שקרים ערמומיים - חלק ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שקרים ערמומיים - חלק ב'
מכר
מאות
עותקים
שקרים ערמומיים - חלק ב'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שקרים ערמומיים - חלק ב'

4 כוכבים (42 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: טלי אלעד
    • הוצאה: טורקיז
    • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.

    שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

     

    ״ספר ממכר ומלא באמוציות. אויבים שהופכים לאוהבים לוהטים ועם כימיה מטורפת. רציתי עוד ועוד ועוד מנאש ומאם. שקרים ערמומיים הוא בהחלט אחד הספרים האהובים עליי השנה.״
    ליהי שן

    "היא תוכל ליהנות מעולמה היפה והמושלם עוד זמן מה. בקרוב מאוד, כל מה שברשותה יהיה שלי."
    הייתה לי תוכנית מילוט מאזור החברוּת.
    שלב ראשון – להתגנב לחדרו של ריד.
    שלב שני – לשכב איתו.
    אבל כשהאורות נדלקו, לא היו אלה אותן עיניים כחולות ומוכרות.
    הן היו שחורות, כועסות ורדופות.
    והן היו שייכות לאח הגדול מאוד של ריד.
    ארבע שנים לאחר מכן, נאש פרסקוט הוא כבר לא הבן הכעוס של העובדים שלנו.
    אני כבר לא הנסיכה של העיירה שכולם רוצים לזכות בה.
    אני בת עשרים ושתיים, מרוששת וזקוקה לעבודה.
    הוא בן שלושים ושתיים, מיליארדר וזקוק לנקמה.
    למי אכפת שהמשפחה שלי הרסה את המשפחה שלו?
    למי אכפת אם הוא מביט בי בתיעוב?
    למי אכפת אם כל משימה שהוא ייעד עבורי נוצרה במטרה לענות אותי?
    אני זקוקה לכסף.
    פשוטו כמשמעו.
    אסבול את האכזריות שלו בשקט, בידיעה שיש דבר שהוא רוצה יותר מנקמה...
    אותי.

    סופרת רבי המכר של ה־USA TODAY פרקר ס. הנטינגטון, מגישה לנו סיפור המתפתח על אש קטנה, מלא בנקמה ועם קורטוב של אמונה, שבו האויבים הופכים לאוהבים.

    פרק ראשון

    פרק 1

    אמרי
    בשנה הראשונה בקולג' הבנתי שלעד אחיה את חיי ברדיפה אחר גאולה. בחינות הגמר הגיעו לסיומן, צינת החורף נשכה את לחיי עד שקיבלו גוון אדמדם. העבודה שאחזתי בין אצבעותיי נשאה את הציון מאה בעט אדום. כתבתי אותה במשך כל הסמסטר, והציון היה הפסגה על המאמץ של הסמסטר כולו.

    הייתי אמורה להיות שמחה.

    הייתי אמורה להיות הרבה דברים.

    במקום זאת, התהלכתי כמו עץ חלול, זרועותיי מתנדנדות במרץ לצידי גופי, ומבפנים נפער בי בור ענק. אבא היה עורך מסיבה ומשוויץ בהישגים שלי, עד שהייתי מתחבאת מאחוריו ומתחננת שיפסיק להביך אותי.

    וירג'יניה הייתה בזה להתנהגות הקולנית וחסרת הנימוס שלנו, וכשהייתה מגיעה שעת הקוקטיילים, היא הייתה מתרברבת בציונים שלי בפני חבריה ומצחקקת כשאחד מהם היה מתלונן על הכישלונות של ילדיו.

    כשהעבודה בין ידיי, כובד הבדידות הכה בי, עד שהרגשתי צורך לרוץ לפח הקרוב להקיא. שום דבר לא יצא. אחרי סמסטר שלם שלא אכלתי כמעט כלום, הפכתי להיות רק עור ועצמות.

    רוק נזל מפי. נפלתי אל רצפת הבטון ונשענתי על הפח הדביק, מנסה להתאפס על עצמי. מילות הקסם לא עבדו. הן חמקו ממני, הרגשתי שהמוח שלי הופך פתאום למלכודת מסוכנת.

    אירוני שחשבתי להיאחז במציאות בעזרת הטלפון שלי. פתחתי את האינסטגרם, כאילו היה הקשר היחיד שלי לעולם האמיתי. ריד לא פרסם תמונות חדשות. לא דיברתי עם אף אחד אחר. אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אף אחד אחר.

    תמונות של ספרים אירחו לי חברה. וכשנשמעה התראת הודעה נכנסת, ליבי ניתר בתוך חזי.

    "תמותי. תמותי ודי."

    זכרתי את המילים שהתגלגלו לעיתים קרובות על לשוני, מרגישה אותן מתהוות על שפתיי ללא מאמץ.

    קיבלתי איומים על חיי בעבר, אבל משהו בהודעה הזאת היה שונה.

    שלוש מילים.

    תמותי. תמותי ודי.

    האיום לא היה אמור לעצור אותי, לא אחרי שקיבלתי הודעות המורכבות מפסקאות ארוכות ומונולוגים, מפנטזיות יצירתיות על מותי שבכנות, היו יכולות לככב במותחנים של כריס מוני.

    יכולתי בקלות להאשים את ריד בכל פעם שעברתי על סדרת הודעות שהיו אמורות להפתיע אותי באכזריות שלהן, אבל לא האשמתי אותו. מעולם לא חיבבתי רשתות חברתיות עד שלילה אחד, ריד העלה תמונה שלו ושל בזיל מתנשקים, ואני נכנעתי לצרכים המזוכיסטיים שלי.

    בזיל הייתה זו שתמיד העלתה תמונות שלה עם ריד וצירפה לכל אחת מהן האשטגים כמו, #לנצח, #נשמות_תאומות, #דייט_עם_קפטן_נבחרת_הפוטבול, #הקוורטרבק_הפותח, #שלי_לתמיד.

    ריד, לעומת זאת, הדף שלו כלל רק את שלושת ה"ממים" – מזון, משפחה ומשחקי פוטבול, בניסיון להרשים במסירותו את ציידי הכישרונות של המכללות. העלאת התמונה הזו הייתה שקולה לחותמת מאשרת, סימן להתחייבות שלא יכולתי להתעלם ממנה, לא משנה כמה רציתי.

    עקבתי אחרי שניהם במשך חודשים, וכדי להסוות את העובדה שאני עוקבת אחרי החבר הכי טוב שלי, עקבתי גם אחרי קבוצות לאוהבי מילים. העליתי ציטוטים פעמיים בחודש, מדי פעם צילום של חולצת טי, ופעם אחת העליתי תמונה של תפוח אדמה מהגינה שהיה בצורה של הראש של אברהם לינקולן.

    למחרת היום שבו האיסטרידג' דיילי פרסם מאמר על פשיטת האף־בי־איי והרשות לניירות ערך, התעוררתי לאיומים על חיי שהיו מפוזרים על כל הפוסטים שלי. הם התמעטו והרקיעו שחקים עם המחזוריות של יומני החדשות, והופיעו שוב בכל פעם שמשהו חדש צץ בנוגע לחקירה.

    אחרי שפורסם שאין מספיק ראיות מוצקות, קראתי את הכינויים שהדביקו לאבא, לווירג'יניה ולי, וצחקתי בתגובה. רובם היו חסרי כל היגיון, קונספירציות שבאו להוכיח את המעשה, דברים מטורפים, או אנשים שפשוט שנאו אותנו.

    ברברים מיוחסים. (וירג'יניה השליכה אגרטל סיני עתיק ונדיר בן המאה הארבע־עשרה על קיר המזווה של עובדי המטבח.)

    המפלצת מהדרום. (וירג'יניה זרקה את מיץ הקומקוואט הסחוט והטרי אל הבריכה, והזמינה לה עיסוי רקמות עמוק בן ארבע שעות בספא.)

    הונאת הברבי. (וירג'יניה השתגעה לגמרי והתחילה לאכול פחמימות ריקות.)

    כשהאנק פרסקוט מת והאיומים גברו באופן משמעותי, כבר הפסקתי לבדוק תגובות והודעות. סירבתי למחוק את החשבון או להפוך אותו לפרטי, כי זו הייתה הודאה בתבוסה.

    כך או כך זה לא היה משנה.

    האיומים לא השפיעו עליי עד שהאנק מת, ואז הרגשתי את ההשפעה של העולם האמיתי על הגנבה של אבא וסוף־סוף ההאשמות היו מוצדקות.

    התרגלתי אליהם, מדי פעם התחברתי לאינסטגרם וחיפשתי מילים יפות כדי להעביר את הזמן. עם זאת, ההודעה הזאת הפתיעה אותי. לא מפני שהרגשתי בודדה, אלא מפני שהמילים גרמו לי להרגיש בודדה יותר.

    תמותי. תמותי ודי.

    השולחת לא טרחה להסתיר את הדף שלה או ליצור פרופיל מזויף כמו שעשו אחרים. זה היה איום פשוט כל כך וברגע נדיר שבו משפחת וינתרופ כבר לא כיכבה בחדשות, לכן הסתקרנתי.

    דמי וילסון.

    בת שמונה־עשרה.

    אוהבת כלבים.

    אוהבת מכוניות.

    שונאת אנשים.

    נפש תאומה.

    עברתי על הדף שלה, למדתי על חייה ומצאתי תמונה אחת שלא יכולתי לשכוח.

    היא הניחה את זרועה על כתפו של אנגוס ברדפורד. הם עמדו לפני מכונית קלאסית וכלי עבודה היו מפוזרים סביבם על הרצפה. גשם הרטיב את שערם ונזל על המצח שלהם, אבל הוא לא הצליח למחוק את החיוכים המטופשים שלהם.

    הכותרת הייתה:

    אני מתגעגעת מאוד לאבא שלי, בעיקר בימים גשומים.

    RIP#

    למחרת היא התנצלה, אמרה שהייתה שיכורה ושהיא לא מאשימה אותי על הטעויות של אבי. השבתי לה בחזרה במִם עלוב של שתי דמויות מקל מנוזלות ומחובקות שאומרות, "התנזלות התקבלה".

    מה שבאמת רציתי לומר היה – לסלוח לאחרים זה מיתוס. החופש מגיע כשאתה יכול לסלוח לעצמך.

    לא היה חשוב לי אם שונאי וינתרופ אי פעם יסלחו לי כי לעולם לא אסלח לעצמי ולמשפחה שלי על חיי המותרות שהיו לי, ועל חוסר המודעות לחטאים שמימנו אותם.

    לא דיברתי שוב עם דמי אבל עקבתי אחריה, כמו שעוקבים אחרי חיית פרא שנמצאת בחצר האחורית שלך.

    מרחוק.

    בלי לומר מילה.

    מחכה.

    תוהה.

    כמה חודשים לאחר מכן, דמי העלתה לחשבון האינסטגרם שלה את מכתב הקבלה שלה לאוניברסיטת וילטון. כעבור שבועיים, היא הוסיפה לסטורי שלה שקיבלה מלגת לימודים מלאה מווילטון, ואז שוב העלתה סטורי שקיבלה שבעים וחמש בהיסטוריה של האומנות והמלגה התבטלה.

    חתמתי על העצומה שלה שהתחננה בפני אוניברסיטת וילטון לשנות את דעתה. היו לה שלושים ושש חתימות, חוץ מהחתימה שלי, שלא שינו דבר. מה שהיא הייתה באמת זקוקה לו היה אבא עשיר כמו שהיה לי, או לפחות שאנגוס בדפורד ישקיע בקרן הלימודים של וינתרופ טקסטיל לפני מותו.

    החברה השוותה כל דולר שהושקע לטובת שכר לימוד של העובדים ושל בני משפחותיהם, אך החברה קרסה ואיתה גם הקרן.

    בשנה הראשונה בקולג', כמעט לא יצאתי מהדירה שלי. חייתי על מנות ראמן בארבע בדולר שקניתי בחנות הכול בדולר בהמשך הרחוב. ספרי הלימוד נסרקו בספרייה ונשלחו לאייפון שאבא קנה לי לפני שנים. שילמתי את שכר הלימוד שלי ואת המלגה הקטנה באמצעות סכומים מטורפים של הלוואות סטודנטים שלקחתי.

    וירג'יניה הזכירה לי בלי סוף את קרן הנאמנות שלי ופירושו של דבר שהייתי מרוששת, הוצאתי יותר כסף ממה שהיה לי, ובכל שנה לקחתי הלוואות סטודנטים כדי לשאת בהוצאות. אף על פי שהייתי מרוששת, לא יכולתי לתת לדמי לוותר על הקולג'.

    נעזרתי באחד מעובדיו הוותיקים של אבא בשביל לפתוח קרן מלגות אנונימית, והתקבלתי למשרה מלאה בדיינר.

    המשמרות הכפולות גרמו לי לכאבי רגליים ולכאבי גב, אבל הן לא הרגו אותי.

    שעות העבודה הלא גמישות אילצו אותי לבחור שיעורים ששנאתי, אבל הם לא הרגו אותי.

    האחריות הכבדה מילאה אותי בחרדה, אבל היא לא הרגה אותי.

    מחסור בשינה הקשה עליי להתרכז בשיעורים, אבל הוא לא הרג אותי.

    כאבי הרעב הטרידו אותי, אבל הם לא הרגו אותי.

    ובסופו של דבר, לא התחרטתי ששילמתי על דמי.

    עשיתי את הדבר הנכון.

    הייתי כמו עץ חלול שמת מזמן ומצאתי דרך להצמיח עלה.

    עוד על הספר

    • תרגום: טלי אלעד
    • הוצאה: טורקיז
    • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים

    ניתן לרכישה גם במארז

    שקרים ערמומיים - חלק ב' פרקר ס. הנטינגטון

    פרק 1

    אמרי
    בשנה הראשונה בקולג' הבנתי שלעד אחיה את חיי ברדיפה אחר גאולה. בחינות הגמר הגיעו לסיומן, צינת החורף נשכה את לחיי עד שקיבלו גוון אדמדם. העבודה שאחזתי בין אצבעותיי נשאה את הציון מאה בעט אדום. כתבתי אותה במשך כל הסמסטר, והציון היה הפסגה על המאמץ של הסמסטר כולו.

    הייתי אמורה להיות שמחה.

    הייתי אמורה להיות הרבה דברים.

    במקום זאת, התהלכתי כמו עץ חלול, זרועותיי מתנדנדות במרץ לצידי גופי, ומבפנים נפער בי בור ענק. אבא היה עורך מסיבה ומשוויץ בהישגים שלי, עד שהייתי מתחבאת מאחוריו ומתחננת שיפסיק להביך אותי.

    וירג'יניה הייתה בזה להתנהגות הקולנית וחסרת הנימוס שלנו, וכשהייתה מגיעה שעת הקוקטיילים, היא הייתה מתרברבת בציונים שלי בפני חבריה ומצחקקת כשאחד מהם היה מתלונן על הכישלונות של ילדיו.

    כשהעבודה בין ידיי, כובד הבדידות הכה בי, עד שהרגשתי צורך לרוץ לפח הקרוב להקיא. שום דבר לא יצא. אחרי סמסטר שלם שלא אכלתי כמעט כלום, הפכתי להיות רק עור ועצמות.

    רוק נזל מפי. נפלתי אל רצפת הבטון ונשענתי על הפח הדביק, מנסה להתאפס על עצמי. מילות הקסם לא עבדו. הן חמקו ממני, הרגשתי שהמוח שלי הופך פתאום למלכודת מסוכנת.

    אירוני שחשבתי להיאחז במציאות בעזרת הטלפון שלי. פתחתי את האינסטגרם, כאילו היה הקשר היחיד שלי לעולם האמיתי. ריד לא פרסם תמונות חדשות. לא דיברתי עם אף אחד אחר. אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אף אחד אחר.

    תמונות של ספרים אירחו לי חברה. וכשנשמעה התראת הודעה נכנסת, ליבי ניתר בתוך חזי.

    "תמותי. תמותי ודי."

    זכרתי את המילים שהתגלגלו לעיתים קרובות על לשוני, מרגישה אותן מתהוות על שפתיי ללא מאמץ.

    קיבלתי איומים על חיי בעבר, אבל משהו בהודעה הזאת היה שונה.

    שלוש מילים.

    תמותי. תמותי ודי.

    האיום לא היה אמור לעצור אותי, לא אחרי שקיבלתי הודעות המורכבות מפסקאות ארוכות ומונולוגים, מפנטזיות יצירתיות על מותי שבכנות, היו יכולות לככב במותחנים של כריס מוני.

    יכולתי בקלות להאשים את ריד בכל פעם שעברתי על סדרת הודעות שהיו אמורות להפתיע אותי באכזריות שלהן, אבל לא האשמתי אותו. מעולם לא חיבבתי רשתות חברתיות עד שלילה אחד, ריד העלה תמונה שלו ושל בזיל מתנשקים, ואני נכנעתי לצרכים המזוכיסטיים שלי.

    בזיל הייתה זו שתמיד העלתה תמונות שלה עם ריד וצירפה לכל אחת מהן האשטגים כמו, #לנצח, #נשמות_תאומות, #דייט_עם_קפטן_נבחרת_הפוטבול, #הקוורטרבק_הפותח, #שלי_לתמיד.

    ריד, לעומת זאת, הדף שלו כלל רק את שלושת ה"ממים" – מזון, משפחה ומשחקי פוטבול, בניסיון להרשים במסירותו את ציידי הכישרונות של המכללות. העלאת התמונה הזו הייתה שקולה לחותמת מאשרת, סימן להתחייבות שלא יכולתי להתעלם ממנה, לא משנה כמה רציתי.

    עקבתי אחרי שניהם במשך חודשים, וכדי להסוות את העובדה שאני עוקבת אחרי החבר הכי טוב שלי, עקבתי גם אחרי קבוצות לאוהבי מילים. העליתי ציטוטים פעמיים בחודש, מדי פעם צילום של חולצת טי, ופעם אחת העליתי תמונה של תפוח אדמה מהגינה שהיה בצורה של הראש של אברהם לינקולן.

    למחרת היום שבו האיסטרידג' דיילי פרסם מאמר על פשיטת האף־בי־איי והרשות לניירות ערך, התעוררתי לאיומים על חיי שהיו מפוזרים על כל הפוסטים שלי. הם התמעטו והרקיעו שחקים עם המחזוריות של יומני החדשות, והופיעו שוב בכל פעם שמשהו חדש צץ בנוגע לחקירה.

    אחרי שפורסם שאין מספיק ראיות מוצקות, קראתי את הכינויים שהדביקו לאבא, לווירג'יניה ולי, וצחקתי בתגובה. רובם היו חסרי כל היגיון, קונספירציות שבאו להוכיח את המעשה, דברים מטורפים, או אנשים שפשוט שנאו אותנו.

    ברברים מיוחסים. (וירג'יניה השליכה אגרטל סיני עתיק ונדיר בן המאה הארבע־עשרה על קיר המזווה של עובדי המטבח.)

    המפלצת מהדרום. (וירג'יניה זרקה את מיץ הקומקוואט הסחוט והטרי אל הבריכה, והזמינה לה עיסוי רקמות עמוק בן ארבע שעות בספא.)

    הונאת הברבי. (וירג'יניה השתגעה לגמרי והתחילה לאכול פחמימות ריקות.)

    כשהאנק פרסקוט מת והאיומים גברו באופן משמעותי, כבר הפסקתי לבדוק תגובות והודעות. סירבתי למחוק את החשבון או להפוך אותו לפרטי, כי זו הייתה הודאה בתבוסה.

    כך או כך זה לא היה משנה.

    האיומים לא השפיעו עליי עד שהאנק מת, ואז הרגשתי את ההשפעה של העולם האמיתי על הגנבה של אבא וסוף־סוף ההאשמות היו מוצדקות.

    התרגלתי אליהם, מדי פעם התחברתי לאינסטגרם וחיפשתי מילים יפות כדי להעביר את הזמן. עם זאת, ההודעה הזאת הפתיעה אותי. לא מפני שהרגשתי בודדה, אלא מפני שהמילים גרמו לי להרגיש בודדה יותר.

    תמותי. תמותי ודי.

    השולחת לא טרחה להסתיר את הדף שלה או ליצור פרופיל מזויף כמו שעשו אחרים. זה היה איום פשוט כל כך וברגע נדיר שבו משפחת וינתרופ כבר לא כיכבה בחדשות, לכן הסתקרנתי.

    דמי וילסון.

    בת שמונה־עשרה.

    אוהבת כלבים.

    אוהבת מכוניות.

    שונאת אנשים.

    נפש תאומה.

    עברתי על הדף שלה, למדתי על חייה ומצאתי תמונה אחת שלא יכולתי לשכוח.

    היא הניחה את זרועה על כתפו של אנגוס ברדפורד. הם עמדו לפני מכונית קלאסית וכלי עבודה היו מפוזרים סביבם על הרצפה. גשם הרטיב את שערם ונזל על המצח שלהם, אבל הוא לא הצליח למחוק את החיוכים המטופשים שלהם.

    הכותרת הייתה:

    אני מתגעגעת מאוד לאבא שלי, בעיקר בימים גשומים.

    RIP#

    למחרת היא התנצלה, אמרה שהייתה שיכורה ושהיא לא מאשימה אותי על הטעויות של אבי. השבתי לה בחזרה במִם עלוב של שתי דמויות מקל מנוזלות ומחובקות שאומרות, "התנזלות התקבלה".

    מה שבאמת רציתי לומר היה – לסלוח לאחרים זה מיתוס. החופש מגיע כשאתה יכול לסלוח לעצמך.

    לא היה חשוב לי אם שונאי וינתרופ אי פעם יסלחו לי כי לעולם לא אסלח לעצמי ולמשפחה שלי על חיי המותרות שהיו לי, ועל חוסר המודעות לחטאים שמימנו אותם.

    לא דיברתי שוב עם דמי אבל עקבתי אחריה, כמו שעוקבים אחרי חיית פרא שנמצאת בחצר האחורית שלך.

    מרחוק.

    בלי לומר מילה.

    מחכה.

    תוהה.

    כמה חודשים לאחר מכן, דמי העלתה לחשבון האינסטגרם שלה את מכתב הקבלה שלה לאוניברסיטת וילטון. כעבור שבועיים, היא הוסיפה לסטורי שלה שקיבלה מלגת לימודים מלאה מווילטון, ואז שוב העלתה סטורי שקיבלה שבעים וחמש בהיסטוריה של האומנות והמלגה התבטלה.

    חתמתי על העצומה שלה שהתחננה בפני אוניברסיטת וילטון לשנות את דעתה. היו לה שלושים ושש חתימות, חוץ מהחתימה שלי, שלא שינו דבר. מה שהיא הייתה באמת זקוקה לו היה אבא עשיר כמו שהיה לי, או לפחות שאנגוס בדפורד ישקיע בקרן הלימודים של וינתרופ טקסטיל לפני מותו.

    החברה השוותה כל דולר שהושקע לטובת שכר לימוד של העובדים ושל בני משפחותיהם, אך החברה קרסה ואיתה גם הקרן.

    בשנה הראשונה בקולג', כמעט לא יצאתי מהדירה שלי. חייתי על מנות ראמן בארבע בדולר שקניתי בחנות הכול בדולר בהמשך הרחוב. ספרי הלימוד נסרקו בספרייה ונשלחו לאייפון שאבא קנה לי לפני שנים. שילמתי את שכר הלימוד שלי ואת המלגה הקטנה באמצעות סכומים מטורפים של הלוואות סטודנטים שלקחתי.

    וירג'יניה הזכירה לי בלי סוף את קרן הנאמנות שלי ופירושו של דבר שהייתי מרוששת, הוצאתי יותר כסף ממה שהיה לי, ובכל שנה לקחתי הלוואות סטודנטים כדי לשאת בהוצאות. אף על פי שהייתי מרוששת, לא יכולתי לתת לדמי לוותר על הקולג'.

    נעזרתי באחד מעובדיו הוותיקים של אבא בשביל לפתוח קרן מלגות אנונימית, והתקבלתי למשרה מלאה בדיינר.

    המשמרות הכפולות גרמו לי לכאבי רגליים ולכאבי גב, אבל הן לא הרגו אותי.

    שעות העבודה הלא גמישות אילצו אותי לבחור שיעורים ששנאתי, אבל הם לא הרגו אותי.

    האחריות הכבדה מילאה אותי בחרדה, אבל היא לא הרגה אותי.

    מחסור בשינה הקשה עליי להתרכז בשיעורים, אבל הוא לא הרג אותי.

    כאבי הרעב הטרידו אותי, אבל הם לא הרגו אותי.

    ובסופו של דבר, לא התחרטתי ששילמתי על דמי.

    עשיתי את הדבר הנכון.

    הייתי כמו עץ חלול שמת מזמן ומצאתי דרך להצמיח עלה.