כלבים ישנים

פרק 1

לא תמיד אני יודעת להסביר דברים. יש דברים שקל להסביר — למה יורד גשם, איך מכינים מרק. דברים אחרים הם מסובכים יותר. אני לא יודעת, למשל, למה כלבים נולדים אחרת מבני אדם. אני יודעת איך עושים תינוקות, וראיתי פעם כלב מזדווג עם כלבה ליד הפרדס של קובה רייך, אבל אני לא יודעת למה לאישה נולד תינוק ולכלבה גור כלבים. אני לא יודעת למה אנשים יכולים לדבר אחד עם השני אבל לא עם עצים או עם חיות. פעם ראיתי חתול שוכב על הכביש עם רגל שבורה ומיילל. שמעתי אותו במיטה בלילה למרות ששמתי את הכרית על הראש. בבוקר הוא הפסיק. כשקמתי ויצאתי לבית הספר הוא לא היה.

מרים מחזיקה לי את היד ובוכה, ואני מנסה לחשוב על מילים שיסבירו לה למה הגור הקטן לא זז למרות שהיא מלטפת אותו. הכלב מכוסה בבוץ ובעלים יבשים. "הוא קשה," מרים אומרת ומושכת באף. אני נוגעת בפרווה היבשה שלו ומעבירה את היד לאורך הבטן.

"הוא ישן," אני אומרת, ומחזיקה את היד של מרים בעדינות. "כלבים ישנים מאוד חזק. לפעמים הם ישנים כל כך חזק שאי אפשר להעיר אותם." אני מקווה שמרים מאמינה לי.

"אני רוצה שהוא יקום," מרים אומרת. הדמעות זולגות לה על הלחיים ונוטפות מקצה האף על האדמה. היא מתחילה להתנשף מהר. היא משתנקת והמילים נשמעות מקוטעות בין הההתנשפויות החדות.

"הוא יקום עוד מעט," אני אומרת. "בלילה."

"למה בלילה?" מרים שואלת ומסתכלת עלי, בטוחה שאני יודעת הכל על כל העולם.

"גורים ישנים ביום וערים בלילה," אני אומרת, ולא זוכרת אם זה באמת נכון. "בשמש חם להם, הם מעדיפים חושך."

אני מושכת את היד הקטנה של מרים, מסמנת לה שאנחנו צריכות לחזור הביתה.

"הוא מלוכלך נורא," מרים אומרת.

"אל תדאגי, אמא שלו תבוא ותנקה אותו," אני עונה.

"אמא שלו לא תבוא," מרים אומרת ברצינות שמכווצת את השרירים שלי. "הוא יישאר מלוכלך ככה עד שהוא יקום, ואז הוא יהיה עצוב."

"מרים, אנחנו צריכות לחזור."

"אני רוצה לנקות אותו. אולי הוא יקום אם ננקה אותו? הוא יהיה שמח ויקום?"

העיניים שלה רטובות ואני מתכופפת ומחבקת אותה.

"טוב," אני אומרת. "ננקה אותו ואז נלך הביתה מהר."

אנחנו מרימות יחד את הגופה של הגור. הלשון שלו אפורה ויבשה, תלויה מחוץ לפה שלו. העיניים שלו אדומות ושחורות ודם קרוש דבוק לפרווה שלו. אני מנערת את העלים היבשים, מוציאה מפית בד מכיס השמלה ומנסה לנגב את הדם. המפית מתלכלכת, אבל רוב הדם נשאר דבוק לפרווה. הגפיים שלו כבדות והן נגררות על החול. אני מניחה אותו על טלאי דשא קטן מתחת לעץ איקליפטוס. השמש מטילה צל מטושטש על האדמה, כמו על קרקעית ים, והכלב נראה פתאום חי. כאילו הוא באמת ישן.

"הנה," אני אומרת למרים. "תראי."

"יופי," היא אומרת בחיוך. "עכשיו הוא יהיה שמח כשהוא יתעורר."

"אנחנו צריכות ללכת הביתה," אני אומרת, אבל כשאני קמה אני קופאת במקום. בהמשך השביל, מעלינו, עומדת אמא. מרים תופסת את היד שלי.

"נו! חזירה!" אמא צועקת. "שעה אני מחפשת איפה הלכתם!"

אני לא זזה. אמא מתקרבת אלינו בהליכה מהירה ואני עוצמת עיניים. אני חוטפת את הסטירה בעיניים סגורות. מרים מתחילה לבכות.

"תשתקי את!" אמא צועקת על מרים. "או שגם את תקבלי! חצופות! מסתובבות כמו צוענים ככה שאני צריכה להסתובב ולחפש כמו אידיוט! תלכו הביתה לפני אני הורגת את שתיכן!"

אני עומדת מול אמא, העיניים שלי פקוחות שוב. מרים מתחבאת מאחוריי. מאחורינו נמצא גור הכלבים המת. אני מקווה שאמא לא תבחין בו.

"מה זה?" אמא צועקת. "מה זה הלכלוך הזה?"

"אמא זה גור," מרים אומרת. "הוא ישן. אנה ניקתה אותו ועכשיו הוא ישן ליד העץ."

"זה כלב נבלה, זה מת," אמא אומרת.

"הוא ישן," אני אומרת למרים. "אל תדאגי, הוא יקום עוד מעט."

"זה פגר," אמא אומרת.

"לא נכון," אני אומרת.

אמא ניגשת אל גזע העץ. היא נעמדת ליד הגור ומרימה את כף רגלה הימנית. היא מנחיתה את הרגל על ראשו של גור הכלבים ושוברת את עצמות הגולגולת. "זה פגר!" היא קוראת ודורכת על הגור עוד כמה פעמים. "זה צריך להיות מטומטם בשביל לחשוב שנבלה כזה יכול להיות חי."

אני מחזיקה ביד של אחותי הקטנה. היא צועקת, "אנה, היא הרגה את הכלב! היא הרגה אותו!" אני ממשיכה לעמוד, לא מוכנה להסתכן, מחכה לראות מה אמא תעשה, אם היא תתקוף גם אותי.

"הוא היה מת כל הזמן," אני אומרת דרך השיניים. "שיקרתי לך."

מרים בוכה פחות. היא מסתכלת עלי בעיניים גדולות ואני מפחדת שמשהו יישבר לה ולא אוכל להדביק בחזרה.

"הוא לא מת," מרים אומרת. "הוא רק ישן, את אמרת."

"הוא היה מת. סתם כלב מת," אני אומרת ומסתכלת על העצים, על השמים, על החול.

אני שומטת את היד שלה. היא הולכת לעבר הבית שלנו ואמא הולכת אחריה. אני נשארת ליד העץ. גופת הכלב שוכבת ליד הגזע. העיניים שלו תלויות מחוץ לחורי הגולגולת. אני אוספת ענפים ועלים ומכסה אותו.