"בּוֹא נֵצֵא לְטִיּוּל."
פּוּיוּ זָקַף אֶת אָזְנָיו וְנֶעֱמַד לְיַד הַדֶּלֶת.
הַבִּנְיָן שֶׁלָּנוּ עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה הַגְּדוֹלָה. בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁלָּהּ יֵשׁ בֵּית חוֹלִים.
תָּמִיד מְסַפְּרִים לִי שֶׁשָּׁם נוֹלָדִים יְלָדִים. גַּם אֲנִי נוֹלַדְתִּי שָׁם.
בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי יֵשׁ כִּכָּר פְּתוּחָה עִם בְּרֵכָה שֶׁל פְּרָחִים וְדָגִים,
וּמַעֲקֶה רָחָב מֵעֵץ, שֶׁאֶפְשָׁר לָלֶכֶת עָלָיו רַק אִם נִזְהָרִים.
פּוּיוּ וַאֲנִי כִּמְעַט בְּאוֹתוֹ גֹּדֶל.
אִם אֲנִי מְנַסֶּה לָלֶכֶת עִם פּוּיוּ קָשׁוּר בִּרְצוּעָה,
הוּא סוֹחֵב אוֹתִי לְאָן שֶׁהוּא רוֹצֶה.
כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֵּק אוֹתוֹ הוּא מְלַקֵּק לִי אֶת הַפָּנִים.
כָּכָה אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתִי, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ.
אֲנִי, אַבָּא וּפּוּיוּ
הוֹלְכִים לְבַקֵּר אֶת הַדּוֹד מוּנְיוּ.
אַבָּא קָשַׁר אֶת פּוּיוּ לִרְצוּעָה,
יוֹצְאִים מֵהַבַּיִת, נִכְנָסִים לַשְּׂדֵרָה.
פּוּיוּ מוֹשֵׁךְ אֶת אַבָּא לַדֶּשֶׁא, וְאַבָּא מוֹשֵׁךְ אוֹתִי אַחֲרָיו.
רָצִים מַהֵר עַד שֶׁמַּגִּיעִים אֶל הָעֵץ, פִּיפִּי אָרֹךְ וּפּוּיוּ נִרְגָּע.
\