מבעד לקרקעית השקופה

1

"טוביאס," הסוהר קרא מן המסדרון.

הוא לא ענה.

"טוביאס!" הסוהר קרא שוב, ועדיין הוא לא ענה.

"כבר נכנס לך קצת שכל לראש?" הסוהר שאל, ומעבר לדלת הכבדה הוא הניד את ראשו מצד לצד; לא, עוד לא נכנס לו.

לא היה דבר מנוגד יותר לקירות התא הזה ממרחבי הים, שלא היה רחוק כלל — רק כמה עשרות מטרים הפרידו ביניהם לנהר, ופחות ממאה מטרים משם לשפך — אבל ממילא לא היה מפליג שוב לעולם, לא ליבשת אחרת וגם לא לאי הסמוך. ולא היה דבר רחוק יותר מן האישה שלו, אף שרק אחד הקירות האלה מפריד ביניהם, קיר שקודמיו בתא הזה חרטו עליו מה שחרטו: קללות, תפילות, ציורי זימה. אם יחרוט עליו משהו, מה יחרוט? אבל הוא לא יחרוט עליו כלום, לשם מה.

"פילאר?" הוא ניסה שוב לקרוא לה והצמיד את אוזנו לקיר, ועדיין היא לא ענתה.

שוב גירד בטבורו גירוד נמרץ וקיווה שאף אחד לא מציץ בו מן האשנב הקטן שדרכו מוכנסת פנכת האוכל; גירד אף על פי שלעת עתה לא הגיע לטבורו שום פשפש.

היו שנים שבכל פעם שנגעה שם אישה היה עקצוץ עדין מתפשט במורד בטנו עד קצה חלציו, כאילו אותו חבל דמי שנחתך שם בלידתו נמשך סמוי מן העין לאורך השנים עד לצאצאים שיוליד הוא עצמו. אבל הוא לא הוליד לא בן ולא בת, לא לפילאר ולא לשום אישה אחרת, ומאימו לא זכור לו כלום; ואיך יזכור משהו, אם מתה ביום שנולד (את התמונה הזאת חזר וראה בסיוטיו: את הבטן הענקית אחרי שחולץ מתוכה, קורסת כמו הר על מערה מתמוטטת).

רק אביו עוד זכור לו: בריא לגמרי, חסון ותקיף ונמרץ, ובשיירת המגורשים בדרכה לנמל ודאי הזכיר לכל סובביו את מי שברצונו ובדברו נעשה הכול, ובזה למעשה לא נבדל מן האדמירל; ודאי לא הסב את ראשו לאחור, לא מחרטה על החלטתו ולא מתהייה היכן בנו. שניהם כבר אמרו זה לזה לפני כן כל מה שהיה להם לומר, ולא הייתה לדברים תקנה.

גם כשצפה באביו מן הגבעה היה כל רכושו, כמו כאן בין הקירות האלה, רק הבגדים שבהם יצא מן הבית — אבל אז יצא בעצמו, לא הוצא מתוכו בכוח — ולמראה השיירה המשרכת את דרכה לנמל על כל זקניה ונשיה וילדיה, וגם אביו וסבו שם באחת העגלות, שותקים שניהם ולא מחליפים מילה זה עם זה, חשב: אפילו אם ייפתח לפניהם הים, כמו שהם מאמינים שיקרה, אני לא אאמין שוב במי שהם מאמינים בו. שישקרו לעצמם כמו ששיקרו לי, אני עם השקרים גמרתי וגם איתם גמרתי ועם כל השקרנים ביחד.

במרחק המשיכו הגלים להתנפץ אל החוף כקודם, נסוגו והתנפצו שוב בהתמדה שאין בה לא זעם ולא יגיעה, אפילו לרגע לא התכוונו לפנות ביניהם שביל יבש לגולים או להטביע את רודפיהם.

גם לא התכוונו להשיט על פניהם ספינות בדרכן אל יבשת ששום אדם עוד לא הפליג אליה כך, הייתה להם לגלים שגרת גאות ושפל שאפילו סופות כבירות לא הפרו אותה, אבל האדמירל ממילא לא טרח לשאול את הגלים לכוונותיהם.

"רק את הלב שלך תשאל," היה חוזר ואומר לו, "אם אני הייתי שואל את כולם, הייתי נשאר איפה שהייתי. ואתה רוצה להישאר איפה שהיית?"

"לא," הוא ענה, ובאמת לא היה דבר שרצה בו פחות מזה.

"לא שמעתי אותך," האדמירל אמר.

"לא!" הוא חזר ואמר.

"אבל למה אתה לוחש ילד, הטבח לא נתן לך מספיק אוכל?"

"נתן," הוא ענה.

"אז תצעק את זה," האדמירל אמר. "תצעק שכולם ישמעו, אפילו הדגים."

"לא!" הוא צעק, "לא! לא!"

"תצעק חזק," האדמירל אמר, "הכי חזק שאתה יכול. גם באמצע סופה, כשכולם מסביבך יעשו במכנסיים, אתה תעמוד על הסיפון ותצעק את זה לרוח ולגשם ולברקים ולרעמים, תבטיח לי, ילד."

הוא הבטיח.

"אז שאני לא אראה אותך יותר ככה," האדמירל אמר.

בינו לבין עצמו חשב, אם כי אולי רק לאחר זמן, שגם האדמירל, עם כל דבקותו ביעדו ובעתיד הצפון שם, למעשה תקוע בעבר, לפחות בשנתו, תקוע בתוך הלילה שספינתו הראשונה התלקחה וטבעה בו. בכל פעם שהקיץ מבועת היה ממשש את עורו שוב ושוב לוודא שלא נכווה בשנתו. והקיץ אז גם הוא, טוביאס (ומקיץ גם עכשיו, עשורים אחרי כן) מסיוטיו שלו, שאש אחרת בוערת בהם ואין שום מים לכבות אותה. ופילאר, גם היא עוד מקיצה בבעתה, והוא יודע בדיוק מה ראתה בשנתה; כלומר, כשעוד ישנה לצידו ולא מעבר לקיר.

"חבק אותי," היא הייתה אומרת לו ומצטנפת אליו כדי שיחמם אותה, הנערה שלו שזָקנה איתו יחד באי הזה שכל נופיו התהפכו, ולא מכוחו של הוריקן עוקר עצים, אלא מן המעשים שנעשו בצילם. "חבק," הייתה שבה ואומרת לו עד לפני חודש אחד בספרדית שלמדה מאדונה הראשון, והוא היה מחבק אותה; לוחץ את חמוקיה שקהו אל כרסו השמוטה.

לזמן־מה הייתה נשכחת בחיבוק הזה קנאתה לו — כן, היה גם זמן כזה, שבו קינאה היא לו, וכל נערה ספרדייה הדאיגה אותה אז; רק לאחרונה התהפכו היוצרות והוא התחיל לקנא לה, לדאוג עד כדי רצון להרוג; כן, הוא, טוביאס, שאפילו לפני ארבעה עשורים לא הייתה שום תגרה שניצח בה, ושכבר מזמן חדל להסתכל על נשים צעירות בעין חומדת. הרי הן עיוורות לגמרי כולן לארעיותו של יופיין, ואילו הוא, שכבר ראה בחייו מה שראה, אין עוד בעיניו שום קסם בעיוורון הזה.

מבין עפעפיים עצומים למחצה ראה את פילאר קמה השכם גם בבוקר ההוא, והאפלולית עדיין שימרה משהו מתנועת עגבותיה. אילו שאל אותה לאן היא הולכת, הייתה עונה שהיא יוצאת להאכיל את החיות שלה, הכלב, האווזים, התרנגולות, החזיר, שברגע שתצא אליהם ייחפזו אליה מכל רחבי החצר. רק החתולה הקטנה עוד עמדה במרייה, אף שכל החודש האחרון פילאר ניסתה לפייס אותה בכל דרך שהיא, אם בשיירי דגים ואם בדברי הליבובים שהמתה לה; ואולי לא רק לה המתה אותם, אלא גם למי שנחבא אז בסבך.

"אולי היא פשוט לא רעבה?" הוא היה חוזר ואומר לה על החתולה הטיפשית, לפני שהתעורר חשדו.

"לא," הייתה פילאר עונה, "בסוף היא תבין מה טוב לה." זו המשימה שהציבה לעצמה — כך אמרה בלי שום רטט מסגיר בקולה — לשכנע את הקטנטונת לחזור אל ביתם, כאילו אין בעולם דבר חשוב מזה.

כל החודש האחרון ניסתה לשדל את החתולה הקטנה בחלב ובשיירי מאכלים לחדול לפחד ולהתקרב אליה שוב, כמעט בדרך שניסה הוא לביית בצעירותם אותה, אלא שהוא לא הסווה אז שום כוונה אחרת, ואילו היא, לא היה לו ספק בחודש הזה שהיא מנסה להערים עליו.

הזונה הזאת, חשב, כל השנים חיכתה ועכשיו היא נוקמת. אפילו כאן, בשתיקתה בתא הסמוך, היא עוד נוקמת.

לחתולה היו עיניים גדולות וסקרניות, ולפני כן התקרבה אליהם עוד בכל יום, עד שבאחד הבקרים העזה להיכנס לבית, שוטטה לה כאן ושוטטה לה שם, השתעשעה בחוט שהשתלשל מבגד, נכנסה לתוך דלעת ריקה והתחבאה בה, רבצה על השמיכות המקופלות ונרדמה עד שיצאה לצוד לה משהו, ובכל בוקר הייתה רצה אל פילאר להתחכך בה, מזדקפת על אחוריותיה ומושכת בעדינות בשתי כפותיה הקדמיות את כף ידה של פילאר כדי שתלטף אותה מראשה עד קצה זנבה. כך היה עד שהחליטה יום אחד לזנק לערסל והסתבכה בחוטיו ונתקפה חרדה, וכשניסה לחלץ אותה משם שרטה ונשכה ורשפה ואחר כך התחילה להתרוצץ בבית לכאן ולשם, ודקות ארוכות של אימה עברו עליה עד שמצאה את הפתח.

"פִיפִי פִיפִי!" פילאר הייתה קוראת לה אחר כך כאילו אותה יצאה לחפש, "פיפי פיפי, בואי קטנטנה, בואי, שום דבר לא קרה, בואי תאכלי ותשתי קצת," והוא ידע שגם הפעם לא תמהר לחזור.

"בסוף היא תבוא," היה חוזר ומבטיח לה בימים הקודמים, כאילו כל דאגתה הייתה לפיפי המטופשת הזאת, ולמרות כעסו עוד היה יכול לראות בה, באינדיאנית הזקנה שלו, את הצעירה ההיא, שבסופו של דבר נענתה להצעתו ועברה לגור בביתו על אף כל מה שעולל לה שנים קודם לכן. "פיפי פיפי," חזרה וקראה, ובדרך נס עוד נשאר קולה צלול כשהיה. זה אחד הפלאים המעטים שהשנים לא הצליחו להשחית אפילו באי הארור הזה, צלילות הקול.

אם באמת יש בעולם הזה ניסים, חשב עד לפני חודש אחד בלבד, אולי זה אחד הגדולים שבהם: להצליח לראות מבעד לשנים לא רק עתיד רב־הוד כמו שראה האדמירל גם על ערש מותו — ומה הוא לא ראה, המטורף הזה — אלא גם את העבר על פלאיו הקטנים. אם הברירה היא לשכוח הכול לגמרי למען אחרית אגדית או לזכור עם הרע והנורא גם את מעט הטוב, הוא טוביאס מעדיף לזכור; חכם גדול הוא היה אז בעיני עצמו.

האדמירל, לעומתו, בחר למקד את עיניו רק באופק שלפניו ובפלאים שדימה לראות שם, כאילו יקרב אותו אליו כך מכוח מבטו, וכשהגיע לשם ראה רק מה שרצה לראות ושמע רק מה שרצה לשמוע. ראה עצי קוקוס וקינמון היכן שלא צמחו לא קוקוס ולא קינמון, קיווה להגיע אל ארצות התבלינים ולבזוז אותם עד הגרגר האחרון או אל קיסר סין ואוצרותיו בבירתו זהובת הצריחים, והגיע רק אל קומץ בקתות עלובות, ואף על פי כן עדיין סירב להכיר בטעותו — ככה זה כשיש לך די כוח להשתיק כל דעה אחרת שמושמעת סביבך או די להט בחזה לעוור את עיניך.

להט כזה התלקח גם בו לזמן־מה בנעוריו, ומאז לא נישא בחזהו במשך עשורים אלא אפר, עד שהגחיל והתלקח שם פתאום בחודש האחרון, ולשם מה.

ופילאר, היא לא השלתה את עצמה בנעוריה אלא לזמן קצר, והתקווה הקטנה שתלתה בו כשהועלתה לספינה (שונה מכולם הוא נראה לה אז, בודד וקצת עצוב), לא ארכה יותר מרגעים אחדים. עיניה אמרו זאת, לא נדרשו שום מילים: לא בשפתה ולא בשום שפה אחרת. משהתבדתה התקווה הזאת התפללה בליבה מקרשי הסיפון שיתערבל מן האופק הוריקן ויגרוף את שלוש הספינות עם כל הגופים המיוזעים המתחלפים מעליה, ושלא ייחלש ויוסט מנתיבו בשום פסגת הר, גם לא על ידי פסגת האֶל־יוּנקה שלכך נועד מאז בריאתו. כך סיפרה לו אחרי שנים ושאלה אז אם גם לבני שבטו יש הר כזה שנועד להסיט סערות מנתיבן, והוא הרהר רגע; לא מפני שקראה לעמו שבט, אלא מפני שלא היו לו עוד לא עַם ולא שבט, גם לא משפחה.

"להם היה הר אחר," ענה כעבור רגע נוסף. עלה בזיכרונו ההר האחר, אררט, שלא סופה נבלמה בו אלא ספינה, ולרגע חשב על קברניטה, האדמירל ההוא של כל זוגות החיות, שבזמן המבול אולי נעמד גם הוא על הסיפון לנופף כנגד הגשם בחרב ממורטת. ואולי גם לו עזר נער בודד וקצת עצוב שברח מביתו.

כיוון שהמשיכה לשאול ושדיה הרכים נפחסו אל חזהו, סיפר לה אז עוד מאמונות אבותיו שזנח, והרגיז אותה. "נשים לא עשויות מעצם!" היא התמרמרה כששמעה שהאמינו אצלם שהנשים נבראו מצלעו של גבר, והתעקשה שייגע בה שוב; אחזה בכף ידו והעבירה אותה לאט וברכות על חמוקיה כדי שייווכח בעצמו שהכול עגול בנשים והכול רך בהן, הנה, שייגע וירגיש כאן, זה קשה? וכאן? וגם כאן למטה, כן, אפילו היכן שאִינרִירי חורר אותן במקור שלו.

"פה," הראתה לו, ובאפלולית הוליכה אותו לשם שוב. צעירים הם היו אז ועיוורים, ועיוורונם הגדיל את הקסם.