חצי שקוף

א.

אני יודעת ולא יכולה להאמין שאלך ואעלם ואתפוגג ואתמזג ולא מבינה למה הייתי שמחה כל כך כשחזרתי בלילה מהדירה של הגר אחרי שגבי התאבד. היה שם חשוך כל כך, וקווי המתאר של הרהיטים הישנים עם כל הבדים ההודים היו מעורפלים כל כך, וגם דמויות האנשים שישבו סביב השולחן במרכז החדר היו מטושטשים, כמו צללים. ישבו שם רפי ואן, שתמיד אמרו עליה שהיא יפה, ורפי כל כך אהב אותה, ואפילו היה איזה זמן שגבי חי איתה ועם הגר. נדהמתי לגלות שהיא הרבה פחות רזה ממה שדמיינתי כי תמיד חשבתי שמי שאומרים עליה שהיא יפה צריכה להיות רזה מאוד, והיה לי נעים להרגיש שאפשר לאכול כמה שרוצים ולהיות עגולה וגם יפה. היה שם עוד חבר שלהם שכמו הגר חזר בתשובה וכמו אייל למד בישיבה. הם ישבו במרכז החדר סביב שולחן נמוך וקראו לי להצטרף אליהם. אצבעותיהם היו מונחות על כוס שנעה על לוח שהיו כתובות עליו אותיות, והם ניסו ליצור קשר עם גבי. הם צחקו כי האותיות שהכוס נעה עליהן הצטרפו לתשובות מבולבלות לגמרי. גבי, חשבתי לעצמי, תמיד היית מבולבל כזה, אבל מאיפה כל שגיאות הכתיב האלה? מה, כבר שכחת איך כותבים? אבל כשהצטרפתי הכוס התחילה לרוץ חופשי־חופשי ולרקוד במין שמחה כזאת, וחזרה על הכינוי האינטימי שלי שאברהמ'לה היה משתמש בו רק כשהיינו לבד, הוא ואני, ולכן אני לא רוצה לחזור עליו ולכתוב אותו כאן. והוא חזר וחזר על הכינוי הזה יחד עם המילה אהבה בריצה ובשמחה.

שאלתי לשלומו ואיך הוא מרגיש שם. והכוס רצה בין האותיות — שקט וטוב. שאלתי אם הוא רוצה להיפגש אתי שוב, והוא השיב בחיוב. שאלתי אם הוא יודע מה העתיד שלי, אם יהיה לי עוד פעם בן־זוג או אהבה או חבר, והוא נעצר ולא ענה. קשה לי לבד, אמרתי. עצוב לי. אבל הוא המשיך לשתוק. וכשהייתי צריכה לחזור הביתה הם שאלו אותי אם ללוות אותי, אם אני לא פוחדת. ואני לא פחדתי, לא הרגשתי שום לחץ. להפך, הרגשתי שלווה וביטחון ורציתי דווקא ללכת לבד בחושך, מאושרת, וכשעליתי במדרגות הייתה לי שמחה בגוף כמו אחרי פגישה של אהבה. והרי אני אישה הגיונית שלא מאמינה בדברים האלה. ואני מנסה להסביר לעצמי שאולי בתת ההכרה שלי — ובעצם לא רק בתת ההכרה — רציתי כל כך להיפגש אתו שבאופן לא מודע המחשבות שלי הפעילו את השרירים הקטנים של היד שלי שדחפה את הכוס כמו שרציתי, ככה בדיוק כמו האופי החם והשמח שלו. כי אני כל כך מתגעגעת אליו. ומתגעגעת בעיקר לשיחות שלנו, השיחות המתמשכות על מה שהוא בדיוק כותב, או על הספר שאני קוראת, או על הילדה שלנו. השיחות האלה חסרות לי כל כך. אבל הרי אני יודעת שאין כלום ושהכל יורד לטמיון, אפילו האשליה מתפוגגת, מתרסקת על אדמת זכוכית קרחת וקרחית.

לא הבנתי איך החיים יכולים להתנפץ ככה פתאום ואיך האדמה יכולה להיעלם מתחת הרגליים. הילדה צעקה שהיא רוצה את אבא. גם אני רציתי אותו. רציתי להיות לבד, אבל חברים באו לבקר, ודיברתי איתם ואפילו צחקתי. התרחצתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה, עשיתי הכל כאילו הייתי אני. אבל לא הייתי אני. אם לפחות הייתי יכולה לדבר איתו, ואפילו היה נכה בכל גופו, אבל לא, אני לא יכולה. ומצד שני ראיתי אותו בכל מקום. ידיו הכחולות מחוברות לצינורות האינפוזיה והוא מתענה בנשימה כבדה, ספוגה בדם. אני לעומתו התעניתי בשתיקה דמומה בתוך בועת גופי. ניסיתי לשחק את האישה החיה. התגעגעתי אליו כשהתעוררתי בבוקר. התגעגעתי אליו בשבתי בבית ובלכתי בדרך ובשוכבי ובקומי. אבל הייתה גם הילדה, שאיתה הבועה התנפצה, והרגשתי איך האבן הכבדה מתמוססת לי בבטן ואיך הלבה מטפסת וגואה אל העיניים — הילדה שלא תחיה עם מבטו, הילדה שאביה לא יראה אותה מתבגרת, הילדה שאביה לא יחבק אותה, ולא יאהב, ולא יביים מחזה שכתב, ולא יראה את הים והשקיעה ולא ילבש את בגדיו התלויים בארון.

מזל שהייתה הילדה. היא החזיקה אותי חיה. מזל שהיו החברים שלא נתנו לי לשקוע לתוך עצמי. מזל שהייתה העבודה שאפשרה לי להיות עם אחרים.

סחרור רוח שמח — עלים מתעופפים — גל גלים — אדמה נשטפת — ננשי אהבה ננשי אהבה ננשי אהבה ננשי אומר המת. תמיד באר תמיד מימיך תמיד לא אפסיק תמיד יותר ויותר אוהב, המת אומר, דואג גשר עץ או מרפסת תהום זהירות אהבה לא מה שהייתה את לא מבינה עכשיו לא מה שהיה זהירות take it or leave חתול כרם שלום אסטרונומיה אומר. מת.

ב.

מלאכים טובים, הרי אתם יודעים שכל הדמיונות האלה על עצמי עם גברים אחרים הם לא אמיתיים. אתם יודעים שבאמת־באמת לא רציתי שיקרה לו שום דבר. אתם עדיי שלא רציתי. אתם עדיי בשמיים ובארץ שבאמת אהבתי רק אותו ורק רציתי שיהיה לו טוב. אני מתחננת אליכם, מלאכים טובים.

כשהגעתי הביתה הגיעו הרבה אנשים. דודה תחיה אמרה לי משהו על זה שנגמרה תקופה אחת או פרשה אחת, אני לא בדיוק זוכרת, ומתחילה עכשיו תקופה אחרת או פרשה אחרת. ישבתי במרפסת עם החברים שלו. היה שם שאול, הגאון בפיסיקה, שזכר את כל תוצאות משחקי הכדורגל מכל השנים. והיו שם דודלך ויעלקו — דודו שהיה המדריך של יעל בשומר הצעיר ואהב אותה עוד כשהייתה ילדה. והיה שם אבועלי עם הבלורית הבהירה, שקראו לו ככה, אבועלי, כי ביום הלימודים הראשון בכדורי המורה קרא ביומן את שמות התלמידים וכשהגיע לשם אביאלי קרא אבועלי, ומאז הוא נקרא רק אבועלי, ואפילו אביבה אשתו קוראת לו עליק שזה פיתוח של השם אבועלי. והיה שם גם מיימיק שלא סגר לרגע את הפה ודיבר ודיבר. שמעתי המון קולות באוזניים. הם אפילו סיפרו אנקדוטות מצחיקות מחייו.

בבוקר אמרתי לו שלענבל יש חום ואני חייבת לקחת אותה לרופא.

אחרי שד"ר גלילי בדק את ענבל הוא התיישב מאחורי שולחן עץ כבד, פניו העטורות שיער שיבה חייכו אלי וקולו החם נסך בי ביטחון. הוא אמר שאין לילדה שום דבר רציני. אם היא תיראה לך אומללה וסובלת אפשר לתת לה תרופה להורדת חום. ואם היא משחקת ואוכלת אפשר לא לעשות שום דבר והיא תהיה בסדר. למה את בוכה? שאל ד"ר גלילי. אמרתי לך שהילדה בריאה. אין מה לדאוג. סיפרתי לו על אבא שלה שמאושפז עכשיו בבית חולים והרופאים אומרים שזהו. הרפואה הגיעה לקצה הדרך. אין איך לעזור לו יותר ואי אפשר להציל את חייו. סיפרתי לו גם שבמוצאי שבת מנהל המחלקה הוזעק לבית החולים מביתו, בא ונתן לאברהמ'לה זריקה. אחרי לילות ארוכים של ייסורים ללא שינה הוא נרגע ואפילו נרדם. ד"ר גלילי אמר שזה טוב בשבילו אבל לא טוב בשביל המחלה.

כשיצאנו מד"ר גלילי פחדתי לחזור לבית החולים. עליתי לבית של סבתא. היא מיד רצה למטבח כדי להכין לי משהו לאכול, אבל לא הייתי מסוגלת להכניס שום דבר לפה. ביקשתי מהדודים שלי שיתקשרו לבית החולים. הם אמרו לי שהמצב יציב. אין שינוי.

כשהגעתי לבית החולים ויצאתי מהמעלית למסדרון הארוך, הספוג בריחות של תרופות ושל חומרי ניקוי, רצה לקראתי אמא שלו וצעקה: מה איתך? איפה את? הוא כל הזמן שואל עליך. את הרי יודעת שהוא אוהב אותך אהבת נפש!

נכנסתי לחדר והתישבתי לידו. הוא הפנה אלי את מבטו וניסה להסיר מעל ראשו את מסיכת החמצן. הוא נראה כאילו הוא מנסה להגיד לי משהו. אמרתי לו שזאת אני, שאני כאן ושאני אוהבת אותו. נגעתי בו וחזרתי ואמרתי לו מילות אהבה. כשהחרחורים שלו גברו קראתי לאחות, וכשהיא שאבה את הנוזלים מריאותיו היא אמרה: כמה זה עצוב. הוא כל כך רצה לחיות. השתקתי אותה מייד. פחדתי שהוא שומע ולא רציתי שישמע שמדברים עליו כאילו הוא כבר לא חי. המשכתי להגיש לו את מילותיי. ממש לפני הסוף כל מיני ידיים משכו אותי בכוח החוצה. אני חושבת שהרגשתי בעיקר את הידיים של אבא שלי מושכות אותי אל המסדרון. חלף זמן והדלת אל חדרו נפתחה שוב. הוא היה שקט. נצמדתי אליו ושוב משכו אותי החוצה. שוב זה היה בעיקר אבא שלי שמשך ולקח אותי משם וחזר ואמר לי שאברהמ'לה כבר איננו.

רקעתי ברגליי וצעקתי: לא נכון! זאת טעות!

אמא שלו צעקה עלי. מה את מטומטמת? את לא מבינה מה שאומרים לך?

מישהו שאל: איפה ענבל?

לא ידעתי מה לענות.

סחרור רוח שמח — עלים מתעופפים — גל גלים — אדמה נשטפת — ננשי אהבה ננשי אהבה ננשי אהבה ננשי אומר המת. תמיד באר תמיד מימיך תמיד לא אפסיק תמיד יותר ויותר אוהב, המת אומר, דואג גשר עץ או מרפסת תהום זהירות אהבה לא מה שהייתה את לא מבינה עכשיו לא מה שהיה זהירות take it or leave חתול כרם שלום אסטרונומיה אומר. מת.

ג.

ראיתי תינוקת עזובה. יפה מאוד אבל הגוף שלה לא בסדר. תמיד תהיה צולעת או לא תוכל ללכת. והלכתי לחפש דווקא את ד"ר קליין שאמר שיאמץ אותה לבת, אבל עד שחזרנו אליה כבר שלחו אותה למוסד, וקליין ביקש שלפחות יקראו לה על שם אמו, בת־שבע.

הפעם הראשונה שהרגשתי אהבה לגבר אחר בשנות נישואיי הייתה כשהשתלמתי אצל ד"ר קליין. זה היה עוד לפני שענבל נולדה. כשאברהמ'לה שמע על ההשתלמות שלי בבית החולים הוא נזכר בד"ר קליין שהיה בזמנו הרופא שלהם בקיבוץ נירים ואמר שהוא זוכר אותו כגבר שאוהב נשים, ובנימה מתבדחת הזהיר אותי מפניו. ד"ר קליין לא היה גבר נאה. הוא היה איש קטן שעל ראשו שיער דליל ועל פניו משקפיים עבים, אבל הרגשתי מייד כמה הוא נלהב להיות במחיצתי. הוא היה מזמין אותי שוב ושוב להתלוות אליו למפגשים עם מטופלים שלו בבית החולים והסביר לי בפירוט ובסבלנות על הבעיות שלהם. ההסברים שלו היו מאלפים ומעוררי השראה. שמתי לב שגם אני מתחילה להתרגש במפגשים איתו, וגילתי שלא פעם במהלך היום אני חושבת עליו ומדברת איתו בדמיוני, מספרת לו על דברים שאני מרגישה או חושבת. דמיינתי שאני אישה לבד. לא חשבתי על הסיבה שגרמה לי להיות בלי בן זוג, אם אני רווקה או גרושה או אלמנה, אבל הייתי פנויה. בדמיוני הייתי בהשתלמות בארץ רחוקה, אולי ארצות הברית, וד"ר קליין היה מבחין בי כשהייתי עוברת בין הביתנים בחצר בית החולים וניגש לדבר איתי, וכך היחסים בינינו התפתחו להם לאיטם. כשד"ר קליין הציע לי לטייל לפרדס ליד בית החולים סירבתי, אבל ראיתי אותנו בדמיוני מטיילים בפרדס שבארצות הברית, עטופים בריחם המשכר של ההדרים ואולי גם מתחבקים. לא נעניתי להצעתו לחזור איתו העירה במכוניתו בסוף יום העבודה והמשכתי להיסחב הביתה בשלושה אוטובוסים. כנראה שבשיחותינו הייתי מרבה לדבר על בעלי, כי אני זוכרת אותו צועק עליי שהוא לא סובל שאני כל הזמן אומרת ״בעלי." הוא חיקה אותי בזעם: ״בעלי בעלי בעלי."

וכמו כשהייתי בת אחת עשרה, כשהחלפתי בכיתה מבטים עם אמנון ובמסיבה התרגשתי כשהוא נתן לי יד בריקוד במעגל, וכמו כשהייתי בת שבע ואהבתי את מוליק, וקראנו ביחד את ״ילדי המים", וכששמענו ברדיו את השיר ״עגלה עם סוסה" הוא אסף את כף ידי בכף ידו והרגשתי איך קצב פעימות הלב שלי מואץ וחום מציף את גופי, כך גם כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה, נשואה לגבר שאהבתי ואם לתינוקת — ממש הגשמת כל תקוותי וחלומותי — הופיע בחיי ד"ר שמעוני, גבר שמנמן עם פנים עגולות וטובות וחיוך רחב וחם שחשף שיניים יפות. מהשיעור הראשון הייתי מרותקת לאישיותו החמה והחביבה. כל מה שאמר נשמע לי חכם להפליא. הייתה לי הרגשה שהוא מסתכל רק עליי ומחייך רק אליי כשדיבר, כאילו רק אני יושבת בכיתה. כל אחד מהסטודנטים היה צריך להרצות על נושא הקשור לקורס. ההרצאה שלי זכתה מפיו לשבחים מופלגים. אף אחד לא ראה, אף אחד לא הרגיש שהוא אתי בכל אשר אלך, שהוא מלווה אותי גם כשאני הולכת עם הילדה שלי לגינה, כשאני יושבת במרפסת ואפילו כשאני מטיילת עם הגבר האהוב שאני נשואה לו. כשעמדתי ליד ד"ר שמעוני הרגשתי חום עובר בכל גופי. חיפשתי סימנים לאהבתו, חיפשתי את מבטו, האם הוא מתבונן בי כשכולנו עומדים ומשוחחים בהפסקה? ניסיתי לחפש בעיניו אם אני בתוכן, אם ידו רועדת כשהוא מגיש לי ספר. הוא בטח לא תיאר לעצמו שאני, שיש לי בן זוג כל כך מוצלח ונאה, יכולה להרגיש רגשות כאלה דווקא כלפיו. אני אישה איומה, איך זה בכלל קרה, שדבר לא היה חסר לי, והיה מי שאהב אותי בדיוק כפי שטוב לי, כל כך טוב ואוהב, ואני במחשבותיי מחקתי אותו והחלפתי אותו בגבר אחר? ידעתי כבר אז שלא מגיע לי כל הטוב שיש לי. הפחיד אותי האושר שלי. פחדתי מהאסונות שעלולים ליפול עלי.

סחרור רוח שמח — עלים מתעופפים — גל גלים — אדמה נשטפת — ננשי אהבה ננשי אהבה ננשי אהבה ננשי אומר המת. תמיד באר תמיד מימיך תמיד לא אפסיק תמיד יותר ויותר אוהב, המת אומר, דואג גשר עץ או מרפסת תהום זהירות אהבה לא מה שהייתה את לא מבינה עכשיו לא מה שהיה זהירות take it or leave חתול כרם שלום אסטרונומיה אומר. מת.

*המשך העלילה בספר המלא*