אני, הגבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 228 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 48 דק'

חוה פנחס-כהן

חוה פנחס-כהן (18 בינואר 1955 – 29 באוקטובר 2022) הייתה משוררת ישראלית, סופרת ומתרגמת, עורכת כתב העת "דימוי". מייסדת ומנהלת אומנותית של כנס כיסופים - כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודיים.

לאחר שירותה החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים וסיימה תואר ראשון בתולדות האמנות וספרות עברית ותואר שני בספרות עברית. למדה הוראה במכון כרם.

פרסים:
פרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא מטעם הוצאת עם עובד על ספרה "הצבע בעיקר".
פרס היצירה לסופרים ומשוררים (1995).
פרס אקו"ם לשירה (1998) על ספר השירה "על נהר ושכחה".
פרס קוגל לשירה מטעם עיריית חולון ל"שירי אורפאה" (2000).
פרס אלתרמן לשירה (2002) על "משיח".
פרס רמת גן לספרות בתחום שירה לשנת 2013 על קובץ שיריה "אחי, הצימאון".
פרס ראשון לציון ע"ש מאיר אריאל.
אוגוסט 2022 פרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית לשנת תשפ"ב-2022, על ספרה "גשם בשפה זרה".

מספריה:
הצבע בעיקר (תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1990).
מסע איילה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994).
נהר ושכחה: שירים, 1994–1997: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998).
שירי אורפאה: 1998–1999: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000).
משיח: שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003).
הגנן, הכלבתא והשרמוטה: על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006).
שביעית: כל השירים עד כה (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשס"ח 2008).

נפטרה ב-29 באוקטובר 2022 בירושלים לאחר התמודדות ארוכה עם מחלה קשה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/dvuvst8v

תקציר

"כל פגישה של גבר ואישה בבית קפה זו התחלה של נרטיב"; לא שכחתי את תשובתו, ואולי משהו מזה נמצא בסיפורים. חמישה מהסיפורים מספרים על יחסים ועל מפגשים בין נשים וגברים באמצע חייהם, בדרך כלל לאחר שחוו שבר ומשבר בחייהם, ומביאים אל היחסים החדשים הנרקמים את חייהם הקודמים. הסיפורים מתרחשים לחופי הים התיכון, בישראל, בתורכיה ובאי סאמוס ביוון. ואחד מהם מתרחש במקרה, בירושלים. הם משקפים משהו מחיי בני דורי, בנים להורים עולים ומהגרים מארצות אחרות, המושפעים מנוכחותן של מלחמות ומהשפעת השירות הצבאי עליהם. כל מפגש אישי ככל שיהיה הוא גם מפגש בין־תרבותי טעון בחברה הישראלית.

הסיפור האחרון בקובץ "תמצית הרדופים", הוא הסיפור המוקדם ביותר, והוא מסופר מפיה של מרים, אחות משה ואהרן, על רקע מחלת הצרעת שפקדה אותה; כמה מתכוּנות מחלת הצרעת המיתולוגית מצויות במחלת הסרטן השכיחה היום.

פרק ראשון

הלומים והולמים

"רָצִיתִי לְהִכָּנֵס לָךְ לֶחָרִיץ בֵּין הַשָּׁדַיִם."
בְּמַחְשׂוֹף וִי שֶׁל הַשִּׂמְלָה הַשְּׁחֹרָה, הוּא הָדַף אוֹתִי לַמִּזְרָן שֶׁפָּרַשׂ
בְּלֵב הַקְּלִינִיקָה שֶׁל רוֹפְאַת הַשִּׁנַּיִם, אִשְׁתּוֹ, עוֹלָה חֲדָשָׁה מִנְּיוּ יוֹרְק
הִיא לֹא יָכְלָה לָשֵׂאת יוֹתֵר גֶּבֶר שֶׁנֶּעֱלָם לְמִלּוּאִים וְחוֹזֵר כַּעֲבֹר שָׁבוּעוֹת
מְלֻכְלָךְ, מְיֻזָּע אָפוּף רֵיחַ עָשָׁן וּגְבוּרָה שֶׁטּוֹבֶלֶת בְּאֵפֶר.
הָאִישׁ הֲכִי גָּבוֹהַּ בִּירוּשָׁלַיִם, יָפֶה וְנִשָּׂא שֶׁבָּנָה עָרִים וּשְׁכוּנוֹת
שֶׁפִּקֵּד עַל סַיֶּרֶת כָּזֹאת וְסַיֶּרֶת אַחֶרֶת הֶעֱלָה חַיָּלִים לַחֶרְמוֹן
וְהוֹרִיד אוֹתָם בְּקֹר שְׁאוֹלָה. אֶת הַמֻּצָּב הֵם כָּבְשׁוּ
אַךְ הַנֶּפֶשׁ כָּוְתָה בְּאֵשׁ זָרָה. הַמָּקוֹם הֲכִי גָּבוֹהַּ הוּא הַמָּקוֹם הֲכִי
נָמוּךְ מַצָּב דּוּ־קָטְבִּי כְּשֶׁהַפְּגָזִים נוֹפְלִים וּמַפִּילִים סָבִיב.
הוּא הָדַף אוֹתִי לַמִּזְרָן עַל הָרִצְפָּה, הָאִישׁ הֲכִי יָפֶה בַּגִּימְנַסְיָה,
בַּשְּׁכוּנָה אוֹ בַּחוּג לְאָמָּנוּת. "כְּבָר מִזְּמַן רָצִיתִי לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ" אָמַר,
וְהָדַף אוֹתִי לָרִצְפָּה וְרָכַן עָלַי בְּכָל גּוּפוֹ וּנְשִׁימָתוֹ,
אַךְ לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁיָּבוֹא כְּמוֹ תִּקְוָה פְּנִימָה. כּוֹחַ לֹא הָיָה
בְּמָתְנָיו פְּרוּעָה וּפְרוּמָה חָזַרְתִּי לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי.
הֶחָרִיץ בֵּין הַשָּׁדַיִם הָיָה שְׁבִיל וְדֶרֶךְ וּמָקוֹם שֶׁחָזַר אֵלָיו הָאִישׁ
הֲכִי גָּבוֹהַּ בִּירוּשָׁלַיִם, נָסִיךְ כֵּהֶה עוֹר גָּבוֹהַּ מִכָּל נְסִיכֵי יְרוּשָׁלַיִם.
בַּיּוֹם לָקַח אוֹתִי בַּיָּדַיִם וְהֶרְאָה לִי אֶרֶץ אָבוֹת, לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי עַל כְּתֵפָיו
וּבַלֵּילוֹת נָדְדָה שְׁנָתוֹ אֶל הָהָר הַגָּבוֹהַּ, הַיָּפֶה מִכֻּלָּם. אֶל קֹר לֹא מֻכָּר
שֶׁלָּקַח לוֹ חָבֵר וְחַיָּל. לִפְעָמִים הַיָּמִים נִמְשְׁכוּ אֶל הַלֵּילוֹת,
הֵאִירוּ אֶת הַחֲשֵׁכָה בְּנֵאוֹן וְלִפְעָמִים בָּא הָאֹפֶל מִתּוֹךְ מְעָרָה
וְהֶחְשִׁיךְ אֶת הַיּוֹם. בַּלֵּילוֹת הָדַף אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתָיו הַחֲזָקוֹת
אֶל הֵעָדֵר שֵׁנָה אֶל הֵעָדֵר רִצְפָּה, הָיִיתִי לְפוּתָה בְּדוּ־קָטְבִּיּוּת
בֵּין הֲדִיפָה לִמְשִׁיכָה בֵּין נְשִׁיכָה לִנְשִׁיקָה אֶל יָפְיוֹ שֶׁל הָאִישׁ
הַמַּמְרִיא וְנוֹפֵל אֶל הֶחָרִיץ וּבֵין שָׁדַי יָלִין בְּשַׁלְוָה.
הָאִישׁ הֲכִי גָּבוֹהַּ בִּירוּשָׁלַיִם, לִפְעָמִים נִדְמָה לְשָׁאוּל
לִפְעָמִים מְנַגֵּן כְּדָוִד אַךְ לֹא יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶת מִצְמוּץ הַוִּינְקֶר
שֶׁל מְכוֹנִית הוּא צָעַק אֶל הָאִשָּׁה שֶׁלְּיַד הַהֶגֶה, הַפְסִיקִי לְאוֹתֵת,
פִּתְחִי אֶת הַחַלּוֹנוֹת לְרוּחַ הָעֶרֶב, הַגְבִּירִי מְהִירוּת, מַהֲרִי, מַהֲרִי,
עֲלִי אֶל הָהָר, אִם לֹא נְמַהֵר לֹא נַגִּיעַ לַשְּׁבִיל הָעוֹלֶה אֶל הָהָר
לֹא נוּכַל לְהַצִּיל אֶת שַׁי מֵהַקֹּר עַל הַחֶרְמוֹן הוּא צָעַק וַאֲנִי הִגְבַּרְתִּי
מְהִירוּת עַל הַכְּבִישׁ הַלֵּילִי בֵּין טְבֶרְיָה לִדְגַנְיָה שֶׁסָּבַב אֶת הַכִּנֶּרֶת
וְעָלָה לַגּוֹלָן, מִתְפַּלֶּלֶת לִתְאוּנָה שֶׁתַּפְסִיק אֶת הַצְּעָקוֹת שֶׁהָלְמוּ בְּגַלְגַּלֵּי
סוּזוּקִי מִשְׁפַּחְתִּית. לֵילוֹת עֵרוּת אֵין־סוֹפִית, חָבַט וְלִטֵּף וּבָכָה וְהִבְטִיחַ
כָּל מָה שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה לְקַיֵּם עַד בּוֹא הַשַּׁחַר. וְכַאֲשֶׁר נִרְדַּם עַל הַסַּפָּה
אוֹ הָרִצְפָּה אוֹ בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי לִשְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֵילוֹת
שֶׁהוֹלֵךְ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה לְעוֹלָם שֶׁאֶפְשָׁר בּוֹ לִבְכּוֹת לְעוֹלָם שֶׁאֶפְשָׁר
בּוֹ עֲדַיִן לִמְנֹעַ נְפִילוֹת, שָׁם מְאַחִים גְּבָרִים שֶׁאִבְּדוּ כְּלֵי זֵינָם
אֶת שְׁנָתָם וְאֶת הַשְּׁבִיל הָעוֹלֶה אֶל הָהָר.
הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ בָּעִיר הָלַךְ וְנָמַךְ בְּחִיּוּךְ שֶׁהָלַךְ וְקָפָא
מֵהַקֹּר הַבִּלְתִּי צָפוּי עַל הָהָר. גְּבָרִים חֲזָקִים מֵהַסַּיֶּרֶת
לֹא בּוֹכִים בַּיָּמִים הֵם פּוֹרְצֵי דֶּרֶךְ לֶחָרִיץ בֵּין הֶהָרִים
מִשָּׁם הֵם מְקַוִּים לִכְבֹּשׁ מֵחָדָשׁ אֶת הָאִשָּׁה, אֶת הַשְּׁבִיל,
אֶת הָהָר וְאֶת כְּלִי זֵינָם הָרָפֶה. וְנוֹפְלִים לְשֵׁנָה הַבָּאָה
לְאַחַר עֵרוּת אֲרֻכָּה.

שפת החלונות


"אין דבר בקולה של הציקדה /
שרמז כמה מהר /
היא תמות".
הן נמצאות בכל מקום, הציקדות. בתוך העצים ובתוך העשבים, ליד הבתים, בין השבילים ופחי האשפה, אבל בעיקר בצמרות העצים. העצים מוקפים באי, והאי מוקף ברעש ציקדות ובים. הציקדה היא אותו חרק רעשני, חסר גלגול. ניסור שאי אפשר לשלוט בו בכפתור או בכל דרך אחרת. נוכחות בלתי פוסקת — הענפים ענפי הדולב, והקול קול הציקדות. אצלנו, בצלע המזרחית של הים התיכון, במקום שבו ישבו הכנענים, לא היו ציקדות בחצר. מתחת לקזוארינות או בין הענפים היו צִרצרים וצפרדעים. "ועשתה הספינה את דרכה כל אותו הלילה והבוקר" — זה המשפט שליווה אותי כל אותם ימים על האי. אבל הסיפור שלנו נע בין לילה אחד לבוקר, ושוב לילה ובוקר.
בלילה ההוא הלכנו בין הרחובות הצרים בערב הקיצי. כל העיר נהרה אל החוף. הבתים היו נמוכים, החלונות בגובה המותניים שלנו, ומאחורי וילון התחרה אפשר היה לראות מיטה סתורה, או גבר גדול כרס יושב ליד מחשב לבוש בגופייה לבנה. אהבתי במיוחד חלון תחרה הנעוץ בדלת נמוכה, ובלילה כשדלק האור מפּנים הבית ראיתי אישה זקנה ששפתיה צרות ועיניה במשקפיים, ישובה ליד שולחן קטן, עיניה נעוצות בטלוויזיה, שעמדה כנראה מעבר לקיר החיצוני, וידיה עסוקות בסריגה. משמאלה, כלומר מימינו של החלון, הבחנתי במיטה גדולה, שם שכב גבר מבוגר. את כל הפרטים קלטתי בחטף תוך כדי הליכה לצידו של יאן, שקיוויתי שלא יכעס על סקרנותי ועל נימוסיי.
יצאנו מהסמטאות בעלות שמות הערים, בדרך כלל של ערים בצד הטורקי, שמשם הגיעו המהגרים היוונים — אפסוס, איזמיר. יצאנו מתוך הסמטאות הרוחביות אל האנכיות היורדות אל הים והמשכנו צפונה מהמפרץ, צפונה מהנמל, צפונה מהטברנות המוזיקליות לעבר חוף קטן, חוף מסתתר בלילה לא מואר. חוף ומפרץ הפונים אל הירח העולה באיחור מאחורי ההרים. אורות של ספינת תענוגות המשייטת במפרץ ומוזיקה היוצאת מהסיפון מילאו את חלל הלילה. אנחנו ראינו אך היינו נסתרים. הגוף שלי היה מלא בנשמה כואבת. השיחה האחרונה עם שאול דרך החלון במחשב המשיכה לקנן ולפזר סוג של ארס אל הדם. מבחינה גאוגרפית הוא בארץ אחרת, מבחינתי הוא היה נוכח עד כאב ונעדר והשאיר אחריו חלל ריק על פי מידת גופו על המזרן הריק.
אנחנו נפגשים בהווה מתמשך בחלונות או בשורות טקסט כתובות. השיחה האחרונה השאירה אותי עם מועקה שהתבטאה בכבדות הגוף ובהצפה סביב העיניים. הגוף היה כלי המכיל נוזלים אפורים ומרים, והעיניים צרבו מהנוזל היוצא מתוכי ופוגש את הים המלוח. יאן לא אמר דבר. יש לו סוג של שתיקה שאינה משאירה אחריה ריק. שתיקה שמאחוריה חיוך. שתיקה שאינה מכאן.
הגענו אל מפרץ, צפונה מהנמל, קטן ואפל. עוד אני עומדת בפליאה מול שפע אורות אוניית התענוגות במפרץ שמנגד, יאן כבר שחה אל הים וחיכה להצטרפותי. נכנסתי ושחיתי מתוך רצון להשתחרר ולהוריד ממני את משא המועקה. בכל גופי חשתי שמחה בנגיעת המים בעור, בהצפה, אבל הרגשתי איך חוט הקשור לאבן של תסכול ועצב מושך אותי מטה, למצולות. המים כיסו את ראשי כמו שמיכה, כאילו אומרים לי, כבר לילה, נוחי, שני, שקעי ושקי למנוחה בתוך המים החמים המערטלים הנעים מכאן לכאן. הרגשתי את ההרפיה חודרת לגוף, את הוויתור על המשאות הרובצים על כתפיי ובין שני שדיי. צלילה איטית של הגוף מטה כשידיי פשוטות לצדדים ועיניי עצומות. חושך בחושך נוגע. כשנדמה היה לי שהשקט עטף ויש סמיכות בדממה ויתרתי על תחושת הגוף. רק הראש היה בועה מלאה ריכוז, ובין הריאות היה בלון כאב. השקיעה האיטית נעמה לי והסירה ממני אחריות או רצון. התמכרתי לתנועה של המים ולמשקל המושך אותי מטה או באלכסון. תהיתי מתי ייגע הגוף בקרקע או בנוכחות מוצקה. הידיים כבר פסקו לנוע. אולי ראיתי את עצמי מבחוץ, כאילו הייתה מצלמה מתחת למים. סרט שראיתי על מותי במליחות האהובה. הרגשתי אדווה או תנועה נוגעת בחזה וברגלי, חשבתי על דג שחולף על פניי ואינו מזהה בי זרה כאן. שמעתי קול בעד המים. קול שחדר דרך המים הרבים שהיו מעליי, אולי זה יאן. לא ידעתי לזהות והתחלתי לבעוט. בעטתי וניסיתי לעלות, ונדמה היה ששקעתי כבר עמוק ואין יוצא. הריאות שלי החלו להיסגר וחשתי קלה, קלה מאוד. הראש היה כבד ומשך מטה, והרגליים בעטו בשארית כוחן במים הרבים שהקיפו אותי. הוספתי את הידיים לתנועה ולפתע ראיתי כוכבים מעליי, ושקט המפרץ עטף אותי בחום מהביל. לאחר שהות שבה אספתי אוויר לריאות שהתרוקנו התחלתי לשחות בניגוד לכיוון האורות שבאו מהחוף שמנגד, לשחות אל החוף החשוך. ראיתי את צלליתו של יאן עם נגיעות של אור בקו המתאר של הראש שוחה לא רחוק ממני, לימיני. קראתי לו, והוא ענה בפשטות:
yes.
שתקתי לרגע, המילים המלוחות נתקעו בין גרוני לשיניי:
I want to tell you something and forgive me.
What? Go on.
I feel very lonely tonight.
You shouldn’t feel this way, I am here with you all day and night.
 

המשך הסיפור בספר המלא

חוה פנחס-כהן

חוה פנחס-כהן (18 בינואר 1955 – 29 באוקטובר 2022) הייתה משוררת ישראלית, סופרת ומתרגמת, עורכת כתב העת "דימוי". מייסדת ומנהלת אומנותית של כנס כיסופים - כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודיים.

לאחר שירותה החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים וסיימה תואר ראשון בתולדות האמנות וספרות עברית ותואר שני בספרות עברית. למדה הוראה במכון כרם.

פרסים:
פרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא מטעם הוצאת עם עובד על ספרה "הצבע בעיקר".
פרס היצירה לסופרים ומשוררים (1995).
פרס אקו"ם לשירה (1998) על ספר השירה "על נהר ושכחה".
פרס קוגל לשירה מטעם עיריית חולון ל"שירי אורפאה" (2000).
פרס אלתרמן לשירה (2002) על "משיח".
פרס רמת גן לספרות בתחום שירה לשנת 2013 על קובץ שיריה "אחי, הצימאון".
פרס ראשון לציון ע"ש מאיר אריאל.
אוגוסט 2022 פרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית לשנת תשפ"ב-2022, על ספרה "גשם בשפה זרה".

מספריה:
הצבע בעיקר (תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1990).
מסע איילה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994).
נהר ושכחה: שירים, 1994–1997: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998).
שירי אורפאה: 1998–1999: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000).
משיח: שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003).
הגנן, הכלבתא והשרמוטה: על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב: הקיבוץ המאוחד: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006).
שביעית: כל השירים עד כה (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשס"ח 2008).

נפטרה ב-29 באוקטובר 2022 בירושלים לאחר התמודדות ארוכה עם מחלה קשה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/dvuvst8v

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 228 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 48 דק'
אני, הגבר חוה פנחס-כהן

הלומים והולמים

"רָצִיתִי לְהִכָּנֵס לָךְ לֶחָרִיץ בֵּין הַשָּׁדַיִם."
בְּמַחְשׂוֹף וִי שֶׁל הַשִּׂמְלָה הַשְּׁחֹרָה, הוּא הָדַף אוֹתִי לַמִּזְרָן שֶׁפָּרַשׂ
בְּלֵב הַקְּלִינִיקָה שֶׁל רוֹפְאַת הַשִּׁנַּיִם, אִשְׁתּוֹ, עוֹלָה חֲדָשָׁה מִנְּיוּ יוֹרְק
הִיא לֹא יָכְלָה לָשֵׂאת יוֹתֵר גֶּבֶר שֶׁנֶּעֱלָם לְמִלּוּאִים וְחוֹזֵר כַּעֲבֹר שָׁבוּעוֹת
מְלֻכְלָךְ, מְיֻזָּע אָפוּף רֵיחַ עָשָׁן וּגְבוּרָה שֶׁטּוֹבֶלֶת בְּאֵפֶר.
הָאִישׁ הֲכִי גָּבוֹהַּ בִּירוּשָׁלַיִם, יָפֶה וְנִשָּׂא שֶׁבָּנָה עָרִים וּשְׁכוּנוֹת
שֶׁפִּקֵּד עַל סַיֶּרֶת כָּזֹאת וְסַיֶּרֶת אַחֶרֶת הֶעֱלָה חַיָּלִים לַחֶרְמוֹן
וְהוֹרִיד אוֹתָם בְּקֹר שְׁאוֹלָה. אֶת הַמֻּצָּב הֵם כָּבְשׁוּ
אַךְ הַנֶּפֶשׁ כָּוְתָה בְּאֵשׁ זָרָה. הַמָּקוֹם הֲכִי גָּבוֹהַּ הוּא הַמָּקוֹם הֲכִי
נָמוּךְ מַצָּב דּוּ־קָטְבִּי כְּשֶׁהַפְּגָזִים נוֹפְלִים וּמַפִּילִים סָבִיב.
הוּא הָדַף אוֹתִי לַמִּזְרָן עַל הָרִצְפָּה, הָאִישׁ הֲכִי יָפֶה בַּגִּימְנַסְיָה,
בַּשְּׁכוּנָה אוֹ בַּחוּג לְאָמָּנוּת. "כְּבָר מִזְּמַן רָצִיתִי לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ" אָמַר,
וְהָדַף אוֹתִי לָרִצְפָּה וְרָכַן עָלַי בְּכָל גּוּפוֹ וּנְשִׁימָתוֹ,
אַךְ לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁיָּבוֹא כְּמוֹ תִּקְוָה פְּנִימָה. כּוֹחַ לֹא הָיָה
בְּמָתְנָיו פְּרוּעָה וּפְרוּמָה חָזַרְתִּי לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי.
הֶחָרִיץ בֵּין הַשָּׁדַיִם הָיָה שְׁבִיל וְדֶרֶךְ וּמָקוֹם שֶׁחָזַר אֵלָיו הָאִישׁ
הֲכִי גָּבוֹהַּ בִּירוּשָׁלַיִם, נָסִיךְ כֵּהֶה עוֹר גָּבוֹהַּ מִכָּל נְסִיכֵי יְרוּשָׁלַיִם.
בַּיּוֹם לָקַח אוֹתִי בַּיָּדַיִם וְהֶרְאָה לִי אֶרֶץ אָבוֹת, לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי עַל כְּתֵפָיו
וּבַלֵּילוֹת נָדְדָה שְׁנָתוֹ אֶל הָהָר הַגָּבוֹהַּ, הַיָּפֶה מִכֻּלָּם. אֶל קֹר לֹא מֻכָּר
שֶׁלָּקַח לוֹ חָבֵר וְחַיָּל. לִפְעָמִים הַיָּמִים נִמְשְׁכוּ אֶל הַלֵּילוֹת,
הֵאִירוּ אֶת הַחֲשֵׁכָה בְּנֵאוֹן וְלִפְעָמִים בָּא הָאֹפֶל מִתּוֹךְ מְעָרָה
וְהֶחְשִׁיךְ אֶת הַיּוֹם. בַּלֵּילוֹת הָדַף אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתָיו הַחֲזָקוֹת
אֶל הֵעָדֵר שֵׁנָה אֶל הֵעָדֵר רִצְפָּה, הָיִיתִי לְפוּתָה בְּדוּ־קָטְבִּיּוּת
בֵּין הֲדִיפָה לִמְשִׁיכָה בֵּין נְשִׁיכָה לִנְשִׁיקָה אֶל יָפְיוֹ שֶׁל הָאִישׁ
הַמַּמְרִיא וְנוֹפֵל אֶל הֶחָרִיץ וּבֵין שָׁדַי יָלִין בְּשַׁלְוָה.
הָאִישׁ הֲכִי גָּבוֹהַּ בִּירוּשָׁלַיִם, לִפְעָמִים נִדְמָה לְשָׁאוּל
לִפְעָמִים מְנַגֵּן כְּדָוִד אַךְ לֹא יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶת מִצְמוּץ הַוִּינְקֶר
שֶׁל מְכוֹנִית הוּא צָעַק אֶל הָאִשָּׁה שֶׁלְּיַד הַהֶגֶה, הַפְסִיקִי לְאוֹתֵת,
פִּתְחִי אֶת הַחַלּוֹנוֹת לְרוּחַ הָעֶרֶב, הַגְבִּירִי מְהִירוּת, מַהֲרִי, מַהֲרִי,
עֲלִי אֶל הָהָר, אִם לֹא נְמַהֵר לֹא נַגִּיעַ לַשְּׁבִיל הָעוֹלֶה אֶל הָהָר
לֹא נוּכַל לְהַצִּיל אֶת שַׁי מֵהַקֹּר עַל הַחֶרְמוֹן הוּא צָעַק וַאֲנִי הִגְבַּרְתִּי
מְהִירוּת עַל הַכְּבִישׁ הַלֵּילִי בֵּין טְבֶרְיָה לִדְגַנְיָה שֶׁסָּבַב אֶת הַכִּנֶּרֶת
וְעָלָה לַגּוֹלָן, מִתְפַּלֶּלֶת לִתְאוּנָה שֶׁתַּפְסִיק אֶת הַצְּעָקוֹת שֶׁהָלְמוּ בְּגַלְגַּלֵּי
סוּזוּקִי מִשְׁפַּחְתִּית. לֵילוֹת עֵרוּת אֵין־סוֹפִית, חָבַט וְלִטֵּף וּבָכָה וְהִבְטִיחַ
כָּל מָה שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה לְקַיֵּם עַד בּוֹא הַשַּׁחַר. וְכַאֲשֶׁר נִרְדַּם עַל הַסַּפָּה
אוֹ הָרִצְפָּה אוֹ בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי לִשְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֵילוֹת
שֶׁהוֹלֵךְ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה לְעוֹלָם שֶׁאֶפְשָׁר בּוֹ לִבְכּוֹת לְעוֹלָם שֶׁאֶפְשָׁר
בּוֹ עֲדַיִן לִמְנֹעַ נְפִילוֹת, שָׁם מְאַחִים גְּבָרִים שֶׁאִבְּדוּ כְּלֵי זֵינָם
אֶת שְׁנָתָם וְאֶת הַשְּׁבִיל הָעוֹלֶה אֶל הָהָר.
הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ בָּעִיר הָלַךְ וְנָמַךְ בְּחִיּוּךְ שֶׁהָלַךְ וְקָפָא
מֵהַקֹּר הַבִּלְתִּי צָפוּי עַל הָהָר. גְּבָרִים חֲזָקִים מֵהַסַּיֶּרֶת
לֹא בּוֹכִים בַּיָּמִים הֵם פּוֹרְצֵי דֶּרֶךְ לֶחָרִיץ בֵּין הֶהָרִים
מִשָּׁם הֵם מְקַוִּים לִכְבֹּשׁ מֵחָדָשׁ אֶת הָאִשָּׁה, אֶת הַשְּׁבִיל,
אֶת הָהָר וְאֶת כְּלִי זֵינָם הָרָפֶה. וְנוֹפְלִים לְשֵׁנָה הַבָּאָה
לְאַחַר עֵרוּת אֲרֻכָּה.

שפת החלונות


"אין דבר בקולה של הציקדה /
שרמז כמה מהר /
היא תמות".
הן נמצאות בכל מקום, הציקדות. בתוך העצים ובתוך העשבים, ליד הבתים, בין השבילים ופחי האשפה, אבל בעיקר בצמרות העצים. העצים מוקפים באי, והאי מוקף ברעש ציקדות ובים. הציקדה היא אותו חרק רעשני, חסר גלגול. ניסור שאי אפשר לשלוט בו בכפתור או בכל דרך אחרת. נוכחות בלתי פוסקת — הענפים ענפי הדולב, והקול קול הציקדות. אצלנו, בצלע המזרחית של הים התיכון, במקום שבו ישבו הכנענים, לא היו ציקדות בחצר. מתחת לקזוארינות או בין הענפים היו צִרצרים וצפרדעים. "ועשתה הספינה את דרכה כל אותו הלילה והבוקר" — זה המשפט שליווה אותי כל אותם ימים על האי. אבל הסיפור שלנו נע בין לילה אחד לבוקר, ושוב לילה ובוקר.
בלילה ההוא הלכנו בין הרחובות הצרים בערב הקיצי. כל העיר נהרה אל החוף. הבתים היו נמוכים, החלונות בגובה המותניים שלנו, ומאחורי וילון התחרה אפשר היה לראות מיטה סתורה, או גבר גדול כרס יושב ליד מחשב לבוש בגופייה לבנה. אהבתי במיוחד חלון תחרה הנעוץ בדלת נמוכה, ובלילה כשדלק האור מפּנים הבית ראיתי אישה זקנה ששפתיה צרות ועיניה במשקפיים, ישובה ליד שולחן קטן, עיניה נעוצות בטלוויזיה, שעמדה כנראה מעבר לקיר החיצוני, וידיה עסוקות בסריגה. משמאלה, כלומר מימינו של החלון, הבחנתי במיטה גדולה, שם שכב גבר מבוגר. את כל הפרטים קלטתי בחטף תוך כדי הליכה לצידו של יאן, שקיוויתי שלא יכעס על סקרנותי ועל נימוסיי.
יצאנו מהסמטאות בעלות שמות הערים, בדרך כלל של ערים בצד הטורקי, שמשם הגיעו המהגרים היוונים — אפסוס, איזמיר. יצאנו מתוך הסמטאות הרוחביות אל האנכיות היורדות אל הים והמשכנו צפונה מהמפרץ, צפונה מהנמל, צפונה מהטברנות המוזיקליות לעבר חוף קטן, חוף מסתתר בלילה לא מואר. חוף ומפרץ הפונים אל הירח העולה באיחור מאחורי ההרים. אורות של ספינת תענוגות המשייטת במפרץ ומוזיקה היוצאת מהסיפון מילאו את חלל הלילה. אנחנו ראינו אך היינו נסתרים. הגוף שלי היה מלא בנשמה כואבת. השיחה האחרונה עם שאול דרך החלון במחשב המשיכה לקנן ולפזר סוג של ארס אל הדם. מבחינה גאוגרפית הוא בארץ אחרת, מבחינתי הוא היה נוכח עד כאב ונעדר והשאיר אחריו חלל ריק על פי מידת גופו על המזרן הריק.
אנחנו נפגשים בהווה מתמשך בחלונות או בשורות טקסט כתובות. השיחה האחרונה השאירה אותי עם מועקה שהתבטאה בכבדות הגוף ובהצפה סביב העיניים. הגוף היה כלי המכיל נוזלים אפורים ומרים, והעיניים צרבו מהנוזל היוצא מתוכי ופוגש את הים המלוח. יאן לא אמר דבר. יש לו סוג של שתיקה שאינה משאירה אחריה ריק. שתיקה שמאחוריה חיוך. שתיקה שאינה מכאן.
הגענו אל מפרץ, צפונה מהנמל, קטן ואפל. עוד אני עומדת בפליאה מול שפע אורות אוניית התענוגות במפרץ שמנגד, יאן כבר שחה אל הים וחיכה להצטרפותי. נכנסתי ושחיתי מתוך רצון להשתחרר ולהוריד ממני את משא המועקה. בכל גופי חשתי שמחה בנגיעת המים בעור, בהצפה, אבל הרגשתי איך חוט הקשור לאבן של תסכול ועצב מושך אותי מטה, למצולות. המים כיסו את ראשי כמו שמיכה, כאילו אומרים לי, כבר לילה, נוחי, שני, שקעי ושקי למנוחה בתוך המים החמים המערטלים הנעים מכאן לכאן. הרגשתי את ההרפיה חודרת לגוף, את הוויתור על המשאות הרובצים על כתפיי ובין שני שדיי. צלילה איטית של הגוף מטה כשידיי פשוטות לצדדים ועיניי עצומות. חושך בחושך נוגע. כשנדמה היה לי שהשקט עטף ויש סמיכות בדממה ויתרתי על תחושת הגוף. רק הראש היה בועה מלאה ריכוז, ובין הריאות היה בלון כאב. השקיעה האיטית נעמה לי והסירה ממני אחריות או רצון. התמכרתי לתנועה של המים ולמשקל המושך אותי מטה או באלכסון. תהיתי מתי ייגע הגוף בקרקע או בנוכחות מוצקה. הידיים כבר פסקו לנוע. אולי ראיתי את עצמי מבחוץ, כאילו הייתה מצלמה מתחת למים. סרט שראיתי על מותי במליחות האהובה. הרגשתי אדווה או תנועה נוגעת בחזה וברגלי, חשבתי על דג שחולף על פניי ואינו מזהה בי זרה כאן. שמעתי קול בעד המים. קול שחדר דרך המים הרבים שהיו מעליי, אולי זה יאן. לא ידעתי לזהות והתחלתי לבעוט. בעטתי וניסיתי לעלות, ונדמה היה ששקעתי כבר עמוק ואין יוצא. הריאות שלי החלו להיסגר וחשתי קלה, קלה מאוד. הראש היה כבד ומשך מטה, והרגליים בעטו בשארית כוחן במים הרבים שהקיפו אותי. הוספתי את הידיים לתנועה ולפתע ראיתי כוכבים מעליי, ושקט המפרץ עטף אותי בחום מהביל. לאחר שהות שבה אספתי אוויר לריאות שהתרוקנו התחלתי לשחות בניגוד לכיוון האורות שבאו מהחוף שמנגד, לשחות אל החוף החשוך. ראיתי את צלליתו של יאן עם נגיעות של אור בקו המתאר של הראש שוחה לא רחוק ממני, לימיני. קראתי לו, והוא ענה בפשטות:
yes.
שתקתי לרגע, המילים המלוחות נתקעו בין גרוני לשיניי:
I want to tell you something and forgive me.
What? Go on.
I feel very lonely tonight.
You shouldn’t feel this way, I am here with you all day and night.
 

המשך הסיפור בספר המלא