מצאתי אותו באינטרנט

מצאתי אותו באינטרנט
 

מצאתי אותו באינטרנט. השעה הייתה עשר בערב. ב"קול המוסיקה" ניגנו את הסונטה לחליל של פּולַנק, יצירה מקסימה שאני כל כך אוהבת, אבל זה לא עזר נגד כאב הבטן וכאב הראש, שתמיד הולכים אצלי ביחד. פולנק לא עזר גם נגד קולות החריקה הקבועים של גרירת רהיטים בדירת השכנים שגרים לי על הראש, ולא התגבר על קולות הסחיטה של מכונת הכביסה, שעובדת אצלם כל ערב. זה היה אחרי שאכלתי בכפייתיות את כל חפיסת השוקולד שהתכוונתי לאכול ממנה רק ריבוע אחד מנחם ומרגיע, והפסדתי כנראה את כל מה שהצלחתי להוריד במשטר דיאטה בן חודש בערך. זה היה באחד מאותם ערבים שבהם הרגשתי כמו זבוב שנלכד בחדר שינה, והוא מטיח את עצמו בזגוגיות בזמזום נואש. במילים אחרות: הייתי בפניקה. הייתי מוכנה לעשות כל דבר, אבל כל דבר — מסוכן, אסור, מבייש — ורק שהסיוט הזה ייגמר.

אחרי כמה דייטים לא מוצלחים שהביאו לי גברים מגודלי כרס, ענייניים, עם בעיות בריאות ועם עברית שגויה, נשבעתי לעצמי למצוא מישהו סביר שיציל אותי מהחרדות שמתנפלות עליי בשעות הערב, אבל בשום פנים ואופן לא להתאהב. בעצם, לא הייתי צריכה להישבע: מי שרגלו נרמסה בתאונה לא צריך להישבע שלא ירוץ, מי שליבו נרמס ונכתש, מי שנבגד ורומה, לא צריך להישבע שלא יתאהב. אולי לא הייתי מנסחת זאת כך אז, אבל רציתי פשוט לקנות משהו, משהו שהיה נחוץ לי מאוד, ולשלם עבורו כמה שפחות. שאוכל לבחור אותו כמו שבוחרים גבינה בסופרמרקט, בלי שוב להידלק, בלי שוב להתמסר בטירוף, בלי לשכוח מה טוב בשבילי.

יש לי חברות שמתלבטות, ושוקלות, ומתייעצות, וממתינות, ומתחרטות. אני בדרך כלל מחליטה ועושה. כך הגעתי ממורה למוזיקה בגני ילדים למעמד של פרופסור למוזיקולוגיה. כך "עליתי לגדולה", כמו שהייתה אומרת הדודה שלי מהמושב שבו גדלתי (המוזיקה שאני כותבת לא נחשבה בעיניה, כי לא נהייתי מפורסמת). ידעתי: זאת ההזדמנות האחרונה שלי. בקרוב אהיה זקנה מכדי לחפש בני זוג באינטרנט או בכל מקום אחר.

לא מעשן, זה חשוב. לא דתי, גם כן חשוב מאוד, בעיקר בסופשבוע. תחביבים: צילום וטיולים בטבע, תודה לאל — לא סנפלינג, לא תופים, לא טיסה ברחפן או באופנוע מעופף. השכלה: תיכונית. זאת תהיה בעיה. כולם יגידו: על מה יש לך לדבר איתו? והוא בטח הצביע לנתניהו. אבל מה אכפת לי ממה שכולם יגידו ולמי הוא הצביע — יש לי מספיק עם מי לדבר או להתכתב על מה שמעניין אותי, יש לי פסנתר, יש לי ספרים. עם האקס שלי היה לי הרבה מאוד על מה לדבר, וגם הלכנו ביחד להפגנות נגד הכיבוש, אבל ילדים הוא לא רצה, וכשהם גדלו הוא תִחמן אותם נגדי מתוך שובבות של ילדים נגד המורה.

אני צריכה בן זוג לא כדי לדבר איתו. אני צריכה בן זוג כדי שלא לזלול ממתקים בערב, ולא לברוח מעצמי למיטה, ואחר כך לא להירדם שעות בגלל מהלומות הרגליים של השכנים בדרכם לשירותים ובחזרה לחדר המיטות. זה נכון שאינטרנט זה כמו סופרמרקט, ואהבה זה לא דבר שקונים, אבל אני לא מחפשת אהבה. אני מחפשת בן זוג כדי שלא להיות לבד, בן זוג שלא יכאיב לי. האהבה הכאיבה לי מספיק. גובה: מטר ושבעים. זה יותר ממני, אבל ממש לא הרבה. הוא נמוך, בעצם. אולי יש לו רגשי נחיתות, שזה בעיקרון טוב, חשבתי ברשעות מסוימת, אם כי גם יחייב זהירות, כאלה נעלבים בקלות, ואני יודעת הרבה דברים, אבל להיזהר זה לא הצד החזק שלי.

מקצוע: קבלן. אלוהים ישמור! קבלן! נעליים לא מצוחצחות, ידיים מחוספסות, טֶנדֶר מלוכלך שאיתו הוא נוסע לטיולים שלו בטבע. גרוע מכול: הוא בטח מדבר בקול רם מדי. את זה אני ממש לא סובלת, אני רגישה מאוד לצלילים חזקים. הוא כותב שקוראים לו אלי. נניח. בתצלום הוא מרכיב משקפי שמש גדולים של טייסים. טייס הוא לא היה. טייסים לא מחפשים זוגיות באינטרנט. אולי חלם להיות טייס. אולי הוא חושב שזה גברי ויעשה רושם. עם משקפי הטייסים האלה הוא כורע על ברך אחת, ומושיט יד אל פרח תורמוס סגול ענקי. מה זה אומר? לא רק סקס אלא גם רומנטיקה? טוב שזה מה שהוא חושב שהוא רוצה. גרוש. נקווה שזה נכון, שהוא לא רק בדרך להיות גרוש, או רק רוצה להיות גרוש, או חושב על האפשרות להיות גרוש. שלושה ילדים שלא גרים בבית. גם כן בסדר.

בן כמה הוא בעצם? שישים ואחת, אוי ואבוי! צעיר ממני בארבע שנים. הוא לא ירצה אותי. אין שום סיכוי. בגיל הזה הם רוצים בת חמישים לכל היותר. כתבתי שאני בת שישים. שקר, שקר. אבל אני לא נראית יותר, ככה כולם אומרים, אפילו רופאת המשפחה. הרי רק לפני חודשים אחדים התנתק הקשר הסודי שלי עם חיים, שהיה צעיר ממני בשתים־עשרה שנים, קשר שנמשך כמעט שנה. עם חיים, שהיה נשוי פלוס שתי בנות, זה התחיל כשבא לתקן לי את הטלפון ואני עליתי על סולם. זה הדליק אותו, משום מה. עם חיים דיברתי על מתכוני בישול, על המשפחה, על אנשים שהכרנו. הוא מעולם לא היה בקונצרט, ואולי גם לא ידע את פירוש המילה, אבל לי זה לא היה חשוב כלל.

המחשבה על חיים גורמת לי מייד להתרכך, לחייך, לראות אותו, לחוש את גופו, לעצום לרגע את עיניי, ולהרגיש שאני נמסה. בגילי? עובדה. הוא נסוג וחמק ברגע שהחברים שלו והמשפחה שלו נכנסו לתמונה. כנראה פחד שהם יגידו: מה יש לך עם האשכנזייה הזקנה הזאת? לא יכולת למצוא מישהי יותר צעירה? לא עזרו לי כל האגרטלים והפַּיְירֵקְסִים והקוסמטיקה שקניתי להוריו ולאחותו. לקח לי זמן להירגע מהמכה, להבין שאני צריכה להודות לאלוהים על השנה המופלאה ההיא, על הרגע הבטהוֹבני הזה: לראות אותו מהחלון רץ בגשם גלוי ראש, כי אני צלצלתי ואמרתי: חיים, אתה מוכן לבוא?

לא חשוב, זה מת. מחוק.

עכשיו יש כאן את הטיפוס הזה עם משקפי הטייסים שכורע על ברך אחת ומושיט יד לפרח תורמוס. בסעיף מקצוע כתבתי: מורה. זה לא שקר: אני מלמדת באוניברסיטה. חסר לי לכתוב "פרופסור למוזיקולוגיה" או גרוע מזה: מלחינה. בגיל צעיר מאוד הבנתי שאם אני רוצה אהבה של גבר, אני חייבת להסתיר את הידע ואת הדעות שלי, אני חייבת לעודד אותו לדבר על עצמו, להקשיב, להתפעל, אני חייבת למצוא הזדמנות להחמיא לו, והעיקר — לא להתווכח. לא לראות את הצד השני של המטבע, לא להתעקש על ניסוחים מדויקים, לא להפריך את חוסר ההיגיון. מדהים איך שזה עובד בהתחלה, כל עוד אני נזהרת. כתבתי את האמת על הגובה ועל המשקל שלי — הם בסדר גמור, בינוניים. קראתי לעצמי "אהובה" ולא גבריאלה, לא כתבתי את שם המשפחה שלי ולא צירפתי תצלום. מה אני צריכה — שהקולגות שלי, שמדי פעם שואלים מתי אני יוצאת לפנסיה, יבוזו לי עוד יותר? והרי באינטרנט הכול נשאר לנצח.

לקח לו יותר משבוע להחליט להתקשר אליי.

אפשר לדבר עם אהובה? הקול בטלפון היה רך, מלטף, קצת גבוה, כמו שמדברים עם ילדים או עם חולים. לפני שהבנתי מי זאת אהובה נעם לי צליל הקול, דיבר אל ליבי, כמו שאני אוהבת את צליל האבוב לפני שאני מזהה מה הוא מנגן — שיהיה באך, שיהיה ברהמס, שיהיה אפילו כלֵיזְמֶר.

מדברת. מי זה בבקשה? לא הייתי צריכה להגיד "בבקשה", זה בטח נשמע מתנשא.

מדבר אלי. ראיתי את הפרטים שלך באינטרנט. הדיבור ברור, לא מהסס, לא מתחכם. אז קוראים לו באמת אלי.

אהמ...

אז את מעוניינת לעשות דייט? ישר ולעניין, עם העברית הבלתי נסבלת הזאת. לא להראות כמה אני שמחה. לחכות קצת לפני שאני עונה.

למה לא? מה קורה איתך? אני משתדלת להישמע אדישה וקוקטית ככל יכולתי.

סבבה, אז... מתי את פנויה? הוא לא אמר "פנויה להובלות", אבל ככה זה נשמע.

מתי נוח לך? אני בדרך כלל פנויה בערב. מבחינתי אפשר אפילו הערב. כן, לאחר שאסיים את כל העיסוקים, הטלפונים, הכתיבה. לפחות בערב הזה לא אהיה טרף להתקף הזלילה שנופל עליי כשאני לבד בבית בערב.

הערב? את מתכוונת עכשיו?

אם זה נוח לך. אם לא, אפשר לדחות. האמת היא שאני שונאת לדחות. אני שונאת שמאחרים. אני עצמי משתדלת מאוד לאחר, אבל אף פעם לא מצליחה. לפעמים אני מגיעה שעה לפני. אם אני מגיעה לבדי זה לא אסון, כי רק אני מרגישה את הבושה.

טוב, עכשיו שבע.

נוח לך בשמונה?

את יודעת מה? בסדר. איפה את רוצה? הוא בכל זאת קצת נבוך. זה מחמם לי את הלב. גברים לא יודעים כמה סקסית החולשה שלהם.

אני נוקבת בשמו של בית קפה־מסעדה בפינת הרחוב הקצר שבו אני גרה. מסעדה מזרחית, אבל חמש דקות הליכה מהבית. שום מאמץ מצידי לא בא בחשבון. גמרנו לתמיד עם להתאמץ ולהשקיע ולהתמסר, אני משננת לעצמי.

עכשיו הבעיה הקבועה לפני דייט: מה ללבוש? איך להיראות בת שישים ומטה, ולא בת שישים וחמש ומעלה? איך לשחק אותה אישה מושכת, משעשעת, סקסית, שכדאי להתאמץ להשיג אותה? לשים רימל, או מוטב לוותר על מה שעלול להימרח על העפעפיים? להשתמש בַּפודרה הנוצצת רק על המחשוף, או גם על הפנים? לנעול עקבים גבוהים ממש, או יותר טוב עקב בינוני, שמאפשר להפגין הליכה זריזה? ללבוש שמלה המדגישה את הנשיות, או חליפה שעושה רושם מהודר? (כמו מכונית יגואר. לגברים חשוב מאוד אישה שמעוררת התפעלות). בחרתי בחליפת הפשתן הכתומה המחויטת שקניתי בזלצבורג כשנסעתי לפסטיבל, עם שורת הכפתורים האינסופיים המצופים באותו בד פשתן, ובנעלי העור בצבע האמייל עם העקבים הבינוניים. השארתי את הכפתורים העליונים פתוחים, ומתחת לז'קט לבשתי חולצה עם מחשוף שמבליטה. כשכבר הייתי לבושה, הבנתי שיותר חשובים לי יציבות, הערכה ואמון מאשר משיכה מינית, אבל זה לא אומר שאני מוותרת עליה.

כשנכנסתי לקפה הוא כבר ישב אל אחד השולחנות המרכזיים המיועדים לשניים בלבד. הוא לא קם, לא הסיר את משקפי השמש, והפנה אליי פנים שלא מביעות כלום. האם הוא מעדיף להשהות את חשיפת קומתו הנמוכה, או להפגין חוסר התעניינות בסחורה כדי להוריד את המחיר? צעדתי אל השולחן בזריזות — הזריזות היא ללא ספק מעלתי הברורה, והיא משדרת נעורים לא פחות מכל התמרוקים.

אלי? שאלתי, כדי להיראות לא בטוחה מדי, כלומר נשית.

את אהובה. קבע. החלטתי בזריזות להיות ישרה.

האמת שלא קוראים לי אהובה, זה רק בשביל האתר היכרויות, השם שלי על אמת זה גבריאלה. כדי להישמע קלילה עשיתי כל מאמץ להוריד את העברית שלי. היה לי ברור שהעברית הטבעית שלי תחסל כל סיכוי לקירבה. הייתי מאומנת בעברית נמוכה עם הגננות וגם עם הסטודנטים. הוא לא חייך. הוא תקע בי מבט בוחן, איטי, רציני, לא מבט שמפשיט לאישה את כל הבגדים (אני מכירה את המבטים האלה), אלא התבוננות חוקרת, שאוספת מידע כדי לקבל החלטות מבוססות. מצא חן בעיניי שהוא לבש חולצת כותנה אפורה ומגוהצת. אני שונאת גברים לבושים חולצות מבד סינתטי. על הצוואר הייתה לו שרשרת זהב די עבה עם מגן דוד, אלוהים ישמור. מצא חן בעיניי שהוא לא עשה שום מאמץ לחייך. אני עצמי למדתי לחייך ולצחוק רק בשנים האחרונות. לפני כן היו שואלים אותי תמיד למה אני כל כך רצינית, ולמה אני אף פעם לא צוחקת ולא מחייכת. היו לי סיבות שבעצמי לא הבנתי אותן והרגשתי אשמה, אנטיפתית. כשהייתי בתיכון הלכתי ברחוב וניסיתי למתוח את שפתיי ולראות את עצמי מחייכת בפרופיל בחלונות הראווה.

אז בשביל מה שמת באתר אהובה אם את גבריאלה?

את האמת — אני לא יודעת למה, שיקרתי. מה אתה חושב, זה מוריד ממני?

לא יודע מה להגיד לך על זה, אמר, וכנראה גם הוא שיקר בשלב זה. בכל אופן זה לא הצחיק אותו שהמצאתי לעצמי שם בדוי בשביל האתר. היה בו משהו כבד, איטי, לא פזיז. בעיניי לא מצא חן שהוא כנראה צובע את שערותיו הקצרות, הסמיכות, במין חום אדמדם שמזכיר משחת נעליים, אולי הוא שם חינה. החלטתי לתקוף:

ובשביל מה אתה שם חינה? הוא לא נבוך. הוא המתין כחצי דקה וענה באותה איטיות:

זה היה רק בשביל החברה הקודמת שלי שרצתה לראות אותי צעיר. היא זאת שקנתה לי את השרשרת זהב, הוסיף וצמצם את עיניו. אני שם את החינה שנשארה מאימא שלי, אבל חשבתי כבר להפסיק, אמר ושלח בי מבט שואל כאילו לבקש אישור. זה מצא חן בעיניי. אמרתי שאני גרה כאן לא רחוק והתכוונתי לזה. הוא אמר שהוא גר בשכונה חדשה יחסית, די רחוק. הסכמנו שזאת לא בעיה, בלי לדעת בעצמנו למה אנחנו מתכוונים. הוא דיבר על הבית שלו בחום, כמעט בכאב, בנימה מוזרה של קינה: בית עם גינה, ארבעה חדרים וחדר מיוחד במרתף לצילום. הוא אוהב לצלם פרחים. הוא בנה את הבית במו ידיו, עם פועלים כמובן, כלומר הוא היה הקבלן. לפני כן עשה רק קבלנות שיפוצים. גם את התוכנית עשה לבד, בלי אדריכל. עכשיו הוא גר שם לבד. הוא לא עובד בקבלנות כעת אלא רק מתקן טלוויזיות.

אז למה כתבת שאתה קבלן?

הייתי קבלן. וקבלן זה בכל אופן קבלן.

המלצרית קרבה אלינו. הזמנתי כוס תה צמחים.

זה כל מה שאת אוכלת בערב? אמרתי שכבר אכלתי. הוא אמר שעוד לא יצא לו לאכול ארוחת ערב, שהוא אוכל ארוחה אחת גדולה ביום, והזמין סלט ירקות, מרק קובה, סביח, שניצל עם אורז ושעועית, קפה תורכי קטן ובורקה.

הדירה שלי קטנה, אמרתי, אבל אני אוהבת אותה, וגם את השכונה — את צורת הבתים, את העצים הזקנים, את החנויות. יש לי די הרבה חברים שגרים בשכונה. רק השכנים שמעליי קצת בעייתיים, עושים הרבה רעש. בדיבור על יפי השכונה ועל החברים ניסיתי לשדר שאני לא מתכוונת לגור אצלו, אפילו לא לבקר פעם בשבוע ולעשות שם ניקיון וסדר. הדיבור על השכנים היה לשם איזון, כדי לא להתנשא.

בבית שלי אין שכנים בכלל, רק בתים משני הצדדים אבל במרחק. בכל זאת יצא לי פעם לריב עם השכן ממול. זאת הייתה הסיבה שהתגרשתי ממנה.

איך זה?

הוא הלשין עליי למס הכנסה, והיא הייתה לצידו.

מה זאת אומרת?

היא הלכה אליהם ודיברה איתם יפה, בלי להגיד לי.

בגלל דבר כזה מתגרשים? אמרתי בעצב מדומה ובדאגה אמיתית. הוא לא הגיב. הייתי צריכה להפגין יותר אמפתיה. שאלתי מה עם הילדים. עיניו נדלקו באור זועם.

את הילדים השלושה אני גידלתי בבית הזה אחרי הגירושין. הלכתי למשפט. הוצאתי אותם ממנה. הילדים — אני לא זז מהם מטר. הילדה היא קודם הלכה לגור עם אימא שלה, אבל אחר כך הבינה שהכול שם שקר. שאלתי בת כמה הילדה.

היא בת עשרים ושמונה, גם כן גרושה עם ילדה. ויש שני בנים, אחד בן שלושים נשוי עם שניים, ואחד, הקטן, בן עשרים וחמש, גם כן גרוש אבל בלי ילדים, תודה לאל.

אני לא זז מהם מטר, את מבינה? הוא חזר ואמר את זה במין חום, במין עוצמת שכנוע, שנכנסה לתוכי כמו החזרות העקשניות אצל באך (למשל בשאקון האובססיבי בפַּרטִיטָה לכינור. באך יכול לפעמים להיות ממש משוגע). עד עכשיו לא ממש הבטתי עליו. עכשיו מיששתי בעיניי את פניו: עור שחום, מבהיק. גבות עבות, אף כמעט נשרי, שפתיים צרות, עיניים נוצצות, עיני כלב רועים נבון, נאמן. הוא החזיר לי מבט חודר ושאל על הילדים שלי. אמרתי בפסקנות שלצערי הם לא גרים בירושלים ושתקתי. הוא הרגיש שאני לא רוצה להיכנס לנושא וחזר לנושא המגורים.

הדירה שלך לא רחוקה מהדירה של הבן שלי הנשוי, וגם מהדירה של אימא שלי. החניתי את האיסוזו שלי בדיוק ליד הדירה שלך בלי לדעת, כי חשבתי לקפוץ אחר כך לאימא שלי. האם התכוון שהוא חושב על האפשרות לגור אצלי? אמרתי לו שלי יש רולס־רויס מיני אדומה, והוא הרים את גבותיו העבות וחייך בספקנות, לא לגמרי בטוח שזאת לא בדיחה. הצעתי שאחרי שנסיים כאן — אני סיימתי מזמן ללגום את התה שלי — נקפוץ אליי, ואני אראה לו את הדירה שלי ואת המכונית שלי.

את בטוחה? הוא שאל. חשבתי שברור לו מה יכול לקרות אצלי בדירה, ושזה נראה לו מוקדם מדי, לכן אמרתי "ואת המכונית שלי", כדי לרכך. קיוויתי שיגמור כבר לאכול, אבל הוא אכל לאט מאוד, ונראה שהוא נהנה מכל נגיסה. בין הנגיסות שאל:

ולמה את התגרשת. אמרתי בשיא הקיצור רק את מה שעדיין הכאיב לי:

כי כל מה שאמרתי לילדים שהם צריכים לעשות הוא ויתר להם.

בגלל זה?! הוא הרים אליי עיניים תמהות ופה מלא שעועית ירוקה.

זה היה לי יותר מדי קשה, כי גם אני רציתי לפנק אותם, לוותר להם. זה הרגיש לי כמו בגידה, כמו נטישה. נו, החלפתי נושא, בין כך אתה צריך ללכת למקום שהחנית את האיסוזו.

לא, התכוונתי להשאיר אותה שם ולקפוץ לאימא שלי. היא עשתה ניתוח קטרקט, ואני צריך לשים לה טיפות בעיניים שלוש פעמים ביום במשך חודש.

אתה רציני? היא לא יכולה לשים לעצמה? לא ידעתי אם אני מתפעלת, או מתרגזת או מקנאת. נזכרתי איך אימא שלי הייתה פוערת את פיה, אומרת א־ה! ומראה לי את השקדים האדומים והמודלקים שלה, שאבין כמה היא סובלת. הרבה זמן עובר עליי עד שאני מספרת למישהו שכואב לי משהו.

עם אימא לא מתווכחים, אמר ברוך, ספק מתבדח ספק ברצינות, סוף־סוף חייך. שוב סקרתי את תווי פניו לראות מה מסתתר שם שגורם לגבר בן שישים ואחת לשים טיפות עיניים לאימא שלו בלי להתווכח. סוף סוף שאלתי על העֵדה.

אנחנו כורדים מעיראק, אמר, לא בבושה ולא בגאווה. על השכלה נזהרתי מלשאול, כי אז הייתי עלולה לחשוף את העליונות המסוכנת שלי. באתר היה כתוב: תיכונית. כנראה בית ספר מקצועי, מגמת רכב או משהו. היה ברור שאני אשכנזייה. לא אמרתי שההורים שלי מרומניה, כי עדיין התביישתי בזה. מה הוא יודע.

אז מה אתה אומר לקפוץ לראות את הדירה שלי? אמרתי כאילו אני מוכרת או משכירה את הדירה, והפעם לא הזכרתי את המכונית.

בסדר, למה לא, אמר בקול רפוי, נמוך, סילק את הצלחת וקירב אליו את הקפה והבורקה.

תקבל אצלי קפה תורכי, אמרתי, מתאמצת להסתיר את קוצר רוחי הפתולוגי. הוא שלח מבט פרידה אל הקפה והבורקה, וקם בהחלטיות מהכיסא. שלחתי אליו חיוך גדול. כשהמלצרית הגיעה שנינו שלפנו כרטיסי ויזה כדי לשלם, אבל אני הייתי זריזה יותר. הוא ניסה להתעקש קצת, אבל ויתר. רציתי להבהיר שאני לא זקוקה לתמיכה כלכלית, ושאין לי כוונות לנצל אותו. ראיתי שיש לו אצבעות ארוכות עם ציפורניים מלבניות רחבות, וזה משום מה הכמיר את לבי.

הבזיק לי שהניסיון שלי להיראות נשית וחסרת ישע כבר נכשל. גם את הניסיון שלי לא להתנשא הכשלתי עם התשלום בוויזה ועם ההצעה הנחפזת הזאת לבקר בדירתי, לראות את הריהוט העתיק, השטיחים, כיסא הנדנדה, הפסנתר התמונות — כל מה שמספר על טעמי המעודן ועל היותי שונה מאחרים רגילים, עליונה עליהם, כמובן. כשקם ראיתי שהוא לבוש במכנסי בד שחורים, מגוהצים, עם חגורת עור פשוטה בעלת אבזם מתכת רחב, שאין לו בטן בכלל, ושהוא באמת די נמוך, אבל כנראה מתאמן בחדר כושר.