ג'ימי קרטר: ישראל והיהודים

פרק 1:
קרטר, בגין וישראל

התנגשות בין שלום ופוליטיקה

אפילו בשיא המלחמה הקרה הציב ג'ימי קרטר את תהליך השלום במזרח התיכון בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ של ארצות הברית. הוא קיבל על עצמו אתגר שנשיאים קודמים חששו להתמודד איתו, והשיג את הסכם השלום הראשון בין ישראל ואחת ממדינות ערב. ההישג ההיסטורי הזה, שהמדינות היריבות לא היו מצליחות להגיע אליו בכוחות עצמן, הושג בזכות הדיונים שניהל קרטר אישית עם מצרים. השלום קר אמנם, אך הוא שם קץ למצב המלחמה בין שתי המדינות, והניח את התשתית לביטחונה של ישראל ולמדיניות של ארצות הברית במזרח בתיכון למשך יותר משלושים שנה. כיום פועלת מצרים בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל נגד האויב המשותף, ארגונים אסלאמיים קיצוניים דוגמת חמאס, ולשם כך המדינות חולקות מודיעין ומבצעות פעולות כמו חסימת המנהרות ששימשו להברחת נשק לרצועת עזה.

כדי להגיע להישג החשוב הזה התעלם קרטר מכוחות פוליטיים מבית ויצר מתח עם אחד מבסיסי התמיכה המרכזיים שלו, הקהילה היהודית בארצות הברית. הוא ניגש אל הסוגיה הסבוכה בלי לתת את הדעת על המחיר הפוליטי, וכבר במהלך הראשון מעד (לאחר מכן הוא חישב מסלול מחדש, ובמאמץ אדיר ולעתים מכאיב השיג תוצאות בנות קיימא). חוץ מקובה, אין עוד סוגיה במדיניות החוץ האמריקאית כמו זו של המזרח התיכון שמושפעת כל כך מהפוליטיקה הפנימית האמריקאית. מאמציו של קרטר במזרח התיכון פערו תהום עמוקה אפילו בקרב יועציו. בצד אחד עמדנו סגן הנשיא וולטר מונדייל, היועץ הפוליטי הראשי של קרטר המילטון ("האם") ג'ורדן, פרקליט הבית הלבן בוב ליפּשוּץ ואני, וביקשנו לצמצם את העימות עם מדינת ישראל ולגלות רגישות רבה יותר לביטויים של דאגה פוליטית מבית. מנגד התייצבו שר החוץ סיירוס ואנס והיועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי, ובדרך כלל גם הנשיא עצמו, שדחפו בתקיפות קדימה לתהליך שלום בדרכים שעוררו לא פעם התנגדות מצד המנהיגים של ישראל ושל יהדות אמריקה.

לארצות הברית יש מחויבות מוסרית לקיומה של מדינת ישראל מאז שהנשיא הארי טרומן תמך בהקמתה בהצבעה באו"ם ב־1947. היחס הזה זוכה להד חיובי בציבור האמריקאי, הרואה במדינה השוכנת בארץ הקודש אי של דמוקרטיה בתוך ים של משטרים אוטוקרטיים, ומחזקת אותו הקהילה היהודית, העומדת על כך שיהודים המוקפים ביותר מעשרים מדינות עוינות לא יישארו שוב נטולי הגנה ולא יידעו עוד שואה.

אבל לארצות הברית יש אינטרסים אסטרטגיים וכלכליים גם בעולם הערבי, שלא השלים עם קיומה של מדינה יהודית בסביבתו; ובתקופת המלחמה הקרה היה לארצות הברית גם אינטרס חזק לצמצם את ההשפעה הסובייטית בצומת דרכים גיאו־אסטרטגי הזה, שיש בו מאגרים עצומים של נפט גולמי. במצב עניינים זה, אין פלא שאף אחד מהנשיאים האמריקאים לא הצליח להימנע ממתח ביחסיו עם מדינת היהודים. הארי טרומן אמנם הכיר בעצמאות ישראל למרות ההסתייגות של ג'ורג' מרשל, שר החוץ הנערץ שלו שאפילו איים בהתפטרות, ובכל זאת כפה אמברגו נשק על ישראל בעת מלחמת העצמאות. יורשו בתפקיד, דווייט אייזנהאואר, הפעיל לחץ כלכלי על ישראל כדי שתיסוג מתעלת סואץ אחרי מלחמת סיני ב־1956. ב־1967, אחרי ניצחון הבזק של ישראל על מדינות ערב שיותר מהכפיל את השטח שבשלטון המדינה הצעירה, תמך לינדון ג'ונסון בהצעת החלטה שתבעה מישראל להחזיר חלק מפירות ניצחונה בתמורה להכרה בזכותה להתקיים כמדינה ריבונית. כינויה של מדיניות הנסיגה הזאת היה "שטחים תמורת שלום", אבל רק קרטר הצליח במשא ומתן להשיג החלפה של שטחים תמורת שלום מלא. הנשיאים ניקסון, פורד, רייגן וג'ורג' בוש האב איימו מזמן לזמן ב"הערכה מחדש" של מדיניות ארצות הברית ובצמצום הסיוע האמריקאי כתגמול על מדיניות ההתפשטות הישראלית או פעולות אחרות, כמו הפצצת הכור העיראקי, אך השפעתם היתה מצומצמת. קרטר לא נהג כמוהם.

סיפור השלום בין ישראל ומצרים הוא סיפורו של נשיא מצרים אנואר א־סאדאת, שקטע בעצמו מאה שנות איבה כלפי נוכחות יהודית בפלסטין, ועשה זאת למרות ההתנגדות של בעלי בריתו הערבים ושל רבים מיועציו הקרובים. זהו גם הסיפור של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שכדי להגיע להסכם שלום עם מצרים היה צריך להתמודד עם הלבטים העמוקים שלו עצמו ולהתעמת עם רבים מרעיו באצ"ל, שנאבקו נגד הבריטים לעתים באלימות למען עצמאותה של ישראל. זאת היתה משימה קשה, כיוון שמשמעות השלום היתה נסיגה צבאית ואזרחית מלאה מסיני והענקת "אוטונומיה מלאה" לפלסטינים לתקופת מעבר של חמש שנים, החלטה שלאסוננו לא יושמה מעולם. עם זאת, בגין לא הצליח מעולם להתגבר על הזיקה האידיאולוגית שלו לגדה המערבית, שהוא קרא לה בשמותיה המקראיים יהודה ושומרון, ולא יישם את התחייבותו לאוטונומיה לפלסטינים.

השאיפות של קרטר

כשהחל ג'ימי קרטר לפתח את המדיניות שהנחתה אותו בעת שהתחרה על הנשיאות ב־1976, ידעתי כי אף על פי שמדיניות חוץ אינה יכולה להביא לניצחון בבחירות, יש בכוחה לגרום להפסד בהן. האמריקאים כמעט אינם מצביעים בגלל סוגיות בינלאומיות, אלא אם כן הם סבורים שקיימת סכנה לביטחונם האישי או לביטחון ארצם, אבל הם מצפים מהנשיא שלהם להכיר את העולם, להיות מסוגל להקרין את העוצמה של אמריקה ולפעול בשיתוף פעולה עם בעלות בריתה של אמריקה.

קרטר ידע זאת היטב, וכדי להתכונן החל ב־1975 ליצור קשרים עם הממסד של יחסי החוץ באמצעות "ועד השלישייה", ארגון שהוקם שנתיים לפני כן כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לבין יפן ואירופה, ואשר חבריו הם מנהיגים פוליטיים, עסקיים ואקדמיים משלושת האזורים. מכיוון שקרטר היה מושל פרוגרסיבי של מדינה דרומית, הציע לו ועד השלישייה מקום בשורותיו, וכך נוצר הקשר של קרטר עם זביגנייב בז'ז'ינסקי, פרופסור מבריק ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת קולומביה וסגן יושב ראש הוועד (ומי שקרטר הביא איתו לבית הלבן כיועץ לביטחון לאומי), ועם דייוויד רוקפלר, מראשי הארגון ובנקאי בעל אינטרסים בנפט באמריקה ומחוצה לה. גם כשקרטר היה עדיין "Jimmy who" בשביל הציבור ובשביל רוב העיתונות,¹ הוא השתתף בכינוסים של ועד השלישייה לצד מומחים מוכרים כמו פרופסור ג'רום כהן מבית הספר למשפטים של הרווארד, שהתמחה בתחום העלום של המשפט הסיני.²

בעת שהתחלתי לעבוד כיועץ הראשי למדיניות במטה הבחירות של קרטר, טרחתי להדגיש את ישראל הן בגלל הרגישות הפוליטית שלה וחשיבותה במזרח התיכון והן בגלל ההיסטוריה האישית שלי. רציתי שהוא יידע שגדלתי בבית ספוג בתורה ובתרבות יהודית, ושאני מסור לישראל. אשתי, פראן, למדה עברית בישראל בשנה השלישית שלה באוניברסיטה, וסבי מצד אבי והוריו קבורים בישראל. עד מהרה למדתי לדעת שאני מתפרץ לדלת פתוחה. קרטר סיפר לי שמגיל צעיר הוא למד את כתבי הקודש וכי תמיכתו במדינה לעם היהודי במולדתו התנ"כית נובעת ישירות מחינוכו הבפטיסטי.

קרטר ביקר בישראל בעת כהונתו כמושל ג'ורג'יה, ונפגש במהלך הביקור עם ראש הממשלה רבין, עם גולדה מאיר וגם עם ראש אמ"ן ושרים בכירים. הוא ביקר בקיבוצים, ברמת הגולן ובגדה המערבית, ולאחר הביקור התוודה באוזני על התפעלותו מחקלאות המדבר של ישראל ומצבאה. הוא גם הדגיש את חשיבותה של ישראל במלחמה הקרה כמוצב קדמי דמוקרטי ופרו־אמריקאי במזרח התיכון. עם זאת, המנהגים של ישראל נותרו זרים לו. כאשר ויליאם מרמון, הכתב הבכיר של "טיים מגזין" בישראל, ואשתו לאקי אירחו את קרטר ועוד עיתונאים לארוחה מסורתית של חומוס, חצילים בטחינה ועלי גפן ממולאים באורז, הוא קיבל מהמושל מכתב תודה בכתב ידו על "הארוחה הסינית המשובחת".³

אף על פי כן היתה המערכה הציבורית מפרכת. לעובדה שהיה קשה למכור לבוחרים היהודים בפטיסט דרומי התווסף עוד קושי: בדצמבר 1974, כשקרטר הכריז על מועמדתו לנשיאות, לא הצלחתי לקבל ממנו יותר מהבטחה קלושה לשמר את "שלמותה" של ישראל. אפילו ההכרזה הזאת היתה כרוכה במאבק עם אנשי הצוות הפוליטי של קרטר, שהתנגדו לכל דבר שעלול להסיט את המועמד שלהם מהנושא העיקרי של מסע הבחירות שלו, דהיינו, השבת האמון בממשל אחרי פרשת ווטרגייט.

כשמסע הבחירות התפתח, הבנתי שקרטר חייב לנקוט עמדות ברורות יותר בסוגיית המזרח התיכון. בין השאר סייעתי בניסוחו של נאום שנשא קרטר ביוני 1976 בניו ג'רזי, כי עמדה להיות לנאום חשיבות עליונה ליהודים בצפון־מזרח ארצות הברית, וכן ליהודי פלורידה וקליפורניה. הוא קיבל את כל הניסוחים שלי למעט ביטוי אחד, שתיאר את ישראל כ"בעלת ברית", משום שסבר שהביטוי עשוי להתפרש כהתחייבות צבאית. כאשר עיין בטיוטת הנאום שלי, הוא התעכב על כמה פסקאות ושאל בעוגמה, "אני באמת חייב להגיד את כל זה?!" השבתי בחיוב, והוא הסכים לטקסט, שבו ביטא רבים מרעיונותיו האישיים על היסודות התנ"כיים של המולדת היהודית ועל ההישגים הרבים של ישראל כמדינה יצרנית וכחברה פתוחה. הוא גם סטה ממדיניות מאזן הכוחות של הנרי קיסינג'ר, והתחייב בפומבי כי "העם האמריקאי לא יקריב בשום אופן את ביטחונה ואת קיומה של מדינת ישראל למען חביות של נפט".⁴

הוא האמין בלב שלם ברוב הדברים שאמר במערכת הבחירות ואף חתר ליישומם בעת כהונתו — החל בהתחייבותו לפעול נגד החרם הערבי המוטל על מי שסוחר עם ישראל (שני בתי הקונגרס אישרו את החוק נגד החרם בשנת כהונתו הראשונה של קרטר) ועד קידום משא ומתן לשלום (שנשא פרי בקמפ דייוויד). בניגוד לכל מועמד קודם, הוא הושיט בזהירות יד אל הפלסטינים, והכריז שלבעיה שלהם יש "גרעין הומניטרי שהוזנח תקופה ארוכה מדי". התחייבויות אחרות השתנו בהכרח בהתאם לאירועים, אבל המהות שהובעה בנאומים של קרטר מצאה את דרכה אל המצע של המפלגה הדמוקרטית, שהתחייב לתמוך בישראל, כולל בסיוע צבאי וכלכלי שיסייע לה לשמור על כוח ההרתעה שלה. קרטר הסתייג רק מהקריאה במצע להעביר את שגרירות ארצות הברית מתל אביב לירושלים, כי סבר שמעמדה של ירושלים חייב להיקבע במשא ומתן. ההבטחות החוזרות ונשנות הללו לארגונים יהודיים משפיעים ניתנו במהלך כל מערכת הבחירות. בבחירות בנובמבר זכה מגדל הבוטנים הבפטיסט מג'ורג'יה ב־70 אחוז מקולות היהודים.⁵

בשבועות הראשונים לאחר הבחירות, לפני שהציג את צוות מדיניות החוץ שלו, הייתי העוזר הראשי של קרטר בפגישות העברת הממשל שאירח בביתו בעיירה פליינס. הפגישות הראשונות של קרטר על המזרח התיכון נערכו (בנפרד) בדצמבר 1976 עם שני סנאטורים דמוקרטים יהודים, אברהם ריבּיקוֹף מקונטיקט וריצ'רד סטון מפלורידה. ריביקוף האיץ בנשיא הנבחר ליזום מהלך להשכנת שלום במזרח התיכון, כי מצרים "בקריסה כלכלית" וזקוקה לשלום. הוא גם הציע לתת להנרי קיסינג'ר תפקיד בכל משא ומתן, אבל ידעתי שקרטר לא מתכוון להשתמש בשירותיו של אדם שהוא מתח עליו ביקורת ציבורית בשל הדיפלומטיה החשאית שלו, גם אם מהלכיו היו מבריקים. במהלך הפגישה ביצע קרטר תפנית חדה, ואף על פי שכינוס ועידת ז'נווה לעניין המזרח התיכון היה קו מרכזי במדיניותו, הוא הרגיע את ריביקוף ואמר לו שלא יכנס עוד ועידת ז'נווה. סטון הפציר בקרטר לא לנסח מדיניות למזרח התיכון לפני שייפגש עם ראש הממשלה יצחק רבין.⁶ לאחר מכן התלונן סטון באוזנַי על מכירת נשק למדינות ערב.⁷ ייתכן שבכך עודדה אותו ההסתייגות שהשמיע קרטר במהלך מערכת הבחירות מפני השוואת כמות הנשק האמריקאי למדינות ערב לכמות שמספקת ברית המועצות לבעלות בריתה וההכרזה של קרטר "אני לא מאמין שמכירת נשק קונה ידידי אמת". למעשה, קרטר נאלץ לאחר מכן לבלוע את המילים הללו ולמכור מטוסי קרב לערב הסעודית ולמצרים כדי לקדם את המדיניות שלו.

אין להסיק מכאן שהבטחות שמפוזרות במהלך מערכת בחירות כדי לצבור קולות הן חסרות ערך ונשכחות מיד לאחר תום ספירת הקולות. אבל בחדר הסגלגל באים לידי ביטוי אינטרסים מנוגדים. הסיפור שלנו לא היה שונה. במהלך מסע הבחירות מועמדים יוצאים לסיורים בשטח וכתוצאה מכך מתנתקים מצוותי המדיניות שנותרים במטה המרכזי (שבמקרה שלנו היה ממוקם באטלנטה). נוסף על כך, מערכות בחירות לנשיאות חייבות להתמקד בארגון תומכים, בתיאום עם התקשורת וכמובן בגיוס כסף. תפקידם של מומחי מדיניות כמוני משני לחלוטין. ואחרי שהנשיא נבחר, אירועים בלתי צפויים משפיעים גם הם על סדרי העדיפויות, ועלולים אפילו לשנות את הכיוון שהשתמע מההצהרות שהושמעו במהלך מסע הבחירות.

ויש עוד עניין שמשפיע על השינוי הזה: במדיניות החוץ שכיחה ההשפעה שיש לבחירה ביועצים חדשים לנשיא, שמביאים איתם את השקפותיהם. המילטון ג'ורדן הזהיר כי שילובם של ואנס ובז'ז'ינסקי בממשל יערער את הקו האנטי־ממסדי והאנטי־וושינגטון שהנחה את מסע הבחירות, וזה בדיוק מה שקרה. בניגוד לשפה הפרו־ישראלית והאנטי־ערבית במובהק של מערכת הבחירות, השניים החדירו לממשל השקפה מאוזנת יותר, לדעתם, שעוצבה מהצורך לקרב את מדינות ערב. הגורם הברור ביותר היה תלותה של אמריקה בנפט של המזרח התיכון, וגורם נוסף, שהניע בעיקר את בז'ז'ינסקי, היה המלחמה הקרה. הוא היה משוכנע, שלסכסוך בין ישראל לפלסטינים יש השפעה ניכרת על מעמדה של ארצות הברית בעולם הערבי, ושההשפעה של ארצות הברית במזרח התיכון תגבר ברגע שיימצא פתרון לסכסוך המתמשך. כנשיא, קרטר השתכנע מהטענה המפוקפקת הזאת.

ב־20 בינואר 1977, מועד השבעתו של קרטר לנשיא, היתה העליונות הצבאית של ישראל על שכנותיה הערביות עובדה קיימת. כך גם תלותה של ישראל בארצות הברית, שנחלצה לעזרתה אחרי מתקפת הפתע של הערבים ביום כיפור 1973. המשבר הזה, ואמברגו הנפט הערבי שהחל מיד אחריו, שינו את התנאים במזרח התיכון: ישראל התגלתה כבעלת נקודת תורפה, מדינות ערב הפגינו את כוחן הכלכלי על המערב, והתברר שיש אפשרות ריאלית שברית המועצות תחזק את השפעתה באזור.

בעשור שקדם למלחמה עיצבו שתי החלטות של האו"ם את מעורבותה של ארצות הברית בהשגת הסכם שלום במזרח התיכון. החלטת האו"ם 242, שהתקבלה פחות מחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה את הנוסחה "שטחים תמורת שלום", אבל ריפדה אותה בשפה הדיפלומטית המעורפלת הרגילה כדי שיהיה אפשר להעביר אותה במועצת הביטחון. ההחלטה הכירה בזכותן של כל מדינות האזור "לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים". אבל כיצד בדיוק יש לשרטט את הגבולות הללו — שאלה קשה בעיקר משום שהחלטה 242 סירבה להכיר בעובדה שכיבושיה של ישראל במלחמה העניקו לתושביה תחושת ביטחון, זמנית לפחות, לראשונה בתולדותיה של המדינה הצעירה.

למעשה, ההחלטה עמדה על כך ששלום מחייב את "נסיגת הכוחות הישראליים משטחים שנכבשו במהלך הסכסוך האחרון". אבל מאילו שטחים? הגרסה האנגלית השמיטה את היידוע מהמילה "שטחים", וכך גם הגרסה הרוסית. וכדי לטשטש עוד את העניין, בגרסה הצרפתית נכתב "des territoires" — מה שאִפשר לצד אחד לפרשה כ"חלק מהשטחים", ולצד האחר לפרשה כ"השטחים". אבל בשום מקרה לא הוגדר אילו שטחים. מכיוון שכך, כל צד נאחז בערפול שאפשר את העברת ההחלטה: ישראל טענה שהמשמעות של ההחלטה היא שהצבא הישראלי אמור לסגת מחלק מהשטחים הכבושים, ואילו הערבים טענו שישראל חייבת לסגת מכולם. ארצות הברית נאחזה בעמדת הביניים, שישראל חייבת לסגת מרוב השטחים.

אחרי המלחמה הבאה במזרח התיכון, ב־1973, נעשתה ארצות הברית מעורבת יותר באמצעות החלטת מועצת הביטחון 338, שהכריזה על הפסקת אש וקראה לפתיחת משא ומתן "בחסות נאותה" — שהתפרשה כחסותן של ארצות הברית ושל ברית המועצות — "כדי לכונן שלום צודק ובר־קיימא במזרח התיכון". בהתאם להחלטה 338 כונסה ועידת ז'נווה, אבל סוריה סירבה להשתתף בוועידה, מצרים וירדן לא היו מוכנות לנהל משא ומתן ישיר עם המשלחת הישראלית, ולישיבת הפתיחה של הוועידה לא היה המשך.

בינתיים, למרות התפקיד החשוב שמילאה כספקית נשק, החלה להיחלש השפעתה של ברית המועצות במזרח התיכון, משום שרבות ממדינות ערב החלו לחשוד שכוונתה לקדם תפיסות מדיניות רדיקליות. אנואר א־סאדאת, שנכנס לתפקידו ב־1970, גילה עד מהרה חוסר שביעות רצון מההשפעה הדומיננטית של ברית המועצות. אף על פי שלחם בישראל בתמיכה סובייטית, הוא ראה בארצות הברית כוח עולה, ולכן שינה לפתע את טעמו וגירש את היועצים הרוסים ממצרים. סעודיה וירדן חברו אליו בשאיפה להדק את הקשרים עם וושינגטון. התנאים הגיאופוליטיים הציעו אפוא לארצות הברית הזדמנות לכונן את מנהיגותה במזרח התיכון. מיד לאחר מלחמת יום כיפור הביא קיסינג'ר להסכמי הפרדת כוחות בין ישראל לבין מצרים וסוריה, וכשנה לאחר מכן הוא חידש את מסע הדילוגים שלו בין קהיר וירושלים והשיג את הסכם הביניים בין מצרים וישראל, שהביא לנסיגת צה"ל משטחים ניכרים מחצי האי סיני. כשקרטר נכנס לתפקידו, זיהו גורמים בכירים בממשל החדש את התפקיד המרכזי שארצות הברית תמלא עכשיו בתיווך בכל תהליך שלום, והסיקו שעליהם למהר לבצע מהלך בעת שהשפעתו של הנשיא החדש בשיאה. מאז ימיו הראשונים בתפקידו נטש קרטר את שיטת הנסיגה בשלבים של קיסינג'ר, וחתר להסכם שלום גורף ומקיף בין ישראל לכל שכנותיה העוינות. קרטר גם החיה את הרעיון של ועידת שלום בז'נווה. תוכניתו היתה כמעט אוטופית.

מדוע היה המזרח התיכון בעדיפות גבוהה כל כך אצל הנשיא קרטר?⁸ בתחילה הוא אמר לי שזה היה רק "אחד מעשרה עניינים שבז'ז'ינסקי ואני הסכמנו לעשות לפני שהושבעתי". רוב יועציו לא התלהבו מהאפשרות שייכנס למעורבות עמוקה בביצה המזרח תיכונית, אבל נוכח האיומים הגוברים על ארצות הברית באזור, הוא החליט לעשות עוד ניסיון: "אולי הייתי בטוח מדי בעצמי שעכשיו אוכל למצוא תשובות שחמקו מרבים אחרים".⁹ אבל היתה גם זיקה אישית יותר. אף על פי שלא גיליתי אצלו ולו רמז למשיחיות, הדת של קרטר היתה בבירור גורם. כפי שאמר לי, "לימדתי את כתבי הקודש מאז שהייתי בן שמונה־עשרה, והשיעורים שלי נחלקו בדיוק חצי־חצי, חצי מהטקסט העברי, וחצי מהברית החדשה. לכן הכרתי את ההיסטוריה, הכרתי את הרקע, והיתה לי מוטיבציה דתית חזקה להשכין שלום במה שקראתי ארץ הקודש".¹⁰

הוא האמין שאלוהים ציווה את ארץ ישראל ליהודים, וגם הרגיש שותפות גורל אמיתית עם מדינת ישראל בהיותה מדינה דמוקרטית. יתר על כן, העיתוי התאים — ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין, לוחם במלחמת העצמאות של ישראל והגנרל המנצח במלחמת ששת הימים. "אף אחד לא חלם", אמר לי קרטר כעבור זמן, "שמנחם בגין ייבחר. הוא היה טרוריסט. טרוריסט לשעבר".¹¹

אחרי ארבע שנים שבהן עבדתי לצדו בבית הלבן, אני יודע שביטחונה של ישראל היה קרוב ללבו של קרטר. אבל בניגוד לנשיאים שקדמו לו ושבאו אחריו, הוא הזדהה גם עם מצוקתם של הפלסטינים, שחיו תחת שלטון ישראל בשטחים הכבושים. רגשותיו היו מושרשים באמונתו הנוצרית שהדגישה את דאגתו של ישו לעניים ולמקופחים, בהתנגדותו לאפליית השחורים בארצו, ובמחויבותו לזכויות האדם והאזרח. והוא מעולם לא ראה סתירה בין ביטחונה של ישראל ובין זכותם של הפלסטינים לשלוט בחייהם.

הוא בקושי היה מודע לעובדה שאין אפילו אומה ערבית אחת שמכירה רשמית במדינת ישראל. כעבור זמן הוא גם הודה בפני שרגשותיו כלפי הפלסטינים התפתחו רק אחרי שנכנס לבית הלבן: "כשנעשיתי נשיא לא ידעתי כלום על הפלסטינים. ככל שזכור לי, אף פעם לא דיברתי עם פלסטיני".¹² אבל כנשיא הוא קיבל על עצמו את המאבק למענם, והדבר אף גבר לאחר שסיים את כהונתו. הוא אמר לי, שבביקוריו בגדה המערבית וברצועת עזה, "דיברתי עם איכרים ועם מורים ועם רוקחים, שהם לא טרוריסטים, הם לא אלימים, הם בדיוק כמו שאמא ואבא שלך היו כשאתה היית ילד. הם רוצים שהילדים שלהם ילכו לבית ספר ואולי גם לאוניברסיטה. אבל ברור שהאוניברסיטה סגורה". הוא אמר לי, שהוא רואה שהפלסטינים חיים בתנאים דומים לאלה שבהם חיו השחורים בדרום ארצות הברית כשהוא היה ילד, אבל שהיחס של החיילים הישראלים אל הפלסטינים גרוע מיחסם של השוטרים הלבנים כלפי השחורים.

והוא המשיך: "גם אין להם זכויות בבית המשפט. בכלא עברו כנראה בסך הכול כמאה אלף גברים פלסטינים בלי משפט ובלי הזדמנות לעמוד מול המאשימים ואפילו בלי אפשרות לשמוע את ההאשמות הספציפיות נגדם. ואני מעריך שכרגע יש שבעת אלפים או שמונת אלפים אסירים בתנאים כאלה. דברים כאלה מטרידים אותי, ובו בזמן אני מתמצא גם בפחדים ובדאגות ובשאיפות הלגיטימיות ובמחויבות המוסרית הנפלאה של הקהילה היהודית. ואני לא רואה סתירה בין הדאגה לאלה והדאגה לאלה. אילו הייתי אלוהים או דיקטטור עולמי הייתי יכול לכפות פתרון שיגשים את החלומות והשאיפות גם של הקהילה היהודית וגם של הקהילה הפלסטינית. ואתה יודע שאני לא רואה את הסתירה ביניהם".

אמרתי שניכר שסבלם של הפלסטינים נוגע עמוק בלבו.

"כן", הוא הכריז, "בהחלט".¹³

אבל באותה העת לא היתה אפשרות לכלול את הפלסטינים במשא ומתן. אחרי ניצחון ישראל ב־1967 קיבלה הליגה הערבית החלטה גורלית: להכיר בארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שבראשו עמד יאסר ערפאת כנציג היחיד של הפלסטינים. ערפאת התעקש על מדינה פלסטינית כדי להיכנס למשא ומתן, אבל אש"ף היה מחוץ לתחום לדיפלומטים של ארצות הברית בגלל פעולות הטרור שביצעו אנשיו ובגלל לחציה של ישראל. בנספח סודי להסכם ההפרדה בין ישראל למצרים מ־1975, שהושג בתיווכו של קיסינג'ר, נכנע קיסינג'ר לתביעת ישראל, שארצות הברית לא תכיר באש"ף ולא תנהל איתו משא ומתן עד שיכיר בזכותה של ישראל להתקיים. ב־1976 אישר הקונגרס את האיסור בחוק מגביל במיוחד: נאסר על נציגים רשמיים של ארצות הברית ליצור כל מגע עם אש"ף עד שהארגון יחדל מטרור ויכיר בזכותה של ישראל להתקיים. זו הסיבה שאחד השחקנים הראשיים הורחק למעשה לשוליים, והדיפלומטיה שלנו נותרה צולעת.