מעשיהו: מעשה ומעשיות

פרק 1: מצבם של בתי הסוהר בארץ עם קום המדינה
השנים הראשונות

מצבם של בתי הכלא בישראל בשנים הראשונות של המדינה היה בכי רע. המתקנים שהפעילו הבריטים[2] היו ישנים מאוד, הצפיפות הייתה גדולה, והתנאים הפיסיים היו בלתי נסבלים ולא עמדו בדרישות מנהיגי המדינה הצעירה, שלחמו על התחדשות, על שינוי ועל מודרניזציה. קברניטי המדינה העריכו, בנאיביות ובאופטימיות של הימים ההם, כי בית סוהר אחד, בקיבולת של 120 אסירים, יספק את צורכי המדינה. בעקבות זאת, ניתנו הנחיות לשפץ את המבנה של משטרת הרוכבים שבתל־מונד, ולהתאימו לייעודו החדש כבית סוהר מרכזי של המדינה. עם סיום השיפוץ ב־12.1.49, הועברו לשם כל 87 האסירים שהיו באותה עת במדינה, וניתנה הוראה לסגור את בתי הסוהר המנדטוריים בחיפה, בירושלים, בעכו וביפו. חודש לאחר מכן ניתנה חנינה כללית, שבה השתחררו מרבית האסירים שנשפטו על עבירות קלות, וכתוצאה מכך נותרו בכלא תל־מונד רק 29 אסירים השפוטים על רצח, על שוד ועל אונס. אך שביעות הרצון על כך שבתי הסוהר ריקים, ארכה רק זמן קצר.

ההערכות האופטימיות של מעצבי המדיניות התנפצו מהר מאוד מול המציאות הקשה. גל העלייה ההמונית בשנים 1949-1950 הזרים למערכת אכיפת החוק והמשפט עבריינים רבים שהסתבכו עם החוק מיד עם עלייתם לארץ. בעקבות זאת חלה עלייה פתאומית וניכרת במספר האסירים בשירות בתי הסוהר. במשך חודשים ספורים בלבד עבר מספר האסירים את הקיבולת המתוכננת של המתקן. הנהלת השב"ס נאלצה להפוך את חדר האוכל ואת בתי המלאכה בכלא תל־מונד לתאי אסירים, אך גם פתרון זה לא ענה על הצרכים הרבים, ולכן נאלצו שלטונות בתי הכלא, למורת רוחם, לפתוח מחדש את בית הסוהר ביפו, כולל האגף החשוך מהתקופה הטורקית הידוע בכינוי "האגף הטורקי", ולהעביר לשם את האסירות וחלק מאסירי תל־מונד. מספר האסירים המשיך להאמיר, וביוני 1951 הגיע ל־588 וחייב את האחראים לבית הסוהר לפתוח מחדש גם את כלא חיפה המיושן. גרו גרא, שמוּנה לממלא מקום מנהל שירות בתי הסוהר עם קום המדינה, התקשה לגייס תקציב ואמצעים לשיפוץ בתי הסוהר הקיימים, ולהניח את היסודות הדרושים להקמתם של בתי סוהר חדשים ומודרניים.

בשנת 1951 מונה עורך הדין רם סלומון, שהיה מנכ"ל משרד המשטרה, למנהל שירות בתי הסוהר. עם כניסתו לתפקיד הגיע מספר האסירים בבתי הסוהר לכ־800. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת, לאסירים רבים חסרו מיטות והם נאלצו לישון על הרצפה ללא תנאי היגיינה סבירים, ללא תעסוקה וללא אפשרות לקיים פעילות גופנית כלשהי. הקרדל,[3] שבו עשו האסירים את צרכיהם, היה ממוקם בקצה החדר, ליד דלת התא, ועל מנת להגיע אליו נאלצו האסירים להיזהר לא לדרוך על חבריהם השרועים על הרצפה. סלומון ביקר בבתי הסוהר, ראה את האסירים בתאים המצחינים והזדעזע מתנאי החיים הקשים, מהזוהמה שהשתלטה על כל פינה, מהצפיפות הרבה ומהייאוש שהשתקף מעיני האסירים. עדות לכך אנו מוצאים בדברי דב שילנסקי,[4] שנעצר בנובמבר 1952 ונידון ל־21 חודשי מאסר על רקע פעילות פוליטית כנגד השילומים מגרמניה. הוא נתפס בבניין משרד החוץ בקריה בתל־אביב, כשבתיקו מטען חבלה – פצצת זמן שבה היו 25 אצבעות ט.נ.ט. הוא מתאר את בתי המעצר ואת תחושתו כעציר בכלא תל־מונד ובכלא יפו: "לא יכולתי להסתגל לחיי הזוהמה והרעב בבית הכלא. לא יכולתי לטעום מן המזון התפל, שלמראה עיניים בלבד עורר בי בחילה איומה. הכלי המשמש לאוכל... רק פח חלוד בצורת צלחת, שסדקיו נמלאו שיירי מזון מרקיב ומסריח... לאחר שחולקה המנה העיקרית... היו זורקים אלינו את הלחם מבעד לסורג, כמו שזורקים עצם לכלב. הלחם היה נופל על הרצפה והאסירים התנפלו עליו כחיות טרף." לאחר מכן הוא ממשיך בהומור: "קיבלנו דייסה מכוסה תולעים מבושלות. בדרך כלל מעריכים את מנת הדייסה בשתי סיגריות 'לטיף', אך הפעם התלוצצו הבחורים. הם העלו את המחיר לחמש סיגריות, בטענה שהפעם יש בשר בדייסה..."

התנאים הקשים בבתי הסוהר בישראל הניעו את סלומון לצאת לסיור לימודי בהולנד, מיד לאחר שמונה לתפקיד מנהל שירות בתי הסוהר. שם קיווה לקבל עצות וללמוד שיטות ודרכים לכליאת אסירים בתנאים אנושיים, ובעיקר למצוא מענה הולם לגל הגואה של האסירים ששטף את בתי הסוהר. ואמנם, בביקורו בבתי הכלא בחו"ל נחשף סלומון ל"מודל הרפואי" שהחל להתפתח בארצות הברית ובאירופה, המבוסס על שיטות ניהול המבוססות על חינוך, על טיפול ועל שיקום של האסירים. המאמינים ב"מודל הרפואי" טענו כי לא זו בלבד שהטיפול בעבריין הנו אפשרי או רצוי, אלא שזו גם הדרך היעילה להגן על החברה.[5] על פי גישה זו העבריין נתפש כחולה, וכשם שברפואה מניחים שלמחלה יש גורם סיבתי פתולוגי, כך גם להתנהגות עבריינית, לפיכך, השלב הראשון בקביעת הטיפול בעבריין היה איסוף מידע בצורה שיטתית ומדעית. שיטה זו הייתה שונה בתכלית מהשיטות הבריטיות הנוקשות, המבוססות על החזקת אסירים בביטחון מרבי ומאופיינות בהתנהלות מתנשאת של הקצינים והסוהרים, ששמרו מרחק מהאסירים ועמדו מנגד זקופים ולבושים במדים נקיים, מעומלנים ומגוהצים, כשהאַלָּה תחובה מתחת לבית השחי שלהם, בעוד שהאסירים צעדו בסך, בבגדי אסירים מקומטים וחסרי צורה, באטיות ובראש שחוח, כשהם מושפלים ומבוזים.

המשמעת הנוקשה נועדה לשבור את רוחו של האסיר ולרופף את התנגדותו, והושגה תוך שימוש בעונשי גוף שונים, החל מקיצוץ במזון עד לחם ומים בלבד, המשך בבידוד בצינוק חשוך, כשרגלי האסיר קשורות לסורגי דלת התא בשרשראות ברזל, וכלה במלקות בשוט בחצר הטיולים לעיני כל האסירים. האסיר נתקל בכך מיד עם הגיעו ל"שער הכניעה" של בית הסוהר, כפי שכינו אותו האסירים. הם האמינו כי שלטונות הכלא הנמיכו במזיד את המשקוף של שער הכניסה המוביל לחצר הפנימית, כדי שהאסיר ייאלץ להתכופף ולא לצעוד לחצר בקומה זקופה. ובמילים אחרות, האסירים האמינו ש"שער הכניעה" נועד לשבור את רוחו של העבריין ולהזכיר לו מיד עם כניסתו, שהוא אסיר ושעליו להתנהג על פי כללים ובהתאם לנורמות שונות מאלה שמחוץ לחומות. צבי גולדברגר, שהיה באותה עת קצין צעיר, אישר את העובדה ששער הכניסה לכלא תל־מונד היה נמוך במיוחד, אך שלל את הסיבה לכך. הוא הסביר כי שער הכניסה הנמוך נבנה בתקופה הבריטית ונועד להגן על השוטרים שאיישו את התחנה. בחיוך רחב על פניו הוא סיפר: "אני זוכר שהגביהו את הכניסה לבית הסוהר לאחר ביקורם של נשיא המדינה הראשון, חיים ויצמן, ורעייתו ורה. נשיא המדינה היה אדם גבוה מאוד, ומנהל הכלא, אברהם מרחבי, שליווה אותם, מיהר והחזיק את ראשו של הנשיא ליד כל דלת כדי להזהירו ולמנוע מכה משפילה במצחו."

הקמת מחנה מעשיהו

עם שובו מהסיור באירופה הציע סלומון לשר המשטרה, שלום בכור שטרית, ובאמצעותו לממשלה, ליצור תשתית לבתי סוהר מודרניים שיתאימו לרוח המדינה החדשה. בתי סוהר אלה יתבססו על חינוך ועל שיקום האסיר, בעיקר באמצעות תמריצים ותנאים הומניים, שיאפשרו לאסיר לשמור על כבודו העצמי ויעזרו לו בעתיד להשתלב בחברה כאזרח מועיל. רעיונותיו התקבלו ברצון, וב־1952 החליטה הממשלה על הקמת בית סוהר ברמת ביטחון מזערית ליד כלא רמלה. בעיני רוחם ראו מקבלי ההחלטות מתקן כליאה מודרני חצי פתוח לאסירים שנידונו לראשונה למאסרים קצרים, ושאין להם עבר פלילי עשיר. תפישה זו תאמה להפליא את חלומו של חוזה המדינה תאודור הרצל, שתיאר ב־1902 בספרו אלט נוילנד[6] את בית הסוהר שיוקם במדינה, כחווה חקלאית שאמצעי הביטחון בה יהיו מינימאליים. הוא האמין שבבית הסוהר יקנו לאסירים הרגלי עבודה, ושם הם יזכו בבריאות נפשית ופיזית, יחונכו לחיי כפר ויוכלו לעבוד בתחילה כשכירים, ואחר כך יהפכו לאיכרים עצמאיים באזורים המרוחקים של המדינה. הוא האמין שרוב האסירים ייטיבו דרכם בעתיד וישתקמו. הרצל סיים את ספרו בתקווה ש"נוכל לומר בכנות ששיטתנו יצרה אנשים חדשים מתוך החלאה האנושית."[7] הרצל טעה בהערכתו, משום שהאסירים לא השתקמו, והם חזרו ושבו לכלא בשיעורים גבוהים שנעים בין 65% ל־70%.

למרות המצוקה התקציבית ומדיניות "הצנע" שהונהגה במדינה, נמצא מקור כספי להקמת המתקן. יש המתבדחים ומספרים ששאלו את ספיר, שהיה בשעתו מנכ"ל משרד האוצר, "מדוע אתה לא מוכן להשקיע בבניית בתי ספר ואוניברסיטאות, ואילו לבית כלא אתה מוכן להקצות כספים בחפץ לב?" על כך השיב להם: "לכל המקומות האלה אני יכול להגיע מרצוני החופשי, ואילו לכלא אני עלול להגיע בכפייה, ולכן כדאי להשקיע בבניית מתקן ראוי לבני אנוש."

מתקן זה הוקם צפונית לחומות כלא רמלה והוקף בגדר תיל נמוכה, שמטרתה הייתה להרחיק אנשים מהחוץ יותר מאשר לשמור על האסירים בפנים. המתקן כלל שישה מבנים פשוטים למגורים, ובכל מבנה ניתן היה לשכן 24 אסירים. כלומר, תקן בית הסוהר עמד על 144 אסירים שעליהם פיקח סגל שמנה 55 סוהרים, כלומר, יחס של סוהר על כל שלושה אסירים (ליתר דיוק 1:2.6). במחנה הוקמו גם מבני ציבור כגון חדר אוכל, מפקדה ותעסוקה. הקמת המחנה לא ארכה זמן רב, ובנובמבר 1952 התקיים טקס פתיחה שבו אמר השר בכור שטרית כי הוא מקווה שבית כליאה זה יהיה בית הסוהר האחרון שנבנה בארץ. וכמו בהכרזה על שמו של תינוק בטקס ברית המילה, כך גם כאן, הוא הכריז כי המתקן ייקרא "מחנה אסירים מעשיהו", על שם מעשיהו בן שלם, שומר הסף של בית המקדש.[8]

רם סלומון הבין שעל מנת להצליח בניהול המחנה החדש, הוא חייב לשגר לשם צוות בעל אוריינטציה שיקומית שישכיל לנהלו בצורה ליברלית. צוות זה חייב היה לזנוח את צורת הניהול הקודמת ולפתח רעיונות ושיטות המתאימים למוסד בלי חומות.

[2] ראו תיאור מפורט אצל יהושע כספי, "בתי הסוהר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי". קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, יד יצחק בן־צבי, 1984.
[3] קרדל הינו סיר לילה מפח שפתחו רחב, ששימש את האסירים במקום אסלה.
[4] דב שילנסקי, בכלא עברי: מיומנו של אסיר פוליטי. חרות, 1955, עמ' 90-91. 
[5] ש' גיורא שוהם וגבריאל שביט, עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה. עם עובד, 1990, עמ' 106-111. 
[6] תאודור הרצל, אלט נוילנד. דפוס חיפה, 1960, עמ' 177. 
[7] שם. 
[8] ספר ירמיהו ל"ה, 4, וכן על שם מעשיהו השוטר שעמד לצד עוזיהו מלך יהודה, דברי הימים ב' כ"ו, 11.