ההוא שם בחוץ

ההוא שם בחוץ

אני שוכב במיטה ולא זז. הלב שלי פועם במהירות והאישונים סורקים את החדר בחיפוש אחר רמז למיקומו.
חושך מוחלט.
מישהו מסתכל עליי. אני מרגיש את זה. הוא יודע שאני כאן. 
זו תחרות: הוא לא רוצה שאדע שהוא כאן, ואני אעשה הכול כדי שהוא לא ידע שאני ער במיטה. 
אסור לי לעשות אף טעות שתסגיר אותי. 
אני שוכב על הצד ומנסה להסדיר את הנשימה. המתח באוויר נרגע מעט.
אבל אז, בזווית העין, אני רואה את החלון ושוב הכול מתערער.
הוא שם; צללית מעורפלת.
הוא מסתכל עליי. 
אני שומע רעש מכיוון הסלון ונדרך. 
הצללית מתבהרת לדמות ושוב מתערפלת. אני בוהה בחלון ומנסה להבין אם ההוא שם בחוץ קפא גם הוא.
הזיכרונות מציפים אותי ואני מתחיל לשחזר בראש את החלום שממנו התעוררתי. כמה מתיש זה היה. אני זוכר ריצה. ריצה ארוכה. ריצה שאין לה סוף. כל הזמן ניסיתי לרוץ מהר יותר ולא הצלחתי. 
לא הייתי לבדי. הייתה שם שורה ארוכה של אנשים שניסו להימלט. רצתי בראש, אבל לא כמי שמוביל, אלא כמו מי שרוצה לעוף מכאן ראשון על חשבון האחרים. 
חציתי את קו הגדר והבטתי לאחור. ברגע שסובבתי את הראש, נשמעה ירייה. הבחור הרוסי שרץ אחריי נפל ליד הרגליים שלי. הוא שכב בלי תנועה עם הפנים כלפי מטה, אבל נראה היה שהוא עדיין נושם. תפסתי לו את הכתף וסובבתי אותו אליי. המראה שנגלה לעיניי היה מחריד: רוב הפה שלו נעלם ובמרכז הפנים היה חור ענקי שדרכו יכולתי לראות את הקרקע תחתיו. 
עזבתי בבהלה את הכתף שלו והמשכתי לרוץ. גופו נחבט שוב אל הקרקע. 
ניסיתי לרוץ הכי מהר שלי, אבל שוב לא הצלחתי. הרגשתי שאני רץ כל כך לאט, כמעט רץ במקום.
הצלחתי להימלט. 
האחרים לא.
אני שוכב במיטה, משלים את חלקי החלום ולא מסיר את המבט מהצללית, שלרגעים מזכירה את צללית עץ הקלמנטינות שמחוץ לחלון. אני כבר לא מזהה את הדמות, אבל יודע בוודאות שהוא שם.
ההוא שם בחוץ. 
 
יומן מסע: היציאה לדרך
כבר שבועות ארוכים שאני מכין את הטנדר לקראת המסע. חודש ברחבי הארץ, מצפון עד דרום. אף פעם לא עשיתי דבר כזה, בטח לא לבד.  
את הבוקר שלפני היציאה אני מקדיש לסידורים אחרונים בסדנה שבקיבוץ. כשאני עובד על הטנדר, המשימות והמטלות לא נגמרות. ככה זה ברכב אספנות. 
לפני שלושה שבועות טיילתי איתו בפעם הראשונה לרמת הגולן, וברגע של פזיזות ניסיתי לצלוח שלולית מים ענקית. רק במזל יצאתי בלי נזק. כאות של הכרת תודה לטנדר הגיבור, הבטחתי לעצמי לבדוק את מצב השמן בסרנים לפני היציאה למסע. הסרנים הם המכלול הנמוך ביותר ברכב. אם חדרו פנימה מים, השמן הופך לנוזל בוצי בצבע אפור שעלול לגרום לבעיות. 
אני מניח קופסת פלסטיק מתחת לציר האחורי ופותח את בורג הריקון שבתחתית. השמן מתחיל לזרום החוצה. לשמחתי, הוא נקי לגמרי. זה סוג השמן עם הריח הכי חזק, כזה שנשאר על הידיים גם ביום הבא. בצבא כל מי שהיה בסביבת הטנקים שנא אותו, אבל אני דווקא חיבבתי את הריח. 
הבוקר, בדרך לסדנה, עצרתי לקנות שמן טרי. "תן לי את היקר", אמרתי למוכר. עכשיו אני שופך אותו לכוס המדידה ומודד 1.7 ליטר בדיוק. אני לא יכול לסבול שהמוסכניק שם יותר ממה שצריך. אני שואב במזרק את השמן מכוס המדידה ומקרב אותו בזהירות לפתח המילוי. אף טיפה לא נשפכת.
בג'יפ הקודם פחדתי לטפל בעצמי. בכל פעם שהכנסתי אותו לטיפול שנתי במוסך, הייתי נצמד לחלון חדר ההמתנה לראות איך מתייחסים אליו. ומה שראיתי לא מצא חן בעיניי. במקום למדוד את כמות השמן המדויקת, המכונאי היה מקרב חבית אל הסרן ומתחיל לפטם אותו עד שהשמן היה נוזל מפתח המילוי. רק אז הוא רץ להביא את הפקק ומיהר לסגור את הפתח. היום כשאני יודע בעצמי מה לעשות ואיך, אין סיכוי שאכניס את האוטו שלי למוסך. 
אחרי שהחלפתי שמן בסרנים אני לוקח סמרטוט, נשכב על מיטת המוסך ומגלגל את עצמי אל מתחת לטנדר כדי לבחון היטב את כל המכלולים ולחפש סימנים שיצביעו על משהו שאינו כשורה. הטנדר, מדגם SJ410K, הוא גרסה נדירה של ג'יפ סוזוקי סמוראי שיובא לישראל בשנת 1984. המכלולים שבגחונו של הטנדר נמצאים בגובה רב מהקרקע, כך שאני לא צריך להרים אותו עם ג'ק כדי להתגלגל תחתיו בשכיבה על מיטת המוסך. 
הברגתי כאן בעצמי כל בורג ובורג, לכן אני יכול לזהות כל שינוי קטנטן. הכול נראה תקין למעט נזילת שמן מהגיר, שאותה כבר ניסיתי לתקן בעבר. זו נזילה קטנה, אבל אני מחליט בכל זאת לרוקן את הגיר מהשמן ולמלא אותו מחדש כדי לוודא שלא חסר.
כשהגיר מלא בשמן טרי, אני מתחיל להעמיס את הציוד. אני פורס על הרצפה במרכז הסדנה את כל חלקי החילוף וכלי העבודה שאני רוצה לקחת, כולל קרבורטור נוסף ורצועות להחלפה, ומניח לצידם את ציוד המחנאות: אוהל, מזרן, עצים למדורה, כלי מטבח, שתי גזיות, פאנל סולרי ועוד שלל פינוקים. תוך כמה דקות רצפת הסדנה מכוסה בציוד. אני יודע שלא אשתמש בהכול, אבל אני רוצה להיות מוכן לכל תקלה ולכל מזג אוויר.
אופן סידור הציוד הוא קריטי. את החלפים לתקלות קשות ונדירות אני ממקם בתחתית הארגז של הטנדר ומעליהם אני מסדר את ציוד הקמפינג, המיועד לשימוש יומיומי. בדופן הארגז אני מניח תיק עם ציוד גרירה וחילוץ, שיהיה זמין בשלוף. נכון שלא משתמשים בו לעיתים קרובות, אבל אם נתקעים הכול מתנהל בלחץ. עם סידור נכון אצליח להגיע אל כלי העבודה וציוד החילוץ במהירות ומבלי שאצטרך לפרוק הכול.
הקבינה הקטנטנה היא המקום היחידי שאטום לחלוטין למים, מה שהופך אותה לפיסת הנדל"ן הכי יקרה בטנדר. גם החלל שמתחת למושב מנוצל ולשם אני דוחף את תאורת המחנה שחייבת להיות זמינה ומוגנת, למקרה שאגיע לחניון לילה אחרי רדת החשיכה. אני מעדיף שלא להתארגן בחושך – ולא רק משום שזה מסורבל יותר.
העמסת הציוד על הטנדר נמשכת עד שעות אחר הצהריים, הרבה יותר זמן מכפי שתכננתי. לפני היציאה אני ממלא את מכל המים ואת מכלי הדלק הנוספים, כדי שאוכל לשהות בשטח כמה שיותר זמן. הטנדר עמוס לעייפה. בדרך החוצה אני עובר ליד הרפת ומעלה אותו על מאזני הגשר המשמשים לשקילת משאיות. הם מצביעים על תוספת של 280 קילו למשקל הקבוע. 280 קילו ציוד, אני חושב. באמת המון. לפחות זה ירכך מעט את הקפיצים הקשים של הטנדר.
...
כמה דקות אחר כך אני כבר על הכביש המהיר. הטנדרון הקשיש שבניתי מחדש הוא המקום הכי נוח בעולם עבורי. הרדיו אומנם כבר בן שלושים ושלוש ומתקשה לקלוט את כל התחנות, אבל הוא בכל זאת עושה את העבודה, ותחושה מתוקה של חופש ממלאת את הקבינה. במהירות 70 קמ"ש רעש המנוע מתחרה ברדיו, אבל אני עדיין מצליח לזהות את הצלילים של "הדייר סטרייטס" שמכניסים אותי לאווירה של תחילת מסע בטנדר משנות השמונים. מדי פעם אני מכבה את הרדיו כדי להקשיב לרכב. אני מכיר את הטנדר שלי טוב כל כך, אני מזהה כל שינוי: ציוץ קטן מהכבל של דוושת הקלאץ', זמזום מהבורג ששוב השתחרר ברמקול הימני או קרקוש של משהו שלא יושב טוב בתא הכפפות.
פעם לא הייתה לי סבלנות לנסוע כל כך לאט. היום אני נהנה מהניגוד בין קצב התנועה למחשבות שלי שאף פעם לא מאיטות. גם עכשיו הן רצות במהירות. איך הגעתי ל-280 קילו ציוד? אני עובר בדמיוני על רשימת הציוד בתאים השונים של הטנדר. סורק את חלקי החילוף, את כלי העבודה ואת ציוד המחנאות. בדגם הזה של הטנדר, מושב הנהג צמוד לגב הקבינה ללא אפשרות להזיז את הכיסא אחורה או להשכיב את המשענת. מאחורי המושבים נותר רווח צר מאוד, וגם אותו ניצלתי לאחסון. מאחורי מושב הנוסע התקנתי קומפרסור לניפוח גלגלים ומעליו הנחתי ערכת עזרה ראשונה וכבלי חשמל להנעה, ומאחורי מושב הנהג – המחשב הנייד והשקית הכתומה עם המחברות. כשאני נזכר במחברות הלב שלי מתכווץ במכה וכל הגוף נדרך. בתנועה מסורבלת אני שולח יד אל מאחורי משענת הגב שלי וממשש את המחברות דרך השקית, לוודא שהן עדיין שם.
על פניי חולפות עוד ועוד מכוניות חדשות ובתוכן נהגים עצבניים. יום העבודה נגמר ונראה שכולם ממהרים הביתה. אני מסתכל עליהם, לחוצים במרוץ האינסופי נגד הזמן, בעוד שאני בדרך לפסק זמן ארוך מחיי היומיום.
השמש מתחילה לשקוע. לשים לב לשקיעה זה חופש אמיתי בעיניי. בחודש הקרוב בטח אראה את כל השקיעות. ברגע המתאים אעצור בצד ואפתח כיסא כדי ליהנות מהדבר היפה הזה שקורה בכל יום ושאני לא מקדיש לו תשומת לב. לרוב האנשים סביבי סיפרתי שזה מסע לכבוד סיום השיפוץ של הטנדר, אבל האמת מורכבת יותר. השנה האחרונה הייתה עמוסת אירועים: הפרידה מנויה, סיום הטיפול אצל גדעון אחרי ארבע שנים והבקשה להשתחרר משירות המילואים. כל אלו התווספו לרצף ההתמודדויות שחוויתי בעשור שחלף מאז מלחמת לבנון השנייה. אחד מיעדי המסע הוא לכתוב במהלכו את כל מה שאין לי אומץ לומר, אבל אני רוצה שכולם ידעו. ואת זה אוכל לעשות רק כשאני לבד. הפרק הראשון יהיה הטקסט מהמחברות שכתבתי מיד לאחר סיום המלחמה, ובמהלך המסע אכתוב על כל מה שהתרחש מאז. 
המסע הזה לא הולך להיות קל עבור אחד כמוני, שהפחד הגדול שלו הוא מפני החושך. זו לא הפעם הראשונה מאז הצבא שאני ישן בשטח, אך זו כן הפעם הראשונה שאני ישן לבד בשטח. בטיולי ג'יפים עם חברים אני טרוד מאוד במחשבות על הסכנות שאורבות לנו במהלך שנת הלילה, מה אם ינסו לגנוב את הג'יפים או אפילו לפגוע בנו? בכל פעם שישנו בשטח שמרתי על דריכות שיא והתעוררתי מכל צליל קטן, אבל הידיעה שזו הבעיה של כולנו הרגיעה אותי. הפעם אני נוסע לבד. זו תהיה הבעיה שלי, ורק שלי.