רגע נצח

שאנן סטריט. צילום: אלכס קולומויסקי

שאנן סטריט מקפיד להדהד סימבולית את ההקדשה של ספרו החדש: "לכל מי שניסה, התרסק, ואז קם וניסה שוב". אבל ההתרסקויות בספר הן לא סימבוליות, הן אמיתיות לגמרי. הספר עוסק בחבורה של סקייטרים, שמתגלגלת בירושלים בימים התמימים של הנוקיה, בתחילת המילניום. במרכזו דמותו של אלנה (קיצור של אלנתן) - צעיר מבית דתי, סקייטר שעושה את צעדיו הראשונים בגרפיטי, חולם ללמוד ב'בצלאל' אבל נאלץ להתפרנס למחייתו בנגרייה של דודו. עוד בחבורה אחיו עזרוש וסקייטרים נוספים העונים לשמות "יוני הגבר" ו"יוני המניאק".

'רגע נצח', רומן הביכורים של האושיה הירושלמית וסולן הלהקה הוותיקה הדג נחש, משופע ביטויים מעולם הסקטבורד כמו "נולי פליפ", "היל פליפ" ו"האפ פייפ". מפתיע לגלות, אם כך, שהוא אולי "סקייטר נשמה", אבל לא אחד שתתפסו מרחף פיזית מעל מעקה. אז למה סקייטרים? "ראיתי שהרבה חברים טובים שלי בהווה היו פעם סקייטרים. ראיתי הרבה מעצמי בתוכם: גם קשיחות, אבל גם שחשוב להם ליהנות מהחיים, איזו עקשנות. רציתי להבין ממה זה נובע", הוא אומר ומספר שכתיבת הספר נמשכה שבע שנים, מתוכן כחמש וחצי בתחקיר רחוב: "הלכתי וראיינתי אנשים, הרבה חבר'ה צעירים שלא הכרתי. שאלתי על זיכרונות, חוויות ואם הם חושבים שיש קשר בין מי שהם היום לזה שהם היו סקייטרים בעבר. הגיעו אליי מיליון סיפורים. הרבה דברים שמתוארים בספר באמת קרו, אבל לא לאדם אחד".

אם סקייטרים היו אומרים "ניכוס תרבותי", הם אולי היו מאשימים אותך בזה. אתה הרי בכלל לא סקייטר.

"התייעצתי עם ממש הרבה אנשים כדי שזה לא יקרה. להבדיל, ואם להיתלות באילנות גבוהים, אני זוכר שעבדתי בלול תרנגולות בנח"ל. באותו זמן קראתי ספר של מאיר שלו והוא מפרט מחלות של תרנגולות בספר, קוקסידיוזיס וזה. והוא בכלל לא לולן! אז ניסיתי לעשות את שיעורי הבית האלה ולהגיע לרמה הזאת, כולל לראות סרטונים - כל האינסטגרם שלי זה טריקים של סקטבורד - כולל ללכת לסקייטפארקים בארץ ובחו"ל. אז אני מקווה שלא נפלתי, אבל אם נפלתי אז אני אתמודד ואני אקום. כי אני סקייטר".

• • •

הדג נחש היא אחת מהלהקות הוותיקות בישראל. ‭ 25‬שנה של "היפ הופ ציוני", של מחאה חברתית ואלבומי זהב. הסוד לאריכות הימים הנדירה של הלהקה, לפי סטריט, הוא לא דיקטטורה, אלא ההיפך - דמוקרטיה של איזי-גואינג: "זה לא בגלל שאני קובע שם הכל, אלא בגלל שכולם יודעים לשחרר".

הדג נחש הם לא רק להקה של גרוב אלא גם, יש שיגידו בעיקר, להקה של טקסטים. סטריט, יליד ‭ ,1971‬ יודע לערבב גבוה ונמוך, מן המקורות ומן הפיצוציות. את התמהיל הזה הוא מגיש גם ב'רגע נצח', אבל לראשונה לא תהיה לצדו את הכריזמה ואת הביט, כי ספר – ספר זה דבר אחר.

גם אחרי הרבה אלבומים ועשייה, יש התרגשות אחרת, איזו תחושה של "הוד רוממותו הספר"?

"כן, ממש כן. נתתי למישהי הבוקר את הספר וכשיצאתי מהפגישה וראיתי את הספר מונח ככה על התיק שלה, וזה לא פריים שאני מכיר ופתאום המוח שלך עושה את ההקשר - זה הספר שלך, על התיק שלה, ותיכף היא תיקח אותו וזה הספר שלך! אני יודע מה ספרים עושים לי בחיים. אני אוהב לקרוא, עד עכשיו. כלומר, להרבה אנשים זה עבר, הם לא יכולים, ואני לא מאשים אותם: בטלפון ‭ 20‬ שניות זה המון, בספר זה אפילו לא שתי פסקאות. בקורונה התחלתי לקרוא אפילו כפול ממה שקראתי קודם. אני קורא כל מה שמתגלגל לי ליד אבל הכי אוהב פשוט סיפורים שכתובים טוב, עם התחלה אמצע וסוף, שנותנים לך לעוף איתם קצת". 'רגע נצח' נקרא כמעין ספר נוער (לנוער עם הורים שפחות אכפת להם משכטות ואלכוהול) ויותר מכך, כ"ספר בנים", שבמרכזו חבורה שמתנהלת ומדברת כמו שאנחנו שומעים חבורות של בנים מדברות, שבהן "יאבנזונה" או "יאהומו", זה כינוי כמעט כמו "אחי".

"הספר לא מיועד לבנים, אבל הוא כן ספר בנים. לאורך הדרך חשבתי אולי להכניס סקייטרית. כי יש היום הרבה סקייטריות אבל אז לא היה".

הרבה או יותר?

"אם יש הרבה בירושלים אז כנראה יש הרבה; אם כי כשאני חושב על זה, הרבה דברים מתחילים בירושלים. גם הדג נחש זו חבורת בנים ואני חושב - לגבי עצמי - אפילו על הפנימייה וגרעין הנחל, שאמנם יש בנים ובנות, אבל אם אתה קרבי אז אתה עם הבנים. זה כמו לגדול עם האחים שלך. וכן, אני יודע שיש בספר פה ושם 'יציאות'. מזל שהספר מתרחש בתחילת המילניום כי היום זה לא היה עובר.

"בעיקר רציתי להישאר אורגינל: בחירות מלאכותיות זה גול עצמי, לא תוכל לתחזק אותן לאורך היצירה, כי כשאתה נזהר במשהו אחד אז אתה כל הזמן נזהר. כאדם בראשית העשור השישי לחייו, ברור שהפרמטרים שלי לגבי מה ראוי ומה לא ראוי השתנו. אבל זה שלא הייתי מדבר ככה עכשיו, או שאני מעקם את הפרצוף אם דברים כאלה נאמרים היום, לא אומר שלא כמעט כולם, כולל אותי, דיברו ככה פעם. בחיים צריך ללמוד מטעויות ולהתקדם אבל לא צריך להתכחש לדרך שעברנו. בשיר 'אף אחד' מתוך האלבום הראשון של הדג נחש, שיצא כבר בשנת ‭ ,2000‬ כתבתי וורס על העניין הזה".

הוא צודק. בדואט עם מזי כהן מופיע הבית הזה: "גם אני צעקתי 'נטחנת!' מהאוטובוס/ הסתכלתי על נשים וראיתי רק כוס/ וזה היה לי מגניב אבל אז הייתי זבל/ וייתכן שזה נראה כמו לאחוז בשני צידי החבל/ אבל הגולם כבר מזמן קם על היוצר/ מי שמציק הוא סוטה לא שובב לא ממזר/ מי שמתעלל או מכה דחוף למאסר עולם/ גם אם הוא ח"כ או שדרן או כדורגלן".

מה בעצם סוג של שיח כזה נועד לשרת בחבורות של גברים צעירים?

"אלה מאיתנו שהסתובבו בקבוצות ברחובות במשך ימים ושבועות שלמים התייחסו למעשה אל הקבוצות האלה כאל תחליף למשפחה. ובתוך הקבוצות הללו צעירים לומדים איך מתנהגים, מה מותר ומה אסור, מה הגיוני ומה מוגזם; מתנהלים לפי הקודים המקובלים בקבוצה או המשפחה. שיח בוטה יכול, למשל, להיות דרך לבדוק גבולות או דרך לגבש זהות מובחנת לקבוצה או לפרט שבתוכה. אני זוכר שמישהו אצלנו, כשהגענו לסיטואציות אלימות, היה תמיד מאיים על אלה שרצו להרע לנו באנגלית כזאת של סרטי

ברוס לי. פעם שאלתי אותו למה הוא תמיד עושה את זה, והוא אמר לי ש'זה יותר קשוח ככה'. הרבה פעמים מדובר בבנים שעדיף להם להיות בחוץ ולא בבית, בגלל דברים שקורים בבית, והם מגדלים את עצמם כמו חבורת תנים בהרי ירושלים, רק שהם עושים את זה עם סקטבורד ובתוך העיר".

מישהו לנסוע איתו?

"בדיוק. הם מתמודדים עם להרגיש שהם לא מספיק טובים. הרבה פעמים זה נערים עם הפרעת קשב – עוד לפני שידעו לאבחן את זה – או שהורידו להם במקום להרים להם והם נחלצו מזה, זה הסיפור שרציתי לספר".

לכמה מהגיבורים שלך יש גם ענייני-אב. זה קשור?

"לא ייאמן כמה זה מובהק כשאתה מראיין סקייטרים, או לפחות סקייטרים ירושלמים מהתקופה שאני ראיינתי. מדובר על חוסר נוכחות בכל מיני רמות: גירושין או אבא שנפטר או אבא שנטש לארץ אחרת. זה כנראה אלו שצריכים את חבורת הבנים הזו".

• • •

"להישאר אורגינל", זה אולי הדבר שהכי חשוב לסטריט. להיות נאמן לעצמו, או "לשכנע את עצמו", כמו שהוא קורא לזה. הגידופים ב'רגע נצח' הם חלק משפה מאוד מדוברת, שממוקמת לא רק אצל הדמויות אלא גם אצל המספר. למשל: ‭ '"‬לא ייאמן היוני המניאק הזה', אמר יוני הגבר לאלנה וליואב אחרי שכל הפואוזרים נסעו בחזרה לחיים הלוזריים שלהם והשלושה נותרו כמעט לבדם בפסאז'. 'איזה סטייל פסיכי יש לו'. 'אינקרדיבל', הסכים יואב. 'סייקו שיט', חיזק אלנה". לא מפתיע, אם כך, לגלות שלאורך שנות לידתו הארוכות, הספר לא ידע איך הוא יגמור: "עבדתי עליו לסירוגין כתסריט וכספר. בקורונה, כשהתפנה לי הרבה זמן, החלטתי שזה יהיה ספר". מספר סטריט, שכתב לאורך כל ימי הבידוד נטולי ההופעות. לצד הדג נחש ואלבומי סולו, סטריט גם כותב ומגיש תוכניות טלוויזיה וכתב עם אבי נשר את התסריט לסרט 'פלאות'. את ספרו הראשון הוא בחר להוציא בהוצאה העצמאית 'לוקוס' (גילוי נאות: זו הייתה גם הבחירה שלי - ש"ק) עם המו"לית והעורכת שירה חפר. מחר ישתתף ביריד הספרות העצמאית בבית אריאלה בתל-אביב יחד עם דן תורן - מוזיקאי נוסף שבאמתחתו ספר ביכורים חדש. יחד עם שרון מולדאבי וערן צור, שגם הם הוציאו ספרים בשנתיים האחרונות - ניתן, כמעט, להכריז על גל. הסיבה לכך, לפי סטריט, פחות קשורה לצורך של אמנים בשלים בסיכום או ריענון, אלא בקורונה: "לא היו הופעות, סגרו ת'אולפנים, היינו צריכים אאוטלט".

אני מניחה שבהיותך מי שאתה, יכולת גם לפסוע בשבילים יותר מיינסטרימיים של עולם המו"ליות.

"הייתה לי דרך עד שהגעתי ל'לוקוס', קצרה אמנם, אבל הייתה. עם שירה היה לי חיבור מיידי. הרגשתי שמבינים אותי, ובעיקר שמחתי לגלות שזה יקרה במהלך חיי. קצב העבודה בהוצאה קטנה הוא קצב שאני יכול להבין אותו. באופן עקרוני נוח לי במקום הזה שנקרא 'שולי המיינסטרים': אם זה יותר מדי בשוליים אני עלול לאבד את הצפון ואם זה יותר מדי מיינסטרים אני עלול לקבל פריחה. אבל איפשהו שם, בסוף של המיינסטרים, כשאתה רואה את השוליים בלי משקפת, שם נוח לי. גם להיות 'ההוא שעושה היפ הופ בעברית' זה בדיוק המקום הזה, של שולי המיינסטרים, וגם להיות ההוא שלא מתבייש לכתוב על סקייטרים בספרות".

כיאה לשולי המיינסטרים, לאיור הכריכה ולאלו שבתוך הספר, הביא שאנן את צמד אמני הגרפיטי הירושלמים ‭ Brothers ‬ ‭ ,Of Light‬ גם הם סקייטרים, גם הם אחים, כמו גיבורי הספר, ובאופן מפתיע לאחד מהם גם קוראים אלנה. "שמרתי על השם אלנה בגלל הסאונד שלו. זה נשמע כמו אל נע, וזה שם מעולה לסקייטר בדיוני ממשפחה של חוזרים בתשובה שיוצא לשאלה".

מי קרא את הספר לפני שהוא יצא?

"חברים קצת ואשתי. זה נורא מסובך להגיד לאנשים לקרוא ספר. זה לא כמו להגיד למישהו, 'אחי, יש לי שיר חדש, מה אתה חושב על הפזמון', כי גם אם הוא שונא את זה, זה נגמר בעוד שלוש וחצי דקות. ספר זה התחייבות אחרת ולא רציתי לשגע אף אחד. חברים נתנו פוינטרים. הרבה קיבלתי והרבה לא קיבלתי".

הגיבור שלך, אלנה, גדל בבית דתי. הוא בעצמו סקייטר שמחביא ג'וינט במזוזה, אבל כן מקפיד להגיע בזמן לקידוש. נדמה לי שחילונים שחיים מחוץ לירושלים רואים את החברה הישראלית בצורה הרבה יותר דיכוטומית, אבל כל פעם שאני בירושלים ורואה מישהו עם ציציות בהופעת נויז אני נזכרת שיש לעיר הזאת ערבוב אחר להציע.

"אנחנו נוטים לראות חרדים כחרדים, דתיים כדתיים, אבל בירושלים זה הרבה פעמים לא ככה. הרבה משפחות הן יותר כמו המשפחה של אלנה מאשר להפך. אני למשל נראה לאנשים חילוני, וזה הכל. אבל זו טעות. נורא קל להגיד: זה ש"סניק, זה פלסטיני, זה שמאלני, אבל בתוך כל המילים האלו יש כל מיני צבעים ואנחנו לא רואים את שאר הצבעים בתוך הסקטור. אסור לנו לשכוח שאנשים הם הרבה יותר ממי שהם מצביעים או לאיזה בית כנסת הם הולכים להתפלל או אם הם הולכים להפגנה של 'נשים בשחור' או של 'יש גבול'. אנשים הם יותר מהבחירות התרבותיות שלהם. כל האנשים הם קצת קרוס-ז'אנר ולכן עם כולם, או עם כמעט כולם, אפשר למצוא שפה משותפת".

אני מרגישה, שכסופר — ואולי גם כאן בשיחה הזאת — כל הזמן חשוב לך לאחות איזה קרע, שהכל יהיה סבבה.

"אני חייב לחשוב שיש תקווה, בהכל. חייב לחשוב שעוד אפשר. אני מאמין גדול בחצי הכוס המלאה. אני יודע שיש חרא ושכולנו צריכים לגרור רגליים בחרא לאיזה זמן, אבל בסוף, רובנו, יוצאים מזה, לומדים מזה, וכזה אני רוצה להיות".

מעבר לעניין המעורבב הזה של הדתי-חילוני, הספר רצוף בשמות של רחובות וכיכרות, פניות מרחוב כזה לאחר. ירושלים עצמה היא גיבורה שלו. עושה רושם שאתה עדיין מאוהב.

"אוהב או שונא, אני עדיין פה. פעם חשבתי שירושלים כן ותל-אביב לא, היום אני כבר לא רואה את זה ככה. בהרבה מקומות הייתי יכול לגור ולהיות מבסוט. מה שמפתיע אנשים זה שירושלים היא אחד המקומות האלה. הילד הגדול שלי גר בתל-אביב. הוא במכינה קדם-צבאית ובדיוק השבוע האחים התווכחו אם זה שהוא גר בתל-אביב זה אומר שהוא תל-אביבי. הוא אמר שכן והאחים נעלבו".

לסטריט, שכבר לא גר במרכז העיר אלא במושב רגוע בפרוזדור ירושלים. יש שלושה ילדים, בני ‭ 18‬ ו-‭15‬ ובת שחגגה בת-מצווה ממש לאחרונה: "היא עלתה לתורה, אני לימדתי אותה", מדגים סטריט את הערבוב שדיבר עליו. "גדלתי כילד קונסרבטיבי, עד שהלכתי לפנימייה בשדה בוקר. זו הייתה ראשיתה של התנועה הזאת בישראל, מאמצע שנות ה-‭70‬ עד אמצע שנות ה-‭.80‬ לא היו אפילו חמישה בתי כנסת קונסרבטיביים בישראל. המשפחה של אלנה בספר היא יותר דתית מזו שגדלתי בה, אבל בהחלט הכרתי משפחות כאלה".

הילדים שלך קוראים?

"את הכתבה הזאת הם יקראו אז אני אזהר בדבריי, הקטנה קוראת. הגדולים קוראים, אבל פחות".

זה תואם את הפילוח המגדרי: יש הרבה יותר קוראות מקוראים, ואם אתה עושה ערב בחנות או בספרייה כ-‭90‬ אחוז ממי שיגיע יהיו נשים.

"אוי לא, עשיתי שטות. הייתי צריך בכל זאת לכתוב ספר על סקייטריות”.