אהבה וזעם 2 - חלום והרס

1

סרינה

הצלע השבורה של סֶרינה טֶסארוֹ בערה עם כל נשימה. החתך בזרועה שטרם נרפא לחלוטין צרב, פצע הכדור בכתפה כאב, והחבורות מאגרופיו הכותשים של קומנדר ריצ'י מחו נמרצות. לאמיתו של דבר, מציאת מקום בגופה שבו פציעותיה לא הסבו לה ייסורי תופת הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית.

אבל את הכאב הקשה מכול הסב לה זכר גופה הקטן וחסר החיים של גֶ'קָאנָה, עיניה הלא־רואות של אוֹרַקְל, והשורה הארוכה של הנשים האמיצות המתות.

היא כבר הייתה צריכה לדעת שכאן, בהר החורבן, ההישרדות תמיד כרוכה בכאב.

מאז הרגע הראשון שכף רגלה דרכה על האי הזה, שאליו נשלחה באשמת קריאה בספר — פשע של אחותה, לא שלה — היא הייתה מוקפת בו. כאב השלשלאות, כאב התייפחויותיהן של האסירות אחיותיה. כאב העמידה עירומה לנוכח עיניו הבוחנות של קומנדר ריצ'י. ולאחר מכן כאב הקרבות עצמם, הצפייה בנשים ההורגות זו את זו בשביל מנות המזון. הצפייה במותה של יסעור חברתה. וכשהגיע תורה של סרינה להילחם, היא גילתה שאינה מסוגלת לעשות זאת. היא נכנעה במקום להרוג את אניקה, הלוחמת של מלון הייסורים. וגם על ההחלטה הזאת היא שילמה בכאב. כאב הגירוש, התקיפה, ואז, בלילה האחרון, כאב נקמתו של קומנדר ריצ'י. הוא לכד אותה והעלה אותה על הבמה ופקד עליה לבחור את האישה שבה תילחם.

סרינה התייצבה כנגדו, סירבה להילחם באישה אחרת, והזמינה אותו להיות היריב שלה. היא הניחה שלא תצא חיה מהקרב.

היא לא ציפתה למרידה.

אבל המרטשת וצוות מלון הייסורים תקפו את השומרים; אורקל וגחלת תקפו את קומנדר ריצ'י; וסרינה, שלא כמו רבות אחרות, שרדה איכשהו וזכתה לראות את אור הבוקר.

כל נשימה כואבת הייתה מתנה, מתנה שקיבלה מאורקל ומהמרטשת ומהנשים שבחרו להילחם בסוהרים במקום זו בזו. ובעודה מקרצפת את הדם מרצפת האמפיתיאטרון נשבעה סרינה לעצמה שהיא תוודא שהנשים הללו לא מתו לחינם, ולא תאכזב גם את אלו שנותרו בחיים.

השחר פיזז על האי כמו גרציה בשמלת זהב, ציפה כל עלה וכל אבן בזלת ברקמת תחרה של אור, בעוד סרינה והנשים האחרות עמלות למחות את עקבות הטבח של הלילה הקודם. כל הגופות כבר נעלמו — הנשים שנהרגו נטמנו בלוע הלוהט של הר הגעש, והסוהרים במצולות הים הקרות. ובעוד זמן קצר ייעלמו גם השרידים האחרונים של הדם.

סרינה החניקה אנקה כשהתרוממה מכריעתה. אור השמש ליטף את פניה. צוּק העומדת לצידה נשאה דלי שמימיו אדומים מדם. מצחה הרחב השזוף היה חרוש קמטי ריכוז, ואולי הייתה זו תשישות. האישה המבוגרת מסרינה הייתה אחראית לקליטת הנשים החדשות שצורפו לצוות המערה, והיא ואורקל היו האסירות הראשונות שפגשה על האי.

נשימתה של סרינה נעצרה. היא זכרה את הערב ההוא בבהירות רבה — כמה מפוחדת הייתה אז, עוד לפני שהקרב התחיל, עוד לפני שידעה שנשים יוכרחו להרוג זו את זו. כמה בודדה הרגישה, וכמה התגעגעה לאחותה.

וזה לא השתנה. הפרידה מנוֹמי הכאיבה לסרינה בצורה חריפה — ועמוקה — יותר מהצלעות השבורות ומפצע הכדור.

צוק נשאה את הדלי לקצה אמפיתיאטרון האבן הסדוק, היכן שהעשב המצהיב והעיקש של הר החורבן נע ברוח הקלה. עוד אישה, כפופה ומותשת מעבודת הלילה, אספה את הסחבות המזוהמות שבהן השתמשו לקרצוף רצפת האבן. סרינה ניגבה את הזיעה ממצחה בגב כף ידה.

נומי.

סרינה הייתה צריכה לחשוב על תוכנית. נומי לכודה בבֶּלאַקווה, אחת משלוש הגרציות שבחר יורשו של השליט. עד לפני זמן לא רב סרינה רצתה בדיוק את מה שיש לנומי — חיי פאר ורווחה בזרועות האיש החזק ביותר בווירידיָה — אבל לאחותה החיים האלה נראו כמו כלא נורא לא פחות מהר החורבן, וסרינה הייתה נחושה לשחרר אותה.

ואל ואניקה הופיעו במרומי האמפיתיאטרון עם עגלה חלודה עמוסה שקי יוטה גדולים — המצרכים שאגר קומנדר ריצ'י. הם דחפו את השפע הזה במורד המעבר אל סרינה, וטור הנשים שנאספו מאחוריהם התפזר על מפולת אבני הבזלת שכיסתה כמה ממושבי האבן. עוד נשים הגיעו מתחתית האמפיתיאטרון, שם נחו שעונות על הקיר של מגדל התצפית. סרינה שיערה שבסך הכול נותרו בחיים מאה וחמישים נשים, פחות או יותר. רובן נעצו עיניים רעבות בעגלה העמוסה שקים. ואל ואניקה הגיעו לבמה שבתחתית האמפיתיאטרון ונעצרו.

שערותיו הסוררות של ואל הסתלסלו לכל עבר סביב פניו השזופות. הלסת שלו הייתה חבולה וצווארו מאובק בעפר. סרינה חייכה אליו, מסוחררת במקצת. הייתה לו הזדמנות להימלט, להשאיר אותה מאחור. אבל הוא לא עשה זאת. הוא נשאר ועזר להן. הוא הבחין בהבעת פניה, וחיוך עלה על שפתיו.

"איך את רוצה לחלק את המנות הנוספות האלה?" שאלה אניקה. קרניה הארוכות של שמש הבוקר הזהיבו את עורה השחום. אחת מעיניה הייתה נפוחה עד שלא יכלה לפקוח אותה, וקווצות שיער השתחררו מצמתה ההדוקה, אך היא עדיין שמרה על אותו ביטחון עצמי — ואותה התרסה — שהפגינה מרגע בואה לאי.

לאוזניה של סרינה גונבה השמועה שנשות מלון הייסורים ניסו לכנות אותה שֵׁדָה, אבל היא סירבה לענות לכל שם מלבד אניקה, בטענה שמכל הדברים שאימא שלה נתנה לה, זה היחיד שאיש אינו יכול לקחת ממנה.

אניקה הייתה הלוחמת שסרינה העדיפה להיכנע לה במקום להרוג אותה, כשהגיע תורן להילחם. הרגע ההוא חולל את השינוי, צייר מטרה על גבה של סרינה. אילו קומנדר ריצ'י לא היה מנסה לאלץ אותה להילחם שוב, אולי ההתקוממות לעולם לא הייתה פורצת.

"יהיה לנו קל יותר להתחלק באוכל בצורה הוגנת אם נישאר יחד במחנה אחד," אמרה סרינה. "אתן חושבות שמלון הייסורים יהיה גדול מספיק לאכסן את כולנו?" הן כבר הקימו מעין מרפאה באחד מאולמות הנשפים הישנים שבקומה הראשונה.

סרינה הייתה שמחה לא לישון אפילו לילה אחד נוסף בצינור הלבה שנשות הצוות שלה קראו לו בית. אורקל לא נראתה מוטרדת מאדי הגופרית שעלו מלוע הר הגעש או מהקִרבה הרבה לחלק הפעיל שלו, אבל סרינה תמיד הרגישה את כובד הסלע הרובץ מעליה ולא הצליחה לשכוח שהלבה הלוהטת יצרה את החלל הזה... ועלולה להישפך עליהן שוב בכל רגע.

אניקה הביטה בנשות צוותה האחרות. בשעות שחלפו מאז הקרב, ואחרי שהמרטשת מנהיגתן נהרגה, אניקה תפסה את מקומה וצעקה פקודות תוך כדי שהיא עוזרת לוואל להוביל את הסוהרים שנותרו בחיים למתחם הכלא.

היא פנתה אל סרינה והנהנה. "יש לנו די מקום."

"איך אנחנו יכולות לבטוח בצוות של מלון הייסורים?" שאלה מישהי. "הן ישחטו את כולנו במיטותינו."

סרינה מצאה את מקור הקול בקהל — אישה בשנות העשרים לחייה עם רעמת שיער בלונד־פלטינה ופנים ורודות, כחושות וזועמות.

"מה שמך?" סרינה אימצה את שרירי רגליה כדי למנוע מעצמה להתנודד. היא הייתה עייפה עד מוות.

"שועלה," התיזה האישה. "אני המפקדת של מחנה הג'ונגל עכשיו, אחרי שאֶרֶס נהרגה." היא נעצה מבט זועם באניקה. "בגללה."

"ארס הרגה רבות מאיתנו," ענתה מישהי אחרת בקול חריף. זמזום קולות התחיל להישמע, מתמשך ונרגז כמו בקן צרעות.

"הֵי!" קראה סרינה והרימה את ידיה לאות שהיא מבקשת שקט. "הקומנדר היה אחראי לאלימות הזאת, זוכרות? אניקה לא הרגה את ארס מרצונה. אף אחת מאיתנו לא הרגה מרצונה. אנחנו לא אויבות. אנחנו זקוקות זו לזו. אנחנו נשרוד רק אם נפעל בשיתוף פעולה, כמו שעשינו אתמול בערב."

"את חושבת שאנחנו נשרוד?" קרקרה טוֹפֶר, אישה גמדית מצוות המערה. "יש לנו רק מעט אוכל ושום דרך להשיג עוד. כולנו נמות כאן."

סרינה שילבה את זרועותיה על החזה והתעלמה מהכאב החד שפילח את גופה. "לא, אנחנו לא נמות. ספינת האסירות הבאה אמורה להגיע בעוד שבוע, אולי שבועיים. היא תביא אספקה. אנחנו נוכל להכניע את השומרים ולקחת את האוכל לעצמנו. ונוכל לברוח בספינה..."

קולה גווע. הכול טוב ויפה, אבל לאן הן ילכו? ומה בקשר לנומי?

אניקה הטתה את ראשה. "לסוהרים אין סירות משלהם? למה אנחנו לא יכולות להשתמש בהן? אנחנו יכולות לעזוב עכשיו, להסתלק מהצוק הזה, לחזור למשפחות שלנו."

"המשפחה שלי שלחה אותי הנה!" צעקה מישהי.

"אין שום סירות!" ואל הרים את קולו כדי להישמע מעל המהומה. "השירות באי הזה הוא עונש גם לסוהרים. ואפילו לקומנדר ריצ'י. כולנו אכזבנו את השליט בדרך זו או אחרת — היינו אכזריים מדי, או לא מספיק אכזריים. הוא שלח הנה את כל החיילים הכושלים שלו. לא הורשינו להחזיק סירות, אפילו לא לצורך פינוי חירום. הספינות שמביאות את האסירות הן הקשר היחיד שלנו עם העולם החיצוני."

הוא נעץ בסרינה מבט שואל.

היא ידעה מה הוא שואל. לוואל הייתה סירה, סוד שהוא הסתיר במשך שנים. שניהם תכננו להשתמש בה כדי להימלט מהאי, לשוב לבלאקווה ולנסות להציל את נומי. יספיק ניד ראש קטן שלה, והוא ינצור את לשונו. הסירה תישאר סוד כמוס, והסיכוי הטוב ביותר של סרינה להתאחד מחדש עם אחותה.

אתמול היא כבר התכוננה לעזוב, אבל התברר לה שאינה מסוגלת לנטוש את ג'קאנה, שעזרה לה לחפש דרכים לברוח מהאי. ועכשיו ג'קאנה מתה. סרינה לא הצליחה להציל אותה. לא נשאר שום דבר שיחזיק אותה כאן, שום דבר שיעצור בעדה מלקחת את הסירה של ואל וללכת להציל את אחותה.

שום דבר מלבד הנשים של הר החורבן. הנשים המתות כמו ג'קאנה ואורקל, שנשבעה לנקום את נקמתן. והנשים החיות, שנשבעה לנסות להציל.

סרינה לא הייתה מסוגלת לחמוק בסירה הסודית ולנטוש את הנשים האלה. אפילו לא בשביל נומי. היא עוד תחלץ את אחותה מציפורני היורש, מהשהייה תחת מבטו הקר והבוחן של השליט. אבל לא ככה.

"יש סירה אחת על האי," אמרה בלי להסב את מבטה מפניו של ואל. הוא הנהן קלות, אך גבותיו המצופפות הביעו את השתתפותו בצערה. "אבל היא קטנה, יש בה מקום רק לשניים או שלושה אנשים. ולמרות זאת אולי נוכל להשתמש בה."

"ואיך את יודעת על קיומה של הסירה הזאת?" שאלה אניקה בעיניים מצומצמות בחשדנות.

"היא שלי," אמר ואל. "החבאתי אותה היטב ושום סוהר או אסירה לא מצאו אותה. הבאתי אותה בסתר לאי הזה כדי להציל את אימא שלי, שהוחזקה כאן, אבל —" קולו נחנק. "היא מתה לפני שהגעתי."

החשדנות של אניקה התפוגגה במקצת. היא התנודדה לפנים ולאחור על עקביה.

"אבל... אבל אני לא מבינה," אמר קול אחר, קולה הקטן של תיאודורה, שקיבלה כאן את הכינוי "בובה" בגלל גופה הארוך, זרועותיה שהתנועעו בחופשיות במפרקים, כמו זרועות של מריונטה, ופניה הסגלגלות השחומות־זהובות. היא צורפה לצוות המערה עם סרינה. "מה נעשה אחרי שספינת האסירות תגיע? אמרת שנברח מכאן. אבל לאן נלך?"

סרינה פתחה את פיה, אבל אף מילה לא יצאה ממנו. היא לא ידעה מה לענות.

ואל עלה על הבמה. הוא נעמד לצידה של סרינה ופנה אל קהל הנשים הממלא את האמפיתיאטרון. הוא כחכח בגרונו. "בים הגלאטי, ממזרח לווירידיה, נמצאת מדינה ששמה אַזוּרָה," אמר. "אבא שלי היה פעם איש עסקים והיו לו קשרי מסחר עם תושבי אזורה. הוא סיפר לי שבאזורה הנשים יכולות לעבוד, להחזיק ברכוש ואפילו לטפל בעצמן בענייניהן הכספיים. והן יודעות לקרוא. הגבולות שלנו סגורים בפני האזורים, למעט משלחות אקראיות שמגיעות בהזמנת השליט, אבל המדינה לא רחוקה מאוד מכאן. והגבולות שלהם לא סגורים בפנינו."

ואל סיפר לסרינה על מסעותיו של אביו לאזורה. הם אלה שדחפו אותו ללמד את אשתו לקרוא, ובהמשך גם את הבנות שבאו לביתם בהיחבא. זה מה שהרג את אביו של ואל ושלח את אימו להר החורבן. וזה הסביר הרבה דברים בהתנהגותו של ואל עצמו.

"אתה רוצה שכולנו נלך לשם?" שאלה שועלה והסיטה את שער הבלונד־פלטינה ממצחה המקומט בדאגה. "למה שיקבלו אותנו?"

ואל משך בכתפיו. "אני לא יכול לומר בוודאות שהם יקבלו. אבל בכל מקרה זה יהיה בטוח יותר מאשר להישאר כאן או לחזור לווירידיה."

ואז אני אוכל ללכת, חשבה סרינה. אחרי שנשתלט על הספינה, אחרי שהנשים הללו יהיו בטוחות ובדרכן לאזורה, אחרי שהן לא יצטרכו אותי עוד, אני אקח את הסירה של ואל ואציל את נומי.

ומה יהיה אם נומי לא תרצה שיצילו אותה? סרינה קפצה את שפתיה. יש אפשרות שחיי הארמון התחבבו על אחותה, ואולי התברר לה שתפקיד הגרציה פחות מאוס מכפי שצפתה. אבל סרינה לא חשבה שזה המצב. כשהיא עצמה רצתה להיות גרציה, ואמרה לנומי שזאת הבחירה שלה, נומי אמרה לה שזאת לא בחירה אם את לא חופשית לסרב.

והיא צדקה.

לכן זה לא משנה כמה נוחים יהיו חייה של נומי עכשיו. סרינה תיתן לה אפשרות לבחור. הרי זה מה שנומי רצתה מאז ומתמיד. יכולת לקבוע בעצמה את גורלה.

וסרינה עומדת לתת לאחותה את ההזדמנות, גם אם זה יהרוג אותה.

"אז אנחנו ניקח את ספינת האסירות," אמרה סרינה עכשיו, מרימה את קולה מעל המלמולים הספקניים שנשמעו בקהל. "ונפליג לאזורה. נבנה לנו חיים חדשים."

כתפיה של אניקה נשמטו. סרינה הבחינה בתגובתה ותהתה מה אכזב את הבחורה. מבטה שוטט על פניהן של הנשים שמילאו את האמפיתיאטרון. חלקן ישבו על ספסלי האבן, חלקן עמדו על גל הלבה הקפוא שכיסה חצי מאזור הישיבה המעוגל.

היו שם כל כך הרבה פנים כחושות, כל כך הרבה חבלות, כל כך הרבה עיניים שקועות בארובותיהן. סרינה ראתה את הרעב המחזיר לה מבט, את הפחד. כמה מהנשים הללו היו כאן שנים, וראו קרבות רבים מספור, ראו נשים רבות מספור מתות.

"כולכן נלחמתן במשך זמן רב כל כך," אמרה סרינה, וקולה נחנק בגרונה. "קשה להאמין שזה באמת נגמר. קשה לדמיין שהמצב ישתפר. אבל הוא ישתפר. בעשרת הימים הבאים, זה יהיה האי שלנו. בדיוק כמו השמות שלנו, בדיוק כמו חיינו. אנחנו הרווחנו אותם ביושר. הרווחנו את החופש שלנו. ולא משנה מה יקרה כשנגיע לאזורה, דבר אחד תמיד יהיה נכון. אנחנו לא אסירות יותר."

מעט מהחיוניות שבה לקהל למרות התשישות. היא ראתה זיק של תקווה ניעור בלבבות, רמזים של חיוך פה ושם. אפילו מנהיגות הצוותים האחרים התעודדו במקצת. זרועותיה הרזות והישרות כמו מוטות ברזל של זֶרֶד נשמטו לצידי גופה. על פניה המצולקות של שלהבת, המנהיגה של צוות הצוקים הדרומיים, ריחפה בת־צחוק. אבל אניקה לא הייתה היחידה שעדיין נראתה מוטרדת.

"אנחנו לא אסירות יותר," חזרה סרינה ואמרה, גם כדי להזכיר לעצמה. אפילו לה, שהייתה על האי שבועות ולא שנים, האמת הזאת נראתה כמו חלום.

היא פנתה אל אניקה. "תוכלי לטפל בסידורי השינה ולחלק את האוכל הזה? ואל ואני נלך לבדוק את מצב השומרים."

אניקה יישרה את כתפיה והנהנה. היא דחפה את העגלה החורקת במעלה המעבר בעודה מחלקת הוראות לנשות הצוותים האחרים: קחו את הפצועות שלכן לאולם הנשפים הישן. אם יש לכן מלאי אוכל או חפצים במחנות שלכן, תביאו אותם איתכן. יש לנו מספר מוגבל של חדרים, תצטרכו לגור שתיים בכל חדר.

סרינה פנתה ללכת אחריה, אבל רגליה כשלו. היא נעצרה לייצב את עצמה. היא לא יכלה להרשות לעצמה להתמוטט עכשיו.

"אני יכול לבדוק את מצב השומרים בעצמי," הציע ואל ואחז בזרועה. "למה לא תלכי לנוח?"

סרינה הנידה את ראשה וצלעה במעלה המעבר התלול של האמפיתיאטרון, נתמכת בזרועו כדי לשמור על שיווי משקלה.

"בקרוב."

הוא לא התווכח וזה היה טוב, כי אולי לא היה לה הכוח לעמוד על שלה. לאמיתו של דבר, סרינה פשוט פחדה להאט את הקצב. היא לא רצתה לנוח. לא רצתה לעצור. כי אם — או כאשר — תעשה זאת, גופה הקטן השבור של ג'קאנה ימלא את מחשבותיה.

אם סרינה תיתן לעצמה זמן לחשוב, היא תשקע בצער.

וזכרה של ג'קאנה לא יהיה היחיד שירדוף אותה. בכל פעם שסרינה עצרה לרגע, בכל רגע שבו לא התרכזה במשימה הבאה, היא ראתה את ראשה של אורקל נהדף לאחור מהכדור שפגע במצחה. והרגישה את משקל גופתה של האישה שנשאה על שכמה בדרכה אל פסגת הר הגעש. וזכרה את גופתה המגואלת בדם של המרטשת, המוטלת מעל הגברים שהרגה.

"סרינה?" שאל ואל.

"אני בסדר." סרינה קלטה שהיא נשענת עליו בכל כובד משקלה והכריחה את עצמה להזדקף.

הם התקדמו לאיטם בשביל של מלון הייסורים, ועד שהגיעו אל מזרקת השיש הסדוקה, אניקה כבר התחילה לצעוק פקודות ולחלק את האוכל. הם המשיכו ללכת לעבר מתחם הכלא. הבניין היה מטעה; ביום בואה לאי הניחה סרינה שהיא תוחזק בו בתא קטן, כמו נסיכה במגדל קודר. אבל כבר לפני זמן רב עלה מספר הנשים שנשלחו להר החורבן על הקיבולת של הבניין, ועכשיו שימשו התאים כמחסני נשק ומצרכים, וכמקום המגורים של הסוהרים עצמם.

הסוהרים המעטים ששרדו את ההתקוממות נכלאו "בחדרי השינה" שלהם, אותם תאים שהוסבו קודם לשימושם. האירוניה שבמצב לא נעלמה מעיניה של סרינה. משקל המפתחות לתאיהם העיק על ירכה. היא תחבה את ידה לכיסה וחפנה את המתכת הקרה.

"סיפרת להן על הסירה," אמר ואל אחרי שהתרחקו מהנשים האחרות. "מה יהיה עם נומי?"

"אני אלך לקחת אותה, אבל לא עכשיו. רק אחרי שכל האחרות יהיו בטוחות ובדרכן לאזורה." היא שפשפה את עורפה ומצאה עוד נקודה כואבת. "אני חושבת שלאניקה יש משפחה שהיא משתוקקת לחזור אליה. אולי גם לאחרות יש. אם אחזור לעיר, זה לא יהיה הוגן מצידי לחזור לשם לבדי, לשמור את דבר קיומה של הסירה בסוד."

ואל שפשף את מגפו באבן מחוספסת שנחה על השביל. "היא קטנה, סרינה. אניקה יכולה לבוא איתנו, אבל זה הכול."

"איתנו?" רגלה נתקלה בקצה אבן שבורה, והיא מעדה.

ואל הצמיד אותה אליו. "אני אלך איתך. לא חשוב מתי. לא חשוב לאן."

ליבה של סרינה יצא אליו. "הן לא יצטרכו אותך כדי שתנווט? שתנהל את המשא ומתן אחרי בואן לאזורה?"

היא רצתה שיבוא איתה כשתלך למצוא את נומי. אבל היא גם רצתה שכל אישה על האי הזה תהיה מוגנת. לכן ואל יצטרך כנראה ללכת איתן לאזורה. אולי גם היא ונומי יצטרפו אליהם, אם הן יוכלו.

"לקומנדר ריצ'י היו מפות. כמה מהנשים באו ממשפחות של ימאים. ואפילו אם אינן יודעות לקרוא מפה, אני אוכל ללמד אותן. הן יֵדעו איך להשיט ספינה." הוא ליטף את גבה בכף ידו. "אשר לניהול משא ומתן, הן לא יזדקקו לגבר שידבר בשמן. הן יכולות לדבר בשם עצמן."

גרונה של סרינה נשנק מהתרגשות. "כן, כמובן," אמרה בקול רפה. "הן יכולות לדבר בשם עצמן."

זמן־מה הם צעדו בשתיקה.

לבסוף ניצב בניין הכלא לפניהם, אפור ומרשים. בליבה של סרינה עדיין נשאר שמץ מהפחד שחשה כשצעדה בפעם הראשונה על השביל המשובש המוביל מהמזח, והמפלצת עם סורגי הברזל התנשאה מעליה.

היא הסיטה את מבטה אל המים הכחולים והנוצצים, המשתרעים עד האופק. מכאן היא יכלה לראות את פינת המזח ומעבר לו —

"ואל." היא התנשמה ונעצרה באחת. קרסולה הפצוע זעק מכאב. קיבתה התהפכה בקרבה.

נשימתה נעתקה.

היא הצביעה ביד רועדת. "ואל, ספינה."