מבוא
התשוקה הראשונית לחקור את פרשת רצח תאיר ראדה הופיעה בסוף ארוחת יום שישי אצל סבתי בפתח תקווה. אכלנו אורז וקציצות ברוטב המכונות “תומי״, ממולאים, סלטים מגוונים ועוד מאכלי סבתות טעימים. בסיום הארוחה, בעוד כמה מדודיי מפנים את השולחן ומגישים פיצוחים ופירות, החל שיח סביב השולחן בין אימי לדודתי, אחותו של אבי.
“ראית את הכתבה החדשה על הרצח?״ שאלה דודתי.
“כן! בטח! פתאום א״ק וא״ח נכנסו לתמונה? וואו,״ ענתה לה אימי.
“יאללה, שיפתחו כבר את החקירה מחדש!״
ישבתי תמהה לשולחן, סקרנית אך מפוחדת, ואחרי כל משפט שאמרו טרחתי לשאול, “אבל על מה אתן מדברות?!״
“על תאיר ראדה, ילדה שנרצחה בשירותים בבית הספר שלה,״ ענתה דודתי.
“מה?!״ זעקתי, “איך זה קרה?!״
“דניאלי, את עדיין קטנה מדי בשביל להתעסק בזה, כשתגדלי נסביר לך,״ השיבה אימי. הנה זה הגיע, המשפט שאף ילד לא מחבב במיוחד — “כשתגדל תבין.״ במחשבה לאחור, אני באמת מבינה למה הן לא הסכימו לספר על פרשת רצח שכזו לילדה בכיתה ד׳.
חלפה לה שנה ועליתי לכיתה ה׳. מעבר ללימודים בבית הספר עדיני, למדתי גם בבית הספר למחוננים על שם רון ורדי בראשון לציון. במסגרת זו נדרשתי לבחור בתחילת השנה שני קורסים, כלומר שני שיעורים שבהם ארצה להשתתף במהלך השנה. אחד הקורסים שבחרתי היה קורס בהנהגתו של ד״ר מיקי, מיכאל אקשטיין. קורס מז״פ — מחלקת זיהוי פלילי. הזיהוי הפלילי הוא מקצוע התמחות משטרתי וענף בקרימינולוגיה, חקר הפשיעה. מטרת הזיהוי הפלילי היא לסייע למערכת המשפט ולכוחות הביטחון בפתרון פשעים, תוך שימוש בשיטות מדעיות מתחומים רבים. בסוף שנת הלימודים הסתיים הקורס, וכל אחד מהתלמידים נדרש לבחור פרשה שמעניינת אותו ולהעביר הרצאה בנושא במשך כעשר דקות. הפרשה שבחרתי לדון בה הייתה כמובן פרשת רצח תאיר ראדה, כיוון שהרגשתי שקיבלתי את ההזדמנות ואת הכלים להבין ולחקור את הפרשה — ושהגיעה העת לעשות זאת. לאחר כשבועיים שבהם בדקתי כל כתבה בגוגל, ערכתי חקר "מעמיק" ועשיתי המון "קופי פייסט", הגעתי למצגת "סופית" — ובה ארבעים ושמונה שקפים מלאים בתוכן שאת כולם אני אמורה להקריא בהרצאה בת כעשר דקות. מטורף? גם לדעתו של מיקי. כעבור שעות רבות של עבודה עם מיקי ועם אבי, צמצמתי את המצגת לשבעה שקפים בלבד, כמעט ללא תוכן כתוב. לאחר ימי חזרות אחדים העברתי את ההרצאה, ובעקבות שאלות והתעניינות רבה מהקהל, ההרצאה הובילה לשיח סוחף של כשעה בנושא.
למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה העברתי הרצאה איכותית, ובסופה החלטתי שאני הולכת עם הפרשה עד הסוף. לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב. הכול. מראיות לסיפורים, מרומן זדורוב לא״ק ומהשערה עד לראיה פורנזית. הכול. בכתב יד. לפני כשנתיים החלטתי שאני רוצה לעשות משהו עם המידע שצברתי במשך שנים. בדקתי והגעתי למסקנה שלא קיים כיום שום ספר המרכז את כל המידע שהתפרסם על פרשת רצח תאיר ראדה. אני יודעת ומאמינה שהפרשה יכולה ללמד כל אחד ואחת מאיתנו המון דברים, ושחשוב שהמודעות לפרשה תהיה גבוהה במיוחד. החלטתי שאני הולכת להנגיש את המידע על פרשת הרצח בספר שבו יופיע כל המידע שאספתי לאורך השנים, והתוצר בידיכם.
חלק א
הרצח
נערה מקצרין נעדרת
“שאפתנית, בוגרת ולפעמים גם לא אחראית. שאפתנית, היות שאף פעם הציון שלי לא מספק אותי, אילולא זה היה 100, וכל מה שאני עושה לא טוב מבחינתי. תמיד אני רוצה עוד ועוד, ותמיד יש לי את הרצון לשפר. לא רק בבית הספר, אלא בכל דבר שאני עושה. מכנים אותי בוגרת מפני שאני, את הבקשות שמבקשים ממני, תמיד מנסה לתקן את מה שלא טוב. אני תמיד מקבלת ביקורת בונה למרות שלפעמים אני חושבת שהיא לא נכונה או מוטעית. אך אני מקשיבה לביקורת בונה שאנשים אומרים לי ועושה איתה אותו דבר, מפנימה ומתקנת כמה שאפשר. מכנים אותי לפעמים גם לא אחראית כיוון שאני שוכחת כל מיני דברים שמבקשים ממני לעשות, וכל מיני חפצים שאיבדתי, שלי ושל הוריי. אני שוכחת גם דברים חשובים כמו להתאמן למבחנים, לעשות ש״ב [שיעורי בית], אבל אלה דברים שאני שוכחת רק לעיתים רחוקות״ (תאיר על עצמה, מתוך עבודת השורשים שכתבה).
קצרין, 6.12.2006. אילנה ראדה, אימה של תאיר, חוזרת הביתה בסביבות השעה 13:45 ורואה שבתה בת ה-14 לא נמצאת בבית, למרות שהייתה אמורה לחזור. היא מבוהלת, הלוא תאיר היא ילדה אחראית ותמיד מעדכנת אותה היכן היא נמצאת. אילנה מבינה שתאיר כלל לא הגיעה הביתה, מכיוון שלא אכלה את ארוחת הצהריים שלה. היא מתקשרת לתאיר. צלצול ראשון. שני. שלישי. תאיר לא עונה. רביעי. חמישי. השיחה מתנתקת. היא מתקשרת לבעלה, שמואל ראדה, כדי לספר לו מה קרה. שמואל חוזר הביתה ויוצא לסיבוב סביב בית ספרה של תאיר בניסיון למצוא אותה, הרי יום רביעי היום, ותאיר אמורה לחזור הביתה עם חברתה.
“נערה מקצרין נעדרת״
קבוצה של שכנים וחברים ממקומות העבודה של אילנה ושמואל, בהובלתו של צבי חוטר, שכן של משפחת ראדה, יצאו לחיפוש אחר תאיר. הם חיפשו בכל השכונה עד שהחליטו להיכנס לתוך בית הספר. הם נכנסו דרך פרצה בגדר, עברו במסדרונות חשוכים, חיפשו בכיתות — ולבסוף הגיעו לשירותים. הם עברו ובדקו את כל התאים. התא הראשון פתוח, אין שום דבר חשוד. בתא השלישי ראו כתמי דם. הם ניסו לפתוח את דלת התא השני, אך היא הייתה נעולה היטב. הם הציצו מבעד לדלת על מנת לראות מה יש בתא, והבחינו בילדה ועליה סימני אלימות קשים. לאחר כמה ניסיונות הצליח חוטר לפרוץ לתא ומצא אותה שרועה על מושב האסלה, מתה. חוטר סיפר לשמואל, ושמואל התקשר לספר לאילנה.
“ילדה נרצחה בבית הספר “נופי גולן״ בקצרין״