משא חיי

עמ' ראשונים
הבוקר שלמחרת
הוא פקח את עיניו והביט אל המיטה הריקה שלצידו. לרגע ביקש לעצום שוב את העיניים, בתקווה שהמראה ייעלם, אבל אז הבין שנס כזה כנראה לא יקרה וקם מהמיטה. על המתלה שליד המיטה היו תלויות שתי חולצות שלה, והוא הסיר את עיניו מהן, ניגש למטבח ובתנועות אוטומטיות הדליק את הקומקום, פתח את הארון והוציא שתי כוסות כפי שנהג לעשות כל השנים. מהר מאוד התעשת והחזיר כוס אחת לארון, כמעט כועס על עצמו, מזג את הקפה ולגם אותו באיטיות בעודו מביט בקרני השמש שחדרו מבעד לחרכי התריס. בהחלטה של רגע פתח את התריס, נותן לשמש לחדור פנימה, והתבונן בירוק שבחוץ ובשמיים הכחולים, מקווה שהכובד שהרגיש בחזהו יוקל מעט. מתברר שהעולם שבחוץ מתנהל כרגיל, חשב לעצמו, עבר בין החדרים והתבונן סביבו. הבית היה מלא בנוכחותה. הרהיטים שבחרה, פריטי העיצוב שהתאמצה כל כך להשיג בשיפוץ האחרון שעשתה, התמונות שבחרה לתלות על הקירות. הוא נזכר בלוויה שנערכה אתמול ורצה לספר לה את מה שעבר עליו בטקס הקשה הזה, כפי שתמיד רגיל היה לספר לה ולהתייעץ איתה על מה שקורה איתו. פתאום שם לב שהוא מדבר אל עצמו ורק הקירות שומעים אותו, וחשב שעדיף להמשיך בפעולות השגרתיות של הבוקר בלי לחשוב יותר מדי. הוא התקלח, התגלח ופתח את הארון כדי לקחת בגדים ולהתלבש. החולצות המגוהצות שהשאירה בארון שוב מילאו אותו בגעגועים אליה, אבל הוא סילק את המחשבות האלה ובחר לעצמו בגדים. הוא ידע שאם הייתה כאן עכשיו הייתה מחמיאה לו על הבחירה שלו, וכמו תמיד היה עונה שאין פלא שהוא בעל טעם טוב אחרי כל כך הרבה שנים איתה. 
הוא התחיל לסדר את הכיסאות בסלון כי ידע שעוד מעט יתחילו להגיע אנשים לנחם אותו ב"שבעה". צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו. זו הייתה בתו ששאלה מה שלומו הבוקר. "בסדר," ענה לה וחשב להוסיף, "בהתאם לנסיבות," אבל העדיף לא לומר כלום כדי לא לצער אותה. "עוד מעט אגיע אליך," אמרה. הוא הניח את הטלפון והרגיש את הבדידות חונקת אותו. קצת כעס על עצמו על כך שהוא מרגיש ככה כבר היום; הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא לבד, ותמיד ידע להעסיק את עצמו. באוזניו הזדמזמו מילות השיר "הקיץ האחרון" שביקשה שינוגן על קברה, "אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות כי השמיים גדולים והדמעות קטנות", אבל תחושת הסופיות של מצבו והידיעה שזה לתמיד עטפו אותו וגרמו לו להרגיש את בדידותו בעוצמה רבה. בדידות... יתמות... אלמנות. 

מתוך הבדידות שחשתי לאחר פטירתה של נעמי התחלתי לכתוב, גם כטיפול נפשי עבורי וגם למען הדורות הבאים של משפחתי ולמען חבריי הקרובים שהושיטו לי כתף רחבה ותומכת גם מבלי לדעת את כל הפרטים. 

ילדות
נולדתי ב-2.8.1947. מצד אימי, שולמית לבית ליברמן, אני דור שביעי לישראל ב"ק שעלה לארץ בשנת 1831 מברדיצ'ב שבאוקראינה. ב"ק היה ממחדשי החקלאות היהודית בארץ ישראל בחוותו אשר בג'רמק ובעל בית הדפוס העברי הראשון בירושלים. 
סבתי איטה, שהייתה מצאצאיו, הייתה נשואה לאברהם סופר (בן יעקב) והתגוררה עימו ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. אברהם היה מורה לעברית בימים שיידיש הייתה השפה המדוברת, ולא רק שלא הקדיש את זמנו ללימוד התורה, אלא שהשתמש בשפת הקודש למטרות חולין. סבתי, לעומת זאת, אולי מכיוון שהייתה אישה, לא דיברה עברית עד יום מותה וידעה רק יידיש. אברהם היה אדם סקרן שניסה להשיג השכלה כללית רחבה ככל האפשר, הגיע לעימותים קשים עם הקהילה החרדית שבתוכה חי, גורש מהקהילה, חזר, ובין לבין נולדו לבני הזוג שתי בנות. כשהייתה סבתי בהריונה השלישי עם דודתי ציפורה, כחודשיים לפני הלידה, החזיר אברהם את נשמתו לבורא והשאיר את סבתי אלמנה, בודדה וחסרת פרנסה, כשהיא רק בת 25. לא ברור לי איך התפרנסה סבתי ואיך גידלה את שלוש בנותיה, אבל לאחר 12 שנות אלמנוּת שידכו לה את האלמן זוסיה ליברמן, שהיה בעל משפחה ברוכת ילדים. מנישואין אלה נולדה אימי שולמית ונולד גם אחיה בר כוכבא, שנפטר בגיל שלוש מדלקת קרום המוח. במשך השנים הייתה אימי בקשר משפחתי הדוק עם אחיותיה מצד אימה, ומבחינתי אלה היו דודותיי. כל האחים והאחיות של אימי מצד אביה לא היו בקשר אמיתי איתנו, ולכן פחות הכרתי אותם, ולא התייחסתי אליהם כאל משפחה קרובה. סבי זוסיה נפטר בגיל צעיר, הרבה לפני שנולדתי, ולמעשה לא שמעתי עליו הרבה ואינני יודע עליו כמעט כלום. גדלתי בתל אביב של שנות החמישים, בבית צנוע מאוד — שני חדרים ובהם חמש נפשות. בחדר אחד הוריי ובחדר השני סבתא שלי, אחי דני ואני. החדר שלנו היה יחסית גדול, והיו בו שלוש מיטות על שלושה קירות. במרכז החדר היה שולחן חום גדול ששימש את שלושתנו, כל אחד בצד אחר שלו, להכנת שיעורים, לקריאה ולעיתים גם לאכילה. בקיר הרביעי של החדר הייתה ספרייה קטנה ששימשה בעיקר לספרי הלימוד שלנו ולמעט הספרים של סבתי. על הקירות היו תלויות שתי תמונות שלנו, הילדים, וסביב הספרייה היה ארון בגדים חום גדול שאותו חלקנו שלושתנו. החלון היחיד שבחדר היה מכוסה בווילון לבן, מתחתיו הייתה המיטה שלי, והייתה גם יציאה למרפסת קטנה. הייתה בחדר תחושה של איזה סוד גדול שלא יכולתי להגדירו, אבל בהחלט חשתי אותו. ברור שהצפיפות הייתה רבה, לאף אחד מאיתנו לא הייתה שום פרטיות, ומובן שמעולם לא יכולתי להזמין אליי חבר הביתה, אבל קיבלתי את הדברים כעובדה קיימת, ואף פעם לא הרגשתי נחיתות כלשהי. רק אחרי שנים רבות הבנתי שכנראה חיינו מאוד בצמצום, אבל לא היינו חריגים בשכונה שבה גדלתי. חלק ניכר מהילדים שסביבי חיו בתנאים דומים, ומעולם לא חוויתי תחושה של מסכנות. אוכל מעולם לא חסר, בגדים קיבלתי כשהייתי זקוק להם, אבל מותרות, אפילו במידה מועטה, לא היו. עד גיל מבוגר לא הייתי אף פעם במסעדה, לא הכרתי בתי מלון וברור שלא הייתי בחו"ל. ולמרות כל אלה הייתי ילד מאושר, תלמיד טוב, מקובל חברתית ואהוב. בשנות הילדות, חבריי לשכונה ואני היינו נפגשים כל יום אחרי הלימודים בחורשה שליד הבית, ושם שיחקנו במשחקי רחוב — מחבואים, תופסת, קלאס ומשחקי כדור שונים. בעונת המשמשים אספנו את גלעיני המשמש ושיחקנו גוגואים, חמש אבנים עם אבנים שמצאנו כמובן ברחוב, גולות ועוד משחקים כיד הדמיון שלא דרשו הוצאות כספיות. בכיתה הקמנו חבורה סודית ברוח חבורת "חסמב"ה" כדי לפתור בעיות סודיות שאפילו לא ידענו מהן. היה דבר אחד שבילדותי תסכל אותי ולימד אותי על המצב הכלכלי האמיתי של הוריי. מגיל צעיר רציתי ללמוד נגינה, ובפנטזיה שלי פסנתר היה הכלי שייעדתי לעצמי. ברור שאי אפשר היה אפילו לדמיין שהוריי יקנו פסנתר ויותר מכך — היכן יעמידו אותו בצפיפות הרבה שהייתה בבית. אבל גם כשהבנתי את זה, והייתי מוכן אולי להתפשר על כלי אחר, התחושה באוויר הייתה שלימודי נגינה כרוכים בהוצאה כבדה מדי, ולכן ויתרתי על החלום. חלום אחר שלי היה שיקנו לי אופניים, והחלום התגשם כשחגגתי בר מצווה וקיבלתי במתנה אופניים. זה היה בחופש הגדול, ובמשך כחודש רכבתי על אופניי בשכונה והייתי מאושר, אבל אז חזרתי ללימודים ולתנועה המאוחדת, וחששתי לנסוע באופניים ולהפקיר אותם שם שמא ייגנבו. כך עמדו האופניים במחסן שבביתנו עד שהחלידו ונזרקו והחלום נגוז. לעומת זאת תחביב אחר שלי היה קריאת ספרים, ולכן נרשמתי לספרייה שבקרבת הבית, והייתי מחליף בה ספרים בקצב מסחרר. שם גם נחשפתי לראשונה לרומנים על חיי רופאי כפר, ועובדה זו הציתה את דמיוני וגרמה לי לבלוע את כל הספרים הקשורים ברופאים. לאט לאט התגבשה בי ההכרה, כבר מגיל צעיר מאוד, שאני רוצה להיות רופא.