רקורסיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רקורסיה
מכר
מאות
עותקים
רקורסיה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רקורסיה

4.2 כוכבים (53 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

רב-מכר של "הניו יורק טיימס". פאזל מהודק ומשוכלל על זמן, על זהות ועל זיכרון, במותחן שמעובד לסדרה של שונדה ריימס בנטפליקס.

בהתחלה זה נראה כמו מחלה. מגפה שמתפרצת ומטריפה את דעתם של אנשים עם זיכרונות מחיים שלא חיו מעולם. איש אינו מבין מהו אופן ההדבקה, אבל זהו רק גל ההלם הראשוני. מתברר שמקור התופעה אינו נגיף אלא תגלית איומה ומדהימה שלא מאיימת רק על המוח האנושי כי אם על מרקם הזמן כולו.

הבלש הניו יורקי בארי סאטון מתקרב לגילוי האמת; ורחוק משם, בקצה השני של הארץ, במעבדה בפאלו אלטו, לנוירולוגית הלנה סמית אין מושג שהיא אוחזת הן במפתח לתעלומה והן בכלים להילחם בה.

יחד, ייאלצו בארי והלנה להתעמת עם אויב משותף לפני שהם – ושאר העולם – יילכדו בלופ אינסופי של כאוס הולך וגדל.

"קראוץ' מפיח רוח חיים בנושאים המשלבים רומנטיקה, אינטליגנציה ופילוסופיה" - אנטרטיינמנט ויקלי

"רכבת הרים גדושת אקשן, מבריקה וייחודית, שגרמה לי לזנוח את שאר המחויבויות עד שסיימתי את העמוד האחרון" - אנדי וייר, מחבר "לבד על מאדים"

פרק ראשון

בארי

2 בנובמבר 2018

בארי סאטון יורד לנתיב רכבי החירום בכניסה הראשית לבניין פּוֹ, מגדל בסגנון אר־דקו שזוהר עכשיו בלובן התאורה החיצונית. הוא יוצא מהפורד קראון ויקטוריה שלו, ממהר לחצות את המדרכה ונכנס אל הלובי מבעד לדלת המסתובבת.

שומר הלילה עומד ליד שורת המעליות ומחזיק אחת מהן פתוחה לבארי, שצעדיו המהירים מהדהדים על רצפת השיש.

"איזו קומה?" בארי שואל כשהוא נכנס למעלית.

"ארבעים ואחת. כשאתה יוצא מהמעלית, ימינה עד סוף המסדרון."

"עוד שוטרים יגיעו עוד מעט. תגיד להם שאני אמרתי שיחכו למטה לסימן שלי."

המעלית עולה במהירות גבוהה מן המצופה מגילו של הבניין, ואוזניו של בארי נסתמות כעבור שניות אחדות. כשדלת המעלית נפתחת הוא יוצא ועובר ליד שלט עם שם של משרד עורכי דין. פה ושם דולק אור, אבל רוב הקומה חשוכה. הוא ממהר לאורך השטיח על פני משרדים שקטים, חדר ישיבות, פינת קפה, ספרייה. המסדרון נגמר ונפתח לאזור קבלה שצמוד למשרד הגדול ביותר.

באור העמום נראים כל הפרטים בגוונים שונים של אפור. שולחן מהגוני גדול ועליו תלים של ניירות. שולחן עגול מלא פנקסים וכוסות עם שאריות קפה בריח מריר. בר משקאות עם בקבוקי ויסקי יקרים. אקווריום זוהר שמזמזם בצד ובו שוחים כריש קטן וכמה דגים טרופיים.

כשבארי מתקרב לדלת הכפולה הוא משתיק את הטלפון שלו וחולץ נעליים. הוא פותח את הדלת לאט ויוצא בשקט למרפסת.

גורדי השחקים השכנים באפר וסט סייד נראים מיסטיים בערפל הזוהר שעוטף אותם. שאון העיר חזק וקרוב - צפירות מכוניות מהדהדות בין קירות הבניינים ויללות אמבולנסים בדרכם לעוד טרגדיה. ראשו המחודד של הבניין נמצא פחות מחמישה־עשר מטרים מעליו - גג זכוכית ופלדה ואבנים מסותתות בסגנון גותי.

האישה יושבת במרחק חמישה מטרים מהמקום שבו הוא עומד, ליד גרגויל שהשנים שחקו, בגבה לבארי, רגליה משתלשלות מעבר למעקה.

הוא מתקרב לאט, ואבני המרצפת הרטובות מרטיבות את גרביו. אם יצליח להתקרב אליה מספיק בלי שתרגיש, הוא ימשוך אותה מהמעקה לפני שהיא תספיק -

"אני מריחה את האפטרשייב שלך," היא אומרת בלי לסובב את הראש.

הוא עוצר.

היא מפנה את ראשה לאחור ואומרת לו, "עוד צעד אחד ואני קופצת."

קשה לדעת באור הזה, אבל היא נראית בערך בת ארבעים. היא לובשת בלייזר כהה וחצאית תואמת וכנראה יושבת כאן כבר לא מעט זמן, כי הערפל הספיק להשטיח את שערה.

"מי אתה?" היא שואלת.

"בארי סאטון. אני בלש בחטיבת השוד המרכזית במשטרת ניו יורק."

"שלחו מישהו מחטיבת השוד -?"

"במקרה הייתי הכי קרוב. איך קוראים לך?"

"אן ווס פיטרס."

"אני יכול לקרוא לך אן?"

"בטח."

"יש מישהו שאני יכול להתקשר אליו?"

היא מנידה את ראשה לשלילה.

"אני זז הצדה כדי שלא תצטרכי לאמץ את הצוואר בשביל להסתכל עלי."

בארי מתרחק ממנה בזווית שגם מביאה אותו לקיר המעקה, פחות משלושה מטרים מן המקום שבו היא יושבת. מבט מעבר למעקה גורם למעיו להתכווץ באי־נוחות.

"אוקיי, קדימה. אני מקשיבה," היא אומרת.

"סליחה?"

"באת לשכנע אותי לא לקפוץ, נכון? אז בבקשה, תעשה מה שאתה יכול."

במעלית בדרך למעלה הוא החליט מה יאמר לה, על סמך מה שלמד על התאבדויות במסגרת הכשרתו. עכשיו, ברגע האמת, הוא מרגיש פחות בטוח בעצמו. הדבר היחיד שברור לו הוא העובדה שכפות רגליו קופאות מקור.

"אני יודע שאת מרגישה חוסר תקווה מוחלט כרגע, אבל זה רק רגע, ורגעים עוברים."

אן מסתכלת במורד קיר הבניין, מאה ועשרים מטרים אל הרחוב, וכפות ידיה פרושות על מעקה האבן השחוק מעשרות שנים של גשם חומצי. דחיפה קטנה בידיה והיא תיפול. הוא משער שהיא עוברת בראשה על סדר הפעולות. אוזרת כוח לקראת הסוף.

הוא רואה שהיא רועדת.

"אני יכול לשים עלייך את המעיל שלי?" הוא שואל.

"ממש לא כדאי לך להתקרב, בלש."

"למה?"

"יש לי FMS."

בארי הודף את הדחף המיידי לברוח. הוא שמע על תסמונת הזיכרונות הכוזבים, כמובן, אבל מעולם לא הכיר או פגש מישהו כזה. לא נשם אותו אוויר. עכשיו הוא כבר לא בטוח שזה רעיון טוב לתפוס ולמשוך אותה. הוא אפילו לא רוצה להיות כל כך קרוב אליה. לא, פאק, אין מצב. אם הוא יראה שהיא עומדת לקפוץ הוא ינסה להציל אותה, ואם הוא יידבק ב-FMS, הוא יידבק. זה סיכון שאתה לוקח כשאתה מחליט להיות שוטר.

"כמה זמן כבר?" הוא שואל.

"יום אחד, לפני חודש בערך, התעוררתי בבוקר ובמקום להיות בבית שלי במידלברי, ורמונט, מצאתי את עצמי בדירה כאן בעיר, עם כאב ראש חד ודימום חזק מהאף. בהתחלה לא היה לי מושג איפה אני. ואז נזכרתי... גם בחיים האלה. כאן ועכשיו אני רווקה, עובדת בבנק השקעות וידועה בעולם בשם הנעורים שלי. אבל יש לי גם..." היא אוספת את עצמה בקושי רגשי ניכר - "זיכרונות מהחיים האחרים שלי בוורמונט. הייתי אמא לילד בן תשע בשם סם. היה לי עסק לגננות עם בעלי, ג'ו ברמן. אני הייתי אן ברמן. היו לנו חיים טובים."

"איך זה? מה את מרגישה?" בארי שואל ומתקדם בחשאי צעד אחד קטן.

"מה זאת אומרת?"

"אל הזיכרונות הכוזבים מהחיים שלך בוורמונט."

"אני לא סתם זוכרת את החתונה שלי. אני זוכרת את הריב על העוגה של החתונה. אני זוכרת את הפרטים הכי קטנים מהבית שלנו. את הבן שלנו. כל רגע מהלידה שלו. את הצחוק שלו. כתם לידה שיש לו על לחי שמאל. את היום הראשון שלו בבית הספר. היה לו קשה להיפרד ממני. אבל כשאני מנסה לדמיין את סם, אני רואה אותו בשחור־לבן. אין לו צבע בעיניים. אני אומרת לעצמי שהן היו כחולות. אבל אני רואה רק שחור.

"אני רואה את כל הזיכרונות שלי מהחיים ההם בגוונים של אפור, כמו תמונות סטילס מסרט פילם־נואר. הם זיכרונות אמיתיים, אבל כמו זיכרונות רפאים. זיכרונות פנטום." היא נשברת. "כולם חושבים ש-FMS זה רק זיכרונות כזב מהרגעים הגדולים בחיים, אבל מה שהכי כואב זה הרגעים הקטנים. אני לא סתם זוכרת את בעלי. אני זוכרת את הריח שהיה לו מהפה בבוקר כשהוא הסתובב עם הפנים אלי במיטה. כל פעם שהוא קם לפנַי לצחצח שיניים, ידעתי שהוא יחזור למיטה וינסה לעשות סקס. זה מה שהורג אותי. הפרטים הכי־הכי קטנים ומושלמים שבגללם אני יודעת שזה באמת קרה."

"ומה החיים האלה?" בארי שואל. "הם לא שווים בעינייך?"

"אולי יש אנשים עם FMS שמעדיפים את זיכרונות ההווה על פני זיכרונות הכזב, אבל לי אין בחיים האלה שום דבר שאני רוצה. ניסיתי. ארבעה שבועות ארוכים. אני לא יכולה לזייף יותר." דמעות חורצות תלמים שחורים בלחייה. "הבן שלי מעולם לא היה קיים. אתה קולט? הוא סתם קצר יפה במוח שלי."

בארי מסתכן בעוד צעד לכיוונה, אבל הפעם היא תופסת אותו.

"אל תתקרב."

"את לא לבד."

"אני מאוד לבד."

"אני מכיר אותך רק כמה דקות ויישבר לי הלב אם אראה אותך עושה את זה. תחשבי מה זה יעשה לאנשים בחייך שאוהבים אותך. איך הם ירגישו."

"מצאתי את ג'ו," אן אומרת.

"את מי?"

"בעלי. הוא גר בבית גדול בלונג איילנד. הוא התנהג כאילו הוא לא מכיר אותי, אבל אני יודעת שהוא זיהה אותי. יש לו חיים שלמים. הוא נשוי - אני לא יודעת למי. אני לא יודעת אם יש לו ילדים. הוא התנהג כאילו אני המשוגעת."

"אני מצטער, אן."

"זה כואב מדי."

"תקשיבי, גם אני הייתי פעם במקום שלך. רציתי לגמור עם הכול. והיום אני עומד פה ואומר לך שאני שמח שלא עשיתי את זה. אני שמח שמצאתי את הכוח לעבור את זה. נקודת השפל הזאת היא לא כל ספר החיים שלך. היא רק פרק אחד."

"מה קרה לך?"

"איבדתי את הבת שלי. החיים שברו גם לי את הלב."

אן מסתכלת בקו הרקיע הזוהר. "יש לך תמונות שלה? אתה עדיין מדבר עליה עם אנשים?"

"כן."

"לפחות היא היתה קיימת פעם."

לזה פשוט אין לו מענה.

אן מורידה את מבטה שוב. היא חולצת בבעיטה אחת מנעליה.

מבטה מלווה את הנעל הנופלת.

היא שולחת את הנעל השנייה בעקבות הראשונה.

"אן, בבקשה."

"בחיים הקודמים שלי, החיים הכוזבים שלי, אשתו הראשונה של ג'ו, פראני, התאבדה בקפיצה מהבניין הזה, מהמעקה הזה, לפני חמש־עשרה שנים. היא סבלה מדיכאון קליני. אני יודעת שהוא האשים את עצמו. לפני שעזבתי את הבית של ג'ו בלונג איילנד, אמרתי לו שאני הולכת לקפוץ מבניין פו הלילה, כמו פראני. זה נשמע טיפשי ונואש, אבל קיוויתי שהוא יגיע להציל אותי. מה שהוא לא הצליח לעשות איתה. בהתחלה חשבתי שאתה הוא, אבל הוא לא שם אפטרשייב אף פעם." היא מחייכת - בעצב - ומוסיפה, "אני צמאה."

בארי מלכסן מבט מהיר למשרד החשוך ורואה שני שוטרי סיור עומדים הכן ליד דלפק הקבלה. הוא משיב את מבטו לאן. "אז אולי תרדי מהמעקה וניכנס יחד להביא לך כוס מים?"

"אתה יכול להביא לי לפה?"

"אני לא יכול להשאיר אותך לבד."

ידיה רועדות עכשיו, והוא רואה השלמה פתאומית בעיניה.

היא מסתכלת בבארי. "זאת לא אשמתך," היא אומרת. "היה ברור מההתחלה שזה ייגמר ככה."

"אן, לא -"

"הבן שלי נמחק."

ובאגביות חיננית, היא דוחפת את עצמה מהמעקה.

הלנה

22 באוקטובר 2007

הלנה עומדת במקלחת בשש בבוקר, מנסה להתעורר בעזרת הזרמים החמים השוטפים את גופה, כשתוקפת אותה פתאום תחושה חזקה שהיא כבר חייתה את הרגע הזה בדיוק. זה לא חדש. רגעי דז'ה־וו מילאו את חייה מאז שנות העשרים שלה. וגם אין שום דבר יוצא דופן ברגע הזה במקלחת. היא תוהה אם מאונטנסייד קפיטול כבר בדקו את ההצעה שלה. עבר שבוע. היא כבר היתה אמורה לשמוע מהם. לכל הפחות לקבל הזמנה לפגישה אם הם היו מעוניינים.

היא מכינה קפה ואת ארוחת הבוקר הסטנדרטית שלה - שעועית שחורה ושלוש ביצי עין הפוכה עם קטשופ. מתיישבת לשולחן הקטן ליד החלון ומסתכלת בשמים המתמלאים לאט באור מעל בתי השכונה שבפאתי סן חוזה.

כבר יותר מחודש לא היה לה יום פנוי לעשות כביסה, ורצפת חדר השינה שלה מכוסה בשטיח של בגדים מלוכלכים. היא מפשפשת ומוצאת ג'ינס וחולצת טריקו שהיא לא מתביישת יותר מדי לצאת בהם מהבית.

הטלפון מצלצל בזמן שהיא מצחצחת שיניים. היא יורקת, שוטפת ומספיקה לענות בצלצול הרביעי מהטלפון שבחדר השינה.

"מה שלום הילדה שלי?"

קולו של אביה תמיד מעלה חיוך על פניה.

"היי, אבא."

"חשבתי כבר שפספסתי אותך. לא רציתי להפריע לך במעבדה."

"לא, זה בסדר. מה קורה?"

"סתם, חשבתי עלייך. שמעת משהו על ההצעה?"

"עדיין לא."

"יש לי הרגשה טובה שזה יקרה."

"לא יודעת. זאת עיר קשה. הרבה תחרות. הרבה אנשים חכמים שרוצים כסף."

"אבל לא חכמים כמו הבת שלי."

היא לא יכולה לסבול יותר את האמון של אביה בה. לא בבוקר כמו זה, כשאפשרות הכישלון מוחשית וקרובה, כשהיא יושבת בחדר שינה קטן ומלוכלך עם קירות חשופים בבית לא משופץ שהיא לא הכניסה אליו אפילו אדם אחד כבר יותר משנה.

"איך מזג האוויר?" היא שואלת כדי לשנות נושא.

"ירד שלג בלילה. בפעם הראשונה העונה."

"הרבה?"

"כמה סנטימטרים. אבל ההרים לבנים."

היא רואה בעיני רוחה את ההרים - הרכס הקדמי של הרי הרוקי, הרי ילדותה.

"מה שלום אמא?"

היסוס קל.

"אמא בסדר."

"אבא."

"מה?"

"מה שלום אמא?"

היא שומעת אותו נושף לאט. "היו לנו ימים טובים יותר."

"היא בסדר?"

"כן. היא ישנה למעלה עכשיו."

"מה קרה?"

"זה שום דבר."

"תגיד לי."

"אתמול בערב שיחקנו רמי אחרי ארוחת ערב, כמו תמיד. והיא פשוט... היא לא זכרה את כללי המשחק. היא ישבה ובהתה בקלפים שלה ובכתה. אנחנו משחקים את המשחק הזה כבר שלושים שנה."

היא שומעת שידו מכסה את הפומית.

הוא בוכה, במרחק אלף ומשהו קילומטרים ממנה.

"אבא, אני באה הביתה."

"לא, הלנה."

"אתם צריכים את העזרה שלי."

"יש לנו תמיכה פה. יש לנו תור לרופא היום אחר הצהריים. אם את רוצה לעזור לאמא, תשיגי את המימון ותבני את הכיסא."

היא לא רוצה לספר לו, אבל הכיסא עדיין רחוק מאוד, מרחק שנות אור. הוא חלום, חזיון תעתועים.

עיניה מתמלאות דמעות. "אתה יודע שאני עושה את זה בשבילה."

"אני יודע, מתוקה."

לרגע שניהם שותקים, וכל אחד מהם מנסה לכבוש את הבכי כדי שהשני לא ישמע שהוא בוכה, ושניהם לא מצליחים. היא רק רוצה להגיד לו שזה יקרה - אבל זה יהיה שקר.

"אני אתקשר כשאחזור הביתה בערב," היא אומרת.

"בסדר."

"תמסור לאמא שאני אוהבת אותה."

"טוב. אבל היא כבר יודעת."

כעבור ארבע שעות, בעומק בניין מדעי המוח בפאלו אלטו, כשהלנה בוחנת תמונה של זיכרון־פחד של עכבר - נוירונים מוארים מחוברים ברשת סינפסות - האיש הזר מופיע בפתח משרדה. היא מרימה את עיניה מהמסך ורואה גבר לבוש במכנסי צ'ינו וחולצת טריקו לבנה, שהשיניים בחיוך שלו לבנות מדי בכמה גוונים.

"הלנה סמית?" הוא שואל.

"כן?"

"אני צי־ווּן צ'רקובר. יש לך דקה לדבר איתי?"

"זאת מעבדה מאובטחת. אסור לך להיות פה."

"אני מתנצל על ההפרעה, אבל אני חושב שתרצי לשמוע את מה שיש לי להגיד."

היא יכולה לבקש ממנו ללכת, או להזעיק מאבטחים. אבל הוא לא נראה לה מאיים.

"אוקיי," היא אומרת וקולטת פתאום שמה שהאיש הזה רואה עכשיו הוא החלום הרטוב של כל אגרן - במשרד שלה אין חלונות, הוא מלא ודחוס, וקירותיו עשויים מלבֵנים צבועות. לאפקט הקלאוסטרופובי תורמות גם ערימות בגובה מטר של ארגזי מסמכים, ובהם אלפי תקצירים ומאמרים, מסביב לשולחן. "סליחה על הבלגן. אני אביא לך כיסא."

"הכול בסדר."

צי־וון לוקח כיסא מתקפל ומתיישב מולה. עיניו עוברות על הקירות, שמלאים כמעט עד אפס מקום בתמונות ברזולוציה גבוהה של זיכרונות עכברים ושל פעילות עצבית במטופלים הסובלים מדמנציה ומאלצהיימר.

"במה אני יכולה לעזור?" היא שואלת.

"המעסיק שלי התלהב מהמאמר שפרסמת ב"נוירון" על צילום זיכרונות."

"למעסיק שלך יש שם?"

"זה תלוי."

"במה?"

"איך שהשיחה הזאת תתקדם."

"למה לי בכלל לדבר עם מישהו שאני אפילו לא יודעת בשם מי הוא מדבר?"

"כי התקציב של המחקר שלך בסטנפורד נגמר בעוד שישה שבועות."

היא מרימה גבה.

הוא אומר, "הבוס שלי משלם לי בעין יפה כדי לדעת דברים על האנשים שמעניינים אותו."

"ברור לך שמה שאמרת עכשיו ממש מקריפ, כן?"

צי־וון מכניס את ידו לתיק העור שלו ומוציא ממנו תיקייה כחולה.

ההצעה שלה.

"ברור!" היא אומרת. "אתה ממאונטנסייד קפיטול!"

"לא. ואת לא תקבלי מהם שום מענק מחקר."

"אז איך השגת את ההצעה שלי?"

"זה לא משנה. אף אחד לא יסכים לממן אותך."

"איך אתה יודע?"

"כי מה שיש פה?" הוא זורק את ההצעה המפוארת שלה על השולחן העמוס. "קטן וביישני. עוד מאותו דבר. זה מה שעשית בסטנפורד בשלוש השנים האחרונות. זה לא רעיון מספיק גדול. את בת שלושים ושמונה, שזה תשעים בשנים של אקדמיה. יום אחד בעתיד הלא־רחוק את תתעוררי בבוקר ותקלטי שהימים הטובים שלך כבר מאחורייך. שבזבזת -"

"אני חושבת שכדאי שתלך."

"לא התכוונתי להעליב. אם לא אכפת לך שאני אומר, הבעיה שלך היא שאת מפחדת לבקש את מה שאת באמת רוצה." עולה בדעתה פתאום שהזר הזה, משום מה, מטריל אותה. היא יודעת שהיא צריכה לקטוע את האינטראקציה, אבל לא מתאפקת.

"ולמה אני מפחדת לבקש את מה שאני באמת רוצה?"

"כי מה שאת באמת רוצה יקר מדי. את לא צריכה שבע ספרות. את צריכה תשע. אולי עשר. את צריכה צוות שלם של מתכנתים שיעזרו לך לכתוב אלגוריתם למיון ולניתוח של זיכרון מורכב. ליצור את התשתית לניסויים בבני אדם."

היא נועצת בו מבט ארוך. "בהצעה שלי לא היתה אף מילה על ניסויים בבני אדם."

"מה אם הייתי אומר לך שאנחנו ניתן לך את כל מה שתבקשי? מימון בלי הגבלה. היית מעוניינת?"

הלב שלה מאיץ את פעימותיו משנייה לשנייה.

אז ככה זה קורה?

היא חושבת על הכיסא, בּעלות של חמישים מיליון דולר, שהיא חולמת לבנות מאז שאמא שלה התחילה לשכוח את החיים. בקטע מוזר כלשהו, היא לא מדמיינת אותו אף פעם כמוצר מוגמר, אלא תמיד רק כתרשימים טכניים בַּיישום שהיא תרשום עליו יום אחד פטנט, ושמו יהיה פלטפורמה רב־ממדית להקרנת זיכרונות אפיזודיים, זיכרונות מורכבים וזיכרונות לטווח ארוך.

"הלנה?"

"אם אני אומרת כן, אתה אומר לי מי המעסיק?"

"כן."

"כן."

הוא אומר לה.

היא לוטשת בו עיניים בפה פעור, והוא מוציא מסמך אחר מהתיק שלו ומעביר לה מעל ארגזי המסמכים.

"מה זה?" היא שואלת.

"חוזה העסקה והסכם סודיות. לא פתוח למשא ומתן. תנאי התשלום נדיבים מאוד, אני חושב שתסכימי."

סקירות וביקורות

"רקורסיה" מעלה שאלות מרתקות על פעילות המוח ותפקידו של הזיכרון האנושי מאשה צור-גלוזמן הארץ 12/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"רקורסיה" מעלה שאלות מרתקות על פעילות המוח ותפקידו של הזיכרון האנושי מאשה צור-גלוזמן הארץ 12/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
רקורסיה בלייק קראוץ'

בארי

2 בנובמבר 2018

בארי סאטון יורד לנתיב רכבי החירום בכניסה הראשית לבניין פּוֹ, מגדל בסגנון אר־דקו שזוהר עכשיו בלובן התאורה החיצונית. הוא יוצא מהפורד קראון ויקטוריה שלו, ממהר לחצות את המדרכה ונכנס אל הלובי מבעד לדלת המסתובבת.

שומר הלילה עומד ליד שורת המעליות ומחזיק אחת מהן פתוחה לבארי, שצעדיו המהירים מהדהדים על רצפת השיש.

"איזו קומה?" בארי שואל כשהוא נכנס למעלית.

"ארבעים ואחת. כשאתה יוצא מהמעלית, ימינה עד סוף המסדרון."

"עוד שוטרים יגיעו עוד מעט. תגיד להם שאני אמרתי שיחכו למטה לסימן שלי."

המעלית עולה במהירות גבוהה מן המצופה מגילו של הבניין, ואוזניו של בארי נסתמות כעבור שניות אחדות. כשדלת המעלית נפתחת הוא יוצא ועובר ליד שלט עם שם של משרד עורכי דין. פה ושם דולק אור, אבל רוב הקומה חשוכה. הוא ממהר לאורך השטיח על פני משרדים שקטים, חדר ישיבות, פינת קפה, ספרייה. המסדרון נגמר ונפתח לאזור קבלה שצמוד למשרד הגדול ביותר.

באור העמום נראים כל הפרטים בגוונים שונים של אפור. שולחן מהגוני גדול ועליו תלים של ניירות. שולחן עגול מלא פנקסים וכוסות עם שאריות קפה בריח מריר. בר משקאות עם בקבוקי ויסקי יקרים. אקווריום זוהר שמזמזם בצד ובו שוחים כריש קטן וכמה דגים טרופיים.

כשבארי מתקרב לדלת הכפולה הוא משתיק את הטלפון שלו וחולץ נעליים. הוא פותח את הדלת לאט ויוצא בשקט למרפסת.

גורדי השחקים השכנים באפר וסט סייד נראים מיסטיים בערפל הזוהר שעוטף אותם. שאון העיר חזק וקרוב - צפירות מכוניות מהדהדות בין קירות הבניינים ויללות אמבולנסים בדרכם לעוד טרגדיה. ראשו המחודד של הבניין נמצא פחות מחמישה־עשר מטרים מעליו - גג זכוכית ופלדה ואבנים מסותתות בסגנון גותי.

האישה יושבת במרחק חמישה מטרים מהמקום שבו הוא עומד, ליד גרגויל שהשנים שחקו, בגבה לבארי, רגליה משתלשלות מעבר למעקה.

הוא מתקרב לאט, ואבני המרצפת הרטובות מרטיבות את גרביו. אם יצליח להתקרב אליה מספיק בלי שתרגיש, הוא ימשוך אותה מהמעקה לפני שהיא תספיק -

"אני מריחה את האפטרשייב שלך," היא אומרת בלי לסובב את הראש.

הוא עוצר.

היא מפנה את ראשה לאחור ואומרת לו, "עוד צעד אחד ואני קופצת."

קשה לדעת באור הזה, אבל היא נראית בערך בת ארבעים. היא לובשת בלייזר כהה וחצאית תואמת וכנראה יושבת כאן כבר לא מעט זמן, כי הערפל הספיק להשטיח את שערה.

"מי אתה?" היא שואלת.

"בארי סאטון. אני בלש בחטיבת השוד המרכזית במשטרת ניו יורק."

"שלחו מישהו מחטיבת השוד -?"

"במקרה הייתי הכי קרוב. איך קוראים לך?"

"אן ווס פיטרס."

"אני יכול לקרוא לך אן?"

"בטח."

"יש מישהו שאני יכול להתקשר אליו?"

היא מנידה את ראשה לשלילה.

"אני זז הצדה כדי שלא תצטרכי לאמץ את הצוואר בשביל להסתכל עלי."

בארי מתרחק ממנה בזווית שגם מביאה אותו לקיר המעקה, פחות משלושה מטרים מן המקום שבו היא יושבת. מבט מעבר למעקה גורם למעיו להתכווץ באי־נוחות.

"אוקיי, קדימה. אני מקשיבה," היא אומרת.

"סליחה?"

"באת לשכנע אותי לא לקפוץ, נכון? אז בבקשה, תעשה מה שאתה יכול."

במעלית בדרך למעלה הוא החליט מה יאמר לה, על סמך מה שלמד על התאבדויות במסגרת הכשרתו. עכשיו, ברגע האמת, הוא מרגיש פחות בטוח בעצמו. הדבר היחיד שברור לו הוא העובדה שכפות רגליו קופאות מקור.

"אני יודע שאת מרגישה חוסר תקווה מוחלט כרגע, אבל זה רק רגע, ורגעים עוברים."

אן מסתכלת במורד קיר הבניין, מאה ועשרים מטרים אל הרחוב, וכפות ידיה פרושות על מעקה האבן השחוק מעשרות שנים של גשם חומצי. דחיפה קטנה בידיה והיא תיפול. הוא משער שהיא עוברת בראשה על סדר הפעולות. אוזרת כוח לקראת הסוף.

הוא רואה שהיא רועדת.

"אני יכול לשים עלייך את המעיל שלי?" הוא שואל.

"ממש לא כדאי לך להתקרב, בלש."

"למה?"

"יש לי FMS."

בארי הודף את הדחף המיידי לברוח. הוא שמע על תסמונת הזיכרונות הכוזבים, כמובן, אבל מעולם לא הכיר או פגש מישהו כזה. לא נשם אותו אוויר. עכשיו הוא כבר לא בטוח שזה רעיון טוב לתפוס ולמשוך אותה. הוא אפילו לא רוצה להיות כל כך קרוב אליה. לא, פאק, אין מצב. אם הוא יראה שהיא עומדת לקפוץ הוא ינסה להציל אותה, ואם הוא יידבק ב-FMS, הוא יידבק. זה סיכון שאתה לוקח כשאתה מחליט להיות שוטר.

"כמה זמן כבר?" הוא שואל.

"יום אחד, לפני חודש בערך, התעוררתי בבוקר ובמקום להיות בבית שלי במידלברי, ורמונט, מצאתי את עצמי בדירה כאן בעיר, עם כאב ראש חד ודימום חזק מהאף. בהתחלה לא היה לי מושג איפה אני. ואז נזכרתי... גם בחיים האלה. כאן ועכשיו אני רווקה, עובדת בבנק השקעות וידועה בעולם בשם הנעורים שלי. אבל יש לי גם..." היא אוספת את עצמה בקושי רגשי ניכר - "זיכרונות מהחיים האחרים שלי בוורמונט. הייתי אמא לילד בן תשע בשם סם. היה לי עסק לגננות עם בעלי, ג'ו ברמן. אני הייתי אן ברמן. היו לנו חיים טובים."

"איך זה? מה את מרגישה?" בארי שואל ומתקדם בחשאי צעד אחד קטן.

"מה זאת אומרת?"

"אל הזיכרונות הכוזבים מהחיים שלך בוורמונט."

"אני לא סתם זוכרת את החתונה שלי. אני זוכרת את הריב על העוגה של החתונה. אני זוכרת את הפרטים הכי קטנים מהבית שלנו. את הבן שלנו. כל רגע מהלידה שלו. את הצחוק שלו. כתם לידה שיש לו על לחי שמאל. את היום הראשון שלו בבית הספר. היה לו קשה להיפרד ממני. אבל כשאני מנסה לדמיין את סם, אני רואה אותו בשחור־לבן. אין לו צבע בעיניים. אני אומרת לעצמי שהן היו כחולות. אבל אני רואה רק שחור.

"אני רואה את כל הזיכרונות שלי מהחיים ההם בגוונים של אפור, כמו תמונות סטילס מסרט פילם־נואר. הם זיכרונות אמיתיים, אבל כמו זיכרונות רפאים. זיכרונות פנטום." היא נשברת. "כולם חושבים ש-FMS זה רק זיכרונות כזב מהרגעים הגדולים בחיים, אבל מה שהכי כואב זה הרגעים הקטנים. אני לא סתם זוכרת את בעלי. אני זוכרת את הריח שהיה לו מהפה בבוקר כשהוא הסתובב עם הפנים אלי במיטה. כל פעם שהוא קם לפנַי לצחצח שיניים, ידעתי שהוא יחזור למיטה וינסה לעשות סקס. זה מה שהורג אותי. הפרטים הכי־הכי קטנים ומושלמים שבגללם אני יודעת שזה באמת קרה."

"ומה החיים האלה?" בארי שואל. "הם לא שווים בעינייך?"

"אולי יש אנשים עם FMS שמעדיפים את זיכרונות ההווה על פני זיכרונות הכזב, אבל לי אין בחיים האלה שום דבר שאני רוצה. ניסיתי. ארבעה שבועות ארוכים. אני לא יכולה לזייף יותר." דמעות חורצות תלמים שחורים בלחייה. "הבן שלי מעולם לא היה קיים. אתה קולט? הוא סתם קצר יפה במוח שלי."

בארי מסתכן בעוד צעד לכיוונה, אבל הפעם היא תופסת אותו.

"אל תתקרב."

"את לא לבד."

"אני מאוד לבד."

"אני מכיר אותך רק כמה דקות ויישבר לי הלב אם אראה אותך עושה את זה. תחשבי מה זה יעשה לאנשים בחייך שאוהבים אותך. איך הם ירגישו."

"מצאתי את ג'ו," אן אומרת.

"את מי?"

"בעלי. הוא גר בבית גדול בלונג איילנד. הוא התנהג כאילו הוא לא מכיר אותי, אבל אני יודעת שהוא זיהה אותי. יש לו חיים שלמים. הוא נשוי - אני לא יודעת למי. אני לא יודעת אם יש לו ילדים. הוא התנהג כאילו אני המשוגעת."

"אני מצטער, אן."

"זה כואב מדי."

"תקשיבי, גם אני הייתי פעם במקום שלך. רציתי לגמור עם הכול. והיום אני עומד פה ואומר לך שאני שמח שלא עשיתי את זה. אני שמח שמצאתי את הכוח לעבור את זה. נקודת השפל הזאת היא לא כל ספר החיים שלך. היא רק פרק אחד."

"מה קרה לך?"

"איבדתי את הבת שלי. החיים שברו גם לי את הלב."

אן מסתכלת בקו הרקיע הזוהר. "יש לך תמונות שלה? אתה עדיין מדבר עליה עם אנשים?"

"כן."

"לפחות היא היתה קיימת פעם."

לזה פשוט אין לו מענה.

אן מורידה את מבטה שוב. היא חולצת בבעיטה אחת מנעליה.

מבטה מלווה את הנעל הנופלת.

היא שולחת את הנעל השנייה בעקבות הראשונה.

"אן, בבקשה."

"בחיים הקודמים שלי, החיים הכוזבים שלי, אשתו הראשונה של ג'ו, פראני, התאבדה בקפיצה מהבניין הזה, מהמעקה הזה, לפני חמש־עשרה שנים. היא סבלה מדיכאון קליני. אני יודעת שהוא האשים את עצמו. לפני שעזבתי את הבית של ג'ו בלונג איילנד, אמרתי לו שאני הולכת לקפוץ מבניין פו הלילה, כמו פראני. זה נשמע טיפשי ונואש, אבל קיוויתי שהוא יגיע להציל אותי. מה שהוא לא הצליח לעשות איתה. בהתחלה חשבתי שאתה הוא, אבל הוא לא שם אפטרשייב אף פעם." היא מחייכת - בעצב - ומוסיפה, "אני צמאה."

בארי מלכסן מבט מהיר למשרד החשוך ורואה שני שוטרי סיור עומדים הכן ליד דלפק הקבלה. הוא משיב את מבטו לאן. "אז אולי תרדי מהמעקה וניכנס יחד להביא לך כוס מים?"

"אתה יכול להביא לי לפה?"

"אני לא יכול להשאיר אותך לבד."

ידיה רועדות עכשיו, והוא רואה השלמה פתאומית בעיניה.

היא מסתכלת בבארי. "זאת לא אשמתך," היא אומרת. "היה ברור מההתחלה שזה ייגמר ככה."

"אן, לא -"

"הבן שלי נמחק."

ובאגביות חיננית, היא דוחפת את עצמה מהמעקה.

הלנה

22 באוקטובר 2007

הלנה עומדת במקלחת בשש בבוקר, מנסה להתעורר בעזרת הזרמים החמים השוטפים את גופה, כשתוקפת אותה פתאום תחושה חזקה שהיא כבר חייתה את הרגע הזה בדיוק. זה לא חדש. רגעי דז'ה־וו מילאו את חייה מאז שנות העשרים שלה. וגם אין שום דבר יוצא דופן ברגע הזה במקלחת. היא תוהה אם מאונטנסייד קפיטול כבר בדקו את ההצעה שלה. עבר שבוע. היא כבר היתה אמורה לשמוע מהם. לכל הפחות לקבל הזמנה לפגישה אם הם היו מעוניינים.

היא מכינה קפה ואת ארוחת הבוקר הסטנדרטית שלה - שעועית שחורה ושלוש ביצי עין הפוכה עם קטשופ. מתיישבת לשולחן הקטן ליד החלון ומסתכלת בשמים המתמלאים לאט באור מעל בתי השכונה שבפאתי סן חוזה.

כבר יותר מחודש לא היה לה יום פנוי לעשות כביסה, ורצפת חדר השינה שלה מכוסה בשטיח של בגדים מלוכלכים. היא מפשפשת ומוצאת ג'ינס וחולצת טריקו שהיא לא מתביישת יותר מדי לצאת בהם מהבית.

הטלפון מצלצל בזמן שהיא מצחצחת שיניים. היא יורקת, שוטפת ומספיקה לענות בצלצול הרביעי מהטלפון שבחדר השינה.

"מה שלום הילדה שלי?"

קולו של אביה תמיד מעלה חיוך על פניה.

"היי, אבא."

"חשבתי כבר שפספסתי אותך. לא רציתי להפריע לך במעבדה."

"לא, זה בסדר. מה קורה?"

"סתם, חשבתי עלייך. שמעת משהו על ההצעה?"

"עדיין לא."

"יש לי הרגשה טובה שזה יקרה."

"לא יודעת. זאת עיר קשה. הרבה תחרות. הרבה אנשים חכמים שרוצים כסף."

"אבל לא חכמים כמו הבת שלי."

היא לא יכולה לסבול יותר את האמון של אביה בה. לא בבוקר כמו זה, כשאפשרות הכישלון מוחשית וקרובה, כשהיא יושבת בחדר שינה קטן ומלוכלך עם קירות חשופים בבית לא משופץ שהיא לא הכניסה אליו אפילו אדם אחד כבר יותר משנה.

"איך מזג האוויר?" היא שואלת כדי לשנות נושא.

"ירד שלג בלילה. בפעם הראשונה העונה."

"הרבה?"

"כמה סנטימטרים. אבל ההרים לבנים."

היא רואה בעיני רוחה את ההרים - הרכס הקדמי של הרי הרוקי, הרי ילדותה.

"מה שלום אמא?"

היסוס קל.

"אמא בסדר."

"אבא."

"מה?"

"מה שלום אמא?"

היא שומעת אותו נושף לאט. "היו לנו ימים טובים יותר."

"היא בסדר?"

"כן. היא ישנה למעלה עכשיו."

"מה קרה?"

"זה שום דבר."

"תגיד לי."

"אתמול בערב שיחקנו רמי אחרי ארוחת ערב, כמו תמיד. והיא פשוט... היא לא זכרה את כללי המשחק. היא ישבה ובהתה בקלפים שלה ובכתה. אנחנו משחקים את המשחק הזה כבר שלושים שנה."

היא שומעת שידו מכסה את הפומית.

הוא בוכה, במרחק אלף ומשהו קילומטרים ממנה.

"אבא, אני באה הביתה."

"לא, הלנה."

"אתם צריכים את העזרה שלי."

"יש לנו תמיכה פה. יש לנו תור לרופא היום אחר הצהריים. אם את רוצה לעזור לאמא, תשיגי את המימון ותבני את הכיסא."

היא לא רוצה לספר לו, אבל הכיסא עדיין רחוק מאוד, מרחק שנות אור. הוא חלום, חזיון תעתועים.

עיניה מתמלאות דמעות. "אתה יודע שאני עושה את זה בשבילה."

"אני יודע, מתוקה."

לרגע שניהם שותקים, וכל אחד מהם מנסה לכבוש את הבכי כדי שהשני לא ישמע שהוא בוכה, ושניהם לא מצליחים. היא רק רוצה להגיד לו שזה יקרה - אבל זה יהיה שקר.

"אני אתקשר כשאחזור הביתה בערב," היא אומרת.

"בסדר."

"תמסור לאמא שאני אוהבת אותה."

"טוב. אבל היא כבר יודעת."

כעבור ארבע שעות, בעומק בניין מדעי המוח בפאלו אלטו, כשהלנה בוחנת תמונה של זיכרון־פחד של עכבר - נוירונים מוארים מחוברים ברשת סינפסות - האיש הזר מופיע בפתח משרדה. היא מרימה את עיניה מהמסך ורואה גבר לבוש במכנסי צ'ינו וחולצת טריקו לבנה, שהשיניים בחיוך שלו לבנות מדי בכמה גוונים.

"הלנה סמית?" הוא שואל.

"כן?"

"אני צי־ווּן צ'רקובר. יש לך דקה לדבר איתי?"

"זאת מעבדה מאובטחת. אסור לך להיות פה."

"אני מתנצל על ההפרעה, אבל אני חושב שתרצי לשמוע את מה שיש לי להגיד."

היא יכולה לבקש ממנו ללכת, או להזעיק מאבטחים. אבל הוא לא נראה לה מאיים.

"אוקיי," היא אומרת וקולטת פתאום שמה שהאיש הזה רואה עכשיו הוא החלום הרטוב של כל אגרן - במשרד שלה אין חלונות, הוא מלא ודחוס, וקירותיו עשויים מלבֵנים צבועות. לאפקט הקלאוסטרופובי תורמות גם ערימות בגובה מטר של ארגזי מסמכים, ובהם אלפי תקצירים ומאמרים, מסביב לשולחן. "סליחה על הבלגן. אני אביא לך כיסא."

"הכול בסדר."

צי־וון לוקח כיסא מתקפל ומתיישב מולה. עיניו עוברות על הקירות, שמלאים כמעט עד אפס מקום בתמונות ברזולוציה גבוהה של זיכרונות עכברים ושל פעילות עצבית במטופלים הסובלים מדמנציה ומאלצהיימר.

"במה אני יכולה לעזור?" היא שואלת.

"המעסיק שלי התלהב מהמאמר שפרסמת ב"נוירון" על צילום זיכרונות."

"למעסיק שלך יש שם?"

"זה תלוי."

"במה?"

"איך שהשיחה הזאת תתקדם."

"למה לי בכלל לדבר עם מישהו שאני אפילו לא יודעת בשם מי הוא מדבר?"

"כי התקציב של המחקר שלך בסטנפורד נגמר בעוד שישה שבועות."

היא מרימה גבה.

הוא אומר, "הבוס שלי משלם לי בעין יפה כדי לדעת דברים על האנשים שמעניינים אותו."

"ברור לך שמה שאמרת עכשיו ממש מקריפ, כן?"

צי־וון מכניס את ידו לתיק העור שלו ומוציא ממנו תיקייה כחולה.

ההצעה שלה.

"ברור!" היא אומרת. "אתה ממאונטנסייד קפיטול!"

"לא. ואת לא תקבלי מהם שום מענק מחקר."

"אז איך השגת את ההצעה שלי?"

"זה לא משנה. אף אחד לא יסכים לממן אותך."

"איך אתה יודע?"

"כי מה שיש פה?" הוא זורק את ההצעה המפוארת שלה על השולחן העמוס. "קטן וביישני. עוד מאותו דבר. זה מה שעשית בסטנפורד בשלוש השנים האחרונות. זה לא רעיון מספיק גדול. את בת שלושים ושמונה, שזה תשעים בשנים של אקדמיה. יום אחד בעתיד הלא־רחוק את תתעוררי בבוקר ותקלטי שהימים הטובים שלך כבר מאחורייך. שבזבזת -"

"אני חושבת שכדאי שתלך."

"לא התכוונתי להעליב. אם לא אכפת לך שאני אומר, הבעיה שלך היא שאת מפחדת לבקש את מה שאת באמת רוצה." עולה בדעתה פתאום שהזר הזה, משום מה, מטריל אותה. היא יודעת שהיא צריכה לקטוע את האינטראקציה, אבל לא מתאפקת.

"ולמה אני מפחדת לבקש את מה שאני באמת רוצה?"

"כי מה שאת באמת רוצה יקר מדי. את לא צריכה שבע ספרות. את צריכה תשע. אולי עשר. את צריכה צוות שלם של מתכנתים שיעזרו לך לכתוב אלגוריתם למיון ולניתוח של זיכרון מורכב. ליצור את התשתית לניסויים בבני אדם."

היא נועצת בו מבט ארוך. "בהצעה שלי לא היתה אף מילה על ניסויים בבני אדם."

"מה אם הייתי אומר לך שאנחנו ניתן לך את כל מה שתבקשי? מימון בלי הגבלה. היית מעוניינת?"

הלב שלה מאיץ את פעימותיו משנייה לשנייה.

אז ככה זה קורה?

היא חושבת על הכיסא, בּעלות של חמישים מיליון דולר, שהיא חולמת לבנות מאז שאמא שלה התחילה לשכוח את החיים. בקטע מוזר כלשהו, היא לא מדמיינת אותו אף פעם כמוצר מוגמר, אלא תמיד רק כתרשימים טכניים בַּיישום שהיא תרשום עליו יום אחד פטנט, ושמו יהיה פלטפורמה רב־ממדית להקרנת זיכרונות אפיזודיים, זיכרונות מורכבים וזיכרונות לטווח ארוך.

"הלנה?"

"אם אני אומרת כן, אתה אומר לי מי המעסיק?"

"כן."

"כן."

הוא אומר לה.

היא לוטשת בו עיניים בפה פעור, והוא מוציא מסמך אחר מהתיק שלו ומעביר לה מעל ארגזי המסמכים.

"מה זה?" היא שואלת.

"חוזה העסקה והסכם סודיות. לא פתוח למשא ומתן. תנאי התשלום נדיבים מאוד, אני חושב שתסכימי."