שמי הוא סלמה

פרולוג

6 בספטמבר 1944 [מכתב לחְריט ברינקהאוס]

גרֶטכֶן היקרה,

אני בקרון בקר עם שנים־עשר אנשים, במחנה פיכט.

כנראה בדרכנו לזקסנהאוזן או לראוונסבריק. את שמרי על מורל גבוה. אני גם אעשה את זה, אם כי הלוואי שהיינו רואים כבר את הסוף. אזרוק את הפתק הזה מהרכבת דרך סדק בקיר. להתראות, יקירתי.

נשיקות, מרגה.

הורו לנו לארוז את מברשות השיניים ושאר החפצים שלנו, ולחכות בחוץ. היה ברור שלוקחים אותנו למקום אחר, אבל לאן? זאת לא ידענו. חשבתי שיהיה בטוח יותר להישאר במחנה פיכט מאשר לצאת אל הלא־נודע, ולכן החלטתי להתחבא מתחת למזרן. נתתי לשאר הנשים לצאת ונשארתי מאחור בבלוק המגורים, אך לא הייתי זריזה מספיק. הסוהרת מהאס־אס — האוֹפסֶרין — הופיעה כשהייתי חבויה רק למחצה. היא ציוותה עלי להזדרז, גררה אותי החוצה בזרועי ודחפה אותי לקרון האחרון. העיכוב הקל הזה שיחק לטובתי: בקרון הזה עדיין לא היו נשים רבות. הקרונות האחרים היו דחוסים, והאומללות שנסעו בהם — לרבות חברותי מהמחנה — העבירו את שלושת ימי הנסיעה בתנאים איומים.

בקרון שלי היו רק כשתים־עשרה נשים. לא הכרתי אף אחת מהן. חלקן היו צעירות יחסית — בשנות העשרים לחייהן, כמוני. הן לא היו אסירות פוליטיות כמוני, אלא "א־סוציאליות", כלומר, עשו משהו שלא מצא חן בעיני הגרמנים. הן הבחינו שאני שונה מהן — משכילה וכן הלאה. התברר שרובן היו פרוצות שרוכזו לקבלת טיפול נגד מחלות מין.

מאחר שעבדו במטבח המחנה, הן הצליחו להגניב לרכבת קופסה גדולה של לחם ונקניק, וכן חבית מרק. זה היה מזל גדול; ידעתי שהקרונות האחרים לא היו מצוידים כך. אך כשהן החלו להתקוטט בגלל האוכל — כמה מהן רצו להתחיל לאכול מיד — יכולתי לראות בבירור שהנשים האלה לא העריכו את המזל שנפל בחלקן.

תיארנו לעצמנו שאנחנו בדרך למקום כלשהו בגרמניה, אך מכיוון שלא ידענו כמה זמן תימשך הנסיעה, חשבתי שיהיה הגיוני להנהיג קיצוב במצרכים. העליתי את הרעיון בזהירות באוזני האחרות, ולמרבה המזל הן הקשיבו. הן ביקשו ממני לחלק את האוכל, ואני ראיתי בכך כבוד גדול. חילקתי את המרק למנות, ופרסתי את הלחם והנקניק — הן יכלו לראות שהשתדלתי ככל יכולתי לחלק לכולן שווה בשווה.

היה מספיק מקום לכולנו לשבת על רצפת הקרון, ולכמה מאיתנו היתה גם פיסת קיר להישען עליה. לא שוחחנו בינינו רבות. הבחורות מהמטבח דיברו קצת ביניהן — הן כבר הכירו זו את זו מקודם. עם חלוף הזמן הן נהיו קצת יותר ידידותיות כלפי — הן חלקו איתי מנייר הטואלט שהביאו איתן, למשל. ועל הנייר הזה שרבטתי בחופזה פתק לחברתי הטובה באמסטרדם, חְריט ברינקהאוס.

סיפרתי לה שאני ברכבת שעושה כנראה את דרכה לגרמניה. כשעצרנו בתחנה הראשונה — העיירה האחרונה בהולנד לפני שאכן חצינו את הגבול לגרמניה — דחפתי את הפתק דרך חרך שהיה בין הקרשים שבדופן הקרון. אמנם הסיכויים שההודעה תגיע אליה היו קלושים מאוד, אבל היה שווה לנסות.

היה נדמה שהמסע יימשך לעד, אפילו לאלה מאיתנו שזכו לנסוע בנוחות היחסית של הקרון האחרון. הייתי במתח, אך היתה גם תחושה שהמלחמה לא תימשך עוד זמן רב. ידענו שבעלות הברית כבר הגיעו לגבול. ידעתי שאין ביכולתי לעשות דבר כדי לשנות את המתרחש, ולכן ניסיתי לא לדאוג בקשר לזה יותר מדי. פשוט לא היה טעם.

יָשַנו על רצפת העץ החשופה של הקרון. זה לא היה נוח, אך לחברותי בקרונות האחרים היה מן הסתם קשה בהרבה — בכל קרון נדחסו חמישים או שישים מהן, כך שלא היה להן אפילו מקום לשבת. ולהן גם לא היה אוכל. אמנם לא הייתי מודעת לזה בזמנו, אך הייתי בת מזל.

אחרי שהיינו נעולות בקרונות שלושה ימים ושני לילות, הגענו ליעדנו ב-8 בספטמבר. דלתות ההזזה של קרונות הבקר נפתחו ואנחנו זכינו להצצה ראשונה במקום, שבהמשך התברר לנו שהיה ראוונסבריק. למרבה האירוניה, המקום העגום והמחריד הזה שוכן בקרבת אגם גדול — אגם שוֶודט — ומוקף בנוף מקסים, אך אנו לא יכולנו לראות דבר מכל זה. קציני האס־אס שהמתינו לנו על הרציף היו מלווים בכלבים גדולים ומצוידים בשוטים. הכלבים נבחו, והגברים והסוהרות — האופסרינן — צעקו עלינו לצאת מהקרון.

"שנֶל, שנל, שנל! הֶרָאוּס, הראוס, הראוס!"

מהר, מהר, מהר! החוצה, החוצה, החוצה!

היינו מבועתות.

פרק 1
האמן והכובענית: משפחתי

אני יושבת כאן בביתי השקט בלונדון ומתבוננת בתמונה שצולמה ב-1940. בתמונה מופיעות אמי, אחותי הקטנה ואני. אנחנו מתרגעות בחצר של דודה שרה באמסטרדם, שבאותו זמן עדיין היתה מקום שלֵו. אמא שלי, שכינינו בחיבה מאמס, היתה בת 51 בזמנו. אחותי קלרה היתה בת 12, ואני הייתי בת 18. זהו תצלום מחיי היומיום של משפחה רגילה; בילינו בנעימים באותו יום, נהנינו מהחצר ומהחברותא. תמונה טיפוסית של זמן משפחתי למופת: אוהב, בטוח, נוח, צפוי. אין שום רמז בפנינו למה שעתיד להתרחש בשלוש השנים שלאחר מכן: מותם של אבי, אמי וקלרה; של סבתי; של הדודה שרה, בעלה אריה ושני בניהם; ושל עוד רבים מבני המשפחה האחרים.

איש מהם לא מת מוות טבעי. איש מהם גם לא מת בתאונה. מותם היה תוצאה של מעשי הזוועה שכבר החלו להתפשט ברחבי אירופה בעת צילום התמונה, ושבתוך זמן קצר עתידים לחדור להולנד. לפני המאורעות המחרידים האלה לא הבנּו איזו פריווילגיה נפלה בחלקנו שזכינו לחיות חיים שגרתיים וחסרי ייחוד. אני עדיין מתקשה להאמין שאנשים שהיו אמורים להישאר באלמוניותם הונצחו ברשימות ועל גבי אנדרטאות לאחר מותם — וזאת כי נפלו קורבן לרצח ההמוני השיטתי ביותר שהעולם ידע אי־פעם.

כמו רוב האנשים נולדתי למשפחה רגילה שקורותיה נחשבו ראויים לציון רק בעיני המעורבים. סבי מצד אבי, לוי וֶלמן, היה סוחר עתיקות בעיר סכאחן. היתה לו חנות אחת שם, וחנות נוספת בהארלם, אך הוא מעולם לא היה עשיר. סבתי מצד אבי, שָׂרצֶ'ה ולמן (לשעבר סלָחטר), היתה עקרת בית, כמו רוב הנשים בימיה. אבל היא לא התאימה לסטריאוטיפ המקובל. היא לא היתה מוצלחת במיוחד בעבודות הבית. היא היתה חסרת תקנה כטבחית וכמנקה, ובתה הבכורה, דודתי חרֶטה, סיפרה לי שהבית היה מבולגן תמיד. הבגדים הושלכו למגירות כלאחר יד, ואיש לא הצליח למצוא דבר. עוזרת שהתגוררה בבית עשתה את כל העבודה הפיזית הקשה, וכשהדודה חרֶטה גדלה היא לקחה על עצמה יותר ויותר אחריות למטלות הבית השוטפות ולטיפול באחיותיה ובאחיה הצעירים.

אבי, בָּרֶנד לוי ולמן, הילד הראשון של לוי ושָֹרצֶ'ה, נולד ב-10 באפריל 1889. אפשר להניח שסבי חש הקלה כשהלידה עברה בשלום, מאחר שאשתו הראשונה — בֶּרצ'ה — מתה במהלך לידה, וארבעה ימים אחריה מת גם התינוק שילדה, שנקרא אף הוא ברנד. במשפחת ולמן נהגו לקרוא לבן הבכור בכל דור בשם ברנד לוי או לוי ברנד, לסירוגין, שכן הם היו צאצאים של שבט לוי המקראי.

נראה שסבא ולמן השתוקק מאוד להקים משפחה, כי ב-20 ביוני 1888, ארבעה חודשים בלבד אחרי מות אשתו הראשונה, הוא התחתן עם סבתא שֹרצ'ה, שהיתה מבוגרת ממנו בחמש שנים וחצי. כשאבי נולד היא כבר היתה בת 30 — בימים ההם זה נחשב גיל מבוגר ללידת ילד ראשון. אך שֹרצ'ה היתה אישה חזקה: היא ילדה עשרה ילדים בסך הכול, ואת הצעיר שבהם ילדה בגיל 43. היא נשארה בחיים שנים רבות אחרי סבא. הוא מת בשנת 1923 כשהיה בן 58. מי יודע לאיזה גיל מופלג היתה עשויה להגיע אילולא נרצחה באושוויץ בגיל 83. זה קרה ב-28 בספטמבר 1942, שבועות ספורים לפני מותו של בנה, כלומר אבי.

הולדתו של בן בריא היתה סיבה לחגיגה. אך אפילו משפחות נורמליות לחלוטין חוות טראומה, ואבי איבד בעודו רך בשנים את התחושה שאוהבים אותו ודואגים לו. ב-16 באפריל 1892, כשהיה בן שלוש, נולדה אחותו חרֶטה. יום אחד, בזמן ששֹרצ'ה החליפה לחרֶטה חיתול, נשמעה נקישה על הדלת. שֹרצ'ה הלכה לפתוח, והשאירה את ברנד הקטן לבד עם התינוקת. כשחזרה מצאה את חרֶטה בוכה על הרצפה. שֹרצ'ה האשימה את אבי. היא הניחה שהוא דחף את אחותו הקטנה מהשולחן בהתקף קנאה. דודה חרֶטה אמרה מאוחר יותר שככל הנראה היא פשוט התגלגלה ונפלה, אך ייתכן שהצדק היה עם סבתא. כמו שקורה בהרבה סיפורים משפחתיים, לעולם לא נדע את האמת. בכל מקרה, אבי נשלח לחיות עם סבו וסבתו מצד אביו. שאר ילדותו עברה עליו בביתם באלקמאר, והם גידלו אותו כאילו היה בנם.

קשה להבין כיצד יכלה סבתא לוותר על בנה הבכור, אך שלושה חודשים אחרי לידתה של חרֶטה היא כבר היתה שוב בהיריון, כך שאולי הטיפול בפעוט במקביל לתינוק, בעודה הרה עם ילד נוסף, היה מעל לכוחותיה. אחזקת משק בית לא היתה הצד החזק שלה מלכתחילה, והיתה זו בוודאי הקלה כשחלק מהמטלות שלה נלקחו ממנה. בכל מקרה, סבו וסבתו של אבי היו מרוצים מאוד מכך שהוא חי איתם.

המשפחה המשיכה לגדול, אבל אבי נשאר באלקמאר, אף על פי שהוריו ושבעת אחיו ואחיותיו (אלה שלא מתו בגיל צעיר) חיו יחדיו. הוא היה היחיד שהורחק מהמשפחה, וחש תחושה קשה של נטישה. הגלות המוקדמת שחווה רדפה אותו כל ימי חייו; הוא מעולם לא סלח לאמו על כך שלא לקחה אותו בחזרה אליה. ואף שבילדותו הוא שמר איתה על קשר, כמבוגר הוא לא דיבר איתה שנים.

מלבד הדוד הארי, אחד מאחיו הצעירים של אבא שאיתו היה בקשר, לא פגשתי את משפחתו עד שהייתי כמעט בת 20. אני מתארת לעצמי שמדי פעם הגיעו אליו אותות חיים משאר אחיו ואחיותיו, אך הוא מעולם לא הזכיר זאת. הייתי סקרנית ביחס אליהם, אבל הניכור היה פשוט חלק מחיי המשפחה שלנו, כך שכל העניין נראה לי מובן מאליו ובקושי הקדשתי לכך מחשבה.

בשנת 1941, כשהייתי בת 19, התחולל שינוי. יום אחד צלצל פעמון הדלת ואני פתחתי. בפתח עמדה אישה אלגנטית, לבושה בשחור, ששערה אסוף בפקעת גבוהה.

"אבא שלך בבית?" שאלה האישה.

קראתי לאבא.

"אמא!" הוא צעק.

בהיתי בהם בעיניים משתאות.

שמחתי מאוד לפגוש בני משפחה חדשים, ובמיוחד להכיר את הדודה חרֶטה, שעליה אמרו תמיד שאני מזכירה אותה במראה וגם בהתנהגות. בהתחלה ראיתי בהשוואה הזאת עלבון, כי ידעתי שאבי נטר לה טינה, אך התברר לי שהיא אישה מקסימה. במלחמה היא נשארה בחיים, כי היתה נשואה לנוצרי, ונהניתי לבקר אותה אחרי השחרור.

סבתא שאלה את אבא אם תוכל לקחת אותי איתה לביקור אצל אחת מנכדותיה האחרות, בת דודי שרה, שהופקדה בבית ילדים מפורסם מחוץ לאמסטרדם. נסענו לשם יחד ברכבת, ושרה ואני נעשינו חברות טובות. הרגשתי ממש נהדר להיות מוקפת בבני משפחה נוספים. ההזדמנות לחדש את היחסים עם משפחתו של אבי היתה חשובה לנו מאוד. האהבה מעניקה טעם לחיים, ואני מאמינה שסבתא ניסתה לכפר על העבר לפני שיהיה מאוחר מדי.

לאסוננו, הצעדים הקטנים שעשינו לקראת איחוי הקרע נקטעו באִיבם עוד בטרם הספקנו לרקום קשרים. בשנת 1942 הכריחו את סבתא — שעד אז עוד קיימה חיים עצמאיים בהארלם — לעבור למעון סיעודי יהודי באמסטרדם. אמא, קלרה ואני באנו לבקר אותה כל שבוע, אך בהמשך אותה שנה נשלחו כל דיירי המעון למחנה המעבר וֶסטֶרבּוֹרק. משם הועברו לאושוויץ, ושם נרצחו.

המעון פשוט התרוקן ונבזז מכל תכולתו. בזמן שזה קרה לא ידענו על כך, ולא יכולנו להיפרד ממנה. סבתא נעלמה. אני לא יודעת מתי בדיוק העבירו אותה, אך זה נעשה כנראה זמן קצר לפני מותה. בשלב זה שרר בלבול כה גדול בקהילה היהודית, עד שהיה קשה לברר את מיקומו של כל אדם ואדם, אפילו של קרובי משפחה. רק אחרי המלחמה נודע לי מה עלה בגורלה. אחד מאחיו הצעירים של אבא אמר שהיא מתה בווסטרבורק, אבל כשבדקתי ברשימות ראיתי שהיא נספתה באושוויץ ב-28 בספטמבר 1942.

לסבא־רבא שלי היה מפעל שייצר נייר מסמרטוטים שאספו סמרטוטרים. העסקים היו טובים, ואבא קצר את פירות השגשוג היחסי של סבו. הוא היה נער פיקח שקפץ כמה כיתות בבית הספר, ולמשפחה היו ציפיות גבוהות בנוגע אליו. הוא למד בתיכון ממלכתי עד שנשלח בגיל 17 לישיבה באמסטרדם. סבו וסבתו היו מאמינים אדוקים, והם ייעדו אותו לקריירה דתית. היה לו קול טנור יפה, והם רצו שיהיה חזן או רב.

אך לאבא היו רעיונות אחרים לחלוטין — הוא שאף זה זמן רב להשתלב בענף התיאטרון. בשנות העשרה שלו הוא ביים הצגות בהשתתפות חברים וקרובי משפחה, ולא רק במסיבות להנאת המשפחה, אלא גם באירועים קהילתיים. אני זוכרת ביקורת בעיתון המקומי שהופיעו בה אמירות כגון, "עבודה יוצאת מגדר הרגיל של ברנד ולמן הצעיר". הוא גילה תשוקה עזה לתחום והוכיח כישרון אמיתי.

הוא היה נער מרדן מטבעו והתכחש לאמונה שמילאה תפקיד כה מרכזי בחיי סבו וסבתו. בישיבה נהג להקשות על מוריו בסוגיות דתיות. הם התייאשו ממנו, כי הוא לא גילה מסירות מספקת לעיקרי היהדות. היה ברור שהוא לא קורץ מחומר של רבנים. פעמיים שלחו אותו הביתה, ובשתי הפעמים סבו הכה אותו אבל החזיר אותו לישיבה.

לבסוף נטל אבי את גורלו בידיו ורכש בדמי הכיס שלו כרטיס למעבורת לאנגליה. סבא־רבא הלך למשטרה וביקש מהם להחזיר הביתה את נכדו, שעדיין היה קטין. בין שהם התערבו בפועל ובין שלא, אבי נאלץ בסופו של דבר לחזור הביתה. אחרי התקרית הזאת הבינו סבו וסבתו שהם מבזבזים את זמנם ואת כספם במאמציהם לנתב את אבי לעיסוק דתי.

אבא השתלב מיד בעולם הבמה תחת השם בן וֶלמון, ומאז השתכר לפרנסתו בתעשיית הבידור. הוא הופיע כשחקן, כזמר וכמנחה של מופעי קברט.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטו מיליון בלגים להולנד והשתכנו במחנות. בתום המלחמה הם חזרו לכפריהם ולעיירותיהם, שבחלקם הגדול נהרסו, אך במהלך שהותם במחנות ההולנדיים ארגן למענם אבא מופעי בידור. כמה זמרים ובדרנים צעירים מקרב הפליטים, שאבא העסיק ועודד, זכו לפרסום בהמשך דרכם. כאות הוקרה התיכו הפליטים מעט מהזהב שהיה ברשותם, ויצרו טבעת חותם מרהיבה שנשאה את ראשי התיבות של שמו של אבי. למרבה הצער, הטבעת הזאת נעלמה במהלך מלחמת העולם השנייה.

אלה היו חיים מסעירים, אך הם לא סיפקו שום יציבות וכפו על משפחתי אורח חיים נוודי. בגלל התנודתיות בהכנסה שלו, עברנו בתים לעתים תכופות — לפעמים חיינו בעוני מחפיר ולפעמים בשגשוג יחסי — אבל אבא עשה את מה שאהב, ואני הייתי גאה בו מאוד.

♦

שמה המלא של אמי היה פֶמֶצֶ'ה, אבל אף אחד במשפחה לא קרא לה כך. כולם קראו לה פֶם. היא נולדה ב-10 באוגוסט 1889 באלקמאר, להוריה דויד וקלרה סְפּיר. היא היתה הילדה האמצעית מבין שבעה, והיו לה שלוש אחיות ושלושה אחים. לסבא היתה חנות גדולה לבגדים ואביזרי אופנה באלקמאר, ולאחר מכן הוא פתח עוד חנות בדֶן הֶלדֶר.

הוריה של אמי נפגשו בקביעות למשחקי קלפים עם סבו וסבתו של אבא. אבא היה שחקן קלפים טוב והצטרף למשחק לעתים קרובות, בשעה שאמי מזגה תה. ככה הם הכירו. כשאבא נשלח לישיבה באמסטרדם, אמא היתה נחושה ללכת בעקבותיו והגתה תחבולה מתוחכמת.

היא שאלה את הוריה אם תוכל להתחיל הכשרה ככובענית. לחברים של הוריה היתה חנות באמסטרדם שבה הכינו כובעים אופנתיים מרהיבים, ואמא התחילה לעבוד אצלם כשוליה. עם הרקע המשפחתי שלה בביגוד ובאביזרי אופנה, אין פלא שהיא בחרה לעבוד בייצור כובעים, אם כי נשים במשפחת ספיר לא הורשו מעולם לעסוק בקריירה מסחרית אמיתית; הן רק הכינו כובעים ובגדים לשימוש המשפחה במקביל למטלות הבית השוטפות שביצעו. הסיבה האמיתית למעבר שלה לאמסטרדם היתה כמובן אבי. הוא ביקר אותה בקביעות בבית שבו התגוררה, וכשעזב את הישיבה הם התחתנו באלקמאר, ב-21 במארס 1911.

ב-29 בדצמבר 1911 נולד להם ילד ראשון: אחי הבכור לואי. שמו הרשמי היה לוי ברנד — כשם אביו של אבי — אבל תמיד קראנו לו לואי. כעבור שנתיים, ב-26 בדצמבר 1913, הגיע אחי דויד. אבי נחל הצלחה בינתיים והופיע ברבים מהתיאטראות הגדולים ביותר בהולנד. הוא, אמא ואחַי התגוררו באותה תקופה בבית אלגנטי בפּרינסֶנחראכט 445. למשפחה הזאת, ולתנאי השפע האלה, נולדה ב-7 ביוני 1922 ילדה קטנה בבית החולים וילהלמינה חסטהאוס. זו הייתי אני: סֵלמה ולמן.