אנונימיות מובטחת

פרק 1

יום שישי, 16 בנובמבר

הרבה נשים רוצות שהעולם יראה אותן בדרך מסוימת. התפקיד שלי הוא ליצור את המהפכים האלה במפגשים בני ארבעים וחמש דקות כל אחד.

הלקוחות שלי נראות אחרת אחרי שעזרתי להן. הן בטוחות יותר בעצמן, קורנות יותר. אפילו מאושרות יותר.

אבל התיקון שאני יכולה לספק הוא זמני בלבד. בני אדם, ללא יוצא מן הכלל, חוזרים לאני הקודם שלהם.

שינוי אמיתי דורש יותר מהכלים שאני מפעילה.

השעה עשרים לשש בערב יום שישי. שעת השיא. זה גם הזמן שבו אנשים רוצים בדרך כלל להיראות במיטבם, ולכן אני מקפידה לפנות את השעה הזאת ביומן האישי שלי.

כשדלתות הרכבת התחתית נפתחות באסטור פלייס, אני הראשונה שיוצאת, וידי השמאלית כואבת ממשקלה של מזוודת האיפור השחורה שלי, כמו תמיד בסופו של יום ארוך.

אני מחזיקה את המזוודה בדיוק מאחורי כדי שתעבור במעבר הצר - זו כבר הפעם החמישית היום שאני עוברת בשערים המסתובבים, והתנועות שלי אוטומטיות - ואז אני עולה מהר במדרגות.

כשאני מגיעה לרחוב, אני שולחת יד אל תוך הכיס של ז'קט העור שלי ושולפת את הטלפון. אני מקישה עליו כדי לפתוח את היומן שלי שמתעדכן כל הזמן לפי הזמנות העבודה מבְּיוּטִי־בַּאז. אני מזינה את השעות שבהן אני זמינה לעבודה, והתורים נשלחים אלי במסרונים.

הפגישה האחרונה שנקבעה לי להיום היא ליד רחוב 8 על יוניברסיטי פלייס. זו פגישה לשתי לקוחות, כלומר כפולה - תשעים דקות. יש לי כתובת, שמות ומספר טלפון ליצירת קשר. אבל אין לי מושג מי יחכו לי כשאדפוק על הדלת.

בכל זאת, אני לא פוחדת מזרים. למדתי שפרצופים מוכרים עלולים לגרום הרבה יותר נזק.

אני משננת את המיקום המדויק ואז צועדת ברחוב ועוקפת את האשפה שנשפכה מתוך פח שהופל. אחד מבעלי החנויות מושך מטה את סבכת הביטחון שמכסה את חלון הראווה שלו, והמתכת מתגלגלת ברעש למקומה. שלושה סטודנטים, שילקוטיהם שמוטים על כתפיהם, דוחפים זה את זה בצחוק כשאני חולפת על פניהם.

כשאני במרחק שני רחובות מהיעד, הטלפון שלי מצלצל. על הצג מופיע המספר של אמא שלי.

אני מחכה צלצול אחד ובינתיים בוהה בעיגול הקטן שבתוכו תמונת אמי המחייכת.

אראה אותה בעוד חמישה ימים, אני אומרת לעצמי; כשאבוא הביתה לחג ההודיה.

אבל אני לא מסוגלת לשחרר.

האשמה היא תמיד המשא הכי כבד שלי.

"הֵיי, אמא. הכול בסדר?" אני שואלת.

"הכול בסדר גמור, מתוקה. רק התקשרתי לשאול מה נשמע."

אני יכולה לדמיין אותה במטבח שלה, בפרברי פילדלפיה, בבית שגדלתי בו. היא מערבבת רוטב על הכיריים - הם אוכלים מוקדם, ותפריט יום שישי כולל תמיד צלי ופירה - ואז לוקחת פותחן ופותחת בקבוק זינפַנדֶל, כהכנה לכוסית היחידה שהיא מתענגת עליה בערבי סוף השבוע.

וילונות צהובים מעטרים את החלון הקטן שמעל הכיור, ומגבת מטבח עם הכיתוב בוא נתגלגל, מעל תמונה של מערוך, מלופפת על ידית התנור. הטפט הפרחוני מתקלף בחיבורים, ובתחתית המקרר נותרה גומה שמנציחה את היום ההוא שאבא שלי בעט בו אחרי שהאיגלס הפסידו בפלייאוף.

ארוחת הערב תהיה מוכנה כשאבא שלי יחזור מעבודתו כסוכן ביטוח. אמא שלי תקבל את פניו בנשיקה חפוזה. הם יקראו לאחותי בקי לבוא אל השולחן ויעזרו לה לחתוך את הבשר.

"בקי סגרה את רוכסן המעיל שלה הבוקר," אומרת אמא שלי. "בלי שום עזרה."

בקי בת עשרים ושתיים, צעירה ממני בשש שנים.

"זה פנטסטי," אני אומרת.

לפעמים הייתי רוצה לגור קרוב יותר כדי שאוכל לעזור להורים שלי. ולפעמים אני מתביישת כי אני שמחה שאני לא.

"היי, אני יכולה לחזור אלייך?" אני ממשיכה. "אני פשוט רצה לעבודה."

"אה, קיבלו אותך לעוד הצגה?"

אני מהססת. קולה של אמא נלהב יותר עכשיו.

אני לא יכולה להגיד לה את האמת, ולכן אני רק פולטת את המילים: "כן, זאת רק הפקה קטנה. בטח גם לא ידברו עליה כמעט בתקשורת. אבל האיפור ממש מורכב, מאוד לא קונבנציונלי."

"אני ממש גאה בך," אומרת אמא שלי. "אני כבר מחכה לשמוע על זה הכול בשבוע הבא."

אני מרגישה שהיא רוצה להוסיף עוד משהו, אבל אף על פי שעדיין לא ממש הגעתי אל היעד שלי - מתחם מעונות הסטודנטים באוניברסיטת ניו יורק - אני מסיימת את השיחה.

"תמסרי לבקי נשיקה. אני אוהבת אותך."

החוקים שלי נכנסים לתוקף עוד לפני שאני מגיעה לפגישת העבודה.

אני אומדת את הלקוחות שלי ברגע שאני רואה אותן - אני שמה לב לגבות שייראו יפה יותר אם יכהו אותן, או לאף שזקוק להצללה כדי להיראות דק יותר - אבל אני יודעת שגם הלקוחות שלי בוחנות אותי היטב.

החוק הראשון: המדים הלא־רשמיים שלי. אני לובשת רק שחור, מה שמבטל את הצורך בהתאמת בגדים חדשים מדי בוקר. זה גם משדר מסר מרומז של סמכותיות. אני בוחרת פריטים נוחים, שאפשר לכבס במכונה, שייראו רעננים בשבע בערב בדיוק כפי שנראו בשבע בבוקר.

המרחב האישי מתפוגג כשמאפרים מישהו, ולכן הציפורניים שלי קצרות ומשויפות, הבל הפה שלי בריח מנטה, והתלתלים אסופים בקוקו נמוך. זה נוהל שאני מקפידה עליו תמיד.

אני מנקה את כפות הידיים בג'ל לחיטוי ומכניסה סוכריית מנטה לפה, ורק אז לוחצת על כפתור האינטרקום של דירה 6ד'. הקדמתי בחמש דקות. עוד חוק.

אני עולה במעלית לקומה השישית, ואז חוצה את המסדרון בעקבות המוזיקה הרועשת - "Roar" של קייטי פרי - ופוגשת את הלקוחות שלי. אחת מהן בחלוק רחצה, והאחרת בטישרט ובתחתוני בוקסר. אני מריחה את שרידי טיפול היופי האחרון שלהן - הכימיקלים ששימשו להדגשת הפסים הבלונדיניים בשערה של בחורה בשם מנדי והלק שמתייבש על ציפורני הידיים שטיילור מנופפת באוויר.

"לאן אתן יוצאות הערב?" אני שואלת. במסיבה תהיה כנראה תאורה חזקה יותר מאשר במועדון; דייט במסעדה יחייב מגע עדין יותר.

"לִיט," אומרת טיילור.

כשהיא רואה את ההבעה המשתוממת על הפנים שלי, היא מוסיפה: "זה ברובע המִיטְפֵּקינג. דרייק הופיע שם אתמול בלילה."

"מגניב," אני אומרת.

אני מפלסת את דרכי בין החפצים המפוזרים על הרצפה - מטרייה, סוודר אפור מקומט, תיק גב - ואז מגיעה אל שולחן הקפה הקטן ומזיזה הצדה את שקיות הפופקורן הדיאטטי ואת פחיות הרֵד־בּוּל החצי־ריקות כדי שאוכל להניח את המזוודה שלי. אני פותחת את הלשוניות, וצדי המזוודה נפתחים כמו אקורדיון וחושפים עוד ועוד מגשים של מוצרי איפור ומברשות.

"איזה לוק אנחנו מחפשות?"

יש מאפרים שלא מבזבזים זמן ומנסים לדחוס כמה שיותר לקוחות ביום אחד. אני מקדישה קצת יותר זמן לכל פגישה ומנצלת אותו כדי לשאול כמה שאלות. גם אם אישה אחת רוצה מראה מעושן בעיניים ומראה טבעי בשפתיים, זה לא אומר שאישה אחרת לא מדמיינת אדום בוהק בשפתיים ונגיעה קלה של מסקרה. ההשקעה בדקות הראשונות חוסכת לי זמן לקראת הסוף.

מצד שני, אני סומכת גם על האינסטינקטים ועל ההבחנה שלי. כשהבנות אומרות שהן רוצות לוק סקסי וביצ'י, אני יודעת שבעצם הן רוצות להיראות כמו ג'יג'י חדיד, שהתמונה שלה מתנוססת על המגזין שפרוש על הספה.

"אז מה אתן לומדות?" אני שואלת.

"תקשורת. שתינו רוצות לעבוד ביחסי ציבור." מנדי נשמעת משועממת, כאילו אני איזה מבוגר מעצבן ששואל אותה מה היא רוצה לעשות כשתגדל.

"נשמע מעניין," אני אומרת ומושכת כיסא עם משענת גב ישרה היישר אל מתחת למנורת התקרה שמפיצה את האור החזק ביותר בחדר.

אני מתחילה עם טיילור. יש לי ארבעים וחמש דקות ליצור את המראֶה שהיא רוצה לראות במראה.

"יש לך עור מדהים," אני אומרת. עוד חוק: למצוא אצל כל לקוחה תכונה שאפשר להחמיא עליה. במקרה של טיילור, זה לא קשה.

"תודה," היא אומרת בלי להרים את העיניים מהטלפון שלה. היא פוצחת ברצף של תגובות לחברי האינסטגרם שלה: "מישהו באמת רוצה לראות עוד תמונה של קאפקייקס?" "ג'ולס ובריאן כל כך מאוהבים, זה דוחה". "שקיעה מעוררת השראה, הבנתי... שמחה שאת נהנית מיום שישי מהמם על המרפסת".

בזמן שאני עובדת, הפטפוטים של הבנות מתעמעמים לכדי רעש רקע, כמו טרטור של מייבש שיער או של מכוניות ברחוב. אני שקועה במשיחת קרם בסיס מסוגים שונים על קו הלסת של טיילור כדי שאוכל להתאים אותו בצורה מושלמת לגון העור שלה. אני מערבבת גוני נחושת וחול על כף היד שלי כדי שאוכל להבליט את כתמי הזהב בעיניה.

כשאני מורחת חומר משזף על לחייה, הטלפון שלה מצלצל.

טיילור מפסיקה להקיש לבבות ומרימה את הטלפון: "מספר חסוי. לענות?"

"כן!" אומרת מנדי. "אולי זה ג'סטין."

טיילור מעקמת את האף. "אבל מי עונה לטלפון ביום שישי בערב? הוא יכול להשאיר הודעה."

אחרי כמה רגעים היא נוגעת בכפתור הרמקול וקול של גבר ממלא את החדר:

"מדבר בן קוויק, העוזר של ד"ר שילדס. התקשרתי כדי לאשר את הפגישות שלך לסוף השבוע הזה - מחר וביום ראשון משמונה עד עשר בבוקר. גם הפעם המיקום הוא בניין האנטר הוֹל, חדר 214. אני אפגוש אותך בלובי ואקח אותך למעלה."

טיילור מגלגלת עיניים, ואני מרחיקה ממנה את מכחול המסקרה.

"את יכולה לא להזיז את הפנים, בבקשה?" אני שואלת.

"סליחה. אני השתגעתי, מנדי? יהיה לי מחר הנגאובר מטורף, איך אני אצליח לקום מוקדם?"

"אז פשוט תבטלי את זה."

"כן. אבל זה חמש מאות דולר. כאילו, כמו שני סוודרים מראג אנד בון."

המילים האלה מוציאות אותי מריכוז; חמש מאות דולר אני מרוויחה בעשר פגישות עבודה.

"לאאא. עזבי. אני לא מתכוונת לכוון שעון מעורר כדי ללכת לאיזה שאלון מטומטם," אומרת טיילור.

חייבת להיות נחמדה, אני חושבת לעצמי ומסתכלת על הסוודר המקומט בפינה.

ואז אני כבר לא מסוגלת להתאפק: "שאלון?"

טיילור מושכת בכתפיה: "איזה דוקטור לפסיכולוגיה, הם צריכים סטודנטים בשביל סקר."

אני תוהה איזה מין שאלות כולל הסקר. אולי זה כמו מבחן אישיות בסגנון מאיירס־בריגס.

אני צועדת צעד אחד לאחור ובוחנת את פניה של טיילור. יש לה יופי קלאסי ומבנה עצמות מעורר קנאה. היא לא היתה זקוקה לארבעים וחמש דקות מלאות.

"את יוצאת להרבה זמן, אז אני אשים לך תוחם שפתיים לפני שאמרח גלוס," אני אומרת. "ככה הצבע יחזיק מעמד."

אני מוציאה את הליפגלוס האהוב עלי, עם הלוגו של ביוטי־באז על השפופרת, ומורחת אותו על השפתיים המלאות של טיילור. אחרי שאני מסיימת, טיילור קמה להעיף מבט בראי שבחדר האמבטיה, ומנדי משתרכת אחריה. "וואו," אני שומעת את טיילור אומרת. "היא ממש טובה. בואי נעשה סלפי."

"קודם גם אני צריכה להתאפר!"

אני מתחילה להחזיר למזוודה את המוצרים ששימשו אותי אצל טיילור וחושבת מה אצטרך בשביל מנדי, ואז אני רואה שטיילור השאירה את הטלפון שלה על הכיסא.

יום שישי המהמם שלי יכלול טיול עם הטרייר המעורב הקטן שלי, ליאו, ושטיפת האיפור מהמברשות - אחרי שאחצה את העיר באוטובוס ואחזור אל דירת הסטודיו הקטנטנה שלי בלואר איסט סייד. אני כל כך הרוגה, שבטח אהיה במיטה עוד לפני שטיילור ומנדי יזמינו את הקוקטייל הראשון שלהן במועדון.

אני מסתכלת שוב על הטלפון.

ואז אני שולחת מבט אל דלת חדר האמבטיה. היא סגורה בחלקה.

אני בטוחה שטיילור לא תטרח אפילו להחזיר צלצול כדי לבטל את הפגישה שנקבעה לה.

"אני צריכה לקנות את ההַיילַייטֶר שהיא משתמשת בו," אומרת טיילור.

חמש מאות דולר יעזרו לי מאוד עם שכר הדירה החודש.

אני כבר יודעת מה לוח הזמנים שלי למחר. העבודה הראשונה שלי מתחילה רק בצהריים.

"אני אבקש ממנה לעשות לי לוק קצת דרמטי בעיניים," אומרת מנדי. "מעניין אם היא הביאה איתה ריסים מלאכותיים."

האנטר הול משמונה עד עשר בבוקר - את החלק הזה אני זוכרת. אבל איך קראו לדוקטור ולעוזר שלו?

אני אפילו לא שוקלת אם לעשות את זה או לא; שנייה אחת אני בוהה בטלפון, ושנייה אחר כך הוא כבר ביד שלי. פחות מדקה עברה; הוא עדיין לא ננעל. ובכל זאת, אני צריכה להוריד את המבט כדי לנווט אל מסך התא הקולי, אבל המשמעות היא שעלי להסיר את המבט מדלת חדר האמבטיה.

אני מקישה קלות על המסך כדי להשמיע את ההודעה האחרונה, ואז מצמידה את הטלפון בחוזקה אל האוזן.

דלת חדר האמבטיה זזה ומנדי מתחילה לצאת החוצה. אני מסתובבת ומרגישה איך הדופק שלי מתפרץ. אני לא אצליח להניח את הטלפון בלי שתראה אותי.

בן קוויק.

עולה בי מחשבה פרועה: אני יכולה להעמיד פנים שהוא נפל מהכיסא. אני אגיד לטיילור שפשוט הרמתי אותו.

"רגע, מנד!"

העוזר של ד"ר שילדס... שמונה עד עשר בבוקר...

"כדאי לי לבקש ממנה לנסות צבע כהה יותר בשפתיים?"

נו כבר, אני חושבת ומנסה לזרז את ההודעה בכוח המחשבה.

האנטר הול, חדר 214.

"אולי," מנדי אומרת.

אני אפגוש אותך בלוב -

אני מנתקת ובשנייה שאני מניחה את הטלפון בחזרה על הכיסא, טיילור עושה צעד ראשון אל תוך החדר.

היא השאירה אותו עם המסך כלפי מעלה או מטה? אבל לפני שאני מספיקה לנסות להיזכר, טיילור כבר לצדי.

היא מסתכלת על הטלפון שלה, והבטן שלי מתהפכת. הסתבכתי. עכשיו אני נזכרת שהיא הניחה אותו עם המסך מופנה כלפי הכיסא. אני החזרתי אותו הפוך.

אני בולעת רוק בכוח ומנסה לחשוב על תירוץ.

"הֵיי," היא אומרת.

אני גוררת את העיניים שלי מעלה ופוגשת את שלה.

"אהבתי את זה. אבל את יכולה לנסות ליפגלוס כהה יותר?"

היא נשמטת שוב על הכיסא ואני פולטת אוויר לאט.

אני מתקנת לה את איפור השפתיים בשני שלבים - בהתחלה בגוון דובדבן, ואחר כך בחזרה לגוון המקורי, וכל הזמן הזה אני מייצבת את מרפק ימין בעזרת כף יד שמאל כדי שהאצבעות הרועדות שלי לא יהרסו את הקווים. עד שאני מסיימת הדופק שלי כבר חוזר לקצב רגיל.

כשאני יוצאת מהדירה, מלוּוה ב"תודה" אגבית מהבנות במקום טיפ, ההחלטה שלי כבר ברורה.

אני מכוונת את השעון המעורר בטלפון לשבע ורבע בבוקר.

יום שבת, 17 בנובמבר

למחרת בבוקר אני עוברת בקפידה על התוכנית שלי.

לפעמים, החלטה אחת שהתקבלה בלהט הרגע יכולה לשנות מסלול של חיים שלמים.

אני לא רוצה שזה יקרה שוב.

אני מחכה מחוץ להאנטר הול ומציצה לעבר דירתה של טיילור. השמים מעוננים, האוויר סמיך ואפור, וכשאני רואה אישה צעירה ממהרת לקראתי, אני מתבלבלת לרגע וחושבת שזאת היא. אבל זאת סתם מישהי שיצאה לרוץ. כשהשעה כבר שמונה וחמישה ונראה שטיילור עדיין ישנה, אני נכנסת ללובי, ושם עומד בחור במכנסי חאקי ובחולצת כפתורים כחולה ומציץ בשעונו.

"סליחה שאיחרתי!" אני קוראת.

"טיילור?" הוא אומר. "אני בן קוויק."

הימרתי נכון כשהנחתי שטיילור לא תתקשר לבטל.

"טיילור חולה, אז היא ביקשה ממנה לבוא למלא את השאלון במקומה. אני ג'סיקה. ג'סיקה פֵריס."

"אה." בן ממצמץ. הוא מסתכל עלי מלמעלה למטה, בוחן אותי יותר בקפידה.

החלפתי את המגפונים בנעלי אולסטאר גבוהות ותליתי תיק גב שחור מפלסטיק על כתף אחת. אני מניחה שלא יזיק אם איראה כמו סטודנטית.

"את יכולה להמתין שנייה?" הוא שואל לבסוף. "אני צריך לבדוק עם ד"ר שילדס."

"בטח." אני מנסה לשוות לקולי נימה משועממת מעט, כמו זו של טיילור אתמול בערב.

הדבר הכי גרוע שיקרה, אני מזכירה לעצמי, הוא שבן יגיד לי שאני לא יכולה להשתתף. לא סיפור גדול; אני פשוט אקנה לי בייגל ואוציא את ליאו לטיול ארוך.

בן יוצא החוצה ומוציא את הטלפון שלו. אני רוצה להקשיב לצד שלו בשיחה, אבל הקול שלו מעומעם.

ואז הוא ניגש אלי. "בת כמה את?"

"עשרים ושמונה," אני עונה בכנות.

אני מגניבה מבט אל הכניסה כדי לוודא שטיילור לא תיכנס לה ברגע האחרון.

"את מתגוררת בניו יורק כרגע?" שואל בן.

אני מהנהנת.

לבן יש עוד שתי שאלות: "איפה עוד חיית? איפשהו מחוץ לארצות הברית?"

אני מנענעת בראשי. "רק בפנסילבניה. שם גדלתי."

"אוקיי," אומר בן ומניח את הטלפון שלו. "לדברי ד"ר שילדס, את יכולה להשתתף בניסוי. קודם כול אני צריך שם מלא וכתובת. אפשר לראות תעודה מזהה?"

אני מעבירה את התיק לכף היד ומפשפשת בו עד שאני מוצאת את הארנק שלי ואז מוסרת לו את רישיון הנהיגה.

הוא מצלם אותו ורושם את יתר הפרטים שלי. "אני יכול להעביר לך את התשלום באפליקציה מחר, בסיום המפגש איתך, אם יש לך חשבון."

"יש לי," אני אומרת. "טיילור אמרה לי שזה חמש מאות דולר, נכון?"

הוא מהנהן. "אני אסמס את כל זה לד"ר שילדס ואחר כך אקח אותך למעלה, אל החדר."

האם זה באמת פשוט עד כדי כך?