עובדתיות

פרק 1
אינסטינקט הפער

איך תופסים מפלצת בכיתה בעזרת
פיסת נייר בלבד

איפה התחיל הכול?

זה היה באוקטובר 1995, ולא שיערתי כלל שאחרי השיעור בערב ההוא אני עומד לפתוח במאבק מתמיד נגד תפיסות מוטעות על העולם.

"מהו שיעור תמותת הילדים בערב הסעודית? אל תרימו ידיים. רק תצעקו את זה בקול." חילקתי לתלמידים העתקים של טבלאות 1 ו-5 מספר השנה של יוניצ"ף. הדפים נראו משעממים, אבל אני הייתי נלהב.

מקהלה של תלמידים צעקה פה אחד: "35."

"כן. 35. נכון. זה אומר ש-35 ילדים מתים לפני שנתם החמישית מתוך כל 1,000 לידות חיות. עכשיו תנו לי את המספר למלזיה?"

"14," ענתה המקהלה.

כשהמספרים נזרקו אלי בחזרה, רשמתי אותם בעט ירוק על שקף פלסטיק על המקרן.

"14," חזרתי ואמרתי, "פחות מערב הסעודית!"

הדיסלקציה שלי עשתה לי טריק קטן כשכתבתי "מזליה". התלמידים צחקו.

"ברזיל?"

"55."

"טנזניה?"

"171."

הנחתי את העט ואמרתי, "אתם יודעים למה אני מוטרד כל כך מהמספרים על תמותת ילדים? זה לא רק מפני שאכפת לי מילדים. הכלי הזה מודד את הטמפרטורה של חברה שלמה. כיוון שילדים פגיעים מאוד, יש כל כך הרבה דברים שיכולים להרוג אותם. אם 14 ילדים מתים מתוך 1,000 במלזיה, זה אומר ש-986 שורדים. הוריהם והחברה שלהם מצליחים להגן עליהם מכל הסכנות שעלולות להרוג אותם: חיידקים, רעב, אלימות וכיו"ב. אז המספר הזה, 14, אומר לנו שלרוב המשפחות במלזיה יש די אוכל, מערכת הביוב שלהם אינה דולפת לתוך מי השתייה, יש להם גישה טובה לשירותי רפואה, והאמהות יודעות קרוא וכתוב. זה מספר לנו לא רק על בריאות הילדים. זה מודד את איכות החיים של החברה כולה.

"לא המספרים מעניינים, אלא מה שהם מספרים לנו על החיים שמאחורי המספרים," המשכתי. "תראו כמה המספרים האלה שונים: 14, 35, 55, ו-171. החיים במדינות האלה בוודאי שונים מאוד."

לקחתי את העט. "הגידו לי עכשיו, איך היו החיים בערב הסעודית לפני שלושים וחמש שנה? כמה ילדים מתו ב-1960? הביטו בטור השני."

"מאתיים... ארבעים ושניים."

עוצמת הקול נחלשה כשהתלמידים ביטאו את המספר הגדול: 242.

"כן, זה נכון. החברה בערב הסעודית התקדמה התקדמות מדהימה, לא כן? מספר המיתות של ילדים על כל 1,000 ירד מ-242 ל-35 ב-33 שנים בלבד. זה מהיר יותר משוודיה. לקח לנו 77 שנים להגיע לשיפור כזה.

"מה עם מלזיה? 14 היום. כמה זה היה ב-1960?"

"93," באה התשובה המגומגמת. התלמידים התחילו כולם לחפש בטבלאות, מבולבלים ונבוכים. שנה קודם לכן נתתי לתלמידים שלי את אותן הדוגמאות, אבל בלי טבלאות נתונים לגיבוי, והם פשוט סירבו להאמין כשסיפרתי להם על השיפורים בעולם. עכשיו, עם כל הראיות מולם, תלמידי השנה הזאת גלגלו את עיניהם מעלה ומטה על פני הטורים, לראות אם בחרתי מדינות יוצאות דופן ואם ניסיתי לרמות אותם. הם התקשו להאמין לתמונה שעלתה מהנתונים. היא לא נראתה דומה כלל לתמונת העולם שהם ראו בעיני רוחם.

"רק שתדעו," אמרתי, "לא תמצאו שום מדינה ששיעור תמותת הילדים עלה בה. מפני שהעולם בכללותו משתפר. בואו נצא להפסקת קפה קצרה."

התפיסה המוטעית הגדולה ש"העולם נחלק לשניים"

הפרק הזה נוגע בראשון מבין עשרת האינסטינקטים הדרמטיים הגדולים שלנו, אינסטינקט הפער. אני מדבר על הפיתוי הלא־נשלט שלנו לחלק כל מיני דברים לשתי קבוצות מוגדרות, ולעתים קרובות מנוגדות זו לזו, שביניהן פער מדומה — תהום עצומה של אי־צדק. אני מראה איך אינסטינקט הפער יוצר אצלנו תמונה של עולם החצוי לשני סוגים של מדינות, או לשני סוגים של בני אדם: עשירים מול עניים.

לא קל להתחקות אחרי תפיסה מוטעית. בערב אוקטובר ההוא ב-1995 הצלחתי בפעם הראשונה לקבל תמונה נכונה של המפלצת. זה קרה מיד אחרי הקפה, והחוויה היתה מרגשת כל כך עד שלא חדלתי מאז לרדוף אחרי תפיסות ענק מוטעות.

אני קורא להן כך מפני שיש להן השפעה עצומה על האופן המוטה שבו אנשים תופסים את העולם. הראשונה היא הגרועה מכולן. חלוקת העולם לשתי תיבות מוטעות — עניים ועשירים — שמעוותת לגמרי את הפרופורציות העולמיות במוחן של הבריות.

המרדף אחרי התפיסה המוטעית הראשונה

התחלתי שוב את ההרצאה והסברתי שתמותת ילדים היתה גבוהה ביותר בחברות שבטיות, ביערות הגשם, ובקרב חקלאים מסורתיים בחלקים הכפריים המרוחקים ברחבי העולם. "האנשים שאתם רואים בסרטי תעודה אקזוטיים בטלוויזיה. ההורים האלה נאבקים קשה יותר מכל אחד כדי שהמשפחה שלהם תשרוד, ובכל זאת, הם מאבדים כמעט מחצית מילדיהם. למרבה המזל, פחות ופחות אנשים נאלצים לחיות בתנאים נוראים כאלה."

סטודנט צעיר בשורה הראשונה הרים יד. הוא הטה את ראשו ואמר, "הם לעולם לא יוכלו לחיות כמונו." סטודנטים בכל החדר הנהנו בהסכמה.

הוא חשב כנראה שאני אופתע. לא הופתעתי כלל. זאת היתה הצהרת "פער" מהסוג ששמעתי פעמים רבות בעבר. לא הופתעתי, שמחתי. לזה בדיוק קיוויתי. הדיאלוג שלנו התנהל כך:

אני: סליחה, למי אתה מתכוון כשאתה אומר "הם"?

הוא: אני מתכוון לאנשים בארצות אחרות.

אני: כל הארצות חוץ משוודיה?

הוא: לא. אני מתכוון... המדינות הלא־מערביות. הם לא יכולים לחיות כמונו. זה לא יעבוד.

אני: אהה! (כאילו עכשיו הבנתי.) אתה מתכוון כמו יפן?

הוא: לא, לא יפן. יש להם שם אורח חיים מערבי.

אני: אז מה עם מלזיה? להם אין "אורח חיים מערבי", נכון?

הוא: לא. מלזיה היא לא מערבית. כל המדינות שעדיין לא אימצו את אורח החיים המערבי. הן לא צריכות. אתה יודע למה אני מתכוון.

אני: לא, אני לא יודע למה אתה מתכוון. בבקשה תסביר. אתה מדבר על "המערב" ו"כל היתר". נכון?

הוא: כן. בדיוק.

אני: האם מקסיקו... היא "מערב"?

הוא רק הביט בי.

לא התכוונתי להציק לו, אבל המשכתי, סקרן לראות לאן זה יוביל אותנו. האם מקסיקו היא "המערב", והאם מקסיקנים יכולים לחיות כמונו? או שמקסיקו היא "היתר", והם לא יוכלו? "אני מבולבל," אמרתי. "התחלת עם 'הם ואנחנו', ואז שינית את זה ל'מערב וכל היתר'. אני מעוניין מאוד להבין למה אתה מתכוון. שמעתי את השימוש בתוויות האלה כל כך הרבה פעמים, אבל בכנות, אף פעם לא הבנתי אותן."

עכשיו נחלצה לעזרתו אישה צעירה מהשורה השלישית. היא נענתה לאתגר שלי, אבל בצורה שהפתיעה אותי לגמרי. היא הצביעה על הנייר הגדול שלפניה ואמרה, "אולי נוכל להגדיר את זה ככה: 'לנו במערב' יש פחות ילדים ופחות ילדים מתים. ואילו 'להם בכל היתר' יש הרבה ילדים והרבה מהילדים מתים." היא ניסתה לפתור את הקונפליקט בין הגישה שלו לבין הנתונים שלי — בדרך יצירתית, בעצם — והציעה הגדרה שבעזרתה נחלק את העולם. זה שימח אותי מאוד. מפני שהיא טעתה לגמרי — כפי שהיא תיווכח עוד מעט — ובייחוד מפני שהטעות שלה היתה טעות קונקרטית שאוכל לבחון אותה.

"נהדר. פנטסטי. פנטסטי." חטפתי את העט שלי וזינקתי לפעולה. "בואו נראה אם אנחנו יכולים להכניס את המדינות לשתי קבוצות על בסיס כמה ילדים שיש בהן וכמה מיתות של ילדים."

הפרצופים הספקניים הביעו עכשיו סקרנות, מנסים לנחש למה לכל הרוחות אני עליז כל כך.

אהבתי את ההגדרה שלה מפני שהיא היתה ברורה כל כך. נוכל לבדוק אותה מול הנתונים. אם אתם רוצים לשכנע מישהו שהוא סובל מתפיסה מוטעית, כדאי מאוד שתוכלו לבחון את דעתו מול הנתונים. אז זה בדיוק מה שעשיתי.

וכך בדיוק המשכתי לעשות בכל שנות עבודתי. מכונת הצילום האפורה הגדולה שהשתמשתי בה לצלם את טבלאות הנתונים המקוריות האלה היתה שותפתי הראשונה במאבקי נגד תפיסות מוטעות. ב-1998 היתה לי שותפה חדשה — מדפסת צבעונית שאפשרה לי לחלוק עם התלמידים רישומי בועה צבעוניים של נתוני מדינות. ואז רכשתי את השותפים האנושיים הראשונים שלי, והדברים תפסו תאוצה. אנה ואולה התלהבו עד כדי כך מהטבלאות ומהרעיון שלי לצוד תפיסות מוטעות, שהם הצטרפו למאבק ובמקרה גם יצרו דרך מהפכנית להציג מאות מגמות של נתונים בתרשימי בועה מונפשים. תרשים הבועות נהפך לנשק הבחירה שלנו במאבק לפירוק התפיסה המוטעית ש"העולם נחלק לשניים".