על הפירוש

פסוקים, טענות, אמיתות: מבוא ל'על הפירוש' 
גבריאל צורן

1

על הפירוש הוצב על ידי המהדירים העתיקים של כתבי אריסטו כחיבור השני בקורפוס של כתביו הלוגיים, האורגנון, וזאת לאחר הקטגוריות ולפני האנליטיקה. קביעת הסדר הזה נובעת ככל הנראה מהעובדה שהקטגוריות עוסק ביחידות המחשבה הקטנות, המושגים הבודדים; על הפירוש עוסק ביחידות גדולות יותר, המשפטים והטענות, הבנויים ממושגים אלה. הספרים שאחריהם עוסקים ביחידות גדולות אף יותר - באופן שבו טענות נתונות יכולות להשתלשל זו מזו בדרך של היסק (האנאליטיקה עוסקת בהיסקים מדעיים הכרוכים בוודאות; הטופיקה בהיסקים דיאלקטיים הכרוכים בהסתברות, וההפרכות הסופיסטיות בהיסקים נטולי תוקף).
אבל תבנית זו אינה בהכרח משקפת את המבנה הפנימי ואת הכוונות הספציפיות של הספרים הללו. מצד אחד יש ביניהם לא מעט חפיפות, מצד שני יש לכל אחד מהם סדר יום משלו.
העניין שאני מוצא בספרים הללו, ובאופן מיוחד בעל הפירוש, הוא שכולם, כל אחד בדרכו שלו, מציעים טיפול יסודי ומעניין בבעיית הלשון ודרכי פעולתה. אין לאריסטו שום מחקר שיטתי על אופני פעולתה של הלשון. הכתבים היחידים המתייחסים לנושא זה, בצד הקטגוריות ועל הפירוש, הם הרטוריקה והפואטיקה הנוגעים בהתנהגויות לשוניות ספציפיות - ספר הרטוריקה עוסק בעיקר בדרכי השכנוע באמצעות הלשון, וספר הפואטיקה עוסק ביצירה האומנותית באמצעות חומרים לשוניים. כתביו הלוגיים של אריסטו, האורגנון, נוגעים באופן שלישי של פעילות: הדרכים להשגת ידע והרחבתו באמצעות הלשון1.
אף אחד מהחיבורים הללו אינו מציג, ואינו מנסה להציג, מערכת שיטתית של בלשנות או של פילוסופיה לשונית. כל אחד מהם מתרכז באומנות שלשמה חובר (שירה, נאום, חקירה מדעית). אבל כולם יחד, במיוחד על הפירוש וקודמו, קטגוריות, נוגעים באזור הספָר שבו גובלים אלה באלה לשון, מחשבה ומציאות, והם יורדים אל הרמה הבסיסית והמהותית יותר של הלשון: כיצד בכלל יכולה הלשון לומר משהו על המציאות? מה היחס בין לשון לאמת?
העיסוק בנושא הלשון בכללו, ראשיתו זמן רב לפני אריסטו. הסופיסטים הרבו לעסוק בה, ומוכרים הדיונים בשאלה האם הלשון היא מוסכמה שרירותית או מערכת סימנים "טבעית", בכל מובן שלא יהיה לכך. אבל בעוד שכתבי הסופיסטים כמעט ולא השתמרו, נגיש לנו גם היום הטקסט הקדם־אריסטוטלי המובהק והמוכר ביותר בשאלות לשון, הדיאלוג קראטילוס של אפלטון. כמו בתחומים רבים אחרים, את מחשבתו של אריסטו ניתן להבין בחדות רבה מאוד כתגובת נגד לאפלטון.
בני השיח המרכזיים של סוקרטס בקראטילוס הם הרמוגנס, חסיד תפישת הלשון כמוסכמה, וקראטילוס, חסיד תפישת הלשון כ"טבעית". סוקרטס מבקר את שתי התפישות כאחת, ולאורך כל הדיאלוג הארוך הזה הוא מחזיק בעקביות בהנחות התיאורטיות שאותן הוא משמיע בעמודיו הראשונים של הטקסט:
סוקרטס: ובכן הגד נא לי זאת: האם יש דבר מה שאתה קורא לו "דְבוֺר אמת" ו"דְבוֺר שקר"?
הרמוגנס: כן.
ס: ויש אפוא דיבור אמת ודיבור שקר?
ה: בוודאי.
ס: והרי אותו דיבור האומר את הדברים כהווייתם, אמת הוא, ושלא כהווייתם - שקר?
ה: כן.
ס: נמצא שקיים דבר זה: להשמיע בדיבור פה את שישנו ואת שאינו?
ה: בוודאי.
ס: ודיבור האמת - האם הוא בכללו אמת, וחלקיו אינם אמת?
ה: לא כי, גם חלקיו הם אמת.
ס: וכי חלקיו הגדולים אמת הם, והקטנים לא; או כולם כאחד?
ה: כולם, לדעתי.
ס: וכי אפשר להשמיע בדיבורך חלק קטן יותר ממילה?
ה: לא, זה הקטן ביותר.
ס: והוא גם חלקו של דיבור האמת?
ה: כן.
ס: וכפי שאמרת, גם הוא אמת?
ה: כן.
ס: וחלקו של דיבור שקר הריהו שקר?
ה: כך אני טוען.
ס: אפשר אפוא לשקר ולומר אמת בשם, אם אפשר לעשות כך בדיבור?
ה: כמובן. (385b. אפלטון, 1965, עמ' 513-514)

ההנחות שסוקרטס מניח כמובנות מאליהן הן אפוא שתיים - האוניברסליות של ערכי האמת וההומוגניות של הלשון. ההנחה הראשונה משמעה שכל יציר לשוני באשר הוא כפוף לערכי אמת, כלומר אין יציר לשוני שאי־אפשר לקבוע לגביו באופן עקרוני אם הוא אמיתי או שקרי. ההנחה השנייה משמעה שהכפיפות לערכי אמת חלה על כל יחידה של לשון בלי קשר לסדר הגודל שלה: כל תכונות הלשון מצויות גם ביחידותיה הקטנות. וכך, אם כל דיבור בלשון הוא או אמיתי או שקרי, אפשר להחיל את שאלת האמת והשקר באופן זהה על כל חלקי הדיבור - על מבעים גדולים, על משפטים ועל מילים. הנחות אלו מאפשרות את הפרויקט שמבצע הדיאלוג לאורך 08 עמודים, בדיקה דקדקנית של מילים בודדות מבחינת ערכי האמת שהן נושאות.
אריסטו פורץ לדרך שונה לחלוטין. לדידו שאלת האמת והשקר מוגבלת לסוג מסוים של יצירים לשוניים: רק טענות יכולות להיות אמיתיות או שקריות. וכך מילים בודדות, שאינן מתפקדות כחלק מטענה, אינן יכולות לשאת ערכי אמת. בצד זה יש מגוון גדול של יחידות לשון גדולות יותר ומורכבות שאינן כפופות לערכי אמת ושקר: משפטי שאלה, משפטי ציווי, משפטי קריאה. אריסטו איננו עוסק בחלק זה של הלשון בספרי האורגנון, אבל הוא מפנה את הקוראים אל הרטוריקה והפואטיקה, וכך אנחנו יכולים לחשוב שגם צורות לשוניות הבנויות בדיוק כמו טענות אינן נושאות בהכרח ערכי אמת. המבע הרטורי, בהיותו מבע המכוון לשכנע (ולאו דווקא להוכיח), קרוב במידה מסוימת לבקשה, ועל כן אינו נושא ערכי אמת של ממש, גם אם הוא מורכב ממשפטים אמיתיים כשלעצמם. וכך, משפטי חיווי (וכן משפטי בקשה וציווי) יכולים לתפקד גם כחיקוי. במקרה זה אין הם בונים טענה בדבר קיומן של עובדות, אלא סימולציה של טענה כזאת, שכשלעצמה אינה אמת ואינו שקר. זו למעשה המשמעות הלשונית של מושג המימסיס שבו עוסקת הפואטיקה.
אצל אפלטון, אפוא, כל יציר לשוני שנושא משמעות יש לו גם ערכי אמת, וכך שאלת המשמעות ושאלת האמת חופפות לחלוטין, ולגופו של עניין כמעט זהות. אצל אריסטו, לעומת זאת, ישנה הבחנה ברורה בין משמעות לאמת: אמנם חלק גדול מיחידות השפה נושא משמעות, אבל מבין היחידות הללו לא כולן כפופות לערכי אמת. אף על פי שאריסטו, כאמור, נמנע מלגעת כאן בחלקים אלה של השפה ושולח את קוראיו אל הרטוריקה והפואטיקה, החלון שהוא פותח בעל הפירוש מאפשר להבהיר לא מעט דברים שספרי הרטורקיה והפואטיקה מבליעים אך אינם משכילים לומר במפורש.