צופן הוורד

הקדמה

בסתיו 1939 היה נדמה שבלתי אפשרי לעצור
את התקדמותו של היטלר.
 
מסרים מהצבא הגרמני הועברו בעזרת צפנים ידניים,
קודי טלפר ובעיקר אניגמה —
מכונות הצפנה קומפקטיות שערבלו פקודות להבלים,
כדי שיהיה אפשר להעביר אותן במורס באמצעות שידורי רדיו
ואז לפענח אותן בשטח.
 
גם אם הפקודות המעורבלות יורטו על ידי בעלות הברית,
איש לא הצליח לפענח את ההצפנה.
גרמניה חשבה שאי אפשר לפרוץ את אניגמה.
 
היא טעתה.

פרולוג

8 בנובמבר 1947
לונדון
 
צופן האניגמה הגיע בשעות אחר הצהריים, חתום, מוכתם ומתסכל.
אוסלה קנדול בת העשרים ושש עמדה זעופה בשערה השחור ובגומות החן שלה באמצע דירה קטנה בנייטסברידג' שנראתה כאילו הופצצה על ידי היונקרס, עטויה בכותונת תחרה צרפתית ובמזג רוח מזופת בלבד, והביטה בערימות המשי והסאטן שהציפו כל משטח. שנים־עשר ימים עד לחתונת המאה! השתפך טטלר של אותו בוקר. אוסלה עבדה בטטלר. היא נאלצה לכתוב את כל הטור המזוויע. מה את מתכוונת ללבוש?
אוסלה הרימה שמלת סאטן ורודה מעוטרת בחרוזי קריסטל. "מה איתך?" היא שאלה אותה. "את אומרת 'אני פשוט נראית מדהים ולא אכפת לי שהוא מתחתן עם מישהי אחרת?'" שיעורי הנימוסים בבית הספר לנימוסים מעולם לא נגעו בעניין הזה. לא משנה איזו שמלה תלבש, כל אדם בקהל יֵדע שלפני שהגיעה הכלה, אוסלה והחתן היו —
נשמעה דפיקה על הדלת. אוסלה לבשה חלוק ופתחה אותה. הדירה שלה הייתה קטנטנה, המגורים היחידים שיכלה להרשות לעצמה מהמשכורת בטטלר, אם רצתה לגור לבד וגם להיות קרובה למרכז העניינים. "יקירתי, אין לך משרתת? אין שוער?" אמה הזדעזעה. "תעברי לגור איתי עד שתמצאי בעל. את לא צריכה עבודה." אבל אחרי שחלקה חדרי שינה עם חיילים לאורך כל המלחמה, אוסלה הייתה מוכנה לגור בארון נעליים כל עוד יכלה להכריז שהוא שלה.
"הדואר הגיע, מיס קנדול." בתה המנוקדת בכתמים של בעלת הבית קידמה את פניה בדלת, ועיניה נדדו מיד אל השמלה הוורודה, שהייתה תלויה על זרועה של אוסלה. "אווו, את לובשת את זה לחתונה המלכותית? את נראית נהדר בוורוד!"
לא מספיק להיראות נהדר, חשבה אוסלה ולקחה את צרור המכתבים. אני רוצה להתעלות על נסיכה, כזאת שממש נולדה עם הכתר על הראש, וברור שאני לא מסוגלת.
"תפסיקי עם זה," אמרה לעצמה ברגע שסגרה את הדלת בפני בתה של בעלת הבית. "אל תיכנסי לדכדוך, אוסלה קנדול." בכל רחבי בריטניה נשים תכננו מה ילבשו לאירוע החגיגי ביותר מאז יום הניצחון על גרמניה. תושבי לונדון יעמדו בתור במשך שעות כדי לראות את כרכרות החתונה המעוטרות בפרחים חולפות על פניהם — ולאוסלה הייתה הזמנה לווסטמינסטר אֵבּי עצמו. אם לא הייתה אסירת תודה על כך, היא הייתה בדיוק כמו המקוננות האיומות ממייפייר שקשקשו כמה מייגע להשתתף באירוע החברתי של המאה, איזו טרחה זו להוציא את היהלומים מהבנק, אוי, אבוי לי, כמה נורא להיות מיוחסת עד כדי טרחנות.
"נפלא," אמרה אוסלה בחירוק שיניים וחזרה אל חדר השינה שלה. היא השליכה את השמלה הוורודה על מנורה. "פשוט בגד." לונדון הייתה מוצפת בדגלים ובקונפטי, קדחת החתונה סילקה את צינת נובמבר ואת קדרות התקופה שלאחר המלחמה. השידוך מהאגדות בין הנסיכה אליזבת אלכסנדרה מרי לסגן יפה התואר שלה פיליפ מאונטבאטן (לשעבר הנסיך פיליפ מיוון) יציין שחר של עידן חדש, וכולם קיוו שבעידן הזה חוקי הקיצוב יבוטלו ויהיה אפשר למרוח על הסקונס חמאה ככל שתאווה נפשך. אוסלה הייתה בעד להיכנס לעידן החדש הזה בחגיגה נלהבת — הרי היא השיגה לעצמה סוף טוב מהאגדות לפי קנה מידה של כל אישה אחרת. תקופת שירות מכובדת בזמן המלחמה, גם אם נאסר עליה באיסור חמור לדבר על כך, דירה בנייטסברידג' שמשולמת ממשכורתה שלה, ארון בגדים גדוש שמלות מהאופנה האחרונה, מִשרה בכתיבת חומר בידורי קליל לטטלר. ובל נשכח, ארוס שענד לה אבן אזמרגד נוצצת על אצבעה. לא, לאוסלה קנדול לא היה תירוץ לשקוע בעצבות. הרי כל הסיפור עם פיליפ קרה לפני שנים.
אם הייתה יכולה להמציא תירוץ לצאת מלונדון — למצוא דרך להיות באזור גיאוגרפי אחר (מדבר סהרה, מרחבי הקוטב הצפוני, לא משנה היכן) — במהלך הרגע שבו ירכין פיליפ את ראשו הזהוב ויישא את נדריו מול מלכת אנגליה לעתיד, אוסלה הייתה קופצת על המציאה מיד.
היא העבירה יד בתלתליה הכהים והפרועים ועלעלה בדואר. הזמנות, חשבונות. ומעטפה מרובעת מוכתמת אחת. בלי מכתב בפנים, רק דף נייר קרוע ועליו אותיות משורבטות וחסרות פשר.
העולם נטה על צידו לרגע, ואוסלה חזרה לעבר: ריח תנורי פחם וסוודרי צמר רטובים בִּמקום חומר הברקה לרהיטים וממחטות נייר. חריקת עפרונות במקום שאון התנועה של לונדון. מה זה קלפנשרנק, אוס? למי יש מילון גרמני?
אוסלה לא טרחה לחשוב מי שלח את הנייר — הנתיבים הישנים במוחה נדלקו ללא שהייה, אלה שאמרו אל תשאלי שאלות, פשוט תתקדמי. היא כבר ליטפה באצבעותיה את ריבוע האותיות המשורבטות. צופן ויז'נר, הסביר קול שקט של אישה. ככה מפצחים אותו בעזרת מפתח. אם כי אפשר גם בלי.
"לא אני," מלמלה אוסלה. היא לא נמנתה עם המומחיות שידעו לפצח צפנים בעזרת זנב עיפרון ובמעט חשיבה מחוץ לקופסה.
המעטפה נשאה חותמת דואר שלא זיהתה. בלי חתימה. בלי כתובת. אותיות השדר המוצפן שורבטו במהירות כזאת, שהיו יכולות להיכתב בכתב ידו של כל אחד. אבל אוסלה הפכה את פיסת הנייר וראתה כותרת של נייר מכתבים, כאילו הדף נתלש מבלוק רשמי.
 
סניטריום קלוקוול
 
"לא," לחשה אוסלה, "לא..." אבל היא כבר שלתה זנב עיפרון מהמגירה הקרובה. עוד זיכרון, קול צוחק מטעים על מפלתך בישר צלצול פעמונים, אך אוזנייך רחקו ממנו זה מכבר — נערות אנגליות בבלצ'לי הרטובה, מעבירות ימיהן ברשרוש גיליונות נייר.
אוסלה ידעה מה יהיה המפתח לשדר: נערות.
היא רכנה על הנייר, העיפרון חרק, ואט־אט חשפה ההודעה המוצפנת את סודותיה.
 
 
"סטונגרוב 7602."
אוסלה שאפה אוויר כשהמילים התפצפצו לאורך חוטי הטלפון כל הדרך מיורקשייר. מדהים כיצד אפשר לזהות קול בשתי מילים, גם כאשר לא שמעת אותו במשך שנים. "זאת אני," אמרה אוסלה לבסוף. "קיבלת?"
השתהות. "להתראות, אוסלה," אמרה חברתה הוותיקה בקור רוח. לא מי זאת — גם היא ידעה.
"אל תנתקי לי, גברת... טוב, איך שלא קוראים לך עכשיו."
"מזג חם, אוס. את מרגישה מעורערת כי לא את מתחתנת עם הנסיך בעוד שבועיים?"
אוסלה נשכה את שפתה בין שיניה לפני שהספיקה להגיב בכעס. "אני לא משחקת משחקים. קיבלת את המכתב או לא?"
"את מה?"
"את הוויז'נר. את מופיעה במכתב שלי."
"הרגע חזרתי הביתה מסוף שבוע בחוף הים. עדיין לא עברתי על הדואר." רשרוש נייר רחוק נשמע. "תקשיבי, למה את מתקשרת אליי? אני לא —"
"זה ממנה, את מבינה אותי? מהמוסד."
דממה יבשה, המומה.
"לא יכול להיות," הגיעה התגובה לבסוף. אוסלה ידעה ששתיהן חושבות על חברתן לשעבר. הצלע השלישית במשולש הזוהר של תקופת המלחמה.
עוד רשרוש, קול קריעה, ואז אוסלה שמעה נשימה וידעה שהרחק ביורקשייר, עוד קטע צופן יצא מהמעטפה. "תפצחי אותו, כמו שהיא לימדה אותנו. המפתח הוא נערות."
"'נערות אנגליות בבלצ'לי הרטובה, מעבירות ימיהן ברשרוש גיליונות נייר...'" הפסקה לפני המילה הבאה. הסודיות הפכה אצלן להרגל חזק מכדי ששתיהן יגידו משהו חשוב בקו הטלפון. כשחיים במשך שבע שנים עם חוק סודות מדינה כחבל סביב הצוואר, מתרגלים לצנזר כל מילה וכל מחשבה. אוסלה שמעה חריקת עיפרון בצד האחר של הקו והתחילה לפסוע, שלושה צעדים הלוך לאורך החדר ושלושה צעדים חזור. ערימות השמלות ברחבי החדר נראו כמו שלל ביזה זול של שודדי ים, צעקניות וקבורות למחצה תחת חורבות של ממחטות נייר וקרטונים, של זיכרונות ושל זמן. שלוש נערות צוחקות, מכפתרות זו את כפתוריה של זו בחדר שינה רזרבי צפוף: שמעתן שיש נשף בבדפורד — להקה אמריקאית, הם מנגנים את כל המנגינות החדשות של גלן מילר...
הקול נשמע סוף־סוף מיורקשייר, עצבני ועיקש. "אנחנו לא יודעות שזאת היא."
"אל תהיי טיפשה, ברור שזאת היא. נייר המכתבים, הוא מהמקום שבו היא..." אוסלה בררה את מילותיה בקפידה. "מי עוד הייתה מבקשת מאיתנו עזרה?"
זעם צרוף ניתז אליה בתגובה. "אני לא חייבת לה שום דבר."
"היא כנראה חושבת אחרת."
"מי יודע מה היא חושבת? היא מטורפת, זוכרת?"
"היא עברה התמוטטות עצבים. זה לא אומר שהיא מטורללת."
"היא בבית משוגעים כבר שלוש וחצי שנים." ביובש. "אין לנו מושג איך היא עכשיו. היא בהחלט נשמעת מטורללת — הדברים שהיא רומזת."
היא לא הייתה מסוגלת להשמיע בקו ציבורי את רמיזותיה של חברתן לשעבר.
אוסלה הצמידה את קצות אצבעותיה אל עיניה. "אנחנו צריכות להיפגש. אי אפשר לדון בזה בשום צורה אחרת."
קולה של חברתה לשעבר היה זרוע זכוכיות שבורות. "לכי לעזאזל, אוסלה קנדול."
"שירתנו שם יחד, זוכרת?" בקצה האחר של בריטניה, נטרקה השפופרת. אוסלה הנמיכה את השפופרת שלה בשלווה רועדת. שלוש בנות בעת מלחמה, חשבה. פעם החברות הכי טובות.
עד יום הפלישה לנורמנדי, היום הגורלי שבו התפצלו והפכו לשתי בנות שלא היו מסוגלות לשאת זו את זו ולנערה נוספת שנעלמה בבית משוגעים.
 
בתוך השעון
 
הרחק משם הביטה אישה כחושה אל מחוץ לחלון תאה והתפללה שיאמינו לה. תקוותה הייתה דלה מאוד. היא התגוררה בבית משוגעים, שם האמת הפכה לטירוף והטירוף הפך לאמת.
ברוכים הבאים לקלוקוול.
החיים כאן היו כמו חידה — חידה ששמעה בזמן המלחמה, בארץ פלאות ששמה בלצ'לי פארק: "אם הייתי שואל אותך באיזה כיוון מסתובבים מחוגי שעון, מה היית עונה?"
"אממ," השיבה במבוכה. "בכיוון השעון?"
"לא אם את בתוכו."
אני בתוך השעון עכשיו, חשבה. במקום שבו הכול מסתובב אחורנית ואיש לא יאמין לעולם למילה שתצא מפי.
למעט — אולי — שתי הנשים שבגדה בהן, שבגדו בה, שפעם היו חברותיה.
בבקשה, התפללה האישה במוסד והביטה דרומה, אל המקום שאליו עפו שדריה המוצפנים כציפורי נייר שבריריות. האמינו לי.