חפשי עיניים טובות

יום רביעי 12 במאי 15:58
 

אחרון בגן.

אצבעותיי נרתעות ממגע ההגה הרותח.

הבן שלי שוב יישאר אחרון בגן.

אני מסובבת את ההגה בתנועה חדה ימינה ופונה לרחוב הגליל. מה אמציא לתמי הגננת הפעם? בצהרי החמסין כמעט אין נפש חיה ברחוב. האוויר עומד. עיגולי זיעה מתפשטים בקיפולי התפר תחת זרועותיי. רק מאי וכבר בלתי נסבל. אוף, אני שונאת שחם לי.

אני מגבירה את עוצמת המזגן במכונית עד למקסימום. ״לא חייבים בכוח,״ אני שומעת את קולו של מיכאל בראשי. אצלו הכול בשליטה, ומאז שקיבל אור ירוק לקידום הפרויקט בציריך, הוא באופוריה. יש אופק שממתין לו. סליחה, לנו.

״תעשה לי טובה, חכה עם הארגזים,״ אמרתי לו אמש, אחרי שהשכבתי את זהר ואת עידו לישון, ״עוד לא חתמתָ על חוזה וכבר אתה אורז. ואם משהו ישתבש? תשעים ותשעה אחוז זה עדיין לא מאה.״

״למה את תמיד מסתכלת על האחוז החסר?״ מיכאל נאנח.

ולמה אתה תמיד... כמעט אמרתי, אך מה הטעם במריבה אם הכול ידוע מראש? אני אגיד שהוא תמיד חושב עשרה צעדים קדימה, ממהר לסמן וי על היעד הבא; והוא ישיב שאני תמיד נעצרת להסתכל במפה, לא סומכת על עצמי, לא סומכת עליו.

בעוד דקה ארבע.

במעלה הרחוב ילד בלונדיני מקפץ בדילוגים קטנים על המדרכה הצרה, אוחז בידיו כדור ומכוונו לסל דמיוני בשמיים. בעוד כמה שנים גם זהר יחזור מחוג כדורסל במבט חולמני, תלתליו ספוגים זיעה, לחייו סמוקות וצעדיו קלילים. חיוך נמתח על שפתיי ומתפוגג מיד. מדוע איני מדמיינת את עידו קולע לסל? מדוע החיוכים שלי שמורים בראש ובראשונה לזהר?

טו־טו־טו. השעה ארבע והרי החדשות. זהו, אני מאחרת לגן באופן רשמי. מה עובר עכשיו בראשו של הבן שלי? אצבעותיי מתופפות על ההגה, כף רגלי סוחטת את דוושת הגז, מאיצה במכונית לטפס במעלה הרחוב.

הייתי צריכה לצאת חמש דקות קודם.

ידי מגששת אחר הנייד המונח במושב לצידי, בעודי מתלבטת אם לשלוח הודעה או להתקשר לתמי הגננת. אני לוחצת על אנשי הקשר ומאתרת את ״תמי בכיף״. זה עניין של כמה דקות, אתנצל. פקקים. אולי עדיף פנצ'ר. השקרים נוטפים ממני. גם אני מתחילה להאמין בהם. הרי לפני שמונה דקות קמתי משנת צהריים טרופה... איזה פקקים ואיזה נעליים. הייתי חייבת לישון, גם אם רק לעשרים דקות. כמו שאימא שלי אומרת, להניח את הראש. אבל מהשינה הקצרה קמתי סהרורית ועייפה עוד יותר.

אני חייבת קפה.

הטלפון מחייג, תמי הגננת לא עונה. נו, טוב, כמה דקות איחור זה לא ממש נחשב. מה אני אשמה שיש אימהות מעצבנות שממהרות לקחת את הילד שלהן בשלוש וחצי? אולי נעביר את שעות אחר־הצהריים בגינה השכונתית, שישחקו קצת. לא, המגלשה רותחת, נלך לסופר הממוזג. מחר יום חמישי, אני צריכה לתכנן מה להכין לשבָּת.

בעוד שש־עשרה שניות החיים שלי עומדים לעשות סאלטה באוויר, ואני עסוקה בארוחת השבת.

אני מצטרפת לשיר הקצבי המתנגן ברדיו, לא זוכרת את מילותיו המדויקות, ומדמיינת את אישוניו המתרחבים של זהר כשיבחין בי וכל שריר בגופו יקפץ לקראתי בשמחה. ״אימא, תראי מה עשיתי היום בגן!״ מתי בפעם האחרונה מישהו התרגש ככה לקראתי? ״אני רוצה הפתעה לדרך,״ הוא יבקש בקולו הדקיק. עוד לא בן שלוש וכבר אימץ הרגל מגונה לקחת איתו הפתעה לדרך. לכל דרך. לגן, לחבר, בדרך חזרה מהחבר הביתה, בדרך מסבא וסבתא. מדוע הרגל מגונֶה? איזה יופי שהוא מחפש לעצמו הפתעות קטנות לדרך שימתיקו את יומו. הנה, גם לי יש מה ללמוד מהילד הקטן שלי. אני שולחת יד אל התיק המונח במושב לצידי, מפשפשת אחר שקית במבה או חטיף שוקולד שישמחו את ליבו. מתי פרגנתי לעצמי הפתעה לדרך?

בעוד תשע שניות הכול יתהפך, ואין לי מושג.

אם היה, אולי הייתי חושבת על משהו משמעותי יותר מגלידת בן אנד ג'ריס שבא לי ללקק ביום שרבי. אילו יכולתי לעשות פאוזה עם שַלַט־החיים, שני קווים על התמונה. להקפיא אותה, לקבל כמה שניות של חסד. לו ניתן היה להחזיר את הסרט לאחור ולבחור מסלול נסיעה אחר, אולי להקדים, לשם שינוי, את הגעתי לגן, או להקפיץ את הפריים בכמה שנים קדימה שיפיחו בי תקווה, הפתעה לדרך בטעם של חמלה.

שמונה, שבע, שש...

הספירה לאחור בעיצומה. מישהו שם למעלה משחק לי בחוטים. קירות השגרה רועדים.

חמש... ארבע...

נער מתולתל בטי שירט אפורה ובג'ינס עם קרעים, רכוב על קורקינט חשמלי, מגיח מולי.

״לא!!!״ אני סוחטת את דוושת הבלם, מותחת את הרגל עד לקצה, בכל כובד משקלי. הנער חולף לשבריר שנייה מול השמשה הקדמית של רכבי, מחליק על האספלט השחור ונעלם משדה הראייה שלי.

חריקת בלמים צורמנית חותכת את אוזניי, גופי מוטח קדימה. תיק הצד האדום עף ותכולתו מתפזרת. שפתון, ארנק, שקית במבה, עטים וקרעי ניירות מוטלים בערבוביה על רצפת הרכב.

מה קרה?

אני נשענת באיטיות לאחור, לוקחת נשימה, פותחת ומאגרפת בכוח את אצבעותיי. מבט מהיר למראה הקדמית מגלה לי אישה עם מבט מבולבל. המטפחת הכחולה החליקה מראשי ותלתלים פרועים מכסים את מצחי. הירגעי, אני מנסה לומר לאישה המבוהלת. את בסדר. לא קרה כלום. את בדרך לגן. זהר מחכה. משם ניסע לקחת את עידו מהצהרון.

רגע! איפה הנער על הקורקינט? לפני שנייה הוא היה כאן. איפה הוא? איפה הוא??? אני מפנה את ראשי בחדות ימינה ושמאלה, הדופק מזנק למאה קמ״ש ופועם ברקותיי, אני חשה סחרחורת, זיעה קרה מכסה את מצחי. לא. רק לא זה.

איפה הוא, לעזאזל?!

אני לא רוצה לצאת מהרכב. לא מעִזה. לא יכולה. מה אני אראה? לאן הוא נעלם? רעד בלתי נשלט אוחז בי. אלוהים, אני בדרך לגן. לסופר. צריך עגבניות. שווייץ מחכה. למה הוא לא קם?

קריין החדשות מעדכן בקול בס עמוק על איומי השביתה של ההסתדרות. אני עוצמת עיניי בחוזקה, כמו ב״משחק הקוסמת״ שאני אוהבת לשחק עם הבנים כדי לדרבן אותם להשיב את חלקי המשחקים הפזורים בסלון למקומם. בבקשה, בבקשה, אלוהים, תעשה קסם, תעשה שאפקח את עיניי והכול יהיה כרגיל. הכול יהיה במקום. בבקשה. תעשה שזה לא קרה, שאני לא רועדת ככה באמצע הכביש, שאני לא ---

במראת־הצד ממוסגרת תמונה של איש מבוגר שממהר לכיווני. השוליים מיטשטשים. הוא דופק בחוזקה על שמשת החלון, מסמן בידו שאפתח.

״גברת, את בסדר?״

אני לא גברת ואני לא בסדר. הקול שלו מקוטע והידיים שלי מסתבכות. אני מנסה לשחרר את חגורת הבטיחות הלחוצה אל חזי, עוצרת את מעט האוויר שאני מנסה להכניס לריאות. אחרי שני ניסיונות כושלים אני לוחצת על הכפתור הנכון ומורידה את שמשת החלון.

״אני בסדר, אבל...״ גל בחילה עולה בי ואני מהדקת את שפתותיי שלא להקיא. ״היה פה נער. מתולתל. קורקינט. הוא נפל...״

האיש המבוגר מַתיק מבטו לאספלט הכביש ומתכופף באיטיות לכיוון גלגלי המכונית.

תעשה שאני מדמיינת. שזה רק חלום רע. תעצור את הסיוט הזה.

האיש מתרומם בבהלה, פניו חיוורות. הוא מנסה להוציא מכיסו את הנייד ולחייג. ידו רועדת. אני שומעת מילים עמומות כאילו שמיכה עבה חונקת אותן. תאונה־ילד־פצוע־דם־נהגת־לא נושם.

עוברי אורח מתקהלים סביב הרכב, מישהו צועק, ״תזמינו אמבולנס! תזמינו אמבולנס! מהר!״ קולות סירנה צורמניים ונורות מהבהבות חודרים לרחוב, ואני חושבת על זהר עומד ליד השער הירוק במעון ״תמי בכיף״, אוחז בתיק האוכל של סופרמן וממתין לי שאבוא.

הַשָּׁמַיִם תְּכֻלִּים, אֵין עֲנָנִים.

וַאֲנִי יוֹדַעַת,

הַסְּעָרָה רַק מְשַׂחֶקֶת מַחְבּוֹאִים.

1.
יום רביעי 12 במאי 17:43
 

״איילת?״

״מיכאל...״

״סוף סוף את עונה!״

״אני... אתה לא מבין מה קרה ---״

״איפה את?״

״בבית... בבית ספר. יש לי אירוע חירום,״ המילים נפלטות מפי ללא תכנון מוקדם. בשעה האחרונה עברתי תחקורים ובדיקות של הצוות הרפואי במיון, מחשבותיי התמקדו בנער הפצוע מחוסר ההכרה ולא עצרתי להביט בנייד. אני מתרוממת מכיסא הפלסטיק הלבן במסדרון ההמתנה ויוצאת מחוץ למחלקה.

״את רצינית?״ הקול של מיכאל צורם באוזניי, ״את בעבודה?! תמי הגננת מנסה להשיג אותך, אני מתקשר אלייך כמה פעמים, ואת עסוקה בעבודה? אני לא מבין, איפה האחריות שלך?״

״הייתה לי ---״ המילים נחסמות בגרוני.

״את לא מבינה איך תמי עצבנית. ובצדק. זו לא פעם ראשונה שזהר נשאר אחרון.״

״אבל הפעם ---״

״הייתי צריך לצאת באמצע ישיבה עם משקיעים מחו״ל כדי לקחת את זהר, בקושי הספקתי לאסוף את עידו מהצהרון, וכל הזמן הזה את לא עונה לאף אחד, מתעסקת באירוע חירום שלך.״

״מיכאל, אני ממש ---״

״וכמו אידיוט אני מוצא את עצמי מגן עלייך, כאילו את לפחות ראש ממשלה, ממציא לתמי סיפורים שאיזה ילד התאבד לך.״

ילד התאבד לך.

המילים בועטות בי. תמונות מוקרנות במסך שבראשי במהירויות שונות. אני מריצה אותן קדימה ואחורה. הפרמדיק שהגיע למקום התאונה דרש שאתפנה באמבולנס למיון. גברת, זה לטובתך. גם ככה אסור לך להזיז את הרכב עד שבוחן התאונות יגיע לזירה. במהלך הנסיעה הקצרה לבית החולים עלו וירדו צפצופי המכונה המודדת את לחץ הדם במקום צפצופי הקופה הרושמת בסופר הממוזג שתכננתי להגיע אליו.

״מיכאל, אני מצטערת...״

״אני כבר מגיע!״ מיכאל צועק.

״מה?״ אני מנתרת בבהלה, כאב חד דוקר את עורפי.

״אמרתי לעידו. הוא רוצה שאבוא לראות את הטירה שהוא בנה.״

״אהה...״

לו רק יכולתי להחליף את התפאורה של המיון בסלון הביתי המבולגן.

״אז מתי את חוזרת?״

גל של כעס מציף אותי. זה מה שמעניין אותו — שאבוא לאייש את המשמרת שלו.

״אני לא יודעת. זה ייקח זמן, אל תחכו לי.״

אני ממהרת לנתק את השיחה, לא מסוגלת להמשיך להתנצל, לשקר. אני חוזרת למסדרון העמוס. בספסל ממול ממתין זוג צעיר. הבחור מלטף את ידה של הבחורה, והיא משעינה את ראשה על כתפו ושערותיה הבהירות משרטטות דוגמה אתנית על חולצתו השחורה. אני מסִבּה מהם את מבטי. מדוע לא שיתפתי את מיכאל במה שקרה? זה הרי בכלל לא באשמתי. למה אני בוחרת להישאר עם זה לבד? אולי בכל זאת אעדכן שאני במיון, שאירוע החירום קרה לי בדרך לגן, שנער מתולתל בטי שירט אפורה נכנס לי מתחת לגלגלים, שאני לא מצליחה להשתיק את סירנת האמבולנס שמצווחת לי במוח. מיכאל יגיע מיד, יוודא שאני בסדר, ואז יציף במיליון שאלות. מה בדיוק קרה? באיזו מהירות נסעת? איך לא ראית את הנער? מה חשבת? מה קרה לרכב? הוא ינתח את הסיטואציה, יבקש להבין את הפרטים הקטנים, לשרטט חץ ברור בין סיבה ותוצאה. יגרום לי להרגיש תחת מתקפה.

טיפשה. איך לא הצלחת למנוע את התאונה? אם רק...

לא! אין לי כוחות לזה עכשיו. קודם אברר מה מצבו הרפואי של הנער, אחר כך אתקשר לעדכן. אני ניגשת לאשנב הזכוכית המוצב בכניסה למיון ופונה למזכירה הצעירה.

״סליחה, את יכולה בבקשה לומר לי מה מצבו של הנער הפצוע שהגיע לכאן לפני שעה?״

״מה השם?״

״אני לא יודעת...״

אני מעדיפה להישאר עם תיאור כללי של פצוע. כמו ריח שרוף של משהו לא מזוהה שבקרוב יתנדף.

״את קרובת משפחה מדרגה ראשונה?״

אני מנידה בראשי לשלילה.

״סורי, אי אפשר לתת לך מידע,״ המזכירה חוזרת למכשיר הנייד המונח לצד המקלדת.

בא לי לצרוח. מה אני עושה פה? הייתי אמורה להכין ארוחת ערב עכשיו. מקושקשת לזהר וחביתה שטוחה לעידו. אני רוצה את הוויכוח לפני המקלחת, את הסיפור לפני השינה. מה עבר על הנער הזה שרכב כמו משוגע בלי קסדה? התקתוקים בנייד של המזכירה האדישה מוציאים אותי מדעתי.

״תוכלי רק לומר אם הוא יצא מכלל סכנה?״ אני מתאמצת לגייס טון רך.

״אמרתי לך שלא, אלה הנהלים.״

אני מסתובבת לאחור. אין טעם להתווכח. יהיה בסדר. חייב להיות בסדר. הנער רק איבד הכרה. בטח יתעורר עוד מעט. אולי כמה שברים, כמה ימי אשפוז. ילדים מתאוששים מהר.

צליל בנייד מתריע על הודעה נכנסת. ״מתי נראה לך שתחזרי? צריך לסגור את השכירות של הבית בציריך.״ למיכאל אין מושג מה קורה איתי, כרגיל. בחודשים האחרונים הוא עסוק רק בפרויקט שלו ובהכנות לנסיעה. אני מתיישבת באפיסת כוחות על כיסא פנוי. די, תירגעי. עוד מעט תחזרי הביתה, תחבקי את זהר ואת עידו, יותר את זהר. עידו לא אוהב חיבוקים. לא אוהב מגע. ובעיקר לא אוהב. אחר כך תעשי מקלחת חמה שתשטוף מעלייך את השעות האחרונות של היום הנוראי הזה, תיכנסי למיטה. ומחר, מחר יהיה...

מקצה המסדרון נשמעות צעקות עמומות. אני נדרכת ומזדקפת במקומי. אולי אלו הוריו של הנער הפצוע שהוזעקו לבית החולים? אני חייבת לעוף מכאן. נו, איפה הסטז'ר שאמר שהרופא מכין לי מכתב שחרור? אני צריכה להזמין מונית. הרכב נותר בצד הכביש, ממתין לבדיקת משטרה. גם ככה לא הייתי יכולה לאחוז עכשיו בהגה. כן, אני יודעת שזה הדבר הראשון שצריך לעשות. אלף־בית בטיפול בטראומה. זה בוודאי מה שהייתי מייעצת למטופלים שלי. אבל עכשיו זה הדבר האחרון שמעניין אותי. אני רוצה הביתה.

אני רוצה את החיים שלי בחזרה.

17:58
איך היא תמיד שוכחת את עצמה, במיוחד כשהיא עובדת בבית הספר. שוב מקרה חירום. הוא לא מאמין שזה מה שאיילת אמרה לו עכשיו בטלפון. גם לפני שבוע היה לה מקרה חירום בעבודה. אפשר לחשוב שהיא עובדת בטיפול נמרץ. כולה פסיכולוגית חינוכית בבית ספר יסודי. לא שהוא מזלזל, חלילה, בשנים של השקעה. לא פעם נהנה לנפנף בתואר שלה. כן, תכירו, איילת, אשתי, פסיכולוגית. הוא קלט את הגבות המתרוממות לאות הערכה, והשמיט בכוונה את התוספת ״חינוכית״. העדיף לדמיין אותה בקליניקה מעוצבת עם יומן פגישות מפוצץ ומשכורת מכניסה.

כשאיילת סיפרה לו בפגישה הראשונה שהיא סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חשב שסוף סוף מצא מישהי שתבין, שתהיה לצידו, שתצייר לו משפחה יפה ואוהבת. אך בינתיים, הפסיכולוגית שלו נשאבת בכל שני וחמישי לקְרייסֵס בעבודה, נדרשת להשתלם פעמיים בשנה, לכתוב דוחות ארוכים לתוך הלילה, ומרוויחה פחות ממחנכת כיתה א' שסיימה סמינר.

לא ממש משנה מה הייתה הסיבה לעיכוב הפעם, תמיד הוא מגיע איכשהו לתחתית הרשימה. מתי בפעם האחרונה יצאו לבלות רק שניהם? אולי כשינהל את הפרויקט בציריך יהיה לה זמן עבורו. עבורם. אולי שם תחכה לו עם ארוחת ערב חמה כמו פעם, תכין את הלזניה עם הפטריות ברוטב עגבניות שהוא אוהב לפי המתכון הסודי שלה, שמצליח לפייס אותו ולעשות לו מסז' בלב.

מיכאל מתבונן בערמת הטפסים הממתינה על שולחן העבודה. יש לו עוד מיליון דברים לסדר לקראת הנסיעה. שום דבר לא באמת סגור. צריך לחפש דירה מרוהטת ומסגרת חינוכית שתתאים לילדים, במיוחד עבור עידו; לבדוק אילו שירותים הקהילה היהודית מספקת, אם יש בית כנסת ומקווה בסביבה, לברר על ביטוחי בריאות, חשמל, גז, אלף ואחד פרטים קטנים, כדי שהשנה הזו לא תהפוך לסיוט. כבר שמע מקולגות שהיו ברילוקיישן כמה חשוב לקרוא את האותיות הקטנות בחוזה, לשים לב לכל פסיק, לתת לעוד זוג עיניים לעבור עליהן, לא לדלג על שום סעיף, אחרת טיפול שיניים יעלה לך כמו שלוש משכורות.

מיכאל משחזר את השיחה עם איילת. משהו מטריד אותו. הקול שלה נשמע לו שונה, מרוחק. לְמה התכוונה כשאמרה שזה ייקח עוד זמן? ומה היו כל הרעשים המוזרים ברקע? בשש בערב כבר לא אמורים להיות אנשים בבית ספר. אצלה ״מקרה חירום״ מסתכם בשיחה נסערת עם הורים בעקבות דיווח של מחנכת מודאגת על ציור מלחיץ של ילד שחושב על מוות, השד יודע למה.

אולי הוא קשוח מדי כלפיה? נכון שזו לא הפעם הראשונה שהיא מאחרת לגן של זהר, אבל היא לא אימא שתשכח סתם כך את הילד שלה. בטח היה בבית הספר אירוע רציני והיא תחזור מותשת. הוא מכיר אותה, היא אחת שלוקחת ללב. גם ימים אחרי האירוע היא ממשיכה לנתח אם נהגה כשורה; אם הביעה רגישות להורים אך גם שידרה נחישות, כדי שייקחו את הילד שלהם לטיפול. לפעמים ״זאב זאב״ הופך ברגע לסכנה של ממש.

אולי יכתוב לה הודעה וישאל אם להכין לה סלט. בלי בצל, חתוך דק־דק, כמו שהיא אוהבת. בעצם, רוב הסיכויים שלא תוכל לענות לו עכשיו. אוף. אין לו כוח לריב עם עידו שייכנס למקלחת. הוא שונא את כל ההתעסקויות של הערב עם הילדים, את הבלגן שזהר מותיר אחרי כל ארוחה, המאבקים האלה לא בשבילו. עדיף שינצל את הזמן שבו הילדים מרותקים לתוכנית בטלוויזיה לבירורים נוספים באינטרנט לקראת הנסיעה. אין לו זמן להתנצלויות.

20:07
מהדורת החדשות של שמונה בערב מרצדת על המסך המוגבה במרחב הציבורי של חדר המיון. אנשים בוהים ומתנחמים בצרות של אחרים. אני ממתינה למכתב השחרור. כאב עמום מתפשט בשרירי הכתפיים וסביב צווארי. מחר ודאי יכאב יותר. המראה של הנער המתולתל וצוות הפרמדיקים הטורח סביבו פולש אל עיניי וצורב כהדף אדים עם פתיחתה של דלת תנור בוער. התמונה של כידון הקורקינט השבור שנזרק בסמוך לגלגל הקדמי של הרכב מכה בי.

מה עשיתי?

אני מוטלת על כיסא הפלסטיק הלבן כמו בובת הניילון המרוקנת מאוויר בכניסה למשחקייה בקניון. אלא שכאן לא משחקים.

גבר קירח פוסע במסדרון בצעדים מהירים לקראתי, ״איילת גדות?״

אני מהנהנת, ״אני יכולה כבר ללכת?״

״אני ארז גולן, חוקר תאונות דרכים במרחב השרון. אני מגיע עכשיו מהזירה.״

״מהזירה?״

״ממקום התאונה. הרכב שלך נלקח לבדיקה במשטרה. מחר בבוקר נערוך שחזור כחלק מתחקיר האירוע. נתקשר על הבוקר, תהיי זמינה.״

״אבל... אמרתי לשוטרים שהנער התפרץ לי לכביש, שזו לא הייתה אשמתי,״ קולי מתחזק.

״תוכלי להציג מחר את הגרסה שלך בחקירה בתחנה.״

מה חקירה. מה קורה פה. איך עושים ״פוס״?

אני מבחינה בגבר ממושקף במסדרון הנועץ בי מבט, דוחק במרפקו במותניה של אשתו שתטה אוזן.

״נוסף לכך, קצין יזמן אותך לשימוע בנוגע לשלילת רישיון. בתאונה שמעורב בה פצוע יש להפקיד את הרישיון בתחנה לשישים יום.״

״אבל...״

הגבר הממושקף מתיישב בסמוך, עסוק בלצותת לחיים של אחרים. בא לי להחטיף לו סטירה.

״גברת גדות, את אולי לא מודעת לחומרת המצב. ממה שנמסר לי, הנער מוגדר כפצוע קשה.״

22:40
אני מניחה את מפתחות הבית על השולחן במטבח וחולצת את נעליי, שלא אעיר אף אחד. על השולחן מונחת ערמת מסמכים באנגלית, פתק עם חץ אדום מורה לי לחתום במקומות המסומנים. מיכאל הדגיש בשני קווים — ״דחוף למחר״.

הכיור נקי ועל השיש ניצבת קערה קטנה, מכוסה בניילון נצמד. סלט ירקות קצוץ בלי בצל, כמו שאני אוהבת. הכול במקום, אבל בפנים אני מפורקת. נחירותיו של מיכאל נשמעות מכיוון חדר הילדים. בטח נרדם איתם. אני מוציאה מהמזווה את ה״ג'וני ווקר״ שמיכאל אוהב לשתות ממנו לאחר ארוחת השבת, מוזגת מעט לכוס חד־פעמית ומרוקנת את תכולתה בעמידה. מוזגת עוד אחת. בא לי למחוק את היום הזה מחיי. עוד אחת אחרונה.

אני מתיישבת בכבדות על כיסא הבר, משעינה ראשי על ערמת הטפסים. בבוקר אספר למיכאל מה קרה, נעבור את זה יחד. הנער יתעורר. בעוד כמה חודשים נשכח ממה שקרה ונהיה במקום אחר. הנה, אשרבט כמה חתימות היכן שצריך. אבל אפילו לפעולה הפשוטה הזו אין לי כוחות.

אני מתרוממת וגוררת עצמי לכיוון המסדרון. סחרחורת אוחזת בי ואני נשענת בידי על הקיר. אני לא רגילה לשתות אלכוהול מלבד לגימה קטנה מיין הקידוש. אני נחפזת לשירותים ומקיאה לתוך האסלה, מתיישבת על הרצפה הקרירה ומשעינה ראשי לאחור על אריחי הקרמיקה הקרירים, עוצמת עיניי. בעוד ארבעה חודשים החלום של מיכאל לקידום בשווייץ אמור להתגשם. אסור לי להרוס לו. אין עכשיו מקום לטעויות. אין מקום לאכזבות. מספיקה אותה פעם שפישלתי לפני שמונה שנים. דברים יסתדרו. הם חייבים להסתדר. ובינתיים, אגיד למיכאל שסיגלי ביקשה את הרכב לכמה ימים לחופשה בצפון, ושלא יכולתי לסרב אחרי כל הבייביסיטר שהיא עושה לנו. אומר לו שעכשיו תהיה לי הזדמנות ללכת ברגל, להוריד במשקל. הנה, ממחר אני מתחילה. לוקחת משימה עד הסוף, כמו שמיכאל אוהב.

הנער בטי שירט האפורה בא מולי. רגלי נשלחת קדימה לבלם דמיוני, אבל הברקס נעלם והרגל שלי לוחצת בחוזקה על דוושת הגז. אני צוללת לתהום. אימא'לה! עיניי נפקחות בבהלה, אני שרועה על רצפת האמבטיה, מתרוממת באיטיות, שרירי הגב שלי תפוסים. אני פושטת את בגדיי, חייבת להתקלח, לשטוף את היום הזה. לא טרחתי להדליק את הדוּד והמים הקרים מכים בי, אך אני ממשיכה לעמוד תחת הזרם, רועדת כולי, והדמעות הזולגות מעיניי נשטפות במים.

עטופה בחלוק אני פוסעת לכיוון חדר השינה, משתהה מול דלת חדר הילדים ומתלבטת אם להיכנס פנימה. יש ילד שלא שוכב הלילה במיטתו. ילד שמחובר למכשירים בבית החולים והוריו מתפללים לידו. והכול בגלל שנייה אחת שאולי לא הייתי מספיק ערנית. שנייה אחת.

אני מציצה פנימה, חייבת לוודא שהילדים בסדר, מהבוקר לא ראיתי אותם. זהר ישן ועפעפיו סגורים למחצה, מחייך מתוך שינה ומצמיד לגופו את סימבּה, גור האריות הרך שמלווה אותו מגיל שנה. שמיכת הפּיקֶה המשובצת דחוקה בין סורגי המיטה. הוא מתעקש לא להיות מכוסה. אני פורשׂת מעליו את השמיכה הדקה שתחמם אותו לקראת צינת הבוקר, ונושקת למצחו. עידו ישן במיטה ממול, ממלמל בשנתו ומתהפך לכיוון הקיר. גם בשנתו הוא לא רגוע. אני עומדת ממרחק. אם אתקרב — יפקח עיניים זועפות. עד שזהר נולד תהיתי מה אני עושה לא בסדר. היום אני מתקשה להבין כיצד אותה אֵם מגדלת ילדים כה שונים. הקטן נולד מתרפק וקול צחוקו מידבֵּק, והבכור מסוגר וחרֵד וער לכל רחש.

מיכאל שוכב בבגדיו על המזרן הדק הצמוד למיטתו של זהר, הנייד מונח בין אצבעותיו. בטח ניסה להשכיב את הילדים ונרדם תוך כדי קריאת מיילים מהעבודה. אני מתלבטת אם לגעת קלות בכתפו שיבוא לישון לצידי. לא, עדיף שאניח לו. אניח לי. אני ממהרת לצאת מהחדר, מכבה את האור במסדרון וחושבת על החושך שבו נתון כעת נער מתולתל המוגדר פצוע קשה.

אלוהים, מה עוללתי לנער הזה?