה. היא הסתכלה על עצמה בראי. הפאה היתה על העוקם, אבל חוץ מזה המצב היה יכול להיות יותר גרוע. היא הורידה אותה, שטפה פנים ויצאה.

הלחות הכתה בה כמו סטירה רטובה. באוויר הדומם עמד הריח הרווי של אשפה שלא נאספה ושל פירות הפיקוסים, שכיסו את המדרכה של עמנואל הרומי בשכבה מעיכה ועסיסית, שנדבקה לסוליות ונכנסה כך לבתים. היא נזכרה שיש לה יום הולדת, והחליטה לדחות את הדלקת הטלפון. בדעה מוסחת היא חיפשה את
ה־CBR 250R שלה, שבו היו לה בגדים להחלפה. אבל האופנוע לא היה שם. היא גיששה בתוך ראשה, מחפשת מידע על הלילה, ונזכרה שהיא היתה שפוכה מדי בשביל לרכוב. היא בטח השאירה את האופנוע ליד ה־Delly. בהליכה זהירה, כדי לא לטלטל לעצמה את הראש יותר מהנחוץ, היא פנתה ימינה לאליהו בכור ותוך חצי דקה היתה באבן גבירול. היא הרימה יד ועצרה מונית מרצדס מבהיקה.

מזי טיפסה אל המושב האחורי בתקווה להימנע משיחה. המזגן והרדיו עבדו שניהם על פול ווליום. רשת ב׳. טלי כהנוב ועופר וייס דיברו ביניהם על "פרשת תחנת ממילא". "הבוקר," אמרה כהנוב, "חשף כתב התחקירים אמיר גואטה —"

"מי שחשף את פרשת המעטפות," הוסיף וייס.

"את פרשת המעטפות, את פרשת פינוי־בינוי, את פרשת התעשייה האווירית, לא חסר עופר, לא חסר. אז עכשיו גואטה חשף שלכאורה —"

"לכאורה, ברור שלכאורה."

"...בדיוק, אז לכאורה ראש הממשלה קיבל שוחד כדי ששכטר־תשתיות יזכו במכרז לחפירת התחנה התת־קרקעית בירושלים —״

״תחנת ממילא,״ פירשן וייס.

״עוד כשהוא היה, כפי שאתם ודאי זוכרים, ראש עיריית ירושלים."

"אני ירושלמי אסלי," הנהג הנמיך את הרדיו ופצח בשיחה הבלתי נמנעת, "את יודעת מה זה אומר? ירושלמי מקורי. דור שמיני בירושלים. כמה זמן המשפחה שלך פה? שני דורות? הסבא־רבא שלי היה צאצא של דוד המלך. בי נשבעתי. את יכולה לבדוק בבית התפוצות. עכשיו אני שואל אותך, לא הגיוני שאני אוכל לקנות לילדות שלי דירה בירושלים? ומה נראה לך, שאני יכול? איפה?"

מזי הידקה את משקפי הרייבאן ויפרר שלה לאף, ושמרה את המחשבות שלה לעצמה.

"בשביל מה הוא צריך עוד כסף, תגידי לי?" הנהג לא נתן לשתיקה שלה לבלבל אותו, "הוא מפוצץ. יש לו ארבעה בניינים. לא דירות. בניינים. לא ידעת את זה, אה? אני יכול להראות לך. בן־אחותי עשה להם את הצנרת, סיפר לי ה־כול. אני יכול לעשות לך סיור מודרך. עליי, רוצה?"

"אולי בהזדמנות. היום אני ממהרת."

"לאן את ממהרת? אתן הצעירות של היום, כל הזמן ממהרות. זמן לעשות ילדים מצאת?" הוא הגביר חזרה את הרדיו, שם דיברו עכשיו על המלחמה, "יאללה, שילכו כולם חזרה למאיפה שהם באו. שילכו לעזה. אם הם כל כך אוהבים אותם שמה, שייקחו אותם בכיף. למה לא."

"תעצור בבקשה," אמרה מזי, "אני הולכת להקיא."

הנהג חתך בפראות לימין, חושב בלי ספק על המושב האחורי המצוחצח שלו, ועצר בדיוק בזמן לאפשר לה לפתוח את הדלת ולהתכופף החוצה. אחרי שלושה פרצי קיא בטעם חרטה, היא נתנה לו חמישים ויצאה בלי לחכות לעודף.

כמה דקות הליכה על אלנבי הביאו אותה אל האופנוע. היא שלפה את הג׳ינס ולבשה אותו על השמלה הקצרצרה, התניעה ורכבה דרומה למשרד, להתקלח ולראות מה תילי ובנג׳י הכינו לה ליום ההולדת. כשהיא נכנסה ללופט האפלולי דרך דלת הברזל, מרגישה כמו מסטיק לעוס ששכב על רצפת המועדון כל הלילה, תקפו אותה תילי ובנג׳י בטקס יום ההולדת המסורתי שלהם, שכלל זריקת סוכריות לעברה בכל הכוח ושירת "האפי בירתדי טו יו" בשני קולות. אז חזר בנג׳י להתעסק עם מזגן נייד שהוא מצא ברחוב, ותילי אמרה, "את חייבת להתקלח. את נראית כמו טישו."

"טישו, הא? מה עם עוגה?"

"העוגה אצל השכן שלך. אני מניחה שאתם מכירים?"

מזי גיחכה והלכה למקלחת.

"רגע, קיבלת את ההודעה שלי?" תילי קראה אחריה, "על דוד פרץ? הוא רוצה להיפגש איתך דחוף."

מזי עשתה יו־טרן. "דוד פרץ? את בטוחה?"

"כן, המזכירה שלו התקשרה. הוא ביקש להיפגש איתך עוד שעתיים, היא אמרה שזה עניין של חיים ומוות."

מעניין, חשבה מזי, בפעם האחרונה שהתראינו הוא קרא לי זונה בפני חצי לונדון.

דריה שועלי

דריה שועלי (נולדה ב-1973) היא סופרת, אשת תקשורת ויזמית ישראלית. במשך שנים עבדה בתקשורת (״וואלה!״, "הארץ״,״יס״). 

סופרת ומתרגמת
בשנת 2022 יצא רומן הביכורים שלה, "כליא ברק". 

מתרגומיה:
קפה למה מאת ג'ון סטרלקי (תרגום, 2006)
פרח ברים מאת ליה ג'ייקובסון (תרגום, 2009)

סקירות וביקורות

וונדרוומן רן בן-נון ביקורת העורך 22/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
מזי מוריס היא הבלשית הישראלית הכי קולית בסביבה עמרי הרצוג הארץ 18/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"עניין אותי להתעסק עם אישה שהמיניות שלה לא מודחקת ולא ממושטרת" נטע אחיטוב הארץ 24/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
176 דירוגים
107 דירוגים
40 דירוגים
18 דירוגים
8 דירוגים
3 דירוגים
3/4/2023

ספר נדיר אהבתי את הדמויות העמוקות והמצחיקות..אהבתי את הניואנסים הקטנים והמדוייקים כדי להעביר את החוויה היום יומית בישראל ..הלוואי ויהיה ספר המשך

2
6/12/2022

ליזי בדיחי של המאה ה 21

2
10/7/2024

קודם כל אני מאוהב במזי מוריס... וואו איזו דמות נפלאה ופגומה! מעבר לזה, ספר מתח ישראלי אמיתי - עם כל החום, הלחות, האזעקות, הפקקים, הדמויות והניואנסים של קיץ ישראלי טיפוסי. מותח ומפתיע עד הסוף. האזנתי לגרסת השמע וגם שם יופי של עבודה! ספר נפלא 🙌🏼 מחכה לחלק השני בטרילוגיית מזי מוריס

1
17/2/2024

אמאלה!!!!!!! מה זה היה? לא יכולתי להפסיק לקרוא לצערי כי עכשיו נגמר!!!! ספר מטורף!

1
13/2/2024

ואווו…. מי את דריה שועלי? מחכה לספרים נוספים שלך. סיפור עוצר נשימה! לא היתי במתח כזה הרבה זמן

1
29/10/2023

מי את דריה שועלי ואיך כתבת ספר מתח מעולה שכזה?! אחד מספרי המתח המקוריים והטובים ביותר שנתקלתי בהם. לא נשאבתי לספר ככה כבר עידן ועידנים. ואיזה דמות של חוקרת נפלאה שכתבה שועלי. מזי שלמרות כל החיספוס והקושי כל מה שבא לי זה לחבק אותה חזק ולבקש שתרשה לי להיות חברה שלה. ספר חזק שאי אפשר להניח לרגע מהיד. אפילו שהוא לא קל לעיכול. ת-ע-נ-ו-ג

1
13/4/2022

המותחן הישראלי הטוב ביותר של השנים האחרונות

1
16/5/2025

הקשבתי לגרסה הקולית. ספר מדהים! סיימתי בכמה ימים בודדים וערבים שלמים שלא הצלחתי להתנתק. ספר מתח לא שגרתי, אהבתי את הדמויות ואת העלילה שלא מפסיקה להסתעף. עפתי על הדמות של טילי. מה שכן הסוף ממש הרגיש כאילו לא היה כוח לפרק נוסף, כדי לבאר את הכל ונגמר "קל" מדי. מה גם שנותרו קצת שאלות שהספר לא מצליח לענות עליהן? אבל עצם זה שאני שואלת את השאלות האלה את עצמי גם הרבה אחרי שנגמר הספר רק הופך אותו לכל כך טוב!! ממליצה בחום, ספר נהדר!

28/4/2025

מרתק. מזי מוריס תילי ובנג'י

4/10/2024

לאחר קריאה כמעט ללא הפסקות - משובח, אינטליגנטי, מלא בעולמות ועשיר בדמויות. מלאכת מחשבת נפלאה!

23/9/2024

ספר מעולה! שווה קריאה לכל מי שחובב מתח. הקריאה זורמת וקלילה וממש מרגישים את רחובות תל אביב

29/8/2024

מעולה. מותח. לא בנאלי. משאיר על קצות האצבעות. בהחלט שווה קריאה. מומלץ בחום לוהט! ממש כמו לראות סרט מתח משובח. דריה - מחכה בקוצר רוח לבא שלך 🫶🏻

27/6/2024

ספר מתח מצוין, כתוב בישראלית שוטפת, דמויות חריגות ומפתיעות וגם מושכות מאד, בייחוד הבלשית הגיבורה. עלילה בנויה היטב, אם כי מעט מופרכת, הנאה רבה מובטחת לחובבי הז'אנר.

24/4/2024

ספר מתח מעולה מאד מיותר ומוגיע העיסוק האובססבי באוננות וזיונים

13/2/2024

פשוט מעולה

8/2/2024

אהבתי אותו מאד. מצטער שנגמר.

28/1/2024

הקצב, השפה, הדמויות, הסיפור. אפשר עוד?

9/1/2024

מעניין ומרתק עם כתיבה זורמת ונעימנ

10/11/2023

ספר מותח ונקרא בשטף. מתחברת להערות של ממליצים אחרים לגבי נקודות של חוסר אמינות. בנוסף, יש אבחנה מאוד מובהקת, שלא ראיתי מזמן בספרות, עדתית באמצעות שמות משפחה מובהקים מאוד של אשכנזים ומזרחים ואיפיון הדמויות בהתאם. ועדיין ספר טוב מאוד. כותבת שאוהבת את הדמויות

16/10/2023

מעולה

12/9/2023

ספר מצוין. עלילה זורמת ומותחת שעושה חשק להמשיך לקרוא ולקרוא. מחכה לספר הבא.

18/8/2023

הספר כתוב נהדר למרות חוסר אמינות קיצוני ואפילו קומי של הגיבורה.

20/6/2023

אהבתי. את תל אביב ואת הגיבורה

8/5/2023

Gghdjkhv hdtbh

27/3/2023

זוית אחרת לסיפור העלמות מקורי מותח שווה. לקרוא בלי להפסיק

21/3/2023

ספר מעולה סיימתי אותי בשלושה ימים !!

17/3/2023

ספר נהדר!!! דמויות שובות לב, מעניינות, עלילה מפותלת ומרתקת. מאוד מאוד מומלץ!

14/3/2023

מצוין ושנון ביותר.

5/2/2023

קריאה קולחת ומרתקת. רעיונות מקוריים. מתח טוב ואנושי.

31/12/2022

מפתיע, מהיר ומקסים.

20/12/2022

מעולה!!

25/10/2022

ספר מעולה.

7/10/2022

ספר מעולה

5/10/2022

מעולה!!! נקרא בכיפור.

5/10/2022

ספר מצויין ממש. גם מותח וקולח וגם מתוחכם.

2/9/2022

זורם וקולח. קשה להניח מהיד. מדהים כספר ביכורים

28/8/2022

ספר שקשה לשים אותו בצד! מתח, הומור, רגישות.. מענין מאוד👍🏼

25/8/2022

מרתק כל הכבוד

23/8/2022

מרתק

13/8/2022

וואו איזה ספר מצוין! עלילה מותחת וסוחפת, לא יכלתי להניח מהיד. מזי היא רשמית החוקרת הכי אהובה עליי מכל ספרי הבלשים.

11/8/2022

מעולה! חכם וסוחף, הייתי רוצה לקרוא עוד ועוד.

1/8/2022

מעולה. נקרא כמעט ברצף.

26/7/2022

קולח ומצויין

26/6/2022

רומן בלשי סוחף שמכמיס אותנו לגמרי לעולם שבו הוא מתרחש ואין בו רגע דל.

26/6/2022

מצויין ספר מתח, עשוי היטב, בנוי בשלבים עד הסוף

23/6/2022

מעולה

20/6/2022

מצוין, קולח מותח ומפתיע

16/6/2022

מעולה

9/6/2022

הספר נכתב בתודה מדהימה מתח לאורך כל הספר

7/6/2022

מעולה

6/6/2022

אחלה ספר!

5/6/2022

מרתק! מקווה שמזי תמשיך לחקור... 😀

2/6/2022

ספר מתח מקורי סקסי ופמיניסטי גם יחד! מבריק, מושחז, מלא הומור ועלילה מפתיעה וסוערת, גיבורה אותנטית ומרגשת, מקורית להפליא

25/5/2022

מאוד מהנה לקריאה. מומלץ.

23/5/2022

קולח ומותח, פשוט ספר כיפי.

22/5/2022

מיוחד,מצחיק ומעורר מחשבה. אהבתי מאוד.מקווה לקרוא ספר המשך על עלילות הבלשית מוריס

22/5/2022

כתוב מצוין, לא יכולתי להניח את הספר מהיד.

21/5/2022

קריאה רציפה בלי הפסקה, כל דף כיף. סיפור מעניין ומותח, עד העמוד האחרון. זה יכול להיות ספר ראשון בסדרה של ספרים עם גיבורה חדשה בספרות העברית.

21/5/2022

ספר כיפי. לקרוא ברצף בלי להניח

15/5/2022

ספר מצוין זורם מאוד יש בו גם עומק ואמת

14/5/2022

אני לא קורא ספרי מתח בדרך כלל, אבל הספר הזה לגמרי שכנע אותי. הדמות של מזי הבלשית יוצאת דופן ומפתיעה. ראוי שיהיו ספרי המשך עם הדמות הזאת. הספר עצמו מותח, וקראתי אותו במהירות, כמעט בלי לעצור. יש לו איכויות קולנועיות, הדמויות נהדרות, עכשויות ויש רגעים משעשעים מאוד! ממליץ מאוד

8/5/2022

וואו. איזה ספר כיפי. הרבה זמן לא נהניתי ככה מספר

8/5/2022

ספר מעולה, מותח ואי אפשר להוריד אותו מהיד. באיזשהו שלב עברתי לקריאה איטית כי לא רציתי שהוא יסתיים. התיאורים של המקומות כל כך גרפים ומדוייקים שהרגשתי שאני שם עם מזי 😉. מחכה כבר לספר הבא.

8/5/2022

מעניין ומותח

27/4/2022

מרתק ומעניין מאד. כתוב היטב, מפתיע מחדש בכל פעם. מחכה לספר הבא שלך

24/4/2022

לעתים קרובות אחיי ואחיותיי במדור ביקורת זה מייחסים את המילה "קולח" לספר שאופיו דומה לערך "מורה נבוכים" באנציקלופדיה העברית משנת 1948. הבה נסכם שלספר "קולח" דרושים עלילה שמסתעפת בהדרגה, דמויות קשוחות כלפי חוץ שמתמודדות בתכונותיהם הנסתרות כלפי פנים, מקומות אפלים באזור גאוגרפי מוכר, פגעי שלטון מושחת והשחקנים המרכזיים בו, וסוף טוב שסוגר את כל הפינות בשני העמודים האחרונים. את כל המרכיבים האלו דריה שועלי נותנת לנו בכמויות סיטונאיות ב"כליא ברק". מומלץ מאוד.

24/4/2022

סוחף, מרתק ומסקרן עד סופו. מומלץ!

20/4/2022

מומלץ ממש, בלעתי את הספר בקריאה כמעט רצופה של יומיים! מותח, כייפי, מצחיק וסקסי... וגיבורה שראויה לסדרת ספרים. וסדרת טלויזיה.

17/4/2022

מעולה

17/4/2022

ספר מ ע ו ל ה !!! פשוט מצויין. מתח טוב, עלילה שלא מרפה לרגע, מזי מדהימה אחת שאי אפשר להניח לה כי חייבים לדעת מה יקרה בעמוד הבא. תענוג לקרא ולהסחף בסיפור עד הסוף. מקווה שיהיו עוד ספרים של הסופרת, ושיהיו לפחות טובים כמו זה. ממליצה בחום !!

17/4/2022

מותחן ישראלי מעולה. מחכה לספר הבא!

11/4/2022

סוחף וייחודי

9/4/2022

אי אפשר להפסיק לקרוא, ספר משגע

8/4/2022

חוויית הקריאה הכי מהנה שהייתה לי מזה זמן רב. סוחף, חצוף, מושלם. בלי עין הרע.

5/4/2022

מעולה

3/4/2022

מרתק קולח, גיבורים שקל להזדהות איתם

31/3/2022

ספר מתח קלאסי עם גיבורים מעודכנים ועולם מורכב ואפל שמתואר בכשרון. קשה להניח מהיד

5/5/2025

סוחף,מרגש,כתוב היטב! כיף של ספר

1
3/3/2025

קליל,זורם,כיפי .

3/9/2024

ספר מתח ישראלי זורם , סוף מפתיע כתוב בעברית קוחלת ועכשויות ממולץ

9/3/2024

מצוין. כתוב מעולה. תענוג של ספר. מחכה להמשך.

17/2/2024

קליל. דמויות מעניינות. עלילה צפויה עם תפניות מעטות ולא משכנעות. למה שמר שכטר עם המרצדס מייבך שלו יוריד את מזי מהכביש ובעצמו יפגע בה? ועוד כאלה רבים...

31/1/2024

כתוב היטב, מותח, דמויות מעניינות. בלעתי בהנאה גדולה כל מילה.

27/12/2023

סיפור טוב, קצת מעצבנים כל האזכורים התל אביביים אבל בסהכ כתוב טוב

5/11/2023

בחלקו הראשון הסיפור נמרח ונמתח עד שנכנס לקצב טוב.. בסהכ מומלץ

22/10/2023

מזמן לא קראתי ספר בעברית שנכתב האופן כל כך יעיל. אין מילים מיותרות ותיאורי נוף מעייפים, רק את המילים שצריך בדיוק. אחלה דבר

30/3/2023

כיף לקרוא. מעניין, מותח. לפעמים כתיבה לא טובה.

22/3/2023

ספר מצויין, קולח ומעניין. העלילה קצת מסובכת, יותר מידי דמויות והדמות הראשית של החוקרת קצת לוקה בחסר.

16/11/2022

העלילה מעט לא אמינה ומוגזמת ולעיתים מסובכת מדי למעקב, אך הספר קולח וכיף לקריאה.

12/11/2022

אההה, מזי מוריס, דמות שנראה שממש הכל קרה לה ומאומה לא פסח עליה, הזוי לחלוטין. עם זאת הספר נקרא במהירות ומספק מתח משובח

19/10/2022

כתוב יפה, אבל העלילה קצת הולכת לאיבוד

23/9/2022

מהנה ויפה מאוד

10/9/2022

מותח ורב תהפוכות

3/8/2022

ספרות מתח ישראלית משובחת

25/7/2022

מהנה מאוד! רהוט, קצבי, אינטיליגנטי. נהניתי מכל רגע.

22/6/2022

מעניין ומורכב

18/6/2022

מעניין וקולח. חלק מהסצנות היו ראויות ליותר נפח כדי לשרת טוב יותר את דמות הגיבורה.

7/6/2022

מומלץ

6/6/2022

ים של כשרון ממתין לספר הבא של שועלי. בספר הזה,. בצד האטרף הכיפי, עדיין מתעופף רסס של בוסר, ומתסכל.

26/5/2022

מסחרר. זה יתרונו, שאין בו רגע דל; וזה גם חסרונו, שהוא גדוש לעייפה. ממליץ לקורא להצטייד בלוח וגיר ולערוך טבלאות מפורטות כדי לא לאבד את הקשר עם כל הדמויות - שמותיהן, כינוייהן, ייחוסן המשפחתי וזיקותיהן ההדדיות. מתיש אבל שווה את המאמץ.

21/5/2022

אחלה אחלה אחלה

20/4/2022

הספר כתוב היטב, העלילה זורמת ועדיין משהו מרגיש קצת מאולץ. יש משהו מאוד ביקורתי בדמות של מזי. הבחורה אוהבת מין, זה לא שיש בספר תיאורי מין. אין. המין הוא נוכח, אבל בלי שום התקדמות העלילה ולכל נשאלת השאלה למה?!

11/4/2022

ליזי בדיחי גרסת 2022: סקסית, בוטה ולא רואה בעיניים. נחכה לספר הבא בסדרה.

11/4/2022

כתוב טוב. מומלץ

11/4/2022

קראתי כמעט במכה ונהניתי מאוד. הרגשתי ששני הדפים האחרונים, היו טיפה מאולצים וסופו של הספר היה מתחת לרמה הכללית, אבל בגדול, ספר שווה קריאה.

7/4/2022

כיפי וכתוב היטב

31/3/2022

ספר משובח ללא רגע דל, לא להאמין שמדובר בספר ביכורים

26/12/2024

בלי לפגוע בדריה, ספר נחמד, לא החזיק אותי במתח אבל את 100 הדפים האחרונים סיימתי בערב אחד

6/10/2023

חביב. הסיום לא קוהרנטי עם שאר הספר, כאליו נמאס לסופרת לכתוב אותו

19/1/2023

קצת קיצ' מדי עבורי, הפסקתי באמצע

2/12/2022

לא משהו

16/11/2022

נחמד וקליל אך מופרך ומתפזר יתר על המידה.

7/10/2022

ספר נחמד להעביר איתו את הזמן. קראתי בטיול בחו"ל.

13/9/2022

שאפו לדריה שועלי. כמה חברים טובים יש לה.

10/9/2022

ספר מתח חביב הרבה עמודים טוב לטיסות ארוכות.או לחופשה ארוכה.כללית ספר מתח אבל הרבה עמודים יחסית לעיתים קצת מייגע לעיתים לא ברור מי הדמויות המרכזיות אבל בהחלט נסיון מעניין לבנות דמות של בלשית ישראלית.תיאור מעניין של החברה הישראלית ובמיוחד התל אביבית.

30/8/2022

נחמד אבל מאוד שטחי…הדמות של הבלשית לא ממש אמינה. יש הרבה חורים בעלילה… אבל אם מחפשים משהו לקרוא בים, זה מתאים…

10/7/2022

נחמד מחכה לסדרה או לסרט נהניתי מהמקומיות

14/6/2022

הספר קריא אבל הדמות המופרכת של מזי פוגעת באמינות העלילה. גם הצורך להמציא את הדמויות של רון ורונה צאלון רגע לפני שהספר נגמר מלמד שהעלילה לא נרקמה בקפידה. ספר בינוני.

10/6/2022

מהנה

26/5/2022

ספר טיסה. קוראים ושוכחים

23/5/2022

לא רע. העברית הנוראית הרסה לי.

2/5/2022

קריא, מותח ונחמד. עיצוב הגיבורה כמכורה לסקס קצת תמוה

30/6/2023

כתיבה שיטחית; מנסה לפתות את הקוראים בשטיקים כמו היצמדות לברים ומסעדות מוכרות בתל אביב; גיבורה טום בוי שמכורה למין… רדוד… ממש רדוד

13/10/2022

הסיפור הבלשי עצמו לא רע אבל קו העלילה המיותר של הנימפומנית לא תורם כלום לסיפור ויוצא מעין חלומו הרטוב של הסופר…

26/9/2022

בסדר יש יותר טובים

17/7/2022

הספר קצת ארוך ומנסה להיות מתוחכם ללא הצלחה. ישנם יותר מדי עלילות צדדיות שלא רלוונטיות לסיפור.

13/5/2022

מאכזב מאוד מאוד

24/4/2022

יש ספרים שלא קורה בהם כלום עד אמצע הספר, פה מרוב שקורים כל כך הרבה דברים עד אמצע הספר כבר אי אפשר לעקוב אחרי כל הדברים שקרו. הרגשתי שהסופרת ניסתה להרוויח כל כך הרבה הסתעפויות של הסיפור שבסוף התחושה היא שהיא לא סגרה כמעט אף סוגריים וסוגרים שהיא סגרה נסגרו באופן מאכזב.

14/5/2022

סופרת את לא. כזה גיבוב של שטויות לא קראתי כבר זמן רב. לא החזקתי מעמד עד הסוף ונטשתי באמצע.

1

סקירות וביקורות

וונדרוומן רן בן-נון ביקורת העורך 22/07/2025 לקריאת הביקורת המלאה >
מזי מוריס היא הבלשית הישראלית הכי קולית בסביבה עמרי הרצוג הארץ 18/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"עניין אותי להתעסק עם אישה שהמיניות שלה לא מודחקת ולא ממושטרת" נטע אחיטוב הארץ 24/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
כליא ברק דריה שועלי

הלחות נחתה על העיר כמו חדשות רעות, בשש וחצי בערב, שלושה ימים לפני יוני. מזי מוריס יצאה מהסלון לגג והרגישה איך הגוף שלה מתכסה דביקות. מאז עבר חודש, והלחות התנחלה באוויר. מעכשיו ועד אוקטובר, חשבה מזי, היא לא תוכל להתבטל במיטה עד שש, ותצטרך לקום לרוץ כבר בחמש. אבל לא מחר. מחר יש לה יום הולדת. עברו שנתיים מאז הלילה שעליו היא ידעה יותר מדי, זכרה פחות מדי, ושבגללו היא איבדה הכול. היא חבשה את הפאה הבלונדינית, הכניסה את העדשות הירוקות, עלתה על עקבים והלכה לאלנבי, לשתות ולהתפרק עד שהיא תשכח הכול שוב.

פרק 1

הנה מה שידוע לנו בוודאות: ביום שני, שניים ביולי, בשעה שלוש אחר הצהריים, ישבה יסמין שכטר, ממשפחת שכטר, בקפה "תוצרת הארץ" שברחוב מסריק בתל אביב, עם בעלה דוד (דודי) פרץ ובתם בת השלוש וחצי. עוד ידוע ששכטר נראתה משוחחת עם אדם במכונית כסופה ואז נכנסת לאותה מכונית. מאותו הרגע היא לא נראתה עוד. בחוץ היו שלושים וחמש מעלות בצל עם שמונים ושניים אחוזי לחות. כעבור חצי שעה נשמעה האזעקה הראשונה. בזאת מסתיימים הדברים שידועים לנו בוודאות.

יסמין שכטר נעלמה בלי דרמות. אף אחד אפילו לא שם לב. לא מיד בכל אופן. אולי בגלל שאנשים לא מצפים מהיפים והעשירים להיעלם בסתמיות. מן הראוי היה שתהיה איזו יאכטה שמסיפונה אפשר ליפול, או אולי להידחף. אבל את יסמין שכטר לא עניין לעשות מה שראוי, ובמובן הזה היא היתה אכזבה ואפילו מטרד עבור משפחת שכטר, אחת מחמש המשפחות העשירות במשק ובלי ספק החזקה מחמישתן.

לפי מה שבעלה, דודי פרץ, סיפר בהמשך, הבת שלהם, לילי, שפכה את כוס מיץ הגזר שלה על השולחן, ולכן הוא רץ פנימה להביא מגבות נייר, לספוג את המיץ לפני שהוא יכתים את השמלה שלה, שנתפרה מכותנה אורגנית בצבע טבעי. הוא ספג את המיץ, שכבר זלג למדרכה ומשך אליו ארבעה זבובי קיץ ירוקים ואז, בעצבנות מסוימת, כי החום היה בלתי נסבל והוא התחיל להזיע בלי שום אלגנטיות בחולצת הפשתן שלו, הלך לזרוק את מגבות הנייר בפח שליד הספסל, מתחת לפיקוס הקדוש. אז הוא חיפש את המלצרית האטית עם השיער הכחול כדי שתנקה כמו שצריך את השולחן והמדרכה. עם כל הכבוד, זה לא היה התפקיד שלו. יסמין כבר ביקשה ממנה שלוש פעמים לפתוח את השמשייה המחורבנת, וגם את זה היא לא עשתה. הוא ניגש ופתח את השמשייה בעצמו, ורק אז הוא שם לב שלילי יושבת לבד ושיסמין לא שם. לא עם לילי, לא יושבת ומעשנת על הספסל שמתחת לעץ, לא עומדת ומדברת עם בעל המקום הגבוה והמשופם. הוא נזכר שכשאבא שלו מת הוא חשב כמה זה מוזר, שכשמישהו חי הוא תופס רק חלל אחד בכל רגע נתון, אבל כשהוא איננו, ההיעדר שלו ממלא את כל החללים כל הזמן. הוא העיף מעצמו את המחשבה המדכאת הזאת וחזר לשולחן.

"לילי, מותק, איפה אמא?"

לילי בדיוק החזיקה בפה קצה של כפית ארוכה, שעליה איזנה עגבניית שרי. היא הניעה את הראש מצד לצד באטיות בניסיון לא להפיל את העגבנייה.

"לייילי, איפה אמא?"

לילי הורידה את העגבנייה מהכפית ואז הוציאה את הכפית מהפה.

"אמא נסעה באוטו."

"איזה אוטו?"

"אוטו כסף."

"איזה אוטו כסף? שלנו?"

"לא אבא, לא ג'יפ, אוטו."

דודי לקח נשימה עמוקה.

"לילו, אולי אמא אמרה שהיא הולכת לקנות סיגריות?"

"לא אבא, אמא נסעה באוטו כסף," התרגזה לילי.

"טוב מותק, אמא אמרה משהו?"

"כן. אמא אמרה להגיד לאבא ׳סיו בד אין'."

דודי לקח עוד נשימה עמוקה ואמר לעצמו שכדאי לעצור את השיחה הזאת כאן. הוא התיישב ליד הבת שלו, לקח שלוק גדול מהסודה שכבר לא היתה קרה והתקשר לאשתו. תיק הבירקין שלה, שהיה מונח על הכיסא לידו, השמיע רינגטון של פעמוני עזים. דודי לא זכר רגע שבו הטלפון של יסמין לא היה עליה. הוא שיפשף לעצמו את קו הלסת הלוך ושוב. בשכמה השמאלית שלו החל להיבנות מתח.

"יאללה, בואי נלך למצוא את אמא," הוא אמר.

הוא הניח שטר של מאה מתחת לכלי עם שקיות הסוכר, ועם לילי בידיים והתיק של יסמין על הכתף התחיל ללכת לפיצוצייה, שבה היתה אשתו קונה סיגריה בשני־שקל כדי להרגיש שכונה. האזעקה הראשונה תפסה אותם בדרך. נהמה עמוקה שבקעה מהשאול. קו שמונה־עשרה נעצר לידם ואחריו כמה מכוניות. האנשים פלטו את עצמם החוצה, ומכיוון שלא זכרו אם הם אמורים להשתופף או לשכב עם הידיים על הראש, ביצעו ליתר ביטחון שילוב של השניים. אישה צעירה חילצה תינוקת מהסלקל ורצה לבניין הסמוך. אישה מבוגרת פתחה לה את דלת הבניין. דודי רץ פנימה בעקבותיהן למטה אל המקלט.

"בני זונות, בני אלף, שיישרפו בגיהינום," סינן ברגש בחור מיוזע.

"אה, כי עזה זה לא הגיהינום," ענתה לו בחורה בבגדי פילאטיס. "ואם אותך היו מפגיזים מהאוויר שבוע?"

הוא הספיק להגיד רק, "יה חתיכת יפת־נפש," כשאנגלוסקסית עם תאומים בני שלוש קטעה אותו, וביקשה באנגלית שיפסיקו לדבר על הפצצות, כי לבנים שלה יהיו סיוטים בלילה. המיוזע ליכסן מבט עוין. אבל פילאטיס כבר הסתכלה בהפגנתיות לעבר ערימת כיסאות כתר פלסטיק ושני זוגות אופניים, שהיו מאוחסנים שם בין המלחמות.

"אבא, למה הלכנו אל פה?" שאלה לילי. התאומים של האנגלוסקסית חזרו מיד על השאלה, אבל לדודי לא היתה תשובה טובה בשלוף. הוא שיפשף לעצמו בכוח את קו הלסת הלוך ושוב והריץ בראשו את כל השיחות שלו עם יסמין מהיומיים האחרונים וגם את הריב הגדול. המקלט הריח כמו המלתחות של אולם הספורט ביסודי; זיעת קיץ, מזרנים מעופשים ופחד גולמי. האמא הטרייה בכתה בלי קול, וכולם חיכו לשמוע מה קורה בחוץ. נפילה? יירוט? הרינגטון של דודי הקפיץ אותם. השם "יסמין כפרה" הופיע על הצג ודודי הרגיש את ההקלה משחררת לו את הלסת והחזה.

"מאמי, איפה את?" הוא לחש לתוך הטלפון.

יסמין לא ענתה.

"מאמי. יסמיני. יסמין."

שקט.

דודי עצם עיניים לרגע, ואז הכניס את הטלפון שלו לכיס האחורי, וביד שהתפנתה הוציא את הטלפון של יסמין מהתיק שלה וכיבה את השיחה אליו שנלחצה בטעות. הוא אמר תודה או בהצלחה לאחרים ויצא עם לילי לרחוב, שהחל להתמלא באנשים תשושים וסתורים. הוא הוריד את הבת שלו מהידיים, ותחושה עצומה ולא מוכרת של חוסר אונים סגרה עליו.

פרק 2

"אחותי, תעני, פליז תעני," זימררה תילי — בת עשרים וקצת שנראתה כמו שלגייה — בזמן שניסתה לתפוס את מזי בפעם הרביעית באותו הבוקר. היא אמרה לעצמה, בטון רציונלי, שמבחינה סטטיסטית אין שום סיבה לדאגה. גם אם מביאים בחשבון את הלילה ההוא לפני שנתיים. אחר כך היא תהתה לרגע אם בעצם, מבחינה סטטיסטית כמובן, מזי נחשבת מרקע של מצוקה, ואיך זה משפיע על הסיכוי שהכול בסדר או לא בסדר. ואז הגיעה למסקנה שאין לה מספיק מידע בנושא כדי להכריע, וחשבה שהיא צריכה לברר בהזדמנות הראשונה. היא רכבה על האופניים הלא־חשמליים שלה במעלה שדרות ח"ן. בפינה של נצח ישראל והשדרה עמד ריח חזק של נבלה, והיא עצרה את הנשימה כדי לא לשאוף פנימה חלקיקי חתול מת, אפילו שהיא ידעה שלא ככה זה עובד. היא הרגישה בגועל איך הזיעה זורמת מתחתית החזייה שלה לכיוון הטבור בשני ערוצים, והכניסה את הבטן כדי לצמצם מגע בין הזיעה לחולצה.

עכשיו היא הפסיקה לפזם "אחותי תעני" והחלה לפזם "בבקשה שלא תהיה אזעקה, בבקשה שלא תהיה אזעקה." במלחמה הקודמת אזעקה אחת תפסה אותה על האופניים בעלייה של רוטשילד, ומשום־מה היא ירדה מהאופניים וניסתה לרוץ איתם ביד, הסתבכה בפדל, השתטחה, נקעה את הקרסול ורצתה להיעלם. ונוסף על הכול, כמה אופייני לה, זאת היתה אזעקת שווא. עכשיו, כשחצתה את כיכר הבימה, היא נזכרה שפעם היה מתחתיה מקלט אטומי, ותהתה אם הוא הפך למעשה לחניון, ומה זה אומר לגבי קיומו או אי־קיומו של מקלט אטומי. הכיכר בהקה בלובנה, ושני פועלים שחורים קירצפו אותה, אחד מחזיק זרנוק והשני מטאטא־ענק. תילי חצתה את מרמורק, נעצרה תחת השמש המרשעת והסתבכה עם נעילת האופניים לספסל רחוב, בגלל שהחדלי־אישים האלה בעירייה חישבו ומצאו שארבעה עמודי אופניים זה מספיק בול לארבעים זוגות שחנו שם בכל בוקר. בעצבים מרוטים היא נכנסה ל״לחמנינה״ לקנות עוגת יום הולדת למזי.

המעבר החד אל המזגן גרם לה להרגיש כמו פחית קולה שמישהו סוף־סוף פתח. מעט רגועה יותר, היא נעמדה מאחורי כמה אנשים שעשו חיקוי לא מוצלח של תור, והקשיבה להם מפטפטים עצמם לדעת; איפה הם היו בזמן האזעקה של תשע בערב ואיפה בשל אחת בלילה, ושיו איזה חום, זה לא החום זה הלחות, כשאנחנו היינו ילדים לא היה כזה חם, אני זוכר שהיה לנו רק מאוורר, אומרים שהקיץ הזה הוא הכי חם שהיה חמישים שנה, טוב נו, לזה מתכוונים בהתחממות גלובלית. "יצורים מגוחכים," היא חשבה, "שוב הפתיע אותנו החום, ודווקא בקיץ." היא תיעבה את הקיץ הישראלי, את הישראלים ואת ישראל, אף שהיתה ישראלית מלידה. הטלפון שלה צילצל.

"כן," ענתה תילי בטון אנטיפתי שבא לה בקלות באותו בוקר.

"שלום, אני מחפשת את מזי מוריס," אמרה אישה.

"היא לא פנויה כרגע." דימוי לא רצוני של מזי חצי לבושה קפץ לראשה. "אני יכולה לעזור?"

"עם מי אני מדברת?" חקרה האישה בטון של כסף.

"עם תילי," ענתה תילי.

"תסלחי לי, צילי, אבל מה את של גברת מוריס?"

"את רוצה להשאיר לה הודעה?"

"כן," אמרה כסף בעצבנות מסוימת, "תמסרי לה בבקשה שדוד פרץ מבקש לפגוש אותה היום בשלוש. מלון 'דייוויד אינטרקונטיננטל'. חדר הקינג־קלאב. דחוף."

"אני אמסור. ביי."

תילי גילגלה עיניים ושלחה למזי הודעת יום הולדת־שמח עניינית, כולל פרטי הפגישה המבוקשת. תוך עשר דקות היא כבר היתה בבניין של מזי, שם הפקידה את עוגת יום ההולדת בידיו של השכן ממול, בחור שאחותה בטח חשבה שהוא חתיך, ושהבזיק לעברה חיוך שהיה שמור בלעדית לנקבות בגילים עשרים ואחת עד שלושים וחמש ללא מוגבלויות. ואז, בעודה מזיעה את דרכה למשרד על האופניים, צילצל הטלפון שוב. זאת היתה כסף. "אני מדברת עם צילי? מר פרץ מבקש למסור שזה עניין של חיים ומוות."

***

בערך באותה השעה התעוררה מזי במיטה לא מוכרת, ליד גבר שנראה חצי מוכר, אולי רק רבע. דווקא לא מכוער. תלתלי משי גדולים מיסגרו פני שיש שלוות. היא לא זכרה איך קוראים לו ולא טרחה להיזכר. היא רצתה להתלבש ולהתחפף לפני שהוא מתעורר ונעשה סנטימנטלי, או שם לב שהוא הלך לישון עם בלונדינית ירוקת עיניים וקם לצד בחורה עם גלח ועיניים חומות. היה לה הנגאובר והיא התיישבה בהדרגה. הרצפה מסביב לפוטון היתה מרופדת בשכבה של דפי תווים, בגדים, ספרים, כבלים, מפרטים ומאפרות. היא נעמדה לאט, מחשבת איך להגיע בשקט לשמלה הלבנה הקטנה ולתחתונים בצד השני של החדר. "זירת פשע זה כמו משחק דוקים," היה הלוי אומר להם בקורס שיטור, "צריך להתקדם בזהירות." אז היא התקדמה בזהירות מתורגלת, והתרחקה עם הבגדים לכיוון חדר האמבטיה. הוא היה מטונף. סססאמק מזי. היא רחצה ידיים תוך התעלמות משכבת הגועל על הכיור וציחצחה שיניים עם אצבע ומשחה. היא הסתכלה על עצמה בראי. הפאה היתה על העוקם, אבל חוץ מזה המצב היה יכול להיות יותר גרוע. היא הורידה אותה, שטפה פנים ויצאה.

הלחות הכתה בה כמו סטירה רטובה. באוויר הדומם עמד הריח הרווי של אשפה שלא נאספה ושל פירות הפיקוסים, שכיסו את המדרכה של עמנואל הרומי בשכבה מעיכה ועסיסית, שנדבקה לסוליות ונכנסה כך לבתים. היא נזכרה שיש לה יום הולדת, והחליטה לדחות את הדלקת הטלפון. בדעה מוסחת היא חיפשה את
ה־CBR 250R שלה, שבו היו לה בגדים להחלפה. אבל האופנוע לא היה שם. היא גיששה בתוך ראשה, מחפשת מידע על הלילה, ונזכרה שהיא היתה שפוכה מדי בשביל לרכוב. היא בטח השאירה את האופנוע ליד ה־Delly. בהליכה זהירה, כדי לא לטלטל לעצמה את הראש יותר מהנחוץ, היא פנתה ימינה לאליהו בכור ותוך חצי דקה היתה באבן גבירול. היא הרימה יד ועצרה מונית מרצדס מבהיקה.

מזי טיפסה אל המושב האחורי בתקווה להימנע משיחה. המזגן והרדיו עבדו שניהם על פול ווליום. רשת ב׳. טלי כהנוב ועופר וייס דיברו ביניהם על "פרשת תחנת ממילא". "הבוקר," אמרה כהנוב, "חשף כתב התחקירים אמיר גואטה —"

"מי שחשף את פרשת המעטפות," הוסיף וייס.

"את פרשת המעטפות, את פרשת פינוי־בינוי, את פרשת התעשייה האווירית, לא חסר עופר, לא חסר. אז עכשיו גואטה חשף שלכאורה —"

"לכאורה, ברור שלכאורה."

"...בדיוק, אז לכאורה ראש הממשלה קיבל שוחד כדי ששכטר־תשתיות יזכו במכרז לחפירת התחנה התת־קרקעית בירושלים —״

״תחנת ממילא,״ פירשן וייס.

״עוד כשהוא היה, כפי שאתם ודאי זוכרים, ראש עיריית ירושלים."

"אני ירושלמי אסלי," הנהג הנמיך את הרדיו ופצח בשיחה הבלתי נמנעת, "את יודעת מה זה אומר? ירושלמי מקורי. דור שמיני בירושלים. כמה זמן המשפחה שלך פה? שני דורות? הסבא־רבא שלי היה צאצא של דוד המלך. בי נשבעתי. את יכולה לבדוק בבית התפוצות. עכשיו אני שואל אותך, לא הגיוני שאני אוכל לקנות לילדות שלי דירה בירושלים? ומה נראה לך, שאני יכול? איפה?"

מזי הידקה את משקפי הרייבאן ויפרר שלה לאף, ושמרה את המחשבות שלה לעצמה.

"בשביל מה הוא צריך עוד כסף, תגידי לי?" הנהג לא נתן לשתיקה שלה לבלבל אותו, "הוא מפוצץ. יש לו ארבעה בניינים. לא דירות. בניינים. לא ידעת את זה, אה? אני יכול להראות לך. בן־אחותי עשה להם את הצנרת, סיפר לי ה־כול. אני יכול לעשות לך סיור מודרך. עליי, רוצה?"

"אולי בהזדמנות. היום אני ממהרת."

"לאן את ממהרת? אתן הצעירות של היום, כל הזמן ממהרות. זמן לעשות ילדים מצאת?" הוא הגביר חזרה את הרדיו, שם דיברו עכשיו על המלחמה, "יאללה, שילכו כולם חזרה למאיפה שהם באו. שילכו לעזה. אם הם כל כך אוהבים אותם שמה, שייקחו אותם בכיף. למה לא."

"תעצור בבקשה," אמרה מזי, "אני הולכת להקיא."

הנהג חתך בפראות לימין, חושב בלי ספק על המושב האחורי המצוחצח שלו, ועצר בדיוק בזמן לאפשר לה לפתוח את הדלת ולהתכופף החוצה. אחרי שלושה פרצי קיא בטעם חרטה, היא נתנה לו חמישים ויצאה בלי לחכות לעודף.

כמה דקות הליכה על אלנבי הביאו אותה אל האופנוע. היא שלפה את הג׳ינס ולבשה אותו על השמלה הקצרצרה, התניעה ורכבה דרומה למשרד, להתקלח ולראות מה תילי ובנג׳י הכינו לה ליום ההולדת. כשהיא נכנסה ללופט האפלולי דרך דלת הברזל, מרגישה כמו מסטיק לעוס ששכב על רצפת המועדון כל הלילה, תקפו אותה תילי ובנג׳י בטקס יום ההולדת המסורתי שלהם, שכלל זריקת סוכריות לעברה בכל הכוח ושירת "האפי בירתדי טו יו" בשני קולות. אז חזר בנג׳י להתעסק עם מזגן נייד שהוא מצא ברחוב, ותילי אמרה, "את חייבת להתקלח. את נראית כמו טישו."

"טישו, הא? מה עם עוגה?"

"העוגה אצל השכן שלך. אני מניחה שאתם מכירים?"

מזי גיחכה והלכה למקלחת.

"רגע, קיבלת את ההודעה שלי?" תילי קראה אחריה, "על דוד פרץ? הוא רוצה להיפגש איתך דחוף."

מזי עשתה יו־טרן. "דוד פרץ? את בטוחה?"

"כן, המזכירה שלו התקשרה. הוא ביקש להיפגש איתך עוד שעתיים, היא אמרה שזה עניין של חיים ומוות."

מעניין, חשבה מזי, בפעם האחרונה שהתראינו הוא קרא לי זונה בפני חצי לונדון.

המלצות נוספות