שירי ערש

1.

הדלת נפתחה. בפנים, על שולחן עגול עם רגל אחת, נחו מעטפה מלבנית, שתי כוסות גבוהות, ארנק.

הוא רוקן את מעט היין שנותר באחת הכוסות. כחכח, הידק שפתיים על צמיגות חמצמצה. יין שנמזג לפני כמה, עשר, שתים־עשרה שעות? אולי יותר. יום, יומיים, אולי יותר. החדר חמים, מחניק. כמובן, סגור החלון היחיד, הפונה לרחוב. למעשה, לא ממש לרחוב אלא לרגלי האנשים החולפים בו. מזמן נסגר החלון הצר הזה. לפני שתים־עשרה, עשרים וארבע שעות. אולי יותר. ואחריו הוגפה הדלת. המפתח סבב חורק במנעול הייל הישן והוטל אל כיס מעיל הצמר, או לתיק שלה. מין תיק־שק. ואז רגליה, בסנדלים או בנעלי בד שטוחות או סתם נעלי ספורט, חלפו במדרכה הזו של רחוב שמונים ושבע מזרח. לאן?

אבל הנה — בתנופה עייפה, מיותרת, הוא הטיח את הכוס והשולחן התנודד על רגלו הדקה — הארנק. מלבני, גדול, מלפנים מין בֶּלֶט בעור המבהיק, ומאחור, מעבר לחציצת פלסטיק שקופה, הפנים שלה.

הוא פנה לאחור, אל הטרולי הכחול שהשאיר ליד הדלת, גרר אותו אל ספת הפוטון, פתח, סגר, וצנח על הספה, התצלום אחוז בין בוהן ואצבע, נקיות, גזוזות ציפורניים. רונה שלו. בוקעת מן המלבן הקטן המבריק. העיניים הכהות. שתי גומות החן שלה שכאילו מכחישות את העיניים שאפילו כאן, בתצלום השחור־לבן הקטן, נראות קצת לחות. בחיוך שמעמיק את הגומות מתמסרת לצלם, אולי החבר האחרון. ה'מסוכן', לפי חני.

כן, כך זה נראה. צילום סבלני ומדויק. של פעם, כמו שהיה עושה הסבא שלה, הצלם המקצועי, כמו שהייתה עושה גם חני במצלמת הקאנון ואביזרי הפיתוח שלו כשצילמה אותה, את בתם, והוא, אביה המסור, דאג להגדיל ולמסגר ולהציב אותה על השולחן במשרד שלו. עכשיו הוא שלף מצלמה דיגיטלית מהמזוודה הקטנה, קם, דחף את התצלום בחזרה אל מעבר לפלסטיק השקוף, השיב את הארנק למקומו המדויק על השולחן, מין שולחן בית קפה ישן, וצילם. ואחר כך את הארנק הסגור. ומלמעלה את לוח השולחן העגול כולו. והמשיך לתעד, לאסוף נתונים: שולחן האוכל המלבני החשוף עם פירורי לחם שעורים; בכיור שתי צלחות. שני מזלגות. שני ספלים עם קצת תה ירקרק. על הקיר ממול ארבעה מדפים גדושים ספרים, בעברית, באנגלית. בפינת המדף התחתון טלפון ישן. הוא עובר, המצלמה בידו, דרך מחיצת במבוק רוחשת, אל מיטה זוגית סתורה. שניים־שלושה טייקים. מספיק. הוא נסוג אל מרכז החדר, הספה, השתטח עליה. עצם עיניים.

כשפקח אותן הבוקר בהה בחלל צפוף, חנוק לא פחות. אך קצת יותר מוכר. ורחוק מכאן. מרחק של כמעט עשרים שעות, טיסה, נסיעות, והמתנות.

הטלפון צלצל. והוא התמתח במיטה.

קם ודשדש בעיניים דבוקות לעבר הרעש, פקח אותן בסלון כדי לאחוז בשפופרת, וכשזיהה את הקול שבו ונעצמו עיניו. הקול הגברי חזר בעקשנות, במין לחישה תובענית, על אותה מילה, אותו שם. קול שנשמע לו כמו הדהוד או הקלטה מזמן אחר.

הוא חזר לחדר השינה ולמיטה. גלש אל בין הסדינים בזהירות, נזהר לא לגרום רחש, מגע, כל חיכוך, עם גוף האישה שקול הגבר בשפופרת הטלפון לחש את שמה.

"מסוכן," חזר בראשו כשניסה לחטוף לצדה עוד קצת שינה, לפני הנסיעה מחיפה לבן גוריון, והטיסה הארוכה.

וגם עכשיו הדהד בראש הרדום שלו הקול הזה שלה, של חני.

"מסוכן?!" הוא חזר אחריה במסעדה, ובקצה הלשון גישש אחר פירור בשר או ירק מטריד.

"כן, מסוכן," היא התעקשה, חני.

הם ישבו שניהם אתמול ב'מקסים', על הים, במבואות חיפה, העיר שלה. היא הציעה להיפגש שם. חשבה כמובן שזה יהיה לו נוח, להגיע לשם מהמרכז. המקום כבר היה כמעט ריק. המלצר הערבי שלף חיוך עייף כשמבטיהם נפגשו. הוא הניח למבט שלו לשוטט כדי לזוז קצת מאותו האפור המוצל, הסחוף, בעיניים של חני. הוא לא הבין. היה בטוח שהיא מגזימה. ובשביל מה לה; באאודי שלו, שחונה על האספלט הלח מעבר לחלון, מונח טרולי הטיסות הכחול שלו, ובארנק הדרכון והכרטיס לניו יורק. בשביל מה בכלל זימנה אותו. ולמה למסעדה הערבית העתיקה הזאת ולא ישר לדירה של הוריה, גם היא עתיקה, חנוקה, מוכרת כמובן, הדר, מסדה שלושים ושש, שם היא מתאכסנת עכשיו.

"מסוכן? הוא הבחירה שלה, לא? ורונה שלנו, אחרי הכול, כבר מזמן לא ילדה," הוא שלף אחד מקסמי השיניים שנדחקו בגביע נירוסטה, נזכר כמה חני נגעלת מזה, בעיקר כשמדובר בבשר, ושוב פנה ממנה, הטה עצמו מעט הצידה.

"מה בחירה, איך בחירה, אני לא יודעת, אני רק יודעת שזה הגבר השלישי מאז שהיא בניו יורק ושהוא מסוכן," סיננה חני. באצבעות יד ימין קיפלה ויישרה את זווית המפה הרקומה. המלצר הצעיר, ממקומו מעבר לדלפק, מנגב מוכנית כוסות אחרי שארז את החיוך, שלח אליה מבט. נדלק עליה פתאום, חשב נתי, ובזריזות סילק פירורי בשר מבין שיניו, ואולי הוא רק אורב לרגע שבו סוף־סוף תניח את המזלג ותזוז, שניהם יזוזו והוא יוכל לגשת ולצרור בהינף אחד את גיליון הנייר עם הכלים המלוכלכים, כמו שעושים במסעדות ערביות.

הביט בחלון. שתי המכוניות שחנו על האספלט הלח, המזוהם, האאודי הלבנה שלו ולידה הסוזוקי האדומה שלה, בזווית משונה, מטר ויותר מהגדר, שאחריה סוללת המסילה, וקצת הלאה, דרומה, המנהרה, שם עוצרות מכוניות עם גברים בודדים לאסוף זונות, וממשיכות אל החוף, שגם הוא בטח מזוהם. ובעצם גם הים, עם טורי הקצף המתרוממים מעבר למסילה, קר ומזוהם.

למה? למה חשב ככה? הרי הוא אוהב את הים. תמיד אהב. הפעם הראשונה שלו ושל חני הייתה על חוף הים. במכמורת. אחרי חתונה. במקרה נפגשו מבטיהם המשועממים בגן החתונות הזה שעל החוף. יורם, שהכיר מהצבא, מהמלחמה האחרונה, וירדנה, חברה של חני מהתיכון בחיפה. היא קמה ויצאה והוא אחריה. הלכה קצת. עצרה וחייכה אליו מעבר לכתף. התכופפה וחלצה את הסנדלים הלבנים. הייתה לה חצאית לבנה עם פרחים כחולים קטנים. עברה גבעה קטנה והתיישבה על החול. הוא ניגש והתיישב. הם דיברו קצת. היא חייכה ובחשה באצבעות דקות בחול. והוא תכף חש בו, רטוב, דביק, מעבר לשיער הכבד, הרך שלה.