אלמוות - חלק א'

פרק 1

טיקאי ניצב מול בני עמו, נישא מעליהם בעומדו על המרפסת המעוצבת, נערץ, קורן כמו השמש שלאורה הופיע.

למראה הכנות המשתקפת בהבעתו, אהבתו כלפי מרכיבי הקהל, האושר האמיתי שבהתנהלותו, ברור היה שהוא התכונן היטב לקראת המעמד השנתי. שערו הבהיר נע קלות ברוח, עיניו הכהות הבהיקו, חיוכו הנרגש האיר את פניו. הוא היה מסודר, מטופח, בוהק. המלך האלמותי לא היה רק מעורר יראה — הוא היה יפה תואר.

הכיכר מתחתיו הייתה גדושה מפה לפה. לא רק אזרחי הבירה היו שם — הטקס היווה מסורת בת מאות שנים, ולכבודו הגיעו אזרחים מכל רחבי ממלכת טנאי, ואפילו מחוצה לה. כל אחד מהם נשא את עיניו אל המרפסת, כי המלך עמד לסיים עכשיו את הנאום שלו.

"וכעת," הוא שאג ברוב הוד, קולו נשמע היטב למרות תרועות ההמון, "בתום טקס ההתחדשות התשע מאות תשעים ותשעה, אני מאחל לכם שנה טובה!"

המלך האלמותי המתין כשתי דקות בעוד התרועות שוטפות אותו, מחממות את ליבו בשמחה האמיתית האצורה בהן, ואז הסתובב — בצורה מרהיבה, כמובן — ונבלע בתוך הארמון.

האנשים הריעו גם אחרי שנעלם בין הדלתות. נדמה היה שהטקס הופך מרהיב יותר בכל שנה, נאמן ככל שיהיה לתבנית התנהלותו הקבועה — ואולי כך הם חשו כתוצאה מאהבתם הכנה אל טיקאי, מלכם טוב הלב, שנותר בעיניהם צעיר כבר אלף שנה כמעט והצליח להיראות נרגש בכל טקס לידה מחדש.

התרועות דעכו והיו לדיבורים נלהבים על הטקס הנוכחי. עברה כמעט שעה עד שהכיכר שתחת המרפסת התרוקנה מאלפי האנשים שהציפו אותה. אף אחד לא מיהר לשום מקום — אחרי הכול, השנה החדשה רק התחילה, ועימה הגיעו שני ימי חג וחופש. המלך טיקאי עלה שוב מולם, כבכל שנה, מוכיח בפעם האלף כמעט את נצחיותו — מי יוכל לעמוד מול ממלכתם, מול כוח כזה, מול אדם מדהים ונורא כמלכם?

הם לא תהו על המתרחש מאחורי דלתות המרפסת, לא יותר מדי. בקרוב לא יהיה מנוס אלא לחזור הביתה, אל הארוחה הפותחת את השנה החדשה, השנה ה־999 למלכות טיקאי. בחייו של כל אחד מאזרחי טנאי פרק חדש עמד להתחיל.

פרק 2

השנה האחרונה הייתה מורכבת כל כך. הוא לא חשב שייתכן שיביט עליה במבט לאחור ויתהה לאן נמלט הזמן.

הוא ניגש בצעד מהוסס אל השער הגבוה, מעיף מבט לאחור. החייל שליווה אותו כבר עזב, והוא נותר לגמרי לבד.

לבד...

הוא פסע לאט, חוצה את מפתנה של העיר, ונכנס פנימה, אל היום הראשון בחייו החדשים, בעתיד שהוא עומד לצבוע, בפרק שהוא עומד לכתוב. מי יודע אילו דמויות חדשות עומדות להשתבץ בחייו.

מכתף את תיקו, הוא התחיל ללכת. אימו לימדה אותו לשדר ביטחון כלפי חוץ. אומנם הוא מעולם לא צעד במקום רחב ידיים כל כך, אבל הוא חשב שהצליח להיראות כאילו הוא — לכל היותר — תייר.

הוא קיווה שאיש לא יוכל לנחש שמעולם לא יצא מבין כותלי ביתו.

עכשיו עליו לחשוב. את מי הודרך לחפש? אולי סוחר. לא — הדבר החשוב ביותר הוא למצוא לעצמו בית. או דירה. או אפילו חדר — העיקר הוא למצוא גג. זה הבסיס. ולכן, אוזר את כל האומץ שבליבו, הוא פנה אל עוברת אורח שחורת שיער.

הוא מעולם לא פגש באישה שחורת שיער.

"סלחי לי," הוא אמר, מייצב בכוח את קולו, מכריח את עצמו להתעלם מהצבע הלא רגיל. "היכן אוכל למצוא כאן, בעיר, אכסניה, או בניין דירות, או חדר להשכרה?"

קמט זעיר נחרץ בין גבותיה של האישה, כאילו מחמת בלבול. האם הוא ניסח לא נכון את השאלה?

"תמשיך קצת הלאה," היא אמרה, מחייכת כמחפה על מחשבותיה. "קל מאוד למצוא כאן מקום לישון. חפש את אכסניית עילה, היא מצוינת. אם תעדיף מקום זול יותר, ישנו פונדק האי הגזור. הוא קרוב יותר לכאן."

הוא הודה לה בנימוס, והיא חייכה אליו שוב לפני שהמשיכה בדרכה. הלב שלו פעם מהר כל כך בעודו מביט בה מתרחקת. מוזר איך שיחה פשוטה כזו יכלה להשרות עליו כזה מתח. הוא הרי ניהל שיחות במהלך חייו — למה הלב שלו נאבק בגבורה כזאת בניסיון להימלט על נפשו?

הוא מצא את אכסניית עילה בקלות ונקש על הדלת הפתוחה. נער כהה עור שלח אליו מבט תמה, המטאטא שבידו נעצר באמצע התנועה.

"אין צורך לנקוש, אדוני," הוא אמר לו בנימוס שהזכיר לנמען את ביתו. "היכנס, אם ברצונך לשכור חדר."

עור כהה. כמה יפה זה נראה — כל כך מיוחד, כל כך מנותק מהבית.

הוא נכנס פנימה, והנער הוביל אותו אל דלפק עץ מלוטש מאחוריו עמד בחור אדמדם נאה למדי.

"בוקר טוב, אדוני," אמר הפקיד במאור פנים. "תהיה מעוניין לשכור חדר אצלנו?"

הנהון. אה, כלומר, לא, עליו להפגין ביטחון. "אה, כן. אני אשמח לשכור... חדר אצלכם."

"יש לך העדפות?" הפקיד אדום השיער פתח ספר דק שנח על הדלפק מולו, אבל המשיך להביט בלקוח החדש. "קומת קרקע? נוף? מרפסת?"

"זה... לא כל כך משנה לי. אולי — אולי לא בקומת הקרקע."

"רשמתי." הוא באמת רשם. "מיטה אחת?"

"כן, תודה."

הפקיד פנה אל הקיר שמאחוריו ופתח ארון עץ שקירותיו מכוסים מפתחות התלויים על ווים. הוא קרקש בהם כמה שניות, כמתלבט איזה חדר להעניק לו, ואז שלף אחד מהם וסגר את הארון. הוא הניח את המפתח על הדלפק וחייך כששב לדבר. "לילה אחד?"

לילה אחד? הוא היסס. כמה זמן ישהה פה?

"עוד לא החלטתי."

חיוכו של הפקיד הצטמצם לכדי קו קעור קלות. "בסדר. ארשום אותך לשבוע. קח את המפתח, עליך לשלם שלוש־מאות שלמי חובה. יום אחד מגיע לך בחינם."

הפקיד השפיל מבט אל הספר הדק שלו בעוד המפתח נלקח מהדלפק והונח אחר כבוד בכיסו.

"תחת איזה שם לרשום אותך, אדוני?"

ידו של הלקוח הטרי קפאה בעודו מגשש אחר הארנק.

רק לשבריר שנייה. מה שמו?

הוא כחכח בגרונו. "תרשום... אה, שמי — שמי הוא טאדין."

הפקיד איית בקפידה את השם הארוך ונטל ממנו את השטרות שהושיט לו.

"ברוך הבא לאכסניית עילה, טאדין," הוא חייך אליו. "החדר שלך נמצא בקומה השנייה, והמספר כתוב על המפתח."

טאדין החל להבין שחיוכו של הפקיד אינו משדר כנות. הוא חייך אליו בחזרה, אבל ההבעה היוותה ניגוד כואב לתחושת הבדידות שפשתה לפתע בתוכו.

מבנה המלון לא היה מורכב, וטאדין מצא את חדרו בקלות יחסית. מספר ארבעים ושתיים — נחמד, זוגי, לא ראשוני וקרוב למדרגות, הוא חייך לעצמו בעודו שולף את המפתח מהכיס. אימו תהיה גאה בו. היא לא הצליחה להסתיר את החשש שלה מכך שייאלץ לנווט במקומות לא מוכרים.

המפתח שלו נתקע מעט, וזה הפתיע אותו. ניתן היה לצפות שכלי שכל מטרתו היא להסתובב לפחות יֵדע לעשות זאת כמו שצריך.

החדר נראה נוח למדי. המיטה היחידה הייתה רחבה יחסית, והמצעים — טאדין מצמץ לרגע בבלבול — היו כחולים. אומנם הוא לא ציפה שהם יהיו אדומים, כמו בבית, אבל בכל זאת.

הוא ניגש לאט אל המיטה המוצעת והניח עליה את תיקו. האדום היה אידיאלי, אבל כל צבע היה עדיף על פני ירוק.

הוא התיישב עכשיו בזהירות על המיטה. המזרן היה רך יותר משהיה בבית, ושום דבר לא התרוצץ על המצעים כפי שחשש. סופר קצת הגזים באזהרות שלו — המיטה נראתה נהדרת, והוא השתרע עליה עכשיו כדי לבדוק זאת.

מה עליו לעשות עכשיו?

טאדין מעולם לא היה נתון במצב דומה. תמיד הקיפו אותו אנשים שידעו מי הוא, אנשים שתמכו בו, שהדריכו אותו בבחירות קשות שנאלץ להכריע. הוא מעולם לא נמצא במקום שלא הכיר. הוא מעולם לא נאלץ להציג את עצמו קודם לכן מול זר מוחלט.

בחייך, טאדין, תשתוק. אסור לו לחשוב ככה, במיוחד לא בשלב התחלתי כל כך. עליו להסב כבוד למשפחתו — זוהי המטרה שלשמה יצא. תבוסתנות כזו לא תסייע לו להגיע אל היעד שלו ולמלא את שמו במשמעות.

היו כל כך הרבה דרכים לרקום משמעות בשם, וזאת הייתה עוד אחת מהבעיות שבעולם החדש והעצום הזה. האפשרויות היו אינסופיות — איפה תעדיף לישון? עם מי תרצה לשוחח? מתי תבחר ללכת למיטה? מה תשאף להיות?

טאדין ניסה לחזור עכשיו בראשו על חלק מהדרכים שהוגדרו לצורך מילוי שם. קולה של אימו ריחף במעורפל מאחורי המילים, והיה בזה משהו מנחם.

"ישנה השיטה העתיקה. כל אות מייצגת מילה, ויחד הן מעניקות משמעות לשם. קיימת גם המשמעות הפשוטה, כמובן, זו שטמונה בשם עצמו. שיטת תחילה־סיומת..." לפיה נקראה העיר שבה הוא נמצא כרגע — עילה, עיר גדולה.

טאדין תהה אם תהיה השיטה הזו בת יישום גם עבור שמו שלו — איזה ביטוי מתחיל ב"טא" ונגמר ב"דין"? או שעליו לחלק את השם אחרת? ייתכן שעליו לבחור בשיטה אחרת לגמרי. איך ידע לזהות את האפשרות הנכונה?

הוא פקח עכשיו את עיניו, שנעצמו לשם הריכוז, ובהה בעגמומיות בתקרת החדר החדש שלו.

היכן מתחילים?

טאדין נדרך פתאום למשמע נקישה על הדלת. הוא שינה את תנוחתו כדי להשיג יציבות והביט בדלת העץ. ההתלבטות שלו (האם לפתוח את הדלת? האם לקרוא באישור? האם להתעלם מהנקישה ולהשאיר את הנוקש בחוץ?) נפתרה כעבור שבריר שנייה כאשר הדלת נפתחה והניחה לאישה צעירה להיכנס.

"שלום," היא אמרה, מחייכת. השיער שלה היה אדום כמו זה של פקיד הקבלה. "אתה חדש, נכון? יופי שכח לתת לך את החוברת."

בעודה מדברת היא ניגשה אל המיטה, וטאדין מיהר לקום ולהזדקף, מחליק את הקמטים בבגדיו ומושיט את ידו כדי לקבל מידיה מסמך רב דפים. הוא הביט בו לרגע, ואז הרים את מבטו אל הנערה.

"יופי?"

"הג'ינג'י בקבלה," היא אמרה.

טאדין קצת הופתע מחוסר הרשמיות של דבריה, אבל רק כחכח בגרונו. "אה, בטח. מה שהתכוונתי לשאול — אה, התכוונתי לשאול — מה יש בחוברת?"

עובדת המלון החליקה את שערה בידה, וגלי הצבע המבהיקים הפנטו את טאדין לרגע. כמה גוונים עוד יכולים להיות לשיער? האם יוכל לצבוע את שלו?

"היא כוללת את לוח הזמנים של הארוחות, תפריט מנות שניתן להזמין אל החדר, מידע כללי על העיר והמלון. דברים כאלה," היא אמרה. היה לה חיוך זהה לזה של הפקיד, אבל שלה היה חמים יותר. היא הצביעה ליד המיטה. "רואה את הידית הזו? היא מקושרת לפעמון למטה. אתה רשאי לצלצל בו ולזמן איש צוות, אם תצטרך."

טאדין הנהן, בוחן את הידית הזהובה. "בסדר, תודה."

"יש משהו שתזדקק לו עכשיו?" היא שאלה, משלבת זרועות. "כל עוד אני כאן, אתה יודע."

טאדין היסס. "לא, תודה. אבל — מה שמך?"

היא חייכה שוב. "עושר."

"אושר?"

"עושר," היא הדגישה את ה־ע'. "הוא פשוט. ההורים שלי לא חיפשו משמעות עמוקה — תראה את אח שלי."

היא נאנחה. אחרי רגע של הרהור היא הוסיפה, "הייתי רוצה לשנות אותו, או אולי להכניס בו משמעות חדשה. לא הייתי רוצה להצטייר בעיני האנשים בהתאם לשם שלי. הוא לא בדיוק מתאר את השאיפות שלי בחיים."

טאדין הנהן בכובד ראש שמשום מה נראה כאילו שעשע את הנערה. "בהצלחה, עושר."

"תודה, טאדין," שוב החיוך הזה. היא הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון הדלת. "צלצל בפעמון אם תצטרך משהו."

טאדין ניגש שוב אל המיטה ופתח את תרמילו בעוד מכרתו החדשה סוגרת אחריה את דלת העץ.

איפה — אה, הנה זה.

הוא שלף מתוך התיק חבילה מלבנית עטופה בנייר, הניח אותה על המיטה ופתח אותה בזהירות, שכבה אחר שכבה, חושף בהדרגה את המחברת.

טאדין פתח אותה ביראת קודש ודפדף בה עד שהגיע לעמוד ריק. במחשבה נוספת, הוא סגר אותה ופתח אותה שוב מהצד השני — הדפים הראשונים היו מלאים. הוא החליק באצבעותיו על הדף הנקי ואז תיעד את השם הראשון שקיבל מידיו של אחר. עושר, עם ע'. משמעות פשוטה.

טאדין הביט במחברת הפתוחה במשך שניות ארוכות בלי לקרוא את תוכנה, ואז סגר את המחברת כאילו הוכרח לעשות זאת, עוטף אותה מחדש ומנסה בכל מאודו להימנע מלחשוב על בעליה הקודמים. הוא חש... מרוקן, מנותק. הוא התגעגע.

רק לרגע. עליו להדחיק, לא לחשוב. הוא צריך להמשיך לפעול. לא כך הוא יקשור כבוד בשמו ויביא גאווה למשפחתו, נכון?

הוא השיב את החבילה למקומה בתרמיל ויצא מהחדר. הגיע הזמן לשלב הבא.

"איך הייתי?" המלך טיקאי פרץ פנימה, קצר נשימה. ההתרגשות ערערה לרגע את המסכה המלכותית שלמד לעטות גם הרחק מהקהל. הראשי לא יאהב את זה. "הם אהבו אותי, נכון? התנהגתי כמו טיקאי, נכון?"

"היית נפלא, ילד," טליאד ציפה לו, מקבל את פניו בחמימות. "הטקס היה נהדר. נהגת בדיוק כמו שצריך. אני גאה בך, הוד מעלתך."

טיקאי חייך אליו, מתנשף מהתרגשות. מבטו שוטט סביבו, אל חברי הגוף האחראי, אל הראשי שזעף אל מול התנהגותו קלת הדעת, וחיוכו דעך קלות. הוא הנהן אל טליאד.

"ברכותיי, הוד מעלתו טיקאי ה־999," טליאד קד מולו במלוא הכבוד השמור למלך. "הרשה לי להיות הראשון שמאחל לך שנה טובה. מיסטאשה תוביל אותך עכשיו לחדריך."

טיקאי הנוכחי ידע לאן עליו ללכת כדי למצוא את חדריו — אף על פי שמעולם לא ביקר בהם — אבל הוא לא פספס את ההזדמנות הראשונה שלו לזכות ביחס הראוי למלך. אחרי הכול, יש לו רק שנה אחת ליהנות מכך.

מיסטאשה, מחייכת לרגע לשמע כינויה החדש כאימו של המלך, נטלה בידה את זרועו של בנה, זקופת גוו. היא חייכה אליו, אבל החיוך לא הפגין יותר רגש מכפי שהיה ראוי שיפגין. המלך הניח את ידו החופשית על ידה של אימו, והם פנו והלכו יחד לעבר חדריו. בתום החודשים הראשונים למלכותו, הוא יפגוש מיסט משלו, ובין הגבר הצעיר לאימו לא ייווצר יותר מגע.

19א' וידא שקלט כל פרט, החל מכניסתו של המלך החדש ועד לצאתו, ואז הוא פנה בעצמו ויצא לחפש את אחיו.

19א'. השם נשמע מכובד הרבה יותר מ18א', לא?

מעולם לא נדרש לו זמן רב מדי להתרגל אל שמו החדש בתום שנה, ובוודאי עכשיו עוד פחות. 19. וואו.

הוא יצא לחפש עכשיו את אחיו, והטה את אוזנו לכל רחש שמא ישמע את קולו בוקע מאחד החדרים. לכן הוא שם לב שבדרכו הוא עבר על פני חדרי הלימוד שבהם למדו הנסיכים הצעירים על שושלתם, מסורותיהם וחובותיהם הרבות.

את השושלת האדירה הקימו זוג תאומים לפני כמעט אלף שנה. התאומים, בני מלוכה בעצמם, החליטו להעניק לארצם את המלך הטוב ביותר שיוכלו לקבל — לאורך פרק זמן אינסופי. מלך אדיב, נעים הליכות, שיאזין ברצינות למה שיהיה לנתיניו להגיד ויעשה כל דבר על מנת לשפר את חייהם.

ובכן, לא כל דבר. היה עליו להיות מלך, אחרי הכול.

התאומים החלו במשימתם כעשרים שנה לפני מלוכת טיקאי הראשון, כשנישאו לזוג תאומות. קאידה וטאיס הביאו לעולם, לסירוגין, עשרים בנים — אחד בכל שנה, כאשר הבכור שייך לקאידה. קאידה חינך היטב את בניו כך שכשהגיע בכורו לגיל המיועד — עשרים — הוא היה מוכן למלוך.

לתאומים לא חסרו משאבים. הם חיו עם צוות שכל מעייניו היו נתונים לגידול הילדים. הם דאגו לשפר את אי־ההתאמות במראיהם ולימדו אותם כל דבר שהיו עשויים להזדקק לו, מתפירה ועד אומנות ההגנה העצמית.

בכורו של קאידה, טיקאי הראשון, הציב תשתית טובה וקבועה. האזרחים אהבו אותו. הם עדיין לא הסכימו לקבל את העובדה שטיקאי הוא בן אלמוות, אבל זה היה בסדר. חשוב יותר היה

ליצור בסיס יציב לשושלת המלכים שתבוא אחריו.

כמובן, העם לא ידע מה קרה בסופו של דבר — טיקאי הראשון אכל את ארוחתו האחרונה ונשכב במיטתו, כנהוג אחרי שנה של מלוכה, ולמחרת כבר עלה אחיו הצעיר, הדומה לו כשתי טיפות מים, והוצג לראווה בטקס הלידה מחדש הראשון אי פעם. גם אז העם עדיין לא האמין באלמוות, אבל דמותו של המלך הוסיפה להתקבע בעיניהם תחת כותרות מפוארות כמו "אהוב" ו"הוגן". התהליך הזהיר התנהל בלא תקלות, וברבות הימים הבחינו האנשים בכך שמלכם אינו מזדקן, והמטרה שלשמה הוקמה השושלת הוגשמה. בארץ טנאי מָלַךְ מֶלֶךְ אלמותי.

19א' ידע הכול בעל פה, כמובן. הוא אהב להיכנס מדי פעם ולהקשיב, אבל היום הייתה מטרה לשיטוטיו. הוא פנה בסוף המסדרון, קולות המורים והנסיכים נמוגים מאחוריו, ופנה אל מעבר הפורטרטים.

הוא צעד לאורך המעבר וסקר בעיניו את התמונות, שהציגו — לכאורה — את אותו אדם, שוב ושוב. הוא לא אהב למהר. בדרך כלל הוא הלך בקצב שאפשר לו להתעמק בדיוקנאות, כמו עכשיו, אבל היום הוא הרגיש שעליו להאיץ. למרות זאת, הוא הכריח את עצמו לצעוד בקצב החביב עליו והמשיך להתבונן בתמונות.

היום.

זהו לא היום שבו הוא ייפרד מאחיו — לא פיזית, זה יקרה רק בעוד שנה — אבל חייהם עומדים להשתנות.

היום הם ידעו מי מביניהם הוא הנסיך־שאינו־מלך... מי מביניהם הוא המלך.

19א' מחא כף אל כף, מנסה לשחרר קצת מתח, והצליל הדהד במסדרון הריק. הוא נהם והתחיל לרוץ, מפנה את צעדיו לכיוון המרפסת הפנימית. 19ג' — השליש השלישי בשלישייה — בוודאי יהיה שם.

המרפסת שימשה עבורם מקום מפגש, שטח שנחשב שלהם מלבד חדר השינה המשותף. היא לא הייתה שייכת להם באופן רשמי, כמובן — הארמון היה ביתם של כל תשעה־עשר הנסיכים — אבל האחים לדור ה־1000 נמנו בין הבודדים שנהנו לבלות בחוץ. בילדותם, לפני שנדרשו להקפיד על כללי התנהגות נאותה, הם נהגו לנעול זה את זה בחוץ למשך שעות.

כדי לקצר עכשיו את דרכו, 19א' חלף על פני חדריו של דיין. בדרך כלל היה עוצר כדי לדרוש בשלומו, אבל היום הוא מיהר מכדי לבקר אצל אחיו הגדול. כל הנסיכים היו אחים, אבל דיין וא' — שלא כמו כולם — נולדו לאותה אם.

דיין היה תאום — אחיו מלך לפני חמש שנים, והוא עצמו נבחר כאחראי על החוקים. תפקידו היה לנסח אותם, לאכוף אותם ולעדכן אותם בהתאם לצורך. הוא עבד בפיקוח צמוד של הראשי, וזכה למעמד מכובד ביותר בין שאר חברי השושלת.

המחשבות הללו הובילו את 19א' להרהר שוב באלו שנבחרו להיות נסיכים־שאינם־מלכים, כמו דיין. הללו מילאו תפקידים אחרים שתמכו בשושלת — טיפוח ראשי חדש, מכשיר־מלכים חדש, מורה, היסטוריון. כבר בילדות נאמר להם שלנסיכים־שאינם־מלכים יש תפקיד חשוב כמעט כמו של טיקאי עצמו.

בדור של א' היו עתידים להיות ארבעה כאלה. חוץ ממנו ומ19ג' היו עוד זוג תאומים ושלישייה. שלושה ימלכו, ארבעה ינסכו. אבל זאת הייתה תקלה — היו אמורים להיות חמישה שאינם־מלכים.

19א' יכול היה להרגיש איך מצב רוחו המתקדר מאט את צעדיו. הוא לא אהב לחשוב על כך. זה גרם לו להתגעגע ל5ב', שבשונה מאחיו, לא זכה להיקרא 19. הוא לא הגיע להיות אפילו 6.

אחיו השני של א' ישב על ברכיו של טיקאי בעת ארוחתו האחרונה. הוא חיבב אותו גם לפני שעלה לשלטון, והשומרים הניחו לו להיכנס יחד איתו אל חדר השינה שבו נערך הטקס הסופי.

ביום הבא הפכו 5א' ו5ג' ל6 חדשים, ו5ב' הפך... לכלום. לשום דבר שנטמן בחלקת הקברים המלכותית, תחת תלולית זעירה ולא שייכת בין המצבות המבוגרות סביבה.

אילו 5ב' לא היה חלק משלישייה — אילו הוא היה רק 5 — הגוף האחראי לא היה נותן לזה לקרות. הוא היה מונע ממנו להיכנס לחדר האוכל בשעת הארוחה האחרונה, קל וחומר שלא היה מניח לו לטעום מהאוכל.

אבל 5ב' לא היה חשוב, לא כמו הנסיכים שנולדו לבדם. הוא עלה יחד עם טיקאי אל מיטתו, וכמו המלך דאז, לא קם משנתו. באותה קלות זה יכול היה להיות א' בעצמו.

הכול קרה בשנת 985 לשושלת טיקאי, אבל 19א' לא שכח את אחיו. גם לא ארבע־עשרה שנה אחר כך.

האם באמת עבר כל כך הרבה זמן?

19א' לא יכול היה לשאת את המחשבות, ולכן הוא נשא את קולו.

"ג'!" הוא צעק, מאיץ את צעדיו. "גימי!"

הוא שמע את 12ג' עונה, אבל התעלם מהילד. למה לא יכול היה להיות לו כינוי שונה? הלוואי ששמותיהם של כולם לא היו דומים כל כך.

א' התחיל לרוץ, משתוקק לאדרנלין שיציף את דמו. המרחק לא היה רב מספיק על מנת למלא את משאלתו, והוא האיץ בתקווה לשנות זאת, אבל בסופו של דבר הוא הצליח רק לפספס את דלת הזכוכית של המרפסת, מחליק כמה מטרים קדימה בעודו בולם את עצמו ונאלץ לחזור לאחור. נבוך למרות המסדרון הריק, הוא עמד לפתוח את הדלת, אבל הידית חמקה ממנו — 19ג' פתח את הדלת מהצד השני.

19א' התעשת במהירות וחמק החוצה, מחייך אל אחיו. ג' סגר את הדלת העבה, רציני כתמיד. כשנתקל במבטו של א', הוא השיב לו חיוך.

"יום הולדת שמח," הוא אמר, ההבעה הלא־רגילה נמוגה לאיטה, וחיוכו של א' הפך אמיתי יותר.

"יום הולדת שמח, גימי."

ג' הנהן, מתקרב בחזרה לכיוון הספסל. בשונה מ19א', הוא לא ראה בתאריך היוולדם השנתי עניין שיש לחגוג — במיוחד משום שחלקו אותו עם עוד תשעה־עשר דורות של נסיכים — ולמרות זאת ציין אותו בכל שנה. בהיות אחיו מחונך מכדי להפגין רגשות, א' ראה בכך הוכחה שנתית לכך שגימי באמת אוהב אותו.

"שמעתי אותך צועק," גימי החווה בראשו לכיוון הדלת. למרות ארשת פניו המוקפדת, א' מעולם לא חש בקור המופנה כלפיו מצד ג', לא כמו ששידרו אליו אחיו הבוגרים בהגיעם למעמד יורש העצר.

"כן," א' אמר, כמתנצל, בעודו ניגש אל הספסל. הוא ניקה אותו מעלים לפני שהתיישב, שחלילה לא ייתפסו בבגדיו ("הירוק אסור בטירה," הוא דמיין את ג' מזכיר לו. "אדום הוא צבעו של עוף החול, של השושלת, וירוק הוא הפוך ממנו — לכן צמחים צומחים בחוץ, על האדמה. אין להכניס אותם פנימה. זהו לא מקומם").

א' הביט בספסל הנקי, ואז, עדיין עומד, שב להביט באחיו. "אני קצת מתוח היום."

ג' הנהן בשנית. לא היה צורך להסביר. הוא עמד זקוף, דומם, והדכדוך של א' העמיק.

"אתה כל כך טבעי בזה," 19א' אמר. המשך המשפט יצא מפיו לפני שהספיק לעצור אותו. "אתה תהיה מלך הרבה יותר טוב ממני."

ג' חשק שפתיים. אחרי כמה שניות של שתיקה כואבת הוא אמר, "זה לא משנה. אתה דומה לו יותר."

א' כעס על עצמו. אסור היה לו להכיר בפיל שבחדר. הוא באמת רוצה להפריד בינו לבין אחיו לפני שיוכרחו לעשות כן?

הם עמדו בשתיקה מתוחה כמה רגעים לפני שא' הביט בספסל האבן — הוא היה נוח מאוד, החיסרון היחיד שלו היה שהוא נקבע בטווח ראייה מדלת הזכוכית, ולכן לא היה מאוד פרטי — והתיישב עליו באנחה. "יש לנו שנה עד הטקס הבא, גימי. כל דבר נתון לתיקון." הוא הושיט יד ומשך בעדינות את אחיו, שנכנע והתיישב לצידו. "אני מצטער על שהעליתי את זה שוב. אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה."

"זה בסדר, אל," ג' אמר. "אני מבין. זה מעסיק גם אותי."

"בבסיסו של דבר... אין לנו מה לדאוג." א' הביט בעלה צונח אל שערו של אחיו ושלה אותו מבין השערות הבהירות. "מבחינת הפירוד, אני מתכוון. יש לנו זמן לבלות יחד לפני הטקס הבא." אם תרצה.

ג' הנהן. "אתה צודק. יש לנו זמן — כדאי שנדבר על משהו אחר."

"ובכן," אמר א'. הוא רצה לשאול לדעתו של אחיו בנוגע לביצועיו של המלך החדש, אבל זה גבל בבגידה, ולכן הוא בחר בניסוח עדין יותר. "מה חשבת על טקס הלידה־מחדש?"

הוא הופתע לחוש בידו של אחיו לופתת את ברכו, והביט בו מייד. משהו בהחלט לא היה כשורה. 19ג' לא נהג להפר את חוקי ההתנהגות הנאותה אילולא היה מדובר במקרה חירום.

"אל," ג' לחש, מעביר צמרמורת בגבו של אחיו. "אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה. אני כל כך..." הוא ניסה להתעשת, המילים מתלעלעות בפיו, וליבו של 19א' נכמר. אחיו איבד את קור הרוח שלו לעיתים רחוקות מאוד.

גימי עצם את עיניו והניד בראשו, כמנסה להחדיר בעצמו נחישות. א' הניח את ידו על זו של אחיו כאשר הלה חזר לדבר. "לא ראיתי את הטקס השנה. לא הייתי מסוגל."

א' חייך אליו, אבל היה די מודאג בעצמו. למלכי העבר לא הייתה בעיה לצפות בטקסים שקדמו לשלהם. "אל תדאג, גימי. המתח הזה לא עומד להימשך עוד הרבה זמן."

ג' חייך קלושות, וייתכן שעמד לענות לו, אבל רעש חבטה עמום הבהיל אותו וגרם לו להסב את ראשו בחדות לעבר דלת הזכוכית של המרפסת. א' הציץ מאחוריו בעוד אחיו נושף את האוויר שהבהלה כלאה בתוכו.

זוג עיניים כהות ומלאות חיים הביטו בהם דרך דלת הזכוכית, זהות לשלהם. עיני המלך טיקאי שהשתבצו בפני ילדה. בעלת העיניים הייתה מעוכה אל הדלת כאילו הטיחה את עצמה בה, והחיוך שלה האיר דרך הזכוכית.

"ליץ," אמר א'. הוא חייך בתגובה לתחושת החום שהתפשטה בו בעוד גימי קם לפתוח את הדלת.

"בוקר טוב, עליצות," 19ג' אמר בכובד ראש בעודו מרחיב את הפתח.

"ליץ," היא תיקנה אותו. ליץ, בהיותה ילדה, היוותה אוצר לאימה. בנות שושלת טיקאי לא זכו לגדל את ילדיהן כראות עיניהן, משום שנועדו למלכות. הקשר בין נסיך לאימו היה קיים ויציב, נכון, אבל גם היה מוגדר מראש — רוב חייו של נסיך שובצו בשיעורים ובחוגים מסוגים שונים, והאם הייתה אחראית לספק מפלט רגשי, לוודא שהרגלי האכילה והשינה מסודרים ושהכול מתקדם כראוי על פי תוכנית החיים השושלתית.

כשנולדה ילדה, לעומת זאת, האם קיבלה את הזכות לחיות איתה ולהעניק לה את שמה. ליץ חשבה שאימה שגתה בצורה מצערת ביותר בכל הנוגע לכותרת שלה, ולפיכך הקפידה חמורות על חוק "קרא־לי־בקיצור" שלה, שהטביעה כשהייתה בת שלוש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*