מסעותיי עם העברית

1
פרידה מן הגרמנית

כאשר מת אבי מתה איתו השפה הגרמנית. שערי האָרי הבלונדיני הפך שחור, לחיי הדשנות הצטמקו. הושלכתי לבדי, ילד צנום, עגום עיניים ומצויד בגומות חן, אל העולם המאיים שבחוץ, שבו דיברו בשפה אחרת. המילים הגרמניות הנוקשות והעגולות, הארוכות, שהיו לי חומת מגן, לא עברו את סיפו של גן הילדים. הן לא זמזמו ברחובות. אוּנמֶקְלִיש. נַטִירְלִיש. אָח זוֹ וואס. נוּן. שתי נקודות האומלאוּט שנסכו בגרמנית רוך מסוים נעלמו, ונותרו רק תנועות ברורות. אוּ. אִי. אָה. אֶה. אוֹ.

בחנות המכולת פשטה הגרמנית את מחלצותיה ונשמעה מתחננת, ארצית, אפופה ריחות דגים כבושים, פירורי גבינת קרש כחושה, לחם אחיד, כתמי מזון על בגדיהן של עקרות בית. אַ שֵיינֶע בְּרֵייטֶעלֶע. יוֹ? אוֹיך אַ מַייסֶע! יידיש.

ברחוב חיכתה לי העברית בצעקות כנופיית ילדי רחוב שהתרוצצו על הכביש הריק ממכוניות, עברית אלימה שהבריחה אותי חזרה לבית הריק. בבית כבר לא הייתה שפה. המילים שמילאו את דירת המרתף השמֵחה, ואת הבקתה שקדמה לה, פרחו להן. רק הדוד הזקן אריך, איש ערירי שנשכח בשולי החיים ופקד אותנו מדֵי שבת, שמר על מורשת הגרמנית. הייתי ילד יְתום שפה, והייתי צריך לאמץ לי אחת ולהיות לה לחתן. העברית הייתה שם, אבל היא לא חיכתה לי ככלה לחתנה. שפה קשה, חסרת חן, מחפשת את דרכה בעולם, ואני הייתי צריך לחזר אחריה.

אחרי העברית צריך לחזר. אבי, שאהב נשים, החליט שהיא אינה שווה את המאמץ. הוא לא ידע עברית עד סוף ימיו הקצרים. לא רק אבי ויתר. יוצאי גרמניה נחלקו לשתי קבוצות, כדרך היהודים הגרמנים שאינם מכירים בדרך האמצע. חלקם נשבעו לעברית ופסקו לדבר גרמנית אפילו בביתם. חלקם נשארו נאמנים, נאמנות נוקשה ומלאה, לגרמנית. לא מעט משפחות נחצו לשניים, זוג הורים, שתי שפות, וילדי המדינה בתווך.

גם נשות הרחוב דוברות היידיש שפגשתי בחנות המכולת ויתרו על העברית. גם החנווני ויתר. גם בעל הבית בעל המבטא הרוסי הכבד, שאליו עליתי פעם בחודש כדי לשלם את שכר הדירה, ויתר. העברית התנחלה בבתי הספר ובגנים, שם היה מבצרה. ובעיתונים. ובשירי הזמר. ובתיאטראות. ובנאומי המנהיגים, שלא יכלו להסתיר את המבטא הזר שבו חצבו מילים מהמילון העברי. כי אפשר להוציא את היידיש ממדינת היהודים, וגם להכריז עליה מלחמת חורמה, אבל אי אפשר להוציא את היידיש מהיהודי.

הגרמנית? היא לא איימה על איש, למרות שהדהדה את צווחות הקלגסים מן האקציות ומחנות ההשמדה. היא לא הייתה חלק מנשמת האומה כמו היידיש. היהודים הגרמנים נדחקו לבתי הקפה של בן יהודה שטראסה, לנהרייה וקריית ביאליק, לשכונות ברלינאיות בחיפה ובירושלים, ולכמה קיבוצים. גם עבור היהודים הגרמנים היידיש הייתה אויב. הם תיעבו אותה ואת דובריה, את ה'אוסט יודן' חסרי התרבות והסגנון. הם לא שכחו אף פעם מאין באו. הם הרי באו מלב התרבות, מערש ההשכלה והנאורות, ממולדת איינשטיין ופרויד, מן השירה הנשגבת של גיתה ושילר. היטלר? הוא בכלל לא היה גרמני. מה, לא ידעתם?

עוד אשוב לגרמנית. לא שכחתי אותה. היא חלק ממני, ואני לומד את החלק הגרמני שבי כל חיי. היציאה אל העברית היא לב המסע. אני נוסע בשפה. שנים רבות כל כך נדרשו לי כדי לדעת שאני נוסע בשפה. אני חי בתוכה חיים מקבילים, והיא עיר המפלט שלי, ואולי ארץ המפלט. ארץ המילים. 60 שנה נדרשו לי כדי לעמוד שוב בשעריה, לחזור ולהיות ילד. אז כתבתי ספר ילדים ראשון ובו הסיפור כולו. דורון ושירה יוצאים למסע המופלא לארץ המילים.

"אֵין דָּבָר כָּזֶה, אֶרֶץ שֶׁל מִלִּים," אוֹמֶרֶת שִׁירָה. "מִלִּים לֹא גָּרוֹת בְּשׁוּם מָקוֹם, מִלִּים פָּשׁוּט יֶשְׁנָן וְזֶהוּ."

אולי שירה צדקה. אולי המסע בארץ המילים הוא נתיב בריחה מן 'העולם', או מן 'החיים'? ואולי זה לא רק אני? הרי כולנו נכנסים בשער ארץ המילים כאשר אנחנו נכנסים אל העולם. הרי אנחנו כלואים בתודעה, והתודעה כלואה בשפה, וההיסטוריה הפרטית וגם הלאומית שלנו כלואה בתודעה ומסופרת במילים. אנחנו טווים במילים סיפור מדומיין, קהילה מדומיינת, ואם רוצים גם גיבור־על מדומיין, אלוהים. כך עוברים החיים בסיפור מתמשך שאנחנו מספרים לעצמנו.

ואם אכן המילים הן נתיב בריחה, מתי אנחנו חיים באמת? בעת סעודה? במעשה האהבה? בריקוד? האם המגע הלא מתוּוך עם העולם מכֶּה בנו כשאנחנו צופים בנוף קדומים, באישה רבת יופי, מאזינים לשיר זמר נושן? אולי המפגש נולד דווקא כשאנו שיכורים מעייפות, מיין או מִסם, ברגע של בכי גדול או צחוק בלתי נשלט? אולי דווקא בחלומות אנחנו נוגעים בחיים? ואולי המפגש עם החיים מחכה לנו כל חיינו, מבליח באחת ברגע המוות ונעלם לעד? אולי לכך מכוונים חכמי המזרח כשהם מנסים לשחרר אותנו מכלא השפה? ומה זה אומר עלי, שחי בארץ המילים? האם אני חי באמת?

אם יש לכך תשובה, היא נמצאת בָרגע המכונן. קיץ 1950. אבא נעלם. גידי אחי בעריסה. אמא כאן ולא כאן. הרחוב מלא סכנות. אין לאן לברוח. אני בורח לארץ המילים ושם מנוחתי. מארץ המילים אני חוזר עקב בצד אגודל אל העולם, וחי אותו בתשוקה, בהתמסרות. ארץ המילים שוכנת לצידו, לפעמים מפגרת מעט, לפעמים מקדימה אותו, וחוט בחוט נשזר. יש עולם, יש ארץ מילים, ושוב אין אפשרות לנתק ביניהם.