1
על שימוש נאות ועל שימוש לרעה בהשוואה היסטורית
חטא הוא מה שאנשים אחרים עושים. האנשים שלנו הם לעולם אנשים טהורים מאוד. בעולם העתיק מעשה חטא יכול לטמא את הקהילה גם אם אינו מכוון, כפי שמזכיר לנו סיפורו של אדיפוס. אפילו הדוגלים בדוקטרינה של החטא הקדמון באופן מופשט נוטים להתעלם ממנה כשהדברים נעשים פרטיקולריים. מקנן בנו דחף טבעי להאמין שאנחנו, והשבט שלנו, עשויים אולי לעשות שגיאות, אך לא דבר הראוי להגדרה חטא. הדחף, כוחו יפה לחטאי העבר כמו לחטאי ההווה. אנו רוצים שאבותינו יהיו אנשי כבוד והדר. סבי מת למען המולדת שאהב; איזה חטא יש בכך? דודו של אבי לא היה גזען, הוא פשוט הגן על ביתו. אם עקבתם אחר הוויכוחים על סילוק הדגלים והאנדרטאות של הקונפדרציה שצברו כוח לאחר טבח של תשעה מתפללים בכנסייה בצ'רלסטון ב-2015, הבחנתם בוודאי בהערות מעין אלה. כמה מהן נשמעו מפי מאמינים בעליונות הלבנה, שנוכחותו של גבר שחור בבית הלבן עוררה את זעמם, ואשר ידעו בדיוק כיצד להבטיח שדגלי הקונפדרציה ימשיכו להתנופף ברוח. הפחות מרושעים, אף אם גם פחות הגונים, מהם נצמדו למסורת המשפחתית העמומה. ככל שוויכוחים אלה נמשכים, גרסאות שונות של הרעיון הזה נשמעות מריצ'מונד ועד ניו אורלינס.
אם לא חייתם זמן רב בגרמניה, תופתעו בוודאי ללמוד שצאצאי הוורמכט השמיעו אותן טענות שהשמיעו צאצאי צבא הקונפדרציה. לא רק בימים הקודרים, מוכי הפגזים, שבאו בעקבות הכניעה ללא תנאי בפאתי ברלין ב-1945; הערות מעין אלה נשמעו בפומבי גם לקראת סוף המאה העשרים כשתערוכת הוורמכט שברה את הטאבו הגרמני האחרון. בתערוכה זו, שהופקה מטעם מכון המבורג למחקר חברתי, השתמשו במכתבים ובתצלומים של חיילים כדי לחשוף את העובדה שפשעי הצבא הנאצי לא היו נחלתם של יחידות העילית של האס־אס או של כמה תפוחים מורעלים בלבד. המכון, שארגן את התערוכה לציון יובל החמישים לסיום המלחמה, לא ציפה לתגובות שעורר. אחרי ככלות הכול הטענה שהוורמכט ביצע פשעים בשיטתיות נראית — בעיני מתבוננים זרים ואפילו בעיני מרבית ההיסטוריונים הגרמנים — שנויה במחלוקת בדיוק כמו הטענה שכדור הארץ הוא עגול. אך התברר שהפער בין ההיסטוריונים המלומדים ובין הזיכרון של הקהל הפשוט עצום. הוורמכט, על שמונה עשר מיליוני אנשיו, היה בו חתך רחב של החברה הגרמנית יותר מבכל ארגון נאצי אחר. לכל גרמני היה אב, בן או אח ששירת בו, אם הוא עצמו לא שירת בו, ובכל זאת התגובות לתערוכה הראו עד כמה האמינו רבים למיתוס שהוורמכט היה טהור ואפילו אבירי. אותם גברים אמיצים שהגנו על מולדתם מפני האיום הבולשביקי לא היו טובים יותר או גרועים יותר ממיליוני החיילים לפניהם או אחריהם.
התערוכה תוכננה תחילה להיות פרויקט מוגבל, אך הוצגה בשלושים ושתיים ערים וזכתה לכמעט מיליון מבקרים. היא הציתה ויכוחים בתקשורת, מילאה תוכניות אירוח ואפילו עוררה ויכוח בפרלמנט. מפגינים מחו על מה שנראה להם כניסיון להתיז רפש באבותיהם. במינכן נשאו חמשת אלפים נאו־נאצים שלטים בנוסח "חיילים גרמנים — מעשים הרואיים". בגרמנית המילים מתחרזות. החדשות הטובות היו שאפילו במינכן, מעוזם המקורי של הנאצים, יצאו עשרת אלפים מפגינים למחות כנגדם.
ההתפרצויות חשפו את גודל הקושי של המחקר המדעי לחדור לזיכרונות אישיים. במשך עשרות שנים עשו היסטוריונים גרמנים כמיטב יכולתם להעמיד תמונה מדויקת של התקופה הנאצית, אך היו רבדים של התודעה הציבורית שעבודתם לא חדרה אליהם. השפעתה של תערוכת הוורמכט הייתה עמוקה; כפי שגילה לי יוזמהּ יאן פיליפ רמטסמה (Reemtsma), הטענה שהוורמכט היה ארגון פשיעה, שהייתה כה שנויה במחלוקת באותה עת, היא עכשיו מובנת מאליה. התערוכה נהפכה לחלק מן ההיסטוריה של גרמניה שלאחר המלחמה; שום גרמני שהקשיב לתקשורת באותם ימים, או למד את גרמניה שלאחר המלחמה מאוחר יותר, לא יכול שלא לדבר על אודותיה. כשאנשים מצביעים על ניסיונותיה של גרמניה להגיע לידי השלמה עם עברה העברייני, תערוכת הוורמכט היא המוצג הראשון שהם מציעים.
"אך בוודאי..." אמר איש נעים הליכות בשנות השישים לחייו במיסיסיפי לאחר שהסברתי לו שהדור הראשון של הגרמנים לאחר המלחמה נשמע יותר מכול כמו מגיני גרסת "המטרה האבודה" של תולדות הקונפדרציה, "בוודאי הם ידעו — לכל המאוחר כשפתחו את שערי המחנות — שמה שהם עשו היה פשע טהור?"
הם לא ידעו.
ספר זה מראה כיצד פעל העם הגרמני להגיע, לאט ולמקוטעין, להכרה בפשעים שביצעה האומה שלו. ספרים רבים מאיצים בנו להפיק לקחים מן השואה, כמה מהם מפוקפקים. העניין שלי הוא במה שאנו יכולים ללמוד מגרמניה לאחר שחלף האסון. זה נועד להיות סיפור של תקווה, בעיקר על אמריקנים הנאבקים כיום להגיע לידי השלמה עם ההיסטוריה המפולגת שלנו עצמנו. כאן טמון המפתח להבנת גרמניה בת זמננו: כמעט כל גרמני שאני מכירה, מאינטלקטואל איש ציבור לכוכב פופ, צחק בקול לשמע כותרת הספר שאני כותבת. היוצא מן הכלל היה שר התרבות, שלא ראה בכך כל דבר משעשע והרים את קולו במסעדה ברלינאית כדי לומר לי שבשום פנים לא אפרסם ספר המרמז שאפשר ללמוד דבר מן הגרמנים. בדיוק כשם שלגרמנים הגונים נעשתה החובה לעמוד על כך, שהשואה הייתה הפשע הגרוע ביותר בהיסטוריה של האנושות, לאקסיומה ששום השוואה לא תהפוך אותה ליחסית, כך נעשתה לאקסיומה הטענה שתובנה זו כשלעצמה הגיעה לאט מדי. ההתגברות על העבר הגרמני הייתה מעטה מדי ומאוחרת מדי, ויותר מכול לא הושלמה, כפי שחשפו תגובות המגננה לתערוכת הוורמכט. האם איני יודעת כמה זמן נדרש לגרמנים לעבור את המהפך מראיית עצמם כ"קורבנות הגרועים ביותר" לראיית עצמם כ"עבריינים הגרועים ביותר"? האם איני יודעת שרבים מהם מעולם לא עשו את המהפך? האם איני יודעת שעדיין יש גזענות בגרמניה המיוצגת כיום בידי ה-AfD, מפלגת הימין הרדיקלית הראשונה מאז המלחמה שזכתה בדי קולות כדי לתפוס מושבים בפרלמנט?
מאחר ששהיתי את מרבית ארבעת העשורים האחרונים בברלין, אני מודעת לכל אלה. אני פילוסופית, לא היסטוריונית או סוציולוגית, אך מסיבות עמוקות ודחופות אני שוקדת משנת 1982 למדוד את הטמפרטורה של אומה שלקתה בעבר בקדחת — בראש ובראשונה כדי לקבוע אם היא מקום ראוי לגדל בו ילדים יהודים. ב-1988 הגעתי למסקנה שהיא אינה כזו. בשנת 2000 שיניתי את דעתי משום שהשינויים שהחלו באופן ניסיוני ומהוסס בשנות השמונים, החלו להכות שורש.
למעשה, כישלונות "ההתגברות על העבר" הם שהיו צריכים להעניק תקווה לאומות אחרות המתמודדות עם בעיות דומות, אך זה פרדוקס רק כביכול. פעילים למען צדק חברתי בדרום למשל, הנאבקים לכפות על שכניהם להתמודד עם הדרכים שבהן עברם הגזעני מבהיר את ההווה הגזעני, מודעים יותר מכול לגודל הקושי הכרוך בכך. הנכונות להכיר בכך היא מתגוננת מדי, הגזענות עקשנית מדי, הצורך של בני אדם להתעקש שהם עצמם הקורבנות חזק מדי. הידיעה שנדרשו עשרות שנים של עבודה קשה עד אשר מְבצעי מה שיש הטוענים שהיו הפשעים הגרועים ביותר בהיסטוריה הצליחו להודות בפשעים האלה והחלו לכפר עליהם, מביאה הקלה עצומה למי שפועלים למען הכרה דומה בארצות הברית. אם אלה שגדלו בלב החשכה נזקקו לזמן ולמאמץ כדי לראות את האור, מדוע אין צורך בזמן ובמאמץ להביא את האמריקנים — שניזונו במשך שנים ממסרים על הטוּב יוצא הדופן שלהם — להתמודד עם הפשעים מעשי ידיהם? המנגנונים והשגיאות של החוויה הגרמנית לאחר המלחמה מלמדים על תהליך איטי ומלא פגמים המשקף את הצעדים הניסיוניים שארצות הברית עושה לקראת צדק ופיוס.
כישלונות מעודדים תקווה בעוד ברור שהם אינם מובילים לפתרונות סופיים אלא להתקדמות שניתנת למדידה בהבדלים אמיתיים בחייהם של בני אדם. עבור מעטים ההבדלים היו במקומות שבהם החיים לא היו סלחניים: בפרנקפורט אם מיין ובפילדלפייה שבמיסיסיפי נשלחו גברים לכלא בגלל רציחות שבוצעו בזמנים ובמקומות שבהם הן לא נחשבו לפשעים. עבור רבים יותר החיים השתפרו. מיליון פליטים קודמו בברכה בידי גרמנים מריעים שהיו להוטים להסב לאחור את גלגל הגזענות של אבותיהם, וגם תנועת המטוטלת האחרונה לא שינתה זאת. הישגי הנשיאות של אובמה, שהיו מרשימים בעיקר לנוכח ההתנגדות העצומה לכל צעד שעשה, ערערו את הרציונליזציות האחרונות לעליונות הלבנה — שהיא בדיוק מה שעורר את תנועת המטוטלת המסיבית שהובילה לבחירתו של האיש המוכשר פחות מכולם אי־פעם להגיע לבית הלבן. תקופת כהונתו של אובמה לא הייתה יכולה להתגבר על גל השנאה שהוא ומשפחתו ספגו בנועם ובחן. אך העובדה שהדבר היה אפשרי ראויה להוקרה משום שאם התקוות שעורר היו אפשריות, הן תהיינה אפשריות שוב. בכוונתי לטעון שבחירות 2016 נבעו במידה רבה מכישלונה של אמריקה להתמודד עם ההיסטוריה שלה.
בחיי האמריקנים והבריטים החשיבות הסמלית של הנאצים עומדת ביחס הפוך לדברים הידועים לכול על אודותיהם. נאצי פירושו רק החור השחור בלב ההיסטוריה, שיא של רשע, חטא שאין לו כפרה, ששום גינוי אינו די לו. יש כמובן עושר של ספרות אקדמית על התקופה הנאצית שנכתבה בידי היסטוריונים אמריקנים ובריטים, שעליה התבססתי לא מעט נוסף על המקורות הגרמניים. אך העניין שלי הוא בזיכרון הציבורי: במה שכל בן תרבות משכיל למחצה יודע מתוך שינה, משום שהדבר חלחל אליו בדרכים שהוא יכול בקושי לזכור. דברים כמו הגאוגרפיה של ארצך: רק אמריקנים מעטים צריכים לתהות אם קולורדו היא ממערב לקונטיקט, כשם שרק בריטים מעטים צריכים לתהות אם לידס היא מצפון ללונדון. גם אם שכחת את כל מה שלמדת בבית הספר, יש להניח שתזכור זאת.
בריטים ואמריקנים יודעים ששישה מיליון יהודים נרצחו בידי הנאצים כשם שהם יודעים שלהנרי השמיני היו שש נשים, או שג'ורג' וושינגטון כרת עץ דובדבנים. אך היעדר הפרטים הופך את השואה למסתורית יותר מכל דבר אחר. יש פרטים למכביר על מנגנוני הרצח; אך דומה שהתיאבון לתיאורים של החיים במחנות או של הדרך למחנות ההשמדה אינו יודע שובעה. אך עם ידע מועט על הגורמים שהובילו לפשיזם בגרמניה וחוסר ידיעה כמעט מוחלט על מה שאירע לאחר מכן, אין תמה שנאצי הוא פשוט כינוי גנאי שיושם לכל דבר, החל באובמקייר, תוכנית הבריאות הציבורית של הנשיא אובמה (בפי בן קרסון), וכלה בסדאם חוסיין (בפי ג'ורג' בוש). ביל או'ריילי אף השתמש במילה זו לתיאור ארגון "חיי שחורים נחשבים" (Black Life Matters). אין פלא שהשוואה בין האלימות שנקטו הנאצים כלפי היהודים ובין האלימות שנקטו לבנים כלפי אמריקנים־אפריקנים מעוררת צמרמורת ואפילו זעם. "מגמתי" זו מילת ההסתייגות המתונה ביותר המושמעת. העבדות הייתה מעשה רע, אבל זה היה עניין כלכלי. כיצד אתם יכולים להשוות זאת לרצח מכוון של מיליונים?
מי רשאי להשוות? זו אינה שאלה קלת ערך. הראשונים שהשוו את המדיניות הגזענית של הנאצים למדיניות האמריקנית היו הנאצים עצמם. מזעזע כמה פעמים הושמעה השוואה זו לאחר המלחמה בניסיונות עלובים לטיהור עצמי. אפילו בתגרות במגרש משחקים "הוא התחיל!" הוא תירוץ עלוב למדי. הדבר גרוע לאין שיעור כשרצח עם של ילידים אמריקנים משמש להצדקת רציחתם של מיליוני בני עמים סלאבים. מה לעשות! היסטוריונים הראו שהעניין של הנאצים בפרקטיקות הגזעניות באמריקה התעורר לא רק לאחר מעשה, אלא גם זמן רב למדי לפני כן. כבר בשנות העשרים הסתייעו הנאצים בתנועת השבחת הגזע האמריקנית כדי להצדיק את "מדע" הגזע הרברבני שלהם. היטלר השתמש בהתפשטות האמריקנית מערבה, על החורבן שהמיטה על הילידים המקומיים, כתבנית להתפשטותו שלו מזרחה, שלדבריו נדרשה כדי לספק לגרמנים לבנסראום (Lebensraum) — מרחב מחיה חיוני. בתי משפט גרמניים דנו בהרחבה בחוקי גזע אמריקניים, בעיקר מתוך התייחסות לזכויות אזרח, להגירה ולנישואי תערובת עוד לפני חקיקת חוקי נירנברג הידועים לשמצה. משפטנים אלה קבעו בקור רוח שהמדיניות הגזענית האמריקנית היא קשוחה מדי מכדי שתיושם בגרמניה והמירו את דגם "טיפת הדם האחת" המביש, שבאמצעותו קבע החוק האמריקני גזע, במדד רך ומתחשב יותר, שאִפשר לגרמנים שיש להם סבא יהודי אחד או סבתא יהודייה אחת בלבד להיחשב, בקושי, כאזרחים. ועם זה, הם העריכו את הדרכים שבהן הריאליזם המשפטי האמריקני "המחיש שיש בהחלט מקום לחקיקה גזענית, גם אם טכנית אי אפשר למצוא הגדרה מדעית לגזע".6 הטובים במשפטנים אמריקנים אלה השתמשו בציטוטים הגרועים ביותר של לינקולן וג'פרסון לאישוש מדיניותם הגזענית. דבר מכל אלה אין פירושו שהגזענות האמריקנית הייתה הגורם לגזענות הגרמנית. הגזענות היא תופעה אוניברסלית הלובשת צורות רבות. העובדה שלארצות הברית הייתה החקיקה הגזענית המשוכללת ביותר בעולם, שאותה למדו הנאצים בשקיקה בשנות השלושים בעודם מנסחים את החוקים שלהם, מטרידה דייה גם ללא הקשרים סיבתיים.
לאחר שהפכה המלחמה את עריהם של הגרמנים לעיי חורבות, לא פחתה נטייתם להשוואות. האם ההפצצות המסיביות של בעלות הברית לא היו פשע מלחמה חמור לא פחות מכל מה שעשו אנשי האס־אס? ההתמקדות העיקרית הייתה בפצצות התבערה שהושלכו על המבורג ודרזדן, שנצרבו בזיכרון הלאומי, אך עד היום נשמעים מדי פעם בפעם בגרמניה ובאוסטרייה אזכורים של "השואה האטומית של היפנים", אך רק מפי אלה הנוטים לימין הקיצוני. השוואות אלה מילאו תמיד תפקיד חשוב בקרב גרמנים שניסו לזַכות את גרמניה בטענה שפשעי המלחמה של הוורמכט לא היו גרועים מאלה של בעלות הברית, שהג'נוסייד הנאצי לא היה גרוע מהג'נוסייד שעשו האירופים בילידים אמריקנים.
אני עושה כמיטב יכולתי ללכת בעקבות קביעתו של צווטאן טודורוב, שגרמנים יהיו רשאים לדבר על ייחודה של השואה, ויהודים יהיו רשאים לדבר על האוניברסליות שלה. אפשר לשאוב עיקרון זה מקאנט, אך הוא גם וריאציה על רעיון שהיינו צריכים ללמוד כבר בגן הילדים: אם כולם מנקים את הטינופת האישית של עצמם, איננו צריכים לדאוג לשום אדם אחר. טענתו של טודורוב עשויה להיות בעייתית רק לאלה הסבורים שטענות צריכות להימדד על פי ערך האמת שלהן. למעשה, כפי שלימדה הפילוסופיה הפשוטה של הלשון, אמירות הן לא פעם צורות של עשייה. גרמני המדבר על הייחוד של השואה מקבל עליו אחריות; גרמני המדבר על האוניברסליות של השואה מכחיש אותה. גרמנים המתעקשים על האוניברסליות שלה מבקשים לטהר את עצמם; אם כולם מבצעים רציחות המונים בדרך זו או אחרת, כיצד יכלו גם הם שלא לעשות זאת?
הגרמנים לא היו היחידים שהשוו את הפשעים הגזעניים שלהם עצמם לאלה של אחרים. בראשית שנות השישים, לפני שנהפכה השואה למקודשת, עשו זאת אמריקנים־אפריקנים רבים. כאשר ביקר דו בואה (Du Bois) בגטו ורשה ב-1949, הוא זועזע מן ההקבלות שמצא עם מה שכינה הבעיה החמורה ביותר של המאה, קו הצבע. לאחר הפצצת הכנסייה בבירמינגהם ב-1963, אמר ג'יימס בולדווין (Baldwin) שאמריקנים לבנים חולקים אשמה קולקטיבית לרדיפת אמריקנים שחורים, כשם שעשו הגרמנים למען השתקת רדיפות היהודים בידי הנאצים.7 ההיסטוריה שלנו אינה עקובה מדם יותר משל אחרים, אך היא עקובה מדם.8 בשיחה עם בולדווין זמן קצר לאחר משפט אייכמן, הגיב מלקולם איקס (Malcolm X): "מה שנעשה ליהודים לפני עשרים שנה מותיר אותנו להוטים להרוג את אייכמן. איש אינו אומר להם לשכוח את העבר".9 ההשוואות נמתחו בידי גיבור התנועה לזכויות האזרח מדגר אוורס (Evers), שסיכן את חייו בקרב נגד הפשיזם בנורמנדיה, ואפילו בידי נשיא NAACP (האגודה הלאומית לקידום הצבעונים) רוי וילקינס (Wilkins), שלא היה ידוע במיוחד בדעותיו הרדיקליות. מעניין ששום אמריקני־אפריקני שפגשתי בעבודה על ספר זה לא ראה בעיה בהשוואה זו. אך לאחר שצרחו מפגינים לאומנים לבנים "דם ואדמה" בשרלוטסוויל, האם יש צורך בנימוק אחר להשוואה? ״Blut und Boden״ (דם וגוף) הוא סיסמה נאצית. גם אין בה כל חידוש: מה חדש בצעדות עם לפידים, בהצדעות הייל היטלר ובצלבי קרס — חוץ מהופעתם ההולכת וגוברת על אדמה אמריקנית?
יהודי העומד על מה שכינה טודורוב האוניברסליות של השואה, אינו חייב לטעון לשוויון ותואם מדויקים בין השואה ובין פשעי אומות אחרות; השאלה היא שאלה של קבלת אחריות לפשעים האחרים. אף שמספר השנים שביליתי מחוץ לארצות הברית שווה כמעט למספר השנים שביליתי בתוכה, נשארתי בליבי יהודייה אמריקנית. (קוראים שאינם שייכים אף לאחד משני השבטים צריכים לזכור שיש דרכים רבות להיות אמריקני כשם שיש דרכים רבות להיות יהודי.) בתור כזו אני כותבת מזועזעת מן הסחבת של ארצי בהתמודדות עם פשעיה שלה. תערובת של החינוך בבית הספר התיכון וזרם מתמיד של סרטים פופולריים, טלוויזיה ורדיו מבטיחה שאינך צריכה להיות היסטוריונית כדי לדעת עובדות בסיסיות על אודות אושוויץ. ואכן, כדי להימנע ממידע על אושוויץ היה עליכם לבלות את שלושים השנה האחרונות במנזר. אם אינכם היסטוריונים המתמחים בגרמניה בת זמננו, אין סיכוי רב שתלמדו על מה שהגרמנים עשו בשבעים השנים האחרונות במאמץ להתמודד עם הצל שאושוויץ מטילה.
יחסה של גרמניה להיסטוריה שלה מורכב דיו כדי להצמיח כמה מילים מורכבות וארוכות. אף על פי שמילים אלה כונו היצוא המיוחד ביותר של גרמניה, אין תרגום מדויק אף לאחת מהן, אך "התגברות על העבר" היא דוגמה סבירה. המילה הגרמנית לחוב זהה למילה הגרמנית לאשמה; על שתיהן, כך נראה, אפשר להתגבר במאמץ די הצורך. בזמן האחרון מוחלפות המילים הללו בביטוי עמום יותר — Erinnerungkultur, תרבות הזיכרון — ללמדכם שאי אפשר להחזיר את החוב לעולם. בספר זה אשתמש בביטוי הוותיק יותר, "ההתגברות על האשמה", משום שאין כל הצדקה אחרת לתרגילים בזיכרון. נוסח זה החל לשמש בשנות השישים כדרך רב־הברתית מופשטת לומר שעלינו לעשות דבר־מה בעניין הנאצים. מחוץ לגרמניה רבים עדיין חושבים שכוחם של הנאצים היה תלוי בהמונים הנבערים, דעה שלרוע המזל התחזקה בעקבות ספר נורא וסרט שבא בעקבותיו "נער קריאה". למעשה, השיעור הגבוה ביותר מקרב חברי המפלגה הנאצית באו מן השכבות המשכילות. ילדיהם תבעו לשנות את המוסדות שלהם מן היסוד.
במשך עשרות שנים לא התמקד שינוי יסודי זה רק בבדיקות משפטיות ובתוכניות לימודים; הוא שלט גם בשיח הציבורי; יצר יצירות רבות מספור בתחומי האמנות, הקולנוע, הספרות והטלוויזיה ושינה את הנוף בערים רבות בגרמניה. נוסף על אנדרטת השואה המפורסמת, שנבנתה במגרש הפנוי החשוב ביותר בברלין המאוחדת, יש בעיר יותר משישים ואחד אלף אבני זיכרון, שהאמן הגרמני גונטר דמניג (Demnig) קבע במדרכות בחזיתות בתים שיהודים חיו בהם לפני המלחמה. כל שלט נחושת קטן מציין שמות ותאריכי לידה וגירוש.
לשם השוואה: תארו לעצמכם אנדרטה לספינות העבדים ב"מעבר הימי הראשי" או לרצח העם של הילידים האמריקנים בלב השדרה המרכזית של וושינגטון. תארו לעצמכם שבצעידה ברחובות ניו יורק הייתם דורכים על תזכורת שבניין זה נבנה בעבודת עבדים, או שאתר זה היה ביתו של שבט ילידים אמריקנים לפני שנעשה בו טיהור אתני. בשנים האחרונות החלו כמה אוניברסיטאות להצביע על הקשר בין כמה מהשטחים שבבעלותן לעבודת עבדים. מה בוגע לשאר ארצות הברית?
השדרה המרכזית של וושינגטון והייד פארק בלונדון מייחדים מקום לציון מקרה אחד של רשע: השואה. מפליא שאירוע שהתרחש ביבשת אירופה זוכה למקום בולט כל כך באמריקה או בסמליות הלאומית הבריטית — בעיקר כאשר ארצות הברית עשתה מעט כל כך להצלת פליטים יהודים לפני השואה והרבה כל כך כדי להבטיח שנאצים לשעבר יהגרו אליה אחריה. ואף על פי שרוב האזרחים הבריטים צידדו בשינוי מגבלות האשרה כדי לקבל פליטים יהודים, מזכר של משרד החוץ מגלה שמעצבי המדיניות חששו שהגרמנים "יזנחו את ההשמדה, ובכך יביכו ארצות אחרות במבול של מהגרים זרים".10 האומנם המשאבים שיוחדו להנצחת הרשע, שאף אחת משתי ארצות אלה לא עשתה הרבה כדי למנוע אותו, נבעו פשוט מתחושת אשם?
השאלה הושמעה רק לעיתים רחוקות בגלוי משום שלכאורה התשובה ההגיונית היחידה היא התייחסות אנטישמית לשדולה היהודית. אך כפי שקורה לא אחת בהיסטוריה, יהודים עשויים לשמש בחזית של אג'נדות רבות. בולטותה של השואה בתרבות האמריקנית — ובמידה פחותה יותר אך ניכרת גם בבריטניה — משרתת פונקצייה חיונית: אנו יודעים מהו הרשע, ואנו יודעים מי היה אחראי לו. אף על פי שאין זה סוד שהטבח הג'נוסיידי לא התחיל או נגמר בנאצים, הטענה שמעצר בני אדם ושליחתם לתאי גז היא רשע, היא הטענה היחידה הזוכה כיום להסכמה אוניברסלית. בעולם שבו כל טענה מוסרית נתפסת בספקנות הולכת וגוברת, כל הסכמה מקודמת אולי בברכה. הבעיה היא שסמל של רשע מוחלט מעניק לנו אמת מידה מושלמת שעל פיה מעשי הרשע האחרים נראים כמו מטבע פשוט. ההתמקדות באושוויץ מעוותת את תפיסתנו המוסרית: כמו אנשים הלוקים בקוצר ראייה קיצוני, אנו יכולים לזהות רק עצמים גדולים ובולטים בשעה שכל שאר הדברים נשארים מטושטשים ועמומים. או, במונחים פסיכואנליטיים, ההתמקדות באושוויץ היא צורת העתקה של מה שאיננו רוצים לדעת על פשעי הלאום שלנו עצמנו.
עד לא מכבר היה קל הרבה יותר להתעלם מריבוי העדויות על הצדדים האפלים יותר של ההיסטוריה של ארצות הברית. המידע היה קיים, אך היה צורך לטרוח כדי להגיע אליו. ההיסטוריה של העבדות ושלטון הטרור של ג'ים קראו הם עכשיו חלק מתוכנית הלימודים הכללית בהיסטוריה ומן התרבות הפופולרית, אך בעבר היא הייתה קבורה בספריות אוניברסיטאיות ובמחלקות ללימודים אמריקניים־אפריקניים וללימודים פוסט־קולוניאליים. (אף על פי שהמבקרים התעלמו מן ההקשרים שלה — נקודת מפנה אחת לפחות, סרטו של קוונטין טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים", הושפעה מתרבות הזיכרון הגרמנית שהבמאי היה עד לה בהיותו בברלין כשצילם את סרטו הקודם.) השיח הציבורי הבריטי מהוסס יותר. כפי שניסח מנהלו לשעבר של המוזאון הבריטי ניל מקגרגור (MacGregor): "מה שמפליא בעניין ההיסטוריה של גרמניה בכללותה הוא שהגרמנים משתמשים בהיסטוריה שלהם כדי לחשוב על העתיד בשעה שהבריטים משתמשים בהיסטוריה שלהם כדי לנחם את עצמם".11 תלמידי בית ספר בריטים לומדים שבריטניה ביטלה את העבדות לפני שעשתה זאת אמריקה, אך הם אינם לומדים כמעט מאומה על האחריות הבריטית לסחר העבדים. מרבית תלמידי המכללות שם מודעים במעומעם לבעיה המכונה אירלנד, אך אין ברשותם המידע הבסיסי — איזה חלק של האי שייך לכתר. וההיסטוריה של האימפריאליזם הבריטי — אנחנו בנינו להם כבישים ולא היינו גרועים כמו הבלגים! — היא חלק קטן כל כך מן התודעה הציבורית, שאפילו בריטים משכילים יכולים להיות מופתעים לגלות שארצם נחשבת באופן כללי לחלק מן ההיסטוריה של הקולוניאליזם האירופי.
האם ניסיונה של אמריקנית לבחון את פשעי ארצה לאור (או לחושך) ההיסטוריה של גרמניה הוא תרגיל בשנאה עצמית? בטרם תגיעו למסקנה זו, עליכם להביא בחשבון ששנאה עצמית היא מאפיין של הימין הגרמני, שבאופן שגרתי מכנה מאמצים כמו תערוכת הוורמכט בכינויים כמו "מטנפים את הקן של עצמם". למעשה, הם ראויים להיחשב למאמצים הרקוליאניים לניקוי הקן, אשר ניקוי אורוות נראה כמלאכה פשוטה לעומתם. מה שגרם לשיבתה של גרמניה למשפחת עמי התרבות עשרות שנים מעטות לאחר השואה ואִפשר לה להיהפך למעצמה המובילה באירופה, היה ההכרה בפשעיה. הנכונות להתייצב מול ההיסטוריה המבישה שלך יכולה להיהפך למפגן של עוצמה.
*
רשע אינו נושא לתחרות, אם כי לעיתים תכופות מתייחסים אליו ככזה.
הרצח המתוכנן של מיליונים בשיטות היי־טק גרוע מניצול של עבודת עבדים ממניעים כלכליים!
יותר בני אדם מתו במעבר הימי הראשי (the Middle Passage) שהביא חטופים אפריקנים לעולם החדש ממספר האנשים שנרצחו באושוויץ!
אם ברצונכם להתמקד בצורה, אתם יכולים להוסיף שהנאצים עשו מאמצים ניכרים לרצוח יהודים אפילו לאחר שנוכחו שהם זקוקים נואשות לרכבות ולגייסות למאמץ המלחמתי; הדבקות הגרמנית בג'נוסייד הייתה גדולה דייה כדי לגבור אפילו על האינטרס האינסטרומנטלי של התבונה. (עליכם לזכור, עם זה, שתאי הגזים שימשו רק למחצית הרציחות של יהודי אירופה, ולא לרצח של אף אחד מעשרים מיליון בני העמים הסלאביים. השאר נרצחו באמצעי לו־טק: יריות, שרפות ומהלומות היו השיטות המועדפות בחזית המזרחית.) אם ברצונכם להתמקד במספרים, אתם יכולים לטעון שמספר השעות שחטופים אפריקנים בילו דחוסים במרתפי אוניות העבדים היה גדול ממספר השעות שהיהודים נדחסו בהמוניהם בקרונות בקר. דוגמאות כגון אלה מראות את האיוולת בכניסה לאולימפיאדה של סבל. לבד מן העובדה שתחרות של סבל רעה לנשמה, אין לנו כל כלי למדוד את סולם הרשע. הניסיון לקבוע איזה רשע גרוע ממשנהו הוא פרויקט פוליטי, לא פרויקט מוסרי, ושקילת מעשי רשע אלה כנגד אלה למטרות פוליטיות היא דבר פסול לחלוטין מן הבחינה המוסרית. הסכמה שוררת היום בנקודה אחת לפחות: הן השואה והן העבדות ומה שבא בעקבותיהם היו מעשי רשע. ומה עכשיו?
ספר זה עוסק בגאולה השוואתית, לא ברשע השוואתי. נניח שאתם מקבלים את הרעיון שהגזענות הובילה לתאי הגזים, שהגזענות הובילה לעבדות ושאפשר להשוות בין מעשי טרור. בכל זאת אתם עשויים לתהות: האם ביכולתנו להשוות בין התהליכים שאמורים לרפא פצעים של אירועים היסטוריים שונים כל כך? גרמניה שלאחר המלחמה נכבשה ונבזזה בידי ארבעה צבאות עטורי ניצחון. אמריקה בת זמננו לא ידעה גורל דומה. אפילו אלה המודים ששתיהן היו נגועות בגזענות רצחנית עשויים להיות חלוקים בעניין התרופה. בנסיבות שונות כל כך בהווה, כיצד אפשר לנסות להתגבר על העבר ולהעניק לקחים לאחר?12
הבה נמנה תחילה את ההבדלים.
1. גרמניה הייתה ארץ כבושה במשך ארבעים וחמש שנה; רק בשנת 1990 הוכרז בהסכם שלום שהסתיימה המלחמה. כמדינה מובסת לא נותרה לגרמניה ברירה אלא להודות בפשעיה. ארצות הברית, לעומת זאת, סיימה את מלחמת העולם השנייה כעטורת ניצחון, ולא זו בלבד אלא גם כמנצחת, ואפילו פציפיסטים מודים שהייתה בצד האמת והצדק. מי יכול לכפות עליה להודות שיש לה פשעים לכפר עליהם?
התאריכים אינם מוטלים בספק. מה שגם לא הוטל מעולם בספק הוא העובדה שתהליך טיהורה של גרמניה מהנאציזם, הדה־נאציפיקציה, שנכפה בידי בעלות הברית בגרמניה המערבית, היה כישלון חרוץ. (כפי שאראה בהמשך הדברים, המצב בגרמניה המזרחית היה מורכב יותר.) כמו הדרומים המובסים בעת הרקונסטרוקצייה, המערב־גרמנים שלאחר המלחמה היו כפופים תחילה לצדק של בעלות הברית, אך לעגו לניסיונות של בעלות הברית לכפות עליהם את שינוי התודעה. ממשפטי נירנברג עד ביקורים כפויים בברגן־בלזן, מלווים בכרזות צעקניות אתם אשמים בפשעים אלה!, המאמצים הרשמיים לכפות עליהם הכרה עוררו בוז כמעט כללי. הנובלה הגרמנית רבת־המכר של שנות החמישים הייתה "השאלון". המחבר, איש הימין, השתמש בשאלון הדה־נאציפיקציה למסגור סיפור חייו שלו בדרך המלגלגת: "בעלות הברית טיפשות מכדי להבין זאת" בכל דף מדפי הספר. בעלות הברית שהודו בכישלון של תוכניות החינוך מחדש והיו להוטות להניח בצד את הטינה למען צורכי המלחמה הקרה, הפסיקו את התוכניות האלה ב-1951. "ההתגברות על העבר" אינה דבר שאפשר לכפותו יש מאין. העימות הפנימי היחיד שהחל בשנות השישים בידי ילדיהם של המתנגדים לכל עימות עם העבר, היה עשוי אולי להצליח.
ההיסטוריה של הגזענות באמריקה ארוכה יותר מן ההיסטוריה של הגזענות בגרמניה. העבד הראשון הובא לג'יימסטאון ב-1619; בשנת 1951 ביקרה משלחת של אנשי דת בבית הלבן, ובידה מכתב תמיכה של איינשטיין החולה, אך היא לא הצליחה לשכנע את הנשיא הארי טרומן להפוך מעשי לינץ' לפשע פדרלי. הדבר היה אמור להפקיד את הטיפול במעשים אלה בידי התביעה הפדרלית במקום בידי התביעה המקומית בתקופה שבה אנשי המשפט המקומיים השתתפו לעיתים בעצמם במעשי הלינץ', ובוודאי לא נטו להרשיע אותם. טרומן, שהיה תלוי פוליטית בתמיכתם של דמוקרטים דרומים לבנים, אמר שהעיתוי אינו מתאים. בנסיבות של גזענות רצחנית מושרשת ועתיקת יומין כל כך, כיצד האמריקנים יכולים לקוות להתגבר על העבר שהגרמנים כבר החליטו להשתלט עליו?
גם הפעם התאריכים יעמדו בעינם, אך יש להוסיף עליהם תאריכים אחרים. גם לגזענות הגרמנית יש היסטוריה ארוכה. כמו בארצות אירופיות אחרות בסוף ימי הביניים אולצו היהודים לחיות בגטאות, ולא קרה כמעט שהם היו משוחררים מן הפחד מפוגרומים. הם זכו למעמד של אזרחות רק כשנפולאון נשא את עקרונות המהפכה הצרפתית מזרחה בכוח החרב, והיומרה לסימביוזה גרמנית־יהודית הייתה מאוחרת ובלתי יציבה. אף על פי שהיללו את הפילוסוף משה מנדלסון כסוקרטס הגרמני, נדחתה בקשתו להתקבל לחבר האקדמיה הפרוסית. מאה וחמישים שנה לאחר מכן אושרה חברותו של איינשטיין רק בזכות המלצה שהבטיחה שהוא "חופשי ממאפיינים יהודיים לא נעימים". השנה הייתה 1914, והוא כבר גילה את תורת היחסות. השאלה אינה איזו גזענות הייתה ממושכת יותר, חזקה יותר והרסנית יותר, אלא האם הצורות שהיא לבשה באמריקה מונעות את סוג הכפרה שהיא לבשה בגרמניה?
2. מלחמת האזרחים הסתיימה ב-1865; מלחמת העולם השנייה הסתיימה שמונים שנה לאחר מכן. אם גרמניה כבר עברה כברת דרך הגונה בדרך לכפרה, מדוע נדרש לארצות הברית זמן רב כל כך?
תאריכים, שוב. דיאן מקוורטר, מחברת ההיסטוריה של התנועה לזכויות האזרח בבירמינגהם שזכתה בפרס פוליצר, טוענת שעלינו להתחיל למנות מקבלת חוק זכויות האזרח ב-1964. משום שגם אם כמה צורות של גזענות המשיכו להתקיים, זה היה הרגע שהמדיניות הגזענית הוצאה אל מחוץ לחוק. דה־פקטו מדיניות גזענית נמשכת עד עצם היום הזה, דה־יורה ביטול העבדות ציין את קו פרשת המים. אם מקבלים הנחה זו, אנו מצויים במרחק חמישים שנה בלבד משעת האפס, בערך במקום שהייתה גרמניה בשעה שתערוכת הוורמכט עוררה אותו סוג של תגובת נגד שהסרת אנדרטאות הקונפדרציה עוררה בניו אורלינס.
יש כמה סיבות לאיטיות האמריקנית בהתמודדות עם ההיסטוריה שלנו, ואחת מהן פשוטה למדי: יש בה חלל של מאה שנה, שרק אמריקנים לבנים מעטים מודעים לו. עבור מרביתנו התקופה שבין הצהרת האמנציפציה של 1863 ובין חרם האוטובוסים במונטגומרי ב-1955 היא עמומה ולוטה בערפל. גם אני הייתי בורה למדי עד שהתחלתי לעבוד על ספר זה. אפילו פוליטיקאית רבת־ידע כמו הילרי קלינטון הצליחה לבלבל בין ג'ים קראו לרקונסטרוקצייה במסע הבחירות של 2016. גם אם נצדיק זאת בעייפות של מסע הבחירות, אין צורך לחשוב כדי להיזכר בהבדל ביניהם כשם שאין צורך לחשוב כדי לזכור שממפיס אינה מונטנה. עבודה משובחת של מישל אלכסנדר (Alexander), אדוארד בפטיסט (Baptist), דוגלאס בלקמון (Blackmon), אריק פונר (Foner), בריאן סטיבנסון (Stevenson) ואחרים הביאה לידיעתנו את הדרכים שהעבדות כרכוש נהפכה בהן לעבדות באמצעים אחרים. אסרטט את עיקרי עבודה זו בפרק 8. עד שייהפך הדבר לידע חובה בבתי הספר שלנו ונראה לעין במרחב הציבורי שלנו, נמשיך לשמוע את הפזמון החוזר: העבדות הסתיימה במאה התשע עשרה, מדוע אנחנו עדיין מדברים עליה במאה העשרים ואחת?
יש הסברים מרושעים לנוכחותו של חלל זה בזיכרון האמריקני, שראשיתם במאמצים המתואמים של מגיני נרטיב "המטרה האבודה" של ההיסטוריה של הקונפדרציה, אך הסבר אחד חף לחלוטין מכל פשע: אמריקנים מעדיפים נרטיבים של התקדמות. קִראו להם נרטיבים של סוף טוב. הסיפורים שלנו מבטאים את השאיפות, לא את המציאות. אנו עשויים להכיר בשגיאות שנעשו בעבר, אך אנו רוצים להאמין שהן תוקנו, פחות או יותר. זמן קצר לאחר בחירתו של טראמפ ניסה הנשיא אובמה לעודד אותנו באומרו שההיסטוריה של ארצות הברית מזגזגת. אך גם אם המטפורה הזאת הרגיעה ברגע של חרדה לאומית, היא מופשטת מכדי לתאר את התפניות שעברה אמריקה. פרדריק דגלאס (Douglas), העבד לשעבר שהיה ללוחם למען ביטול העבדות, אמר בראשית הדרך: האלימות הגזענית מרימה ראש לעיתים קרובות כשאנשים שחורים מתקדמים.13 הקו קלאס קלאן נוסד בעקבות הרקונסטרוקצייה, התקופה הקצרה לאחר מלחמת האזרחים שבה החלו האמריקנים־האפריקנים ליהנות מן הזכויות שהבטיח להם ניצחון היוניון. עשרות שנים לאחר מכן שבו גברים שחורים ששירתו בצבא האמריקני ממלחמות העולם ומצאו את עצמם מול כנופיות לינץ'. כמה חוקרים טוענים שהזעם על משפט "בראון נגד מחלקת החינוך" מילא תפקיד ברצח אמט טיל. דגל הקונפדרציה הונף בדרום קרוליינה וב"סטון מאונטיין קונפדרט ממוריאל" שהושלם בג'ורג'יה בתגובה להצלחות של תנועת זכויות האדם בשנות השישים. ואין ספק שנוכחותה של משפחה שחורה בבית הלבן הרתיחה די אמריקנים כדי להבטיח את בחירתו של יורש אלים ורמאי, אשר המדיניות שלו עומדת בניגוד לאינטרסים של כולם, חוץ מהאינטרסים של קומץ מיליארדרים. אין פירוש הדבר סתימת הגולל על האפשרות של קִדמה. בחירתו של ברק אובמה הגשימה חלומות שלא העזנו לחלום בעשור האופטימי ביותר, אמריקה של שנות השישים, ועוררה תקוות ולבבות ברחבי העולם. עד שנבין, עם זה, שהזיגזגים אינם מקריים, אלא מאופיינים במבנה ברור ומוגדר, לא יהיה בכוחנו לחזור להתקדמות שיטתית.
3. קצב הגידול של הקהילה היהודית בגרמניה קבע אולי שיא אירופי, אך היא עדיין קטנה הרבה יותר מכפי שהייתה בעת השתלטות הנאצים — אז היא הייתה כמעט אחוז אחד מן האוכלוסייה. בכל ספירה לעולם לא תתקרב האוכלוסייה היהודית בגרמניה ל-14 האחוזים של אמריקנים־אפריקנים באוכלוסיית ארצות הברית.
קשה מאוד למנות את היהודים בגרמניה מפני שהדרך היחידה להיכלל בספירה היא בהצטרפות לקהילה היהודית הרשמית. ההשתייכות לקהילה זו גורעת באורח אוטומטי אחוז אחד מהכנסתכם, אך אפילו מי שאינם מורתעים מהמיסים עשויים שלא להרגיש בנוח בקהילה מוכת סכסוכים ושמרנית. אף אחד מאלפי הישראלים החיים כיום בברלין אינו נוקט צעד זה, ועל כן הם אינם נכללים בספירה. כמוני.
אין להכחיש שאמריקנים־אפריקנים נוכחים בחיים האמריקניים הרבה יותר מן היהודים בגרמניה, אך הדבר פועל בשני הכיוונים. העובדה שאמריקנים רבים כל כך ממוצא אפריקני מסרבים להיות כל דבר, חוץ מחלק חיוני מן התרבות האמריקנית, אף היא בגדר יתרון. הגרמנים התלוננו על החללים שנפערו בתרבות שלהם מאז סילקו מקרבם את היהודים, אך אלה מאיתנו שהגיעו, או חזרו, לאחר המלחמה, אינם יכולים לפצות על הפסדים אלה. מאז פרדריק לואיס, לכל המאוחר, דחו רובם הגדול של האמריקנים־האפריקנים הצעות לחזור לאפריקה. הם התעקשו להישאר כדי לתבוע את מלוא זכויותיהם כאזרחים אמריקנים. הכלכלה האמריקנית נבנתה על גבם של עבדים ושפחות שחורים, הם הכשירו את הקרקע, טיפלו ביבולים ויצרו את העושר, והוא ששימש בסיס לשגשוג האמריקני. לא פחות חשוב, אי אפשר לדמיין את התרבות האמריקנית ללא תרומותיהם של דורות של אמנים שחורים. הם עיצבו צורות ביטוי, והעולם למד להכירן כאמריקניות במהותן. אמריקנים־אפריקנים הם חלק בלתי נפרד מן החיים האמריקניים, בעבר ובהווה, והדבר נותן מקום לתקווה. ארבעים מיליון קולות וארבע מאות שנות היסטוריה אינם דבר של מה בכך.
4. אולי לא. אך גם טיעון זה פועל בשני הכיוונים. משום שהגזענות הלבנה ממשיכה להתקיים, ולהיות קטלנית, לאורכה ולרוחבה של אמריקה, היא אינה רק עניין של עבר שלא נבחן, אלא של הווה מוחץ וברוטלי. בגרמניה, לעומת זאת, לא נותרו לגזענות מטרות די הצורך.
בגרמניה נעשו במידה מסוימת טורקים ועמים אחרים מטרה לחיצי הרעל שהופנו בעבר כלפי יהודים. בשנים 2007-2000 נרצחו תשעה מהם באקראי בידי נאו־נאצים צעירים. משפטו של אחד הרוצחים שנשאר בחיים לאחר שפצצה מתוצרת עצמית חיסלה את האחרים, זיעזע את גרמניה, ורציחות מעשה ידי המחתרת הנציונל־סוציאליסטית לא היו ההתקפות האלימות היחידות נגד חומי עור שבוצעו בגרמניה בשנים האחרונות. זה היה הזעם על ההתקפה על בית מחסה לפליטים ב-2015 שהוציא אלפי גרמנים אל רציפי הרכבת כדי לקדם בברכה רכבת אחר רכבת נושאות פליטים מסוריה, מעיראק ומאפגניסטן; זה היה הפחד מפני קבלות פנים מעין אלה שהעניק מושבים בפרלמנט למפלגת הימין הראשונה מאז המלחמה. אין ספק שיש צורך בערנות בעתיד הקרוב. העבר ממשיך לחלחל להווה ולהרעיל אותו. ההתגברות לעולם אינה סופית.
ועל אף כל המלאכה שנעשתה בהתמודדות עם האנטישמיות, אפילו היא לא נעלמה לחלוטין מגרמניה. ידידיי אומרים שאינני שומעת את גילוייה הגרועים; גרמנים מעטים יאמרו לאינטלקטואלית ציבורית, הידועה כיהודייה, את הדברים שהם אומרים מאחורי גבה. אני בטוחה שידידיי צודקים מאחר שאני שומעת את הסוגים הרכים יותר של עלבונות: החשד שהצלחתי המקצועית בגרמניה היא תוצאה של העדפה מתקנת ירדוף אותי בכל אשר אעשה, כפי שהיא רודפת כל אפריקני־אמריקני בארצות הברית. אך מה שחשוב יותר מכול הוא שינוי במשך זמן. עזבתי את ברלין ב-1988 משום שרציתי שבני יגדל בהרגשת נורמליות שנראתה בלתי אפשרית במקום הרדוף ברוחות רפאים רבות כל כך. עובדת במעון יום אמרה לי: "אם הייתי יודעת שהוא יהודי, לא הייתי לוקחת אותו. לא משום שיש לי משהו נגד יהודים, הם אינם אשמים בכך שנולדו יהודים, אך לא אוכל לטפל בו כמו בכל פעוט אחר". היא הייתה הגונה לפחות. שתים עשרה שנים, שני ילדים והחלפת ממשלה החזירו אותי לברלין משוכנעת שהעבר והדעות הקדומות נעלמו בהדרגה די הצורך כדי לאפשר לילדים יהודים לגדול ללא הרגשת צורך להסתתר. שניים מהם, שהם מבוגרים כיום, עדיין חיים בעיר המקדמת בברכה עוד זרים מדי יום ביומו. זהו שינוי ניכר. לא הייתי לוקחת אותם למקום שהם, או אני, היינו נאלצים לחיות בו בפחד. במילים אחרות, לא הייתי לוקחת אותם למקום שהיו נאלצים לחלוף בו מתחת לפסלו של הנס ורמכט או מתחת לדגלים המעוטרים בצלבי קרס.
לסיכום, הנסיבות שאפפו את הגזענות בגרמניה ובאמריקה, בעבר ובהווה, אינן זהות. כיצד היו יכולות להיות? ההיסטוריה היא יחידנית בדיוק כמו היחידים המעצבים אותה ומעוצבים על ידה; מה שפעל במקום אחד אינו ניתן להעברה ישירה למקום אחר. אם נתבונן בהם בדרך זו, ההבדלים בין ההיסטוריה הגזענית של גרמניה להיסטוריה הגזענית של אמריקה ברורים וזוהרים כשמש. אם נתבונן מזווית אחרת, נגלה שקווי הדמיון יכולים ללמד אותנו על אשמה וכפרה, ועל השתתפותו של העבר בהכנות לעתיד. רבים מקווי הדמיון הם חוצי תרבויות, רלוונטיים באותה מידה לחשיבה על הקולוניאליזם ההולנדי והבריטי, אם כי כל ניסיון להתגבר על חובות העבר חייב להתייחס להיסטוריה הייחודית של כל אחת מן האומות. עקרון שכחו את העבר ונועו קדימה אינו תורם דבר אפילו בממלכת הפסיכולוגיה האינדיווידואלית; כעצה פוליטית, הוא חסר ערך. כשהעבר מתמלא מוגלה, הפצעים נפתחים.
המשותף לשתיהן מתחיל בשפה: בגרמניה, כמו במדינות דרומיות רבות בארצות הברית, "המלחמה" היא מושג אחד. כולם יודעים שהיא הייתה מכרעת, ושההשלכות מלוות אותנו גם כיום. ידיעה זו מודעת יותר מבשאר חלקי ארצות הברית בדרום העמוק שנכבש, ונהרס כמעט כמו גרמניה, ואף על פי כן טענו מחברים רבים להשפעה המתמשכת של מלחמת האזרחים על החיים האמריקניים, והיו אף שטענו שהתרבות הפוליטית של הזרם המרכזי באמריקה מנסה לנצח במלחמה באמצעים אחרים.14
המרכזיות של מלחמת האזרחים בהיסטוריה של ארצות הברית, שבאה בעקבותיה, ברורה פחות למרבית האמריקנים מן המרכזיות של מלחמת העולם השנייה לאירופה. ההיסטוריון הגדול טוני ג'אדט (Judt) כינה בצדק את הניתוח שלו להיסטוריה של אירופה של סוף המאה העשרים אחרי המלחמה. הכותרת עשויה להתאים גם לאמריקה לאחר 1865 משום שכל מי שיעמיק לבחון אותה כמוהו, ייווכח שמלחמת האזרחים מטילה אפילו צל ארוך יותר. במקום להתמקד בפרטי ההבדלים, עלינו להשתמש בכל הלקחים שנוכל לאסוף כדי להיחלץ מן הצל.
*
גרמניה הייתה גאה פעם לכנות את עצמה ארץ ההוגים והמשוררים. בניסיונות נזעמים ראשונים להתמודד עם התקופה הנאצית הציע יותר מליצן אחד לכנות אותה ארץ השופטים והתליינים. (Dichter und Denker מתחרז עם Richter und Henker.) בתחילה התחמקו הוגים גרמנים ממה שהיה צריך להיות מחויבות מוסרית לתת את הדעת על המתקפה הנאצית על התבונה והצדק: היידגר (Heidegger) היה רק הדוגמה הבולטת ביותר. מאחר שמרבית הפילוסופים, כמו מרבית הפרופסורים האחרים, תמכו בשלטון כל עוד הוא התקיים, הם נמנעו מן הנושא לאחר שהוא חדל להתקיים. אך קרל יאספרס (Jaspers) והסטודנטית שלו חנה ארנדט, תאודור אדורנו (Adorno) והסטודנט שלו יורגן הברמס (Habermas), כמו הוגים דוגמת האוטודידקט המבריק ז'אן אמרי, כולם כתבו מאמרים רבים שיוחדו לשאלה: מה פירוש הדבר לחיות בשובל של פשעי עבר? המסורות האינטלקטואליות הגרמניות הכשירו את הקרקע לעבודה זו באופן שהמסורות האמריקניות והבריטיות, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, לא עשו. (פילוסוף מזהיר אחד אמר לי שהוא אינו מתעניין בשאלה מדוע כמה גרמנים נהפכו לנאצים, כפי שהוא אינו מתעניין בחשיבה על מישהו שהכריז שהוא קומקום תה. "שניהם פשוט משוגעים", אמר.) כמי שלמדה רבות מן הפילוסופיה הגרמנית, מטרתי היא לעודד דיון רציני על אשמה ואחריות כמו הדיון המתקיים בגרמניה — לא כדי לספק מערכת של הנחיות, אלא רק חוש כיוון פרי מחשבה שהניואנסיוּת אינה פוגעת בלהט שבה.
רק לעיתים נדירות כללים מועילים בכל הנוגע לענייני השעה. שם חיוני שיפוט היכול להתבסס אך ורק על התבוננות רצינית בפרטים. הבנה כיצד התמודדו הגרמנים עם עברם לא תספק מתכונים להתמודדות עם עבר אחר — גם אם ההתמודדות הגרמנית הייתה ללא כל פגם. אפילו כל תרבות כשלעצמה מציעה רק לעיתים נדירות כיוונים ברורים. בארוחת צהריים אחת שאל אותי נשיא האקדמיה של ברלין למדעים אם אהיה מוכנה לבוא לראות את הפסיפס ברצפת הפרוזדור של האקדמיה. הוא רצה חוות דעת יהודית, אם כי לא היה מוכן לגלות לי על מה. כשהתבוננתי ברצפה, ראיתי שזה היה דגם אחד מני רבים של ברווז־ארנבת: אם התבוננתם בהם בדרך אחת, ראיתם דפוס תמים; מצמוץ אחד וראיתם סדרות של צלבי קרס משולבים. איש לא הבחין בהם עד שנשיא ישראל הגיע לביקור חגיגי באקדמיה. בעודו צועד הבחין שומר ראשו בצלבי הקרס. מאחר שהצגת צלבי קרס אינה חוקית בגרמניה, קיבל נשיא האקדמיה זימון מן התובע המחוזי. אילו הונחה הרצפה בידי הנאצים, לא היו מתעוררים ספקות רבים בעניין הדבר שיש לעשות. הבעיה הייתה שהרצפה הונחה בשנת 1903, כמעט עשרים שנה לפני שקמה המפלגה הנאצית. זו הייתה אחרי ככלות הכול תבנית קישוט הודית עתיקה. האם עליהם להרוס את הרצפה לאחר שהוציאו כמעט עשרה מיליון אירו לשחזורה? להניח עליה שטיח? להציב שלט המסביר את ההיסטוריה? זה הפתרון הבלתי שגרתי לבעיות מעין אלה בברלין, ובפתרון הזה בחר הנשיא. יורשו חשב שמוטב להסיר את השלט ולפתור את הבעיה בשטיח.
דוגמאות מעין אלה מלמדות עד כמה כל התמודדות עם העבר מסובכת בהכרח. שמות של אילו רחובות יש לשנות? אילו פסלים יש להרוס? כיצד יש לזכור את מי שביצעו את הפשעים? וכיצד יש לנקום במעשיהם? — אף אחת משאלות אלה אינה יכולה לקבל תשובה מופשטת, אחת ולתמיד. ככל שפשעים לאומיים יכולים להיות דומים, הם גם יחידנים לחלוטין, וכל ניסיון לתיקון חייב להיות יחידני אף הוא. רק ניתוח ישיר של מקרים יחידנים יכול לסייע לנו לאזן את התמונה כהלכה.
חשיבה ביקורתית על ההיסטוריה ועל הזיכרון ניכרת בוויכוחים המתנהלים באחרונה בארצות הברית, והיא סיבה לתקווה משום שהאמריקנים מתחילים לראות כיצד עבר שלא נבחן מפלס את דרכו אל ההווה. מוקדם מדי לומר, אך התהליך שהחל בפרנקפורט ובברלין בשנות השישים ושינה את האומה הגרמנית, עשוי לצפות את דרכה של התנועה שהחלה בצ'רלסטון ובשרלוטסוויל. יהיו ההבדלים רבים ככל שיהיו, כולם כפופים להכרה שהעבר שלנו ימשיך לרדוף אותנו אם לא נתייצב מולו ישירות. התמודדות גלויה עם העבר היא צעד מכריע לקראת בגרות, ובגרות זו תאפשר לנו לראות לנגד עינינו עתיד שלם, משום שיחסים בוגרים עם התרבות שלנו משולים ליחסים בוגרים עם ההורים שלנו. כולנו מרוויחים ממורשת שלא בחרנו בה ושאיננו יכולים לשנותה. התבגרות כרוכה בסינון כל הדברים שאיננו יכולים למנוע את עצמנו מלרשת אותם, ובהחלטה מה ברצוננו לראות כשלנו — ומה עלינו לעשות כדי להיפטר מן השאר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
