אשכבה בקורפו

פרק ראשון

פתח הרעה

צ'יטה די קסטלו, אומבריה, 1489

אל גדות נהר הטיבֶּר הובל צעיר, מוחזק על ידי הוריו. זה עתה נמשתה גופת אהובתו מתוך המים הקוצפים של מקורות הנהר בעיירה צ'יטה די קסטלו והוא עוד הספיק לראות כיצד מסר נפח העיירה את גופת הנערה לאביה, יוסף פלורנטין, וזה נשא אותה על זרועותיו ויחד עם אשתו צעד אל עבר ביתו. באותו הזמן קפאה על מקומה דינה, תאומתה של המתה, ואוזניה החלו להשמיע צלילים צורמים וכואבים. פניה התעוותו מהפתעה וזעזוע והיא הניחה את ידיה על אוזניה והידקה אותם בחוזקה.

בקהילה היהודית אמרו כי לוּ היו הוריה עוצרים בעד נוהגה הפרוע של נעמי לבלות שעות ארוכות על גדות הנהר, אם בגפה ואם בליווי אחותה דינה, לשחות בנהר ולשוחח עם אנשי הכפר שהגיעו לדוג שם, לא היו צריכים עתה למשות את גופתה מן הנהר. וכשצעדו לאיטם אל בית הקברות שמחוץ לחומות העיר, לא הרחק משער סן ג'אקומו, אל חלקת האדמה שמכרו נזירי מנזר סן בנדטו ליהודים, התלחשו ביניהם. התופרת אמרה "זה מה שקורה כשמניחים לצעירה לשוטט בטבע לבד." וחברתה אמרה "זה מה שקורה כשנערה יהודייה מרשה לעצמה להתאהב בבחור נוצרי."

רק מקומו של הצעיר המיוסר נפקד בהלוויה. לאחר שכל הניסיונות להרגיעו עלו בתוהו שלחה אמו שליח מיוחד אל בית משפחת פלורנטין ברובע היהודי כדי לשאול אם יוכל בנם להשתתף בהלוויית בתם נעמי. והתשובה לא איחרה לבוא. יוסף פלורטין שלח את אחד מחבריו הנוצרים שיבהירו מפורשות להורי הנער כי עליו לשמור מרחק מההלוויה ומביתם.

חודש לאחר מותה של בתו בילה יוסף פלורנטין שעות רבות בלימודי קודש, אך המשיך בעסקי ההלוואות שהעניק לתושבי האזור. הקהילה הוקירה תודה ליוסף פלורנטין שהפעיל בנק קטן וסייע להם ככל שיכול. לא רק בכספים עסק. הוא היה הדובר והמגשר בינה לבין הרשויות, ומעשיו, שבזכותם זכו להידברות ישירה עם שכניהם הנוצרים, זכו לתמיכתם הנלהבת של מרבית חברי הקהילה. אך היו ביניהם גם שראו בקרבתו של פלורנטין אל שכניו סימן מבשר רעות.

הכול זכרו כי בשנת 1465 כשפקדה את העיר מגפת דֶבֶר קשה ונאסרה הפעילות בבית הכנסת שברובע, ביקש יוסף פלורנטין להיפגש עם הבישוף. זה נענה לבקשתו לפתוח בית כנסת שני ברובע שער סנטה מריה, בבית הבנקאי משולם בן יהודה, ידידו ורעו של יוסף פלורנטין, שכמו יתר בני עיר הולדתו לוּקָה שבטוסקנה למד את סוד בניית החידונים הקשים לפיצוח מספרו של ר' אברהם אבן עזרא, 'סוד החידה", ולימדם את יוסף חברו. הידידות האמיצה בין השניים הניבה את הכינוסים הדו-שנתיים בצ'יטה די קסטלו, שבהם ניסו יהודי הסביבה לפתור את החידונים שחיברו שני הרעים בשעות הפנאי שלהם.

הם גם זכרו כי בשנת 1485, כשנה לפני מותה של נעמי, היה אביה יוסף פלורנטין בין חותמי הקונדוטה, מסמך שעסק בהסדר הלוואות. מושלי העיר הציגו בהקדמה לנוסח ההסכם את האיגרת ששלח אליהם לפני שנים האפיפיור פיוס השני, ובה נאמר כי ראש הכנסייה מעניק להם חופש פעולה מוחלט למציאת פתרונות כדי להקל את מצבם הקשה של עניי העיר ולספק את צורכיהם. הפעם הוענק בהסכם זה פטור לבנקאים היהודים מנשיאת אות הקלון. אחד מחבריו של פלורנטין נשא דרשה ובה טען "רבותי היקרים, הסכם זה הוא סימן ראשון לכך שארצנו האהובה, ואולי אירופה כולה, צועדת לעבר עתיד שממנו לא תחזור בה, של פתיחות וקבלה." רק חותנו של פלורנטין אמר "מחקת אות קלון אחת, תצוץ לך אחרת. אין מה לשמוח או להיעצב." אבל יוסף פלורנטין לא ויתר לחותנו. 'אבי היקר', אמר, 'איך זה שתמיד אתה מזכיר לנו שבכל אירוע שמח טמון הזרע לאסון הבא? הסתכל סביבך, תראה את משפחתך, הם נראים לך על סף קטסטרופה?'" החותן נפנף בידו בביטול. "יוסף, אתה מעוות את דברי." אבל הנוכחים הגיבו לדבריו בצחוק ואמרו לו 'סבא, תלמד לשמוח."

אִמה של נעמי הילכה בבית שותקת ימים רבים, עד שאחותה רחל חשה אליה בדאגה והכריחה אותה לצאת עמה לטיול בחיק הטבע. "את חייבת להפסיק את השתיקה ולצאת מהאבל. תזכרי שיש לך עוד שני ילדים ואת בעלך ואותי. את חייבת להמשיך הלאה", טענה בפניה. ואחותה, האם השכולה, לא השיבה דבר והמשיכה ללכת הלאה כמרחפת, עד שנעצרה ליד אחד השיחים. "האם ידעת שהחומר הפעיל בצמח הכורכום הוא כורכומין? אומרים כי לחומר הזה יש יכולת לעצור דלקת." אבל רחל לא ויתרה ותקפה מכיוון אחר. "יש לך עוד בת, דינה, שהגיעה לפרקה. ומה עם זיווג בשבילה? צריך לטפל בזה." אך אִמה של נעמי המשיכה בשלה: "זנגביל טוב לכאבי ראש ולכאבי שיניים."

היא אגרה בדממה פריטי מזון ובישלה עוד ועוד סעודות עתירות מנות שאיש לא היה יכול לכלותן, עד כי לא היתה בררה אלא להשליך את שנותר לתרנגולות ששוטטו סביב הבית. מבוקר עד ערב היא אפתה מיני מאפים שהתפיחה מוקדם בבוקר, הוליכה תרנגולות אל השוחט שגר בקצה העיר ובישלה ירקות שקטפה מגינתה. את התרנגולות היתה מילאה באורז עם קינמון שהובא ברפסודות אינדונזיות דרך "מסלול הקינמון" למזרח אפריקה, משם נטלו אותו סוחרים מקומיים והביאוהו לשוקי רומא. בעלי הכרכרות נושאות התבלינים הכירו את האישה השקטה שהמתינה להם על יד חומות העיר, וטענו בחום שאין מאושר מבני ביתה על כי אֵם המשפחה עסוקה יומם וליל בחגיגות ובסעודות מן המיטב שבמיטב. עד מהרה החלו מעוטי יכולת להגיע לחצר ביתה של משפחת פלורנטין ולהמתין לצאתה מן הבית כדי למלא את סיריהם בכל טוב. והיא הניחה את מאכליה המופלאים בסירים כדי "שיהיה להם מה לאכול".

עם בעלה היא המעיטה לדבר, ובמשפטים הספורים שהחליפו ביניהם התחנן לפניה יוסף שתעצור את הבישולים האין-סופיים האלה. משלחת נשים הגיעה לביתה לדבר על לבה שתפסיק לבשל. חברתה מילדות אסתר אמרה לה: "על כך אמר הרמב"ם 'לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו אלא יפחות כמו רביע משביעתו'. אל תגרמי להם לחטוא." חברה אחרת אמרה "עוד אמר רבינו 'אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה'. האוכלים שלך צריכים לתפור בגדים חדשים. הישנים אינם מתאימים." אבל רחל המשיכה להגיש בדממה את מאכליה לאורחותיה. ואסתר שנוכחה לדעת כי סימוכין מגדולי ישראל אינם מרתיעים את הגברת פלורנטין נקטה דרך אחרת והחלה לשבחה: "יקירתי, את צדקת גדולה. לתת אוכל לאנשים, משמעות הדבר, לחיותם. מה זה אדם בלי מזון? כלום. את הצלת את האנשים האלה. אני מוכנה לעזור לך בבישול. יחד נעשה כמויות מתאימות לציבור היקר הזה שאת מאכילה." ורחל רק קמה ממקומה ושאלה: "מישהי רוצה עוד אורז?".

אחינו היקר יחזקאל, אני כותב אליך שורות אלה על אודות משפחתנו על מה שאירע לפני כארבע מאות שנים. אלה הם בני משפחת פלורנטין. את הדברים מצאתי באיגרות ששלח יעקב אל אביו יוסף. מצאתים בארכיון שבעיר צ'יטה די קסטלו. באחת מנסיעותי הרבות לרומא לרגל עסקי החלטתי לבקר בעיר הולדת אבותינו, שאותה עזבו לאחר גירוש יהודי סיציליה על ידי המלכה הספרדית בשנת 1489.

חודשיים חלפו מאז מתה אחותה, ודינה לא מצאה מנוח לנפשה. יום אחד הגיעו שני חברים מבית הכנסת להודיע לאם כי יש לעכב את דינה ולהשגיח עליה. הבת מסתובבת בערב ליד הנהר, בעוד אמה מבשלת ומחלקת מזון. הנמוך אמר "היא אוחזת בראשה ובאוזניה", הגבוה אמר "מדברים אליה והיא אינה עונה, רק מגרדת את מצחה ללא הרף. גברת פלורנטין, אולי צריך לבדוק אצל המרפא, שמא קיבלה מחלת עור. מרקחת עשבים פשוטה תבריא את עורה הצעיר." האם לא ענתה. היא ידעה היטב שאין זו מחלת עור. לאחר ביקורה של משלחת בית הכנסת פנה מר פלורנטין באיגרת לבנם יעקב שלמד ברומא רפואה ופילוסופיה, וביקשו לחזור הביתה, לסייע בהחלמתה של אחותו. נוכחותו תרגיע אותה, ומי יודע, אולי יביא לה מרקחת מיוחדת גם להרגעת הנשמה.

יעקב הראה בקיאות גדולה בתחום ההלכה והפרשנות התלמודית והיה מתלמידיו הבולטים של ר' עובדיה מברטנורא בן עירם. היה לו ידע רב בפרשנות לכתבי הקודש ולכתבים פילוסופים. הוא היה איש אשכולות, וגילה בקיאות בתחומים רבים שבגינה הפך לדמות מבוקשת לשיחות ברומא. בני שיחו הנוצרים אהבו לומר לו: "מר פלורנטין, אתה מדבר כמו נוצרי מאמין." את המכתב מהוריו הוא קרא כששב מביקור בן שבוע בבולוניה, לשם הוזמן לדבר בפני למדנים יהודים שהתקבצו בביתו של החכם בנימין. כבר בתום יום הביקור הראשון הבין יעקב שהמסע הזה לא היה לצורך לימודי בלבד. הוא הוזמן לביתו של ר' בנימין, ושם הוצגה בפניו בתו. "זוהי בתי לאה. היא בעלת ידע בלימודים כלליים. היא שמעה הרצאות רבות באקדמיה. משעמם לה אתנו, היא צריכה בן שיח מתאים", אמר ר' בנימין ליעקב. וכך, בתום שבוע הביקורים ושיחות אין-ספור עם לאה, החליט יעקב לחזור לרומא ולחשוב על השידוך שהוצע לו.

בקשתו של האב העיקה על יעקב, שתכנן להישאר עוד ברומא ולהמשיך בלימודיו ועיסוקיו. בעיקר אהב את שיעורי העברית שהעניק זה חצי שנה לאיש הכנסייה יוהנס רויכלין, שותפו של מרטין לותר, ממקדמיה של הרפורמציה. הפטריארך דומיניקו גרימני, שהכיר את פלורנטין באמצעות ההוגה אליהו דל מדיגו, חשב שמן הראוי כי הוא ילמֵד עברית את יוהנס רויכלין, שעסק בחקר השפה העתיקה. הגוי הזה רויכלין, כך כתבו היהודים בעיר, הוא "אחד משלנו", לו היה חי בתקופתו של בן מימון, היה נמנה עם חבריו הטובים, שהרי התרחק מנטיות המיסטיקנים ואהב את העובדה שיעקב הצעיר חושב כמותו. רויכלין רצה לשוחח על גילויי הקבלה ששמע מפִּיקו דֶלָה מירַנדוֹלָה, אך יעקב אמר לו כי רבו אסר עליו לעסוק בעניינים כגון אלה.

דינה ציפתה בכיליון עיניים לבואו של יעקב אחיה מרומא. היא התגעגעה לנוכחותו ולנגינתו הקסומה בחליל שהפליאה להרגיע אותה ואת נעמי אחותה. והוא אכן בא, והלך איתה לנהר וניגן לה את המנגינות שאהבה. יחד עם חבריו יצא איתה לטיול בטבע, לקטוף פרחים ולאסוף פרפרים נדירים. בטיולים אלה מיעטה דינה לדבר אתו. "האם כך היא נוהגת בכל יום? עם מי היא מדברת?" חקר את יוסף אביו, וזה השיב לו "בדיוק בשל כך קראתי לך. צריך להרחיקה מהעיר ומהזיכרונות הכואבים." יעקב הסכים עם דבריו, והאב המשיך, "אמרת לי שאתה מעוניין לראות את רבך הנערץ עובדיה מברטנורא שיצא מעירנו לארץ הקודש", ויעקב הנרגש שאל "אתה מתכוון שנצא אליו לירושלים?"

יוסף היה מעודד ממהלך השיחה. "מאיגרותיו של הרב נראה שהקים בית מדרש בעיר. אולי שם, בארץ הקודש, ימצא מישהו מרפא לסיוטיה." ואולי כך אמצא מרפא גם לסיוטי שלי, הוסיף האב בלבו.

חבריו של יעקב הגיעו לביתם להיפרד ממנו, ובדרך לנמל בדרום הוא החליט לעצור ברומא לפרידה ארוכה מחבריו שם.

אחי היקר יחזקאל, מה מאוד התרגשתי כשקראתי באיגרותיו של יעקב כי גם הוא, בדיוק כמוני, אוהב את רומא אהבה עזה. נראה שתכונות וכוונות עוברות בין הדורות מבלי להשתכח. שנים תהיתי מנין באה אלי תשוקה זו לעיר המופלאה. בארכיון עיר אבותינו, במעלה נהר הטיבר, מצאתי את התשובה לשאלה, מי אני ומאין באתי.

דינה ארזה את חפציה יחד עם חפצי אחיה בקופסה גדולה, נאבקה בצלילים שלא הרפו מאוזנה ושוב ושוב שלחה את ידה אל מצחה וגירדה אותו. מחשבות רבות הטרידו אותה: מה תעשה בלי הנהר האהוב עליה? לאן תלך כשהצלצולים באוזניים יגברו? לאן תלך כדי לתת למים הזורמים בשצף להרגיע את רוחה? איזה רוח תשמע אותה ותרגיע את נפשה? אמם נכנסה לחדר כדי לשאול מתי ירצו לאכול. יותר מכך לא אמרה דבר.

אחר כך ליוו בני המשפחה את הכרכרה עד ליציאה משער העיר. האם תלתה על צווארה של דינה קמעות שירחיקו את הרוחות הרעות, חיבקה אותה בחוזקה ואמרה לה: "את תחזרי אלינו בתום השנה, חזקי ואמצי."

המסע לרומא בדרך לדרום הצליח להשקיט את לבה של דינה לזמן מה. היא היתה עסוקה בהתבוננות בנוף שלא הכירה. לאחר כשעתיים של רכיבה עצר נהג הכרכרה להתרעננות בפונדק דרכים, אבל כשרצו להמשיך ברכיבה לרומא, החלו השמים להמטיר גשמים עזים והסוסים משכו את הכרכרה בקושי רב. הרוחות העזות טלטלו את הכרכרה, והרכּב הודיע כי יעצרו בפונדק הבא עד לשוך הסערה. כעבור שעתיים הפציעה שמש חורפית והאירה את דרכם, ודינה הביטה בעיר הזוהרת בהתפעלות.

ברומא השתכנו בבית חבריו של יעקב. דינה שמעה את שיחותיהם וראתה את שמחתו הרבה של יעקב להיות עם חבריו ותהתה כיצד יוכל לוותר על כל זה. כיצד יוכל להתחיל במקום חדש שהיה ידוע להם רק בחלומות. ויעקב כתב בפנקסו ובאיגרותיו את הנושאים שעליהם ביקש לדון עם ר' עובדיה: האם חייו של אדם נקבעים מראש על ידי גורל גזור מראש ועוון אבותיו כפי שנאמר בתורה? ואולי ברוח דברי הנביא יחזקאל, האל אינו פוקד עוון אבות על בנים? דינה אחותו הצנועה הציגה את תפיסתה בפני אחיה: טוב ויפה הדבר שאתם כאן מדברים גבוהה גבוהה על סוגיות שאיני מבינה בהן, מה אמרה התורה ומה אמר הנביא. אני יודעת שגורלי נחרץ ולא על ידי אלא על ידי המקרה והאדם. אמרה ולא פירשה.

מרומא המשיכו יעקב ודינה לנפּוֹלי ולסַלֶרנו. רק כשהגיעו לעיר הדרומית פַּלֶרמוֹ, הוא החל לפרט באיגרותיו את "משפטי היהודים בכל קהילה". הוא מצא כי מנהגיהם שונים מאלה שהכירו יהודי הצפון. באחת האיגרות הוא מציין בפליאה כי המקומיים מקִלים בהלכות נידה, והארוסות מגיעות לחופה הרות. והכול בגלל יהודי אחד שכונה "הקוסם", שהיה קשור למוסלמים בעירו שעסקו באלכימיה על פי מרשמיו של הרופא אל ראזי. המרשמים היו כתובים בספר "כתאב סיר אל אסראר" (ספר סוד הסודות) שנשמר בסודיות, שבו מתאר אל ראזי חומרים ותהליכי עבודה להכנת החומרים. הקוסם טען בפני היהודים כי בזכות סודות האלכימיה ביכולתו לטהר נשים ולהקל הלכות נידה על ידי חומרים ושיקויים. נשים ניצבו בפניו כדי לעבור את התהליך ולקבל "הכשר". משפחתו של אחד הרבנים, ר' יחיאל הגדול, איים עליו, שאם לא יפסיק את עיסוקי האלכימיה שלו, יתלונן בפני השלטונות על שהוא מבצע מעשי כישוף. הקוסם הצטדק: "אני עושה כל זאת כדי להקל על נשים וגברים, לשמח אותם בחייהם, האלכימיה יכולה לעשות את זה." בשבוע שבו שהו יעקב ואחותו בעיר התפתחה תגרה המונית בין תומכיו ומתנגדיו של הקוסם.

יעקב שוטט מוקסם ברחובות פלרמו והביט במוסלמים שבהם לא פגש מעולם. בתחילה נראו לו פרימיטיביים, אך אחד ממארחיו הגן עליהם: "הרי ספרי הרפואה שלהם ידועים בכל רחבי האזור. מי הביא לכאן את השלחין ונטע לראשונה מטעים? מי הביא לכאן קנה סוכר מדרום מזרח אסיה? מי ייסד אוניברסיטאות?"

* * *

סוף סוף הגיעו יעקב ודינה לארץ ישראל. ביורדם בנמל יפו נלווה אליהם אדם אחד שספינתו הגיעה מן העיר אלכסנדריה ("עירך האהובה, אחי היקר") והציג את עצמו לפני יעקב מבלי שהתבקש כאדון הכהן, עוזר בכיר לשר הכספים. הוא קינח את ידיו הלחות במטפחת ששלף מכיסו, והגניב מבטים לעבר דינה שהביטה סביבה באדישות. אדון הכהן שהה באלכסנדריה במצוות אדונו, הגיאוגרף ההיסטוריון ואיש הכספים של המושל הממלוכי בירושלים, הלא הוא סיף אדין תנכז אנאסרי. הגיאוגרף היה עסוק אז בכתיבת ספר מפורט על נופה של ירושלים ויופייה, שאותו ביקשו מנהיגיו הממלוכים להגיש מתנה לסולטן היושב במצרים.

הכהן העריץ את תנכז אנאסרי אדונו, שנהג להגיד "הכהן, הוא מוסלמי טוב יותר מרבים מתושבי עירנו." העוזר היהודי קרא ספרים בכמה שפות על אודות ארצות רחוקות, ובמסעותיו מעבר לים נהג לרשום את רשמיהם של הנוסעים בדקדקנות, לאוספם במחברת גדולה, ולמוסר אותם לאדונו לשם תיעוד וכתיבת ספרים. כך עשה גם בשיחותיו עם יעקב על מסעו לארץ הקודש.

דינה הפנתה מבטה ואפה מהסמטה המצחינה שעלתה מן הנמל של יפו, שאווירה נדחס מן האבק שעלה מגלגלי הכרכרות ומסירחון הדגים שהושלכו בצדי הדרך. למזלו, היה יעקב תתרן. בשנתיים האחרונות איבד את היכולת להריח ונסמך על משפחתו וחבריו שיצילו אותו מפני שרֵפות, פגרים בצדי הדרך, אנשים עם ריחות גוף מוזרים ופגעים אחרים. לימים, לקראת עזיבתו את ארץ הקודש, יחזור אליו חוש הריח והוא יגיד לחבריו כי הצטער על כך, שכן החל להריח סביבו את כל מה שלא חשקה נפשו. כעת הוא התרכז היטב בצבעים שנגלו לעיניו, והביט בכאב בנוף היבש, לאחר שהתרגל ימים רבים לכחול הים. הוא הבחין בכובעים השונים שחובשים האנשים, בכחולים ובצהובים ובכל השאר, שלא היו כלל אופנתיים ברומא, והדבר שעשע אותו. "הם מזכירים לי פטריות ביערות שליד ביתנו", אמר לדינה והצליח להעלות חיוך על שפתיה.

רוכלים מיהרו לכרכרה שעמדה לצאת לירושלים ובידיהם כובעים בצבעי כחול וצהוב, הכחול לנוצרים העולים לעיר הקדושה, ואילו הצהוב ליהודים. אדון הכהן הקפיד להסביר לנוסעים היהודים שהגיעו כי עליהם לחבוש את הכובע הצהוב לפני הגיעם לירושלים. אבל הנוסעים שהגיעו מרומא וסביבותיה התקוממו: לא הגענו לכאן כדי להיות שוב מסומנים. חלק מהעולים לרגל אמרו: "הגענו לארץ הקודש במטרה מסוימת ואנחנו הולכים להגשימה. אין בכוח כובע כזה או אחר להשפיע על המסע שלנו." יעקב שלא ידע כיצד ישלם להם, נתן להם תמורת הכובעים זכוכיות מגדלת שהביא במיוחד לצורך תשלומים כגון אלה. סוחרי הכובעים הביטו מוקסמים בקוסם שהדגים בפניהם כיצד יוכלו לראות את קווי ידיהם כאילו היו שבילים בגבעות רחוקות ולהציץ באיבריו המופלאים של זבוב שצדו. הם קראו לו בשמות שונים ונגעו בשולי שמלתו, עד שהכהן פנה אליהם בערבית והם התפזרו והניחו לשולי אדרתו. אחר כך שב הכהן לדבר בארמית של משפחתו הכורדית ירושלמית.

לאחר ארבע שעות נסיעה הגיעה הכרכרה שבה נסעו לפאתי העיר ירושלים. לפני הטיפוס בשביל הלא סלול המוביל לעיר הקדושה שיעקב שמע כה רבות על נפלאותיה, עצרו הרכבים את הכרכרות ואמרו כי הסוסים נזקקים לשתייה ומספוא. רצונותיהם של האנשים וצורכיהם לא היו בראש מעייניהם אלא צורכי בעלי בריתם ומקור לחמם הדוהרים על ארבע. אדון הכהן ניצל את ההפוגה כדי לספר ליעקב ולדינה על הארמונות שבנו הממלוכים ירום הודם בעיר ירושלים, שהשכילו ברוב חסדם להקים להפריח את השממה ולהקים במקומה בניינים לתפארת.

הנוסעים שהצטופפו בבניין שנבנה מלבני אבן גיר מסותתים בגסות הוציאו מעט מהאוכל שהביאו למסע. יעקב ודינה החליטו לצאת תחילה אל בין העצים הספורים שעמדו על הגבעה כדי לעשות את צרכיהם. אבל נחש צהוב ששוטט בין השיחים גרם לדינה לצרוח ולרוץ במורד הגבעה. אדון הכהן ששמע לראשונה את קולה של הנערה שהיתה בעיניו נחבאת אל הכלים, בדיוק כפי שאהב, אסף את שולי גלימתו ומיהר לעברה. אך דינה שוב נאלמה דום. הכהן ניסה לשאול אותה שאלות, עשה תנועות רחבות בידיו, צייר לה עצים ומים זורמים, אמר מילים בארמית, עד שהיא פרצה בצחוק. יעקב הביט בפליאה באדון הכהן שבקושי רב מצא שפה משותפת עם האנשים המבוגרים במסע, ודווקא עם דינה הצעירה והשותקת מצא דרך לדבר כפי שרק הוא, אחיה, מסוגל.

הסוסים נאבקו עם העליות והמורדות התלולים בדרך לעיר המעטירה, וכל אותו הזמן לא פסק הכהן מלדבר. הוא המשיך לשבח את מעסיקיו, את החסד שגמלו למשפחתו, שהיתה המשפחה היהודית היחידה שהורשתה להסתובב בעיר עם כיסוי ראש על פי המסורת הכורדית ולא עם הכובע הצהוב המגונה. כשנכנסו לעיר, שאל יעקב המאוכזב: "היכן החומות של העיר, האין זה מסוכן לחיות כך בעיר מפורזת?". הכהן חייך וחשף את פיו חסר השיניים הקדמיות, "מי ירצה לפגוע בממלכה החזקה שלנו?", שאל בלעג, ואחר כך הזמין את יעקב ואת דינה אחותו ללון הלילה בבית משפחתו. את הדרך לבית משפחתו הם עשו ברגל, ויעקב שסקר את הכוכים הדלים ששימשו למגורים, שאל "הזאת היא עיר הקודש? היכן הם ארמונות הפאר?". ילדים רדפו אחרי הכהן ואורחיו וקראו בארמית "כספה" (כסף) "מרי" (אדוני) "במתותא" (בבקשה) "מזליה" (קריאה במזלות).

אתה בוודאי יכול לדמיין בעיני רוחך, אחי היקר יחזקאל, כיצד הגיבה אמו של הכהן בראותה את בנה בלוויית נערה צעירה ויפהפייה שצמות זהובות כרוכות סביב ראשה.

אמו של הכהן היתה בטוחה כי בנה הביא לה כלה צעירה ושקטה מאלכסנדריה. היא שיבחה באוזני האח והאחות את טוב לבו של בנה, את רצונו לזכות באישה חסודה ואת נכונותו להמתין שנים לבואה של האחת והיחידה. ההתלהבות סחפה את האם עד כי לא ראתה את סימני האזהרה של בנה. יעקב אמר לגברת: "פגשנו את בנך בנמל של יפו. אנחנו בדרכנו אל בן עירנו." והכהן צעק בקול באוזני אמו "הם מחפשים את הרב הגדול, זה שבא מארץ הים, הרב עובדיה." שהרי הוא כבר גמר אומר בלבו שהוא ומשפחתו שייכים למקוללים. יש כאלה שנבחרים על ידי האל וכל דרכם סוגה בשושנים, ולעומתם יש את אלה שלא יקבלו הקלות במשעולי חייהם. בפרסית נקרא עניין זה ק'סמאת, כלומר, מה שמחלק לך אלוהים ביום הולדתך, זהו החלק שלך, ולא תוכל לגרוע או להוסיף עליו. וזהו הק'סמאת שלו, לשרת את אדונו, להיות נידון לבדידות.

  האם הביטה מבולבלת בבנה ובאורחיה ונפרדה בצער רב משני הצעירים ומחלומה. הכהן הציג לפני אורחיו את אחיו הצעיר האחראי על אמת המים ששופצה לאחרונה על ידי הסולטן. שהרי ידוע כי פעולת השיפוץ האחרונה של אמת המים בתקופה הממלוכית נערכה בשנת 1438. "כך חידשו מנהיגנו הנבונים, ובראשם הסולטן החכם, את זרימת המים", הסביר הכהן. ואחיו אמר "הוא הורה לנו להתקין כבלים רבים לאגירת מי הגשמים, ולא חסך מעצמו לא כסף ולא עבודה כדי לספק מים לעיר הקודש." והאם הוסיפה בצעקה של מי שאינם שומעים כראוי: "ולכל היהודים שאומרים עלינו כי אנו משפחה של משתפי פעולה, אני רוצה להגיד: מי אם לא אנו שומרים על החיים כאן." אדון הכהן הנהן בראשו לחיזוק דבריה, "אנחנו מארגנים את התפילות כדי שהמים יזרמו בעִתם ולא ייפסקו." האח הזכיר לנוכחים כי יש לזקוף את העובדה שהם חיים בשקט בעיר ללא חומות לתושייה של הסולטן היקר, שבלעדי אמת המים שלו היו כולם מתים.

התברר ליעקב כי בית המדרש של בן עירם ר' עובדיה מברטנורה נמצא לא הרחק מביתו של הכהן. הם מצאו את הרב מוקף בתלמידים שביקשו לשאול שאלות. ואולם, משהבחין הרב באח ובאחות בפתח הבית הדל, חדל מדרשתו ורץ לחבק את יעקב, בן העיר האהובה שבמקורות נהר הטיבר. הם ישבו יחדיו לשוחח על אודות הצמחייה העבותה שבעירם, על המים השוצפים במקורות הנחל העצום, על הגעגועים לשלג, לחיים שאף פעם לא ישובו. ויעקב אמר "ארץ הקודש אינה כפי שדמיינתי אותה", והרב החכם אמר "מולדת לא תוכל אף פעם להחליף, הנחל הראשון שראית, היער הראשון שהרחת... אבל כאן תמצא דברים אחרים, חדשים." ולמשמע הדברים על עירה האהובה, על המים הצוננים שטבלה בהם את רגלה, עבר זיק של חיות בעיניה של דינה השותקת תמיד. ר' עובדיה הביט בצעירה השותקת ולחש על אוזן אחיה: "צריך לשדך לה תלמיד חכם, אולי זה ינחם אותה."

"איך אפשר? היא עדיין לא החלימה לאחר מות אחותנו האהובה," אמר יעקב. אבל הרב לא ויתר.

"משפחה חדשה יכולה להשכיח ממנה את אובדן האחות."

יעקב הקשיב ואמר: "יש לך מישהו להציע?"

הרבי הרהר מעט ואמר: "יש מישהו שאולי יכול להתאים. שמו מנחם."

בעודם מדברים פרץ לחדר בחור צעיר ששיער הפשתן שלו היה גלוי באופן מתריס. הוא הביט באורחים ואמר "אורחים חדשים מעבר לים? היו סבלנים, בסוף מתרגלים לכול." חברו לקבוצה, שכונה "המכופף" בשל מנהגו ללכת בגב כפוף לאות הכנעה לרצונו של הבורא, העיר לו כי עליו לקבל את האורחים בכבוד ולטעת בהם תקווה. המאחר, ששמו היה מנחם, אמר בכעס: "אין זה מתפקידי לטעת תקווה בלב בני האדם. תפקידי הוא להעיר את כולם שיראו את העובדות." חברו כפף את גבו בהכנעה, השתעל קלות ואמר 'סליחה על שיעולי הקולניים, הלילות קרים מאוד." חבריו צחקו והציעו לו לוותר על תחביבו לישון בחוץ. 'סופך שיבוא נחש ויכיש אותך." והמכופף אמר "אני משאיר את הכול בידי שמים, אני מתפלל אבל הכול בידי הקדוש ברוך הוא."

מנחם התפרץ ביתר שאת ותקף אותו שהרי, כך טען שוב ושוב, אין קשר בין תפילותיו של האדם לבין האופן שבו זורמים חייו. המכופף המשיך בהתנצלותיו: "אתה צריך להיזהר מדברי הכפירה האלה, אף שאיני מתכחש לעובדה שאתה למדן, שוקל וקורא." ומנחם המשיך: "אני יודע להגן על עצמי, אני רואה את החיים באופן ברור וללא שקרים. מי שמעדיף לספר לעצמו סיפורים, יכול להמשיך. ואני לא הראשון שחושב כך, הקדים אותי הרב הגדול מארץ מצרים." הכפוף לחש על אוזנו של יעקב "זהו בנו של רב ידוע. אנחנו חייבם להיות סבלנים עם בן סורר." דבריו של מנחם הקסימו את יעקב, אך בעיקר התפעל מאומץ לבו. והצעיר הסורר חזר ואמר "גם אם יש מקום לכל דבר ועת לכל חפץ, אין זה עוזר ויש קטסטרופה, ובכל פעולה נכונה כביכול טמונים זרעי הפורענות, ולהפך."

יעקב החל ללמוד אצל ר' עובדיה, למגינת לבם של הצעירים שהתקבצו סביבו, אשר ראו את שמחת רבם על הגעתו. אחר כך החל לרקום את תוכניתו להקים מקום לימוד שישלב את חוכמת ישראל עם חוכמה זרה, ממש כפי שהורגל ברומא. נודע לו כי לשם כך יזדקק לרישיון מיוחד. הוא סיפר לחברו החדש, מנחם הספקן, על תוכניתו זו, וזה מיהר להגיב: "דרכך לא תצלח. אין כאן מישהו שמוכן לשמוע חוכמה זרה. הם מוכנים לשמוע את דבריה של יידעונית קוראת בעדשים, אבל לא את דברי הפילוסופים הגדולים. הם יעלו אותך על המוקד." אבל יעקב היה בטוח בדרכו. "לא יכול להיות. אנשים לא יוכלו לעמוד מול חוכמה ואמת", טען.

בצר לו פנה יעקב אל הכהן. זה הקשיב לדברי יעקב על אודות המרכז שברצונו להקים, חשב ואמר "יש לי מישהו שיכול לעזור, הקצין הממלוכי. הוא חבר קרוב של הבנקאי הזרתוסתרי שיכול לתת לך הלוואה לבניית בית המדרש ולהשגת רישיון." בתום הארוחה הלכו שניהם לקצין הממלוכי שנשלח ממצרים למושבת העונשין ירושלים, בדומה לקצינים רבים אחרים שסרחו. חטאו של הקצין היה פיתוי נשים. נשים נלכדו ברשת קסמיו של הקצין האדיש, והוא בז להן לאחר שהתפתו והתנער מחברתן.

באיגרותי הקודמות כתבתי לך אחי היקר, כי בוודאי תפליא למצוא אישה שתיפול שבי בקסמיך בגלל יכולתך לקרוא את רגשותיהן של הנשים, שלהן אתה תופר ממיטב האופנה הפריזאית. אך אחי היקר, ככל שמוסיף אני שנים כך מתחוור לי כי הנשים אינן רוצות את מי שקורא את צפונות לבן ומשרתן.

הקצין הממלוכי הופיע לפניהם בשיער משוח בשמן ועיניו הירוקות בהקו כעיני חתול המשחר תמיד לטרף. הוא הציע שגם דינה תצטרף אליהם בדרכם אל הבנקאי הזרתוסטרי מפרס, אך  לנוכח המוניטין שיצאו לו סירב יעקב כמובן להביאה עמם. שניהם צעדו לפגישה עם הבנקאי, הכופר מטהרן שנרדף בארצו על ידי השיעים ואשר הקצינים הממלוכים כלל לא שעו לבם אליו. יעקב והקצין הממלוכי המתינו לבואו של הזרתוסטרי בחאן אל סולטן, חצר מעוצבת בשתי קשתות המוקפת בחדרי מגורים, ששימשה מקום מפגש לסוחרים זרים.

ובעוד הם ממתינים הרהר יעקב בשיחה שהיתה לו עם חברו מנחם, שסבר כי יעקב צריך ליטול את ההלוואה מאביו. יעקב טען כנגדו שאם לא יסדר את ענייניו בכוחותיו הדלים, לא יצליח לעולם לצאת מחסותו של אביו. מנחם הציע שיבקש את ההלוואה ממשפחתו, אך יעקב היה נחוש לא לסבך איש בענייניו. והנה הופיע הבנקאי הזרתוסטרי. הקצין הממלוכי הציג את יעקב לפניו: "האדון הצעיר הזה רוצה הלוואה כספית לצורך בניית בית מדרש חדש." הבנקאי נמוך הקומה קיפל את שולי גלימתו כדי שלא יגעו חלילה ברצפה הטמאה, ובהיותו אדוק בדת אבותיו, סירב ללחוץ את ידי הבאים שמא יידבקו בו הטומאה וכוחות הרע ואז לא יוכל לעסוק בפולחנו בטהרה מושלמת. הוא התבונן בפניו של יעקב ואמר "הקדמת לבוא אלי. לא אוכל לתת את ההלוואה ללא רישיונות מתאימים", אמר והוסיף ביובש "רק לאחר שתצטיידו בהם נשוב ונדבר על כך."

בינתיים גילה יעקב כי בשעה שהוא עסוק בלימודיו ובפגישותיו, דינה יוצאת מהבית ונעלמת. באיגרותיו לאביו כתב שיצא פעמים אחדות לחפשה, אך הרגיעו בבשורה שכבר מצא אלמנה בודדה שמשפחתה עזבה את ארץ הקודש ואלה מקרוביה שנשארו בה כבר נפטרו מן העולם הזה. זו ניאותה תמורת שכר זעום להיות עם דינה במשך שעות היום, אף שכלל לא נזקקה לכסף והביטוי "ריק כמו פח זבל של אלמנה" היה מקפיץ אותה בכעס רב, משום שרחמיה נכמרו למראה הצעירה החיוורת והבודדה. ואולם באיגרת שכתב לאחר מכן אל אביו בצ'יטה די קסטלו, התברר כי דינה הצליחה להתגנב החוצה. האלמנה שעקבה אחריה ראתה אותה יורדת אל אמת המים שהממלוכים התגאו בהקמתה, טובלת את רגליה במים, מרימה ראשה לשמים ומדמה כי היא שומעת את נחשולי המים של מקור הטיבר השוצף. האלמנה שחשבה לרגע שהיא מנסה לשים קץ לחייה, מיהרה לאחוז בידה ולמשוך אותה מהמים. "גם כשמת בעלי ואחר כך בני, לא שקלתי לפגוע בעצמי", צעקה עליה, ואחר כך הוסיפה "אסור!" והצביעה לכיוון השמים.

בצר לו פנה יעקב לכל מי שהיה יכול לעזור לה. הגברת הכהן הביאה אותם אל הגברת "ראש ערוף", שהיתה אהודה על בני כל הדתות. גדולי הקהילות היהודיות הנוצריות והמוסלמיות ורבים מהקצינים הממלוכים פקדו את מקום מושבה בחצר ארמון הגבירה טונשוק, מרחק הליכה קצרה מהר הבית, טבורו של עולם, כדי לשמוע את חזיונותיה.

היידעונית הציבה לפניה קערה ובה נוזלים שהעלו ריחות עלומים. על השולחן שלידה היו פזורות עדשים שבעזרתן ניבאה לרווקים מי היא האישה שבת קול יצאה מהשמים ארבעים יום לפני הולדתם והכריזה על זיווגם, ומי היא זו שעוד בטרם נולדה יועדה להם. שהרי הכול נכתב מרגע שאדם נולד, ולכן אל לו לאדם להתאהב באישה שפגש בסמטה או בשכנתו ולהתפלל להצלחת השידוך עמה, ואף לא להתלונן על הזיווג שנשלח לו. בעדשים הפזורות לפניה מצאה גברת ראש ערוף פתרונות לכול, וכל מי ששיצא מפתח הארמון היה מרוצה כי כל שאלותיו נענו, גם אם היה עליו להחליט החלטות קשות.

בעבר היא חזתה בעבור אחד הקצינים הממלוכים שהיה מכור למשחקי מזל את התעשרותו הפתאומית. לקצין אחר היא אמרה שעליו לשמור ולעקוב אחר אשתו, בגלל חבריו הקצינים ובמיוחד אחד מהם... כך מלמלה. והקצין האיץ בבתה כי תאמר לו מי הוא זה, והיא השליכה שוב את העדשים. עשן עלה מן הקערה והיא שאפה אותו עמוק לריאותיה, והעדשים האדומות שעל השולחן יצרו ראש אדמוני. ועוד לפני שסיימה את דבריה שעט הקצין החוצה, ובסופו של אותו היום כבר התגלגל ראשו של חברו האדמוני בגיא בן הינום. מאז דבק בה הכינוי "הגברת ראש ערוף".

דווקא שם, בחברת הגברת עם העדשים, הרגישה דינה טוב. שערות המדוזה שלראשה והמבט המזוגג שבעיניה היו למרגוע לנפשה הנסערת. בתה של הגברת הציבה על השולחן כמה ספלים כשבכל אחד מהם עדשים בצבע שונה. אבל נדרשו שלוש פגישות לפענוח גורלה של דינה.

בפגישה השלישית החלה הגברת לחייך אל יעקב והשליכה עדשים בעבורו מבלי לגבות תשלום כדי לראות מי היא הנבחרת שבת הקול ייעדה לו. אבל היא התקשתה לקרוא. לבסוף היא אמרה "המיועדת איננה מכאן. אתה תכיר אותה בארצות הים." יעקב תמה על כך שהרי לא התכוון לנסיעה. רק כעת החל בית מדרשו לשגשג והוא אף החל להעניק שיעורים פרטיים. אבל זנח עניין זה ודחק בגברת המתמהמהת בשאלות הנוגעות לאחותו, עד שזאת השליכה שוב את עדשיה ולבסוף פתחה את פיה ולחשה באוזנו של יעקב: "העדשים אינן משקרות. השלכתי שוב ושוב והוספתי עדשים נדירות שהביא לי נזיר אתיופי ממולדתו הרחוקה, עדשים שצבען שחור משחור. ניסיתי להבין את האות על מצח אחותך, ואני מבשרת לך שזה קשור לחטא שביצעו אבותיכם. על אחותך הוטל לפרוע את החוב. צריך לשחרר אותה מהצורך לשלם."

לשמע הדברים הקשים האלה כעס מאוד יעקב ולעג לדבריה המופרכים, ואף הצטער על שהתפתה ללכת לבעלת אוב.

יחזקאל אחי היקר, בבית המדרש רצה יעקב ללמוד את סוגיית "פוקד עוון אבות על בנים" ויעקב כתב לאביו על אודות הלימוד, ואני נזכרתי בשיחות שהיו לי אתך על סוגיה זו. האם עדיין אתה מתעמק בספרו של הנביא "שלך" יחזקאל?

דינה האומללה, שרק ההוזים ותועי הדרך הבינו ללבה, המשיכה לשוטט בגשרים שהיו צמודים לחומות הר הבית. משם היא היתה יורדת לשוק עושי הכותנה, והגיעה לחאן אל סולטן, אכסניית הסוחרים שבסמוך לכנסיית הקבר. שם, כך ידעה, תוכל למצוא סוחרים שצליל שפתם עורר בה התרגשות. לאחר ששמעה רבות על "גזֵרת הים" רצתה דינה לראות במו עיניה את המבנה שגרם לנוצרים באיטליה לגזור גזֵרה שתמנע מיהודים להפליג לארץ הקודש בספינותיהם. כשהתקרבה אל פתחו של המבנה, מוקד הסכסוך בין היהודים לנוצרים בעניין הבעלות על הר ציון, ראה אותה אחד הנזירים הפרנציסקנים שהכיר בה כי יודעת היא את שפתו. "כעת המקום הוא מסגד", אמר לה, "ורצוי שלא תיכנסי כי חייליו של הסולטן לא ימצאו בלבם רחמים עלייך." אמר והצביע בידו על הדרך המובילה לבית המדרש של יעקב.

שתי שפחות משוחררות מטורקיה שהקימו אכסניה לנשים קראו לדינה להיכנס פנימה להתכבד בשתייה ומזון. מאז הקפידה דינה בכל יום לבקרן, והן נואשו מן הניסיון לדלות ממנה כמה מילים. בינתיים המשיכה דינה להסתובב בסמטאות, ואנשים אמרו כי היא מלמלה שוב ושוב שתי מילים: "לא בידיים" ואטמה את אוזניה. יום אחד היא שמעה נזירים מדברים בשפתה ולרגע היה נדמה לה שהיא מתהלכת ברחובות עירה צ'יטה די קסטלו. בהבינם את בלבולה, החזירו אותה הנזירים לבתי היהודים מהר הזיתים.

לאחר שהשיבוה מהר הזיתים, כך כתב יעקב לאביו, אמר לה ברוב תמימותו: "אחותי דינה, שימי את העבר מאחורייך, הרי את בריאה ויפה ובקרוב יהיה לך זיווג טוב." דינה שמעה את דבריו וסימנה בידיה "לא", אך הוא התעקש: "מה את מוצאת בשיטוטייך להר הזיתים עם כל הליסטים המתהלכים במורדות ההר, רק את והמתים שבבית הקברות?" דינה המשיכה לטלטל את ראשה ולאטום את אוזניה, אך הוא בשלו: "מה את מחפשת בבית הקברות? את יכולה למחוק הכול וליצור משהו חדש, שהרי לכולנו ניתן חופש הבחירה." הוא רצה להמשיך, אך דינה קמה על רגליה וצעקה "לא! לא!", והוא צעק לעומתה "תסבירי את עצמך!" והיא אמרה "לא חופש בחירה!" הוא התקרב אליה ואמר: "אני אנגן לך בחליל, זה ירגיע אותך." היא הנהנה בשמחה, והוא ראה בזאת אות להמשיך בדבריו, "הרי לולא ניתנה לנו הבחירה וההמלצה לבחור בטוב, האם לא היינו בוחרים ברע? מי שבוחר ברע עושה מעשה כפירה."

אחותו כתבה לו על נייר "לא אני בחרתי ברע, לא אני." והוא זעק "מי כן? מי בחר ברע?", והיא כתבה "לא אני, מישהו בחר בעבורי את הרע וכתב את האות על מצחי." ואז איבד יעקב את עשתונותיו, טלטל את כתפיה וצעק "מה אעשה אתך? מי בחר בעבורך מי?" והיא צעקה לפתע "זה אבינו. אבינו שחנק את אחותנו היקרה." יעקב הניח לטלטוליו ופניה של דינה קפאו שוב והוא השתתק.

אחר כך הוא שאל בשקט: "מנין לך זאת?", והיא שבה לשתוק וכתבה: "כאשר נעמי בישרה לאבא כי ברצונה להינשא לנער הנוצרי ולעזוב את דתנו, השתולל אבא ואמר כי מוטב לה למות ולא להטיל קלון עלינו. הוא סילק אותי לחדר הסמוך, ושם שמעתי את צעקותיה של אימא, 'תעזוב את הילדה, אתה חונק אותה, היא לא נושמת'." "ומה קרה אחר מכן?" צעק יעקב, והיא המשיכה לכתוב "ואז נדם הכול. הוא חיכה לרדת החשכה, לקח את גופתה וצעד עמה חרש כשאני ואימא בעקבותיו. הוא הניח את גופתה היפה של נעמי על גדת הנהר האהוב עלינו, ובבוקר מוקדם קרא לאנשים, יהודים וגויים בני עירנו, לחפשה. הנפח של העיירה מצא את גופתה על גדת הנהר ואמר כי טבעה. אמרו לי כי פניה היו יפים מתמיד."

לאחר הדברים האלה ביקש יעקב ממנחם חברו להשגיח על דינה, ובמשך שלושה ימים תמימים שוטט בהר הזיתים ולא חזר לביתו. הוא טיפס להר הזיתים בראש חפוי, עולה ובוכה, עולה ובוכה, המשיך לשוטט בין הקברים וישן בלילות במערת הנביאים. מששב לביתו חדל כמעט מביקוריו בבית המדרש הקטן שלו, וביקש מאביו סכום כסף כדי שיוכל לשלם את שארית הלוואתו לזרתוסטרי. הוא הסתגר בבית, אבל דינה לא פסקה משיטוטיה, ועכשיו אמרו לו אנשים שהיא ממללת משהו על רצח, על חניקה.

אדון הכהן שהבין כי קרה דבר נורא, בא לחדרו של יעקב. "שמעתי שאינך יוצא מהבית. הרב עובדיה מודאג מאוד, וגם אני." יעקב לא ענה, והאורח המשיך "רציתי להגיד לך, אם הדאגות הן בגלל דינה והצרות איתה, אני מוכן לעזור. למרות כל מה שאני שומע מפיה, היא אישה טובה. אני מוכן לקחת אותה. זה יקל עליך." לאחר כמה ימים של שתיקה החל יעקב לדבר: "אתם לא נועדתם זה לזה. חתונה לא פותרת בעיות."

אני יודע כי רוצה אתה, אחי יחזקאל, לשמוע כיצד זה הגיע יעקב לקורפו. איך היה לאחד מעמודי התווך של הקהילה בעירנו קורפו-קרקירה במאה השש עשרה. הנה אני מגיע לזה בהקדם.

יעקב כתב איגרת זועמת לאביו ובה התוודה שהאמת הנוראה ידועה לו. וכאשר התגברו הלחישות על מלמוליה של דינה בסמטאות, חשש כי היא עלולה להסגיר את סודם ולגרום לו להפסיד הכול. ואז הגה את הרעיון לשוב לאיטליה. אולי הקִרבה לאתרים שהיו אהובים על התאומות ישכיחו את הכאב מעל לבה. בדרך, כך תכנן, יעצור אצל בני עירו צ'יטה די קסטלו שסחרו באתרוגים בעירנו קורפו.

וכך היה. יעקב ודינה יצאו מירושלים אל איטליה. בקורפו שכנעו אותו חבריו של יעקב להישאר באִי היפה ולהצטרף לעסק המשגשג. בתמורה יסייעו לו להקים במקום בית מדרש מפואר ויעניקו לו שעות שקטות ללימוד ולכתיבה. הלמדן הצעיר התקשה לעמוד בפיתוי, ונענה להצעתם. החברים ראו בהצטרפותו של יעקב לקהילה התחלה טובה ליצירת קהילה למדנית. כסף נאסף להקמת בית מדרש קטן, ויעקב החל ללמד את הילדים. יוסף פלורנטין כתב לבנו בקורפו כי אם מצבה של דינה לא ישתפר, יואיל להשיאה לאיש בקורפו, רק לא להביאה חזרה לעירם, שהרי היא יכולה לפתוח את פיה ולספר את מה שקרה.

אך אחי היקר יחזקאל, אין זה סופו של הסיפור. כשהגיע יעקב לקורפו הבין את דבריה של הקוראת בעדשים, הגברת ראש ערוף, שאמרה לו כי את זיווגו ימצא לא בירושלים אלא מעבר לים. היא ראתה את זרותו ואת זרותה של אחותו, והבינה דבר מתוך דבר. משפחות האצולה הוונציאניות ששלטו בקורפו נקטו מדיניות של סבלנות יחסית כלפי תושבי עירנו, אשר החלו לשלב את תרבותם בתרבות ונציה. ומשביקשה דינה מאחיה כי יצאו בחזרה לביתם במעלה הטיבר, ענה לה יעקב שאין ביכולתו לעשות זאת כעת. לאחר ששמעה את הדברים האלה, החלה דינה לשוטט בנמל, בניסיון למצוא ספינה שיוצאת לברנדיזי, ומשם תגיע לביתה.

יומיים שהתה דינה בנמל והמתינה. יעקב חיפש אותה בכל העיר, וכשעלה בראשו כי היא עשויה להיות בנמל, כבר היה מאוחר מדי. מטען שהונף על הספינה שעליה ביקשה דינה לעלות התמוטט עליה והרגה במקום. היו בין פועלי הנמל שאמרו כי לא מקרה היה כאן, הנערה רצה במתכוון אל מתחת למטען.

סיפור זה המופיע באיגרות יעקב העציב אותי עד מאוד. כשסיפרתי לפלורה רעייתי על אודות הרצח, אמרה לי כי היא יכולה להבין ללבו של יוסף ולהזדהות עם מעשיו. מוטב להקריב בן אחד מאשר להפסיד שני ילדים שלא ימצאו זיווג. אני חייב להתוודות אחי כי מתקשה אני למצוא דברי טעם בהצהרות אלה של פלורה.

החיילים הוונציאנים שחשו לעזרתה של דינה אמרו כי בעודה לוחשת מילים החל נמחק כתם מעל מצחה באופן פלאי. כששאל אותם יעקב אם אמרה דבר מה לפני מותה, אמרו כי חייכה ואמרה "אחותי היקרה, הייתי צריכה לשמור עלייך, נכשלתי, אבל אני באה עכשיו."

לאחר מותה ניתק יעקב כל קשר עם אביו וגזר על עצמו תענית דיבור. הוא דיבר רק יום בשבוע כשלימד סוגיות מספריו. עיקר זמנו הוקדש לפסיקת הלכות. את הפילוסופיה האהובה עליו נטש כנטוש אדם אהבת נעורים סוערת המפנה מקומה לאשת חיק חוקית. בני האדם ראו בו צדיק יודע נסתרות ועלו אליו לרגל. כשהיה ספק בקשר לכשרותם של האתרוגים שהיו לפני משלוח לארצות הים, היו מביאים בפניו את הקופסאות וממתינים לפסיקתו.

כך ניהל יעקב את עסקיו ואת לימודיו. לימים הוא בנה בית הארחה על שם אחותו דינה, לשימושם של סוחרים יהודים שהגיעו לעירנו. בית הארחה עמד על תלו ברובע היהודי בקורפו עד לפני חמישים שנים.

אחי היקר יחזקאל, עד כאן סיפורַי על אודות משפחתנו שריגשו אותי עד מאוד. יודע אני כי הדברים שכתבתי לך על יעקב ודינה והוריהם אינם קלים לקריאה. ככל שאני חושב על קורותיהם אני תוהה, האם דבק גם בנו משהו מאסונם? מהקללה שניחתה על ראשם?

אבל בכל זאת, יש גם צד מעניין בסיפור המשפחה. הרי זאת הוכחה שהכישרון העסקי הוא עניין נורש. אני מבין טוב היטב מה הביא את שנינו עד הלום. כמו אחד מאבותינו יוסף פלורנטין, אני אוהב מאוד את המסחר ואת ענייני הממונות.

אספר לך על המאורע המשמח שפקד אותנו. נולדו לנו תאומות! אשתי פלורה כרעה ללדת. בתחילה חשבנו שתהיה זו בת, אחות לוויקטור. להפתעתנו המשיכו ציריה של פלורה והיא ילדה עוד תינוקת. קראנו לה רוזה, על שם אמנו היקרה. אחי היקר, נולדו לי תאומות יפות ומתוקות. בכל לבי מייחל אני לרגע שתגיע ותראה את שתיהן. בוודאי תשמח לראות את ויקטור שגדל, ושואל על דודו המתרועע עם מלכים ורוזנים. אם אתה תוהה שמא חלפה בלבי מחשבה על אודות התאומות מצ"יטה די קסטלו, נעמי ודינה פלורנטין, אשיב לך שאכן חלפה מחשבה כזאת, אבל גירשתיה ביודעי כי אין מעשי אבות מחייבים את הבנים, וכל דור בורר לו את חייו ובונה אותם בדמותו.

ספר לי מעט יותר על עירך אלכסנדריה. סיפרת שאתה גר בשכונה מופלאה, עטארין שמה, והיא מלאה במאות אלפי אנשים מיוון, מאיטליה ומצרפת. חברך שהגיע לבקר בעירנו אמר כי הוא מבקר בבית הכנסת על שם אליהו הנביא. האם גם אתה פוקד בית כנסת זה? עוד אומר חברך כי אתם מדברים ביניכם צרפתית, כי זוהי אחת השפות המשמשת לדיבור עם האנשים המורמים מעם. לבי מתרונן בשומעי כי מתרועע אתה עם אנשים אלה, שרוחות אירופה נושבות במפרשי ספינותיהם. אך מודאג אני מן העובדה כי עלול אתה להישבות בקסמן ולשכוח שהחיים בנויים גם מהפשטות, כמו הליכה בבוקר בסמטת פליאולוגוס שלנו, עצירה אצל הסנדלר בנבנישתי בפינה, ירידה ברגל לאזור הפרוריו להביט על הסירות ועל התיירים המעטים שמגיעים (משוכנע אני כי יבואו בהמוניהם עם תום המלחמה).

בעסקי כאן בקורפו אנו מתחילים להרגיש היטב את אותות המלחמה. חיילים סרבים נמלטים ומגיעים למקלט באי. כעת אף נתבשרנו כי הקרב על גליפולי הסתיים. הכוחות נסוגו, חלקם אל העיר סלוניקי. אתה כותב לי שעסקיך באלכסנדריה משגשגים, שאתה מאושר בעבודתך. אומר לך שוב, אחי היקר יחזקאל, עדיפים חיים צנועים בקרב המשפחה מאשר חיי ארמונות ונשפים שאתה חי באלכסנדריה רחוק מאתנו. דאגה נוספת אינה עוזבת את לבי, לא טוב היות האדם לבדו. בקהילתנו יש רווקות חסודות שאחת מהן בוודאי תעריך אמן מהולל כמוך שיודע דבר על אודות בדי המשי המופלאים ואופן עטיפתם את גוף האישה. הרי מי ידע על נשים יותר ממך? מה יודע אני על אודות נשים? כאבן? אהבותיהן? כלום.

באיגרתך אמרת כי מכתבי הקודם הביא דמעות לעיניך, עורר בך געגועים לשיחות בינינו בנושאים הנוגעים ללב ולראש. מי ייתן ובהקדם נוכל להמשיך בשיחות אלה, שאף אני חש בחסרונן הרב. אמנם בשנה זו היתה לנו שמחה גדולה של הולדת התאומות, אך מסביב כפי שאמרתי לך, אותות המלחמה הגדולה כבר ניכרים, ואני מתכוון לכך שעירנו היתה לעיר מקלט לאלפי חיילים סרבים שברחו מן המלחמה. בשנה הזאת האי שלנו משמש כבית חולים גדול בעבור אלפי הסרבים בעקבות נסיגת צבאם וחלק מהאוכלוסייה האזרחית דרך מונטנגרו ואלבניה בשנה שעברה, בעקבות כיבוש סרביה בידי אוסטרו-הונגריה ובולגריה.

כשאני מביט סביב ושומע את החדשות הנוראות, אני מתנחם בעובדה כי אתה נמצא באלכסנדריה, משוטט בין ארמונות.

המחנות העיקריים של הצבא הם על קורפו עצמה, אך החולים והגוססים מטופלים באי הקטן וידו הנמצא ממש בנמל, וזאת כדי למנוע התפשטות מגפות. למרות עזרת המדינות התומכות, התנאים של מתקני הרפואה ושל המטופלים על האי הוא בכי רע. כחמשת אלפים איש מתו באי, ובגלל קוטנו היה צריך לקבור את המתים בים. שער בנפשך, אותו אי קטן, שפעם הפלגנו אליו בסירה בנערותנו, הפך לבית קברות אחד גדול שסביבותיו, המים הכחולים האלה, נושאים את נשמותיהם של אלפים. וכבר מכנים אותם הסרבים "בית קברות כחול". האם בזה ייתמו ימי המלחמה והמוות באי?

קורפו 1916