טרוף

1

מה שרצינו להוכיח.

יש! העפתי את הדפים באוויר ופתחתי בריקוד סוער בחדר שלי. דרכתי על מגשי הפיצה הזרוקים ודילגתי מעל הדפים הפזורים. פתחתי את החלון, הוצאתי את הראש החוצה ושאגתי בכל הכוח: "מ.ש.ל. לכם!" נופפתי בעליזות לעובר אורח שהרים אליי מבט תמה. חטפתי מכה חזקה בראש מהמסגרת וצנחתי על המיטה.

כן, כולם רצו להוכיח, אבל אני היחיד שעשה את זה.

"מיקי! אתה פה?" צעקתי.

איפה מיקי כשצריך אותו? בטח הלך להרצאה באינפי מתקדם. אני כבר לא צריך את השטויות האלה.

ערן! אני חייב לספר לו. הוא יהיה בהלם. יצאתי בסערה מהחדר, טרקתי את דלת הכניסה ושעטתי במדרגות למטה. נכנסתי בריצה אל המחלקה למתמטיקה, ונעצרתי בבת אחת מול דלת חדרו של ראש המחלקה. הלמתי בכוח בדלת ובלי לחכות לתשובה פרצתי פנימה.

פרופסור ערן שגיא הסתובב בבהלה בכיסא שלו וסקר אותי בתמיהה. הוא הסתכל עליי מלמעלה למטה. המבט שלו התעכב על זיפי הזקן שלי וירד אל החולצה שלי. דחפתי אותה במהירות לתוך המכנסיים, שלא יראה את הכתמים.

"נבו, הכול בסדר?"

"מצוין. ערן,״ הפנים שלי להטו, ״פתרתי את השערת רימן־זליקובסקי!"

"מה?" ערן נעמד.

"אני עובד על זה כבר כמה חודשים. הייתי ממש קרוב הרבה זמן, אבל הייתה לי עוד בעיה קטנה. עכשיו התגברתי עליה."

"מה אתה אומר? זו בעיה פתוחה במתמטיקה! אם אתה צודק, זו ממש פריצת דרך בקנה מידה עולמי."

"אם אני צודק? מה, אתה לא מאמין לי?"

"אני חייב לראות את זה. יש לך את ההוכחה פה?"

"בטח, עוד לא הספקתי לצלם עותק, אבל הנה, אתה יכול להסתכל."

הטחתי את ערמת הדפים בידיו. ערן זקף את גבותיו, עלעל בדפים והביט בסימני המחיקה, בצבעים ובחיצים.

"כמה דפים יש פה, נבו?"

"בסביבות המאתיים."

"וואו, עבדת קשה. ייקח זמן לעבור על זה."

"אין בעיה, קח את הזמן. נקבע בעוד יום יומיים?"

"תשמע, אני נורא עסוק. לא נראה לי שאספיק."

"עסוק? מה יכול להיות יותר חשוב מזה? אבל אם לא מתאים לך, אין בעיה. אני אמצא מישהו אחר לשתף אותו."

"תגיד, מה קורה עם התזה שלך? מזמן לא נפגשנו לעבוד עליה."

"תזה? את מי מעניינת התזה? בן אדם, אני מדבר איתך על רימן־זליקובסקי!"

"תשמע, אני חייב להיכנס לשיעור עכשיו. אתה משאיר לי את העותק הזה?"

"בטח, למה לא. רק תחזיר לי אותו כמה שיותר מהר."

יצאתי מהפגישה וקמצתי את האגרופים. הייתי צריך לדעת שערן יהרוס לי הכול. איך זה שגם כשאני בשמיים, הוא גורם לי להרגיש כמו איזה אפס? היה מת להיות במקומי.

חזרתי לדירה. מיקי, השותף שלי, עדיין לא היה שם. המוח שלי דהר קדימה בעוצמה, במהירות, בעליצות. שלושה ימים שלא ישנתי וכמעט לא אכלתי, והייתי ערני לגמרי.

הגשמתי את חלום חייו של כל מתמטיקאי. פתרתי בעיה שגדולי המוחות בעולם עומדים מולה חסרי אונים כבר יותר ממאה וחמישים שנה. פיצחתי את השערת רימן־זליקובסקי, נגזרת של השערת רימן המפורסמת. אותה השערת רימן שמכון קליי הכריז עליה בשנת 2000 כאחת משבע בעיות המילניום, שהפתרון שלהן מזכה בפרס של מיליון דולר. מיליון דולר! מעניין אם אקבל חלק מהפרס?

נזכרתי בהילברט, המתמטיקאי הדגול, שאמר פעם: "אם אתעורר לאחר שינה בת חמש מאות שנה, השאלה הראשונה שאשאל תהיה: ׳האם כבר הוכיחו את השערת רימן?׳"

"כן, הילברט!" צרחתי, "אני!"

חייכתי. ידעתי מה הולך לקרות. מאמרים, כנסים, תהילת עולם. וכל זה כשאני רק סטודנט לתואר שני. אז מה? ידוע שמתמטיקאים מגיעים לשיאם בגיל צעיר. סוף סוף כולם ידעו מה אני שווה. ערן שאף פעם לא העריך אותי באמת, כל הסטודנטים הסנובים שחשבו שאני מוזר ומתבודד, כל מי שפגע בי כשהייתי קטן. אני אראה לכולם מה זה. צעדתי הלוך ושוב בחדר. המוח שלי חזר שוב על הצעדים האחרונים שעשיתי, אלו שהובילו לפריצת הדרך הגדולה. לבסוף צנחתי על המיטה ושקעתי בשינה טרופה.

*
התעוררתי מנקישה על דלת החדר שלי. היה כבר אחר הצהריים. הפה שלי היה יבש והלשון שלי הרגישה כבדה. הראש שלי כאב. התרוממתי לאט וראיתי את מיקי ועוד בחור ממושקף שלא הכרתי.

"היי נבו, רציתי שתכיר את אורי, ידיד שלי. ד"ר אורי פינאס. הוא פסיכיאטר."

"היי," אמרתי, ואז התעוררתי.

"אתה שומע מיקי? פתרתי את רימן־זליקובסקי!"

"אתה רציני?״ אמר מיקי, ״אתה מתכוון ה־השערה של רימן־זליקובסקי? יש לך הוכחה?"

"כן," אמרתי וחיפשתי על השולחן, ״אה, נתתי אותה לערן. תשמע, הייתה חסרה לי רק חתיכה אחת בפאזל וסוף סוף הצלחתי לפצח אותה! הנה, יש לי פה חלק מהטיוטה." דחפתי צרור ניירות לידיים של מיקי.

מיקי התבונן בהוכחה כמו ילד בגן.

"תשמע נבו, איך אתה מצליח לראות משהו בתוך כל הבלגן הזה? אתה בטוח שפתרת?"

"בטוח?!" דפקתי על השולחן ומיקי קפץ, "אני בטוח כמו שלא הייתי בימי חיי! אתה יודע מה אומרים – שימותו הקנאים!" נעצתי בו מבט רצחני ונופפתי באגרוף.

"מה קרה לך? תירגע, אני סתם שואל," מיקי צעד לאחור והעיף מבט אל אורי.

"נבו,״ אמר אורי והתקרב אלינו, ״אני רואה שאתה ממש נסער. תנסה להירגע. אף אחד לא מטיל ספק בהוכחה שלך, אבל שים לב איך אתה מגיב. מיקי הוא חבר שלך, למה אתה מאיים עליו?"

"מיקי?" נעצתי בו מבט, "מיקי הוא מתמטיקאי עלוב שבחיים, אבל בחיים לא יגיע לקרסולי ההוכחה הזאת, שהוא מבזה אותה. ומי אתה שתתערב בכלל?"

מיקי התכווץ. אורי שתק לרגע ואז אמר: "האמת שמיקי ביקש שאבוא ואדבר איתך. נראה לו שאתה מתנהג קצת מוזר לאחרונה. אכפת לך אם נשב ונדבר בשקט, תספר לי מה עובר עליך?"

סומק הציף את הפנים שלי, "מה נראה לך? שאני פסיכי? מי אתה שאדבר איתך? מי שלח אותך בכלל? השב"כ? המוסד? אני יודע שיכולים להיות לזה שימושים צבאיים, אבל כל כך מהר אתם מנסים לקחת את זה ממני? איך בכלל ידעתם שסיימתי?"

פתאום קלטתי.

"מיקי, אתה עקבת אחריי? אולי השתלת פה גם מיקרופונים או מצלמות? איפה זה? תגלה לי עכשיו!"

זינקתי והתחלתי להתרוצץ בחדר. פתחתי את הארון והעפתי הכול על הרצפה.

"איפה החבאת את זה? תענה לי, יא אפס!"

מיקי עמד ליד הקיר בפנים חיוורות. "אני אף פעם לא ראיתי אותו ככה," הוא מלמל כלפי אורי. הוא צעד לעברי, אבל אורי, שעמד לצידו, עצר אותו בתנועת יד.

"באתם לגנוב לי את ההוכחה, נכון? אז אכלתם אותה! היא לא פה בכלל, היא אצל ערן!" אמרתי בנימת ניצחון. פתאום קלטתי מה אמרתי. דפקתי עם היד על המצח. "איזה מטומטם אני! איך יכולתי להפקיר את העותק היחיד בידי ערן? הוא יגנוב לי את זה. אני אראה לו מה זה! אני אהרוג אותו!" בלי לחכות לתגובה שלהם פרצתי החוצה.

הרגשתי שאני רועד מזעם. כשראיתי מונית זינקתי לכביש והיא עצרה בחריקה לידי. ערן ישמח לפרסם את ההוכחה בשמו. מי יאמין לסטודנט מסכן מול מרצה מכובד? אני חייב להשיג את ההוכחה מייד. הגעתי למשרדו של ערן.

"תפתח ערן, אני יודע שאתה שם!"

הדלת הייתה נעולה. הדפתי אותה בכל הכוח בעזרת הכתף שלי, והיא נפרצה. ההוכחה כבר לא הייתה שם. איזה מניאק. אני לא אתן לו לעשות לי את זה.

ידעתי מה הכתובת של ערן. המונית הבאה הורידה אותי בפתח הבית המפואר. כל זה ממשכורת של מרצה באוניברסיטה? מעניין כמה הוכחות הוא כבר גנב!

הלמתי באגרוף בדלת. אשתו של ערן הופיעה בפתח, "אפשר לעזור לך?"

"זוזי, יא מכוערת," דחפתי אותה. היא כשלה לאחור ובהתה בי בעיניים פעורות. פרצתי פנימה וסרקתי במהירות את הסביבה. איפה העבודה שלי?

"נבו, מה קורה?" ערן הופיע פתאום.

"אני רוצה את ההוכחה שלי. עכשיו."

"אני עוד לא הספקתי..."

"זה לא מעניין אותי. אני רוצה את רימן־זליקובסקי שלי, עכשיו ומייד."

קלטתי את ערמת הדפים מונחת על שידה בצד. התקדמתי וחטפתי אותה. "זה שלי, הבנת?"

עברתי עליה במהירות. קשה היה לדעת אם הכול פה, אבל נניח.

"נבו, מה עובר עליך, אתה בסדר?"

"ערן, אל תיתמם. קלטתי אותך טוב מאוד. גם אין לך זמן לקרוא את זה וגם אתה מבקש ממני לתת לך את העותק היחיד בלי שאספיק אפילו לצלם אותו? אני נשבע לך, אם אתה גונב לי את ההוכחה הזאת, זה הסוף שלך."

נישקתי את הדפים והצמדתי אותם אל ליבי. בלי לחכות לתגובתו יצאתי בראש מורם.

*
דפיקות חזקות. זה בראש שלי או שיש מישהו בדלת? ניסיתי להתעלם ולעצום שוב עיניים, אבל הדפיקות המשיכו בעקשנות. כמה זמן עבר?

משכתי על עצמי את המכנסיים. לא מצאתי את החולצה. ניגשתי ברגליים כושלות לדלת ופתחתי אותה. מהעבר השני ניצבו שני גברים שלא הכרתי. הגבוה מביניהם חייך, "אפשר להיכנס, נבו?" בלי לחכות לתשובה הוא צעד פנימה ואילץ אותי לפנות לו את הדרך. האחר נכנס בעקבותיו וסגר את הדלת.

"שלום נבו, מה שלומך היום?"

"סליחה, אפשר לדעת מי אתם?"

"היינו רוצים שתתלווה אלינו לשיחה קצרה," הבחור נעץ בי עיניים.

"אני לא מבין מה אתם רוצים ממני."

"תראה, העיניים שלך נפוחות. אתה לא מרגיש כל כך טוב בזמן האחרון, נכון? אנחנו רק רוצים לבדוק אותך, להיות בטוחים שהכול בסדר."

"מי שלח אתכם אליי?"

"אנשים שרוצים בטובתך."

"ערן?"

הם לא ענו.

"אני בסדר גמור, אני לא צריך שום בדיקה. תצאו מפה עכשיו."

"נבו, אל תתרגש. בוא איתנו בשקט, כך יהיה יותר טוב לכולם."

"ואם לא?"

"אם לא, אז חבל," אמר הבחור מאחור. הוא היה נמוך ומוצק, תווי פניו גסים. "אם זה לא ילך בטוב, זה ילך בדרכים אחרות. אתה מבין, יש לנו הוראה מהפסיכיאטר המחוזי להביא אותך לבדיקה פסיכיאטרית כפויה." הוא הדגיש את המילה האחרונה, חייך ונופף בערמת דפים לעברי. על פניו הייתה הבעת ניצחון.

"תראה לי את זה," חטפתי ממנו את הדפים. הספקתי לראות את השם שלי מתנוסס בראש מסמך רשמי.

"אני מצטער," הבחור חטף את הניירות בחזרה, "זה חומר חסוי. אתה לא יכול לראות את זה."

"לכו לעזאזל, אתם והחומר החסוי שלכם. עופו מהבית שלי עכשיו."

הדפתי קצת את הבחור הנמוך כדי שיבין שאני רציני. פתאום הרצפה טסה לקראתי. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. הלחי שלי נמעכה אל הרצפה הקרה. נוזל חם ומלוח נזל מהאף ומהפה שלי. חושך בעיניים. משקל כבד רבץ עליי. בקושי הצלחתי לנשום.

"תראה," שמעתי קול מעליי, "אנחנו פה בשביל לעזור לך. חבל שאתה לא משתף פעולה."

מישהו משך אותי לישיבה.

"עכשיו בוא תתלבש."

הבחור משך בשתי אצבעות חולצה מערמת הבגדים המלוכלכים שבפינת החדר וזרק אותה אליי. "קח את זה. ממילא לא תלבש את זה הרבה זמן."

משכתי את החולצה מעל הראש. הידיים שלי רעדו.

"קח איתך גם תעודת זהות. יש עוד משהו שאתה צריך?"

חיבקתי חזק את ההוכחה היקרה שלי, קרוב קרוב אליי.

"אתה לא צריך את זה."

הידקתי את האחיזה.

"טוב, תניח לו."

נתתי להם להוליך אותי הלאה משם.

הלוואי שלא הייתי עושה את זה.