הלם קרב

פתיח והערת אזהרה

ספר זה עוסק במחשבות, בלב, ברגשות ובנשמת הלוחם והוא סיפורם של רבים במדינת ישראל, אשר לקו בפוסט-טראומה, בלשון הפסיכולוגים ב-PTSD, ובלשון העם — "הלם קרב".

הלם קרב המתואר בעדויות בספר זה, הוא לא רק פחד משתק והלם בעת קרב. אני מתאר לוחמי-על, שהמשיכו להילחם ולתפקד עד הסוף. כותב על לוחמים ומפקדים שמילאו פקודות בעת שמפלצת המלחמה נעצה בהם ציפורניים. חיילים שהצילו את חבריהם, שסחבו אותם על הכתפיים, לוחמים שגירדו גופות מטנקים שרופים וכאשר נגמרה המלחמה, חזרו הביתה עם פצע מדמם בנשמה. רוב הציבור חושב בטעות שהלם קרב מתאר חייל שלא תיפקד בקרב.

במחקרים שנעשו עם השנים הובן שהלם קרב לא מתייחס רק לחייל ששותַק בפגז הראשון, אלא ללוחמים שתפקדו ולחמו ימים ארוכים, תוך כדי ביצוע המשימות, וכעבור שנים התברר שצל המלחמה הכבד פגע בהם.

מעטים מבינים מהו הלם קרב חוץ ממי שלחם, ולקה בהפרעה.

אני, השליח, רציתי לעשות יותר בעבור הלוחמים של סיירת שקד ולוחמי צה"ל ככלל. יש לי אליהם אמפתיה גדולה. חבריי נפגעו, ואני לקחתי על עצמי את המשימה לכתוב עליהם. לכן החלטתי להאיר את עברם של הלומי הקרב, שהיו מוכנים להתנדב לצאת לקרב ולהסתער. קשה להבינם, שכן זה נוגד את האינסטינקט החייתי שבנו להישמר לנפשנו — זו גבורה.

הם, הלומי הקרב, הסתערו כמו אריות. קפצו כמו נמרים ועברו אירועים אל-אנושיים. הם מבקשים שתזכרו אותם... צריך להעריך ולהוקיר את החיילים שהתרוממו מהמחסה ורצו קדימה ואחר כך לא סיפרו סיפורי גבורה.

לוחמי סיירת שקד הם היום בעשור השביעי והשמיני לחייהם, בעברם מיטב הנוער... שומעים את לחישותיהם. זיהיתי אנשים שחיים בתוך חלום, בתוך סיוט נורא. צריך לשמור עליהם ולכבד אותם, כי הם זוכרים היטב את המלחמה ואת הנופלים.

הלומי הקרב הם "המראה המעוותת" של הגיבורים שנפלו, שבזכותם המדינה קיימת. הם המראה שהמדינה אינה רוצה להביט בה.

אם למדינת ישראל היו שתי עיניים ושתי אוזניים או לב, היא הייתה בוכה מרה על היחס להלומי הקרב והם, שאיבדו את שמחת החיים ואת נשמתם בקרב, ואשר ראויים להכרה, לעזרה ולכבוד.

הבחנתי שפגיעה נפשית היא לעיתים קשה יותר מפגיעה גופנית, כולל קטיעות.

יאיר דורי, איש המדיה כיום, מי שהיה קצין שנפל בשבי במלחמת ההתשה וחזר ממצרים ללא יד, בלי עין ועם פגיעה ברגל, אדם שחולה שנים בסרטן הפה אמר: "הדבר הקשה והמפריע לי ביותר זו הפגיעה הנפשית".

כשרואים נכה צה"ל בלי רגל, מבינים מייד. כשמכירים ומדברים עם הלום קרב, מתחילים סימני השאלה. אולי הוא מתחזה? אולי הביא בעיות מהבית ומנסה להפילן על משרד הביטחון? המערכת מעסיקה עורכי דין חכמים להרע, הם מביאים עדויות ו"הוכחות" שאותו חייל, שלחם ושירת את המדינה על הצד הטוב ביותר, היה "ילד רע" בכיתה ג', והיה "מופרע" בכיתה ד' ובעיותיו הנפשיות הן עוד מהגיל הרך... ובכך דוחים את התביעות להכרה.

ראיתי לוחמים עם תגובות קרב שהלכו לאיבוד בחיי היום-יום — ונסוגו אחורה, ואחרים ששרדו, התקדמו והגיעו להישגים, למרות שהשתתפו באותו קרב בדיוק. זו שאלה לא פתורה, המומחים הכי גדולים לבריאות הנפש והמומחים הצבאיים הבכירים, אינם יכולים להסביר איך קורה שלוחם אחד התמוטט ולוחם אחר שרד. אך זה לא רלוונטי לחובתנו כלפי הלוחמים שנפגעו. פגשתי לוחמים מסתתרים בתוך "בועה" ואחרים מתביישים להגיש תביעה ופוחדים שיקראו להם "משוגעים". הבחנתי בלוחמים הלומים שלא רוצים להתמודד עם המערכת, פוחדים מהפקידים, כי הם שמעו ויודעים כיצד המערכת תנהג כלפיהם. ראיתי אחרים שחוששים מהכאב הכרוך בפתיחת הפצעים. פגשתי לוחמים שאין להם אמצעים להתמודד מול המערכת כאשר באותה עת אנסים ורוצחים מגיע להם בחינם ייעוץ משפטי מהמדינה. ראיתי לוחמים ומפקדים המכחישים באובססיביות שהם הלומי קרב. פגשתי חיילים שהאגו הגברי נפגע להם בעקבות המלחמות והלם הקרב מההפתעה ומהיכולת הלא צפויה של האויב.

בספר הזה רציתי לפקוח את העיניים להרבה לוחמי עבר, שחיים עם הדילמות ומתחבטים בשאלה, האם אני הלום קרב או לא? האם נפגעתי? האם אני "שרוט" או לא? ומה עובר עליי?

כשזעקות הקרב נפסקות והנופלים קבורים באדמה, מתחילה אצל הלוחם ההלום ששרד, מלחמת התשה, שכן תגובות קרב מתעוררות לא פעם אחרי הרבה שנים, כי האדם יודע להדחיק את האירועים, כדי שישרוד.

המדינה שלחה את הלוחמים, את טובי בניה לקרב. אלו עשו את ה"עבודה". משרד הביטחון צריך להפנים זאת, לקחת אחריות על שלומם ולהיערך לכך. על פי חוק אפשר להגיש תביעה לנכות נפשית. הלומי הקרב, הם מראש במקום חלש בגלל ההפרעה, לכן קשה להם שבעתיים, לעיתים זו משימה בלתי אפשרית עבורם לתבוע את משרד הביטחון. כך, בעת הגשת תביעה, נוצר מפגש בין האירוע שעבר הלוחם לבין הכסף הדרוש לשיקומו. על המדינה לקחת אחריות. הלומי הקרב חייבים להיות מטופלים, בהיבט הנפשי והגופני.

בטיפול טוב ניתן בדרך כלל, לשלוט בתגובה הפוסט-טראומטית, שנקראת הלם קרב. בטיפול נכון, ניתן לנהל אותה ולהקל על חייו של הלום הקרב, גם אם עשרות שנים הוא לא אובחן. למדתי שכל הלומי הקרב הלא מטופלים, רוצים שיטפלו בהם. הם ירוצו לטיפול, אם זה יהיה בחדרי חדרים ויבטיחו את פרטיותם.

חוסר טיפול נפשי, פוגע באיכות חייו של הלום הקרב ובחיי הסובבים אותו. חוסר טיפול, מקצר באופן דרמטי את חייו של הלום הקרב. יש נשים היודעות שיקיריהן "נגמרו" בגלל הלם קרב. הנשים ראו הכול, את הבעל ער או ישן, שמעו וחוו את מה שעובר עליו וזה מסביר מדוע הטיפול הנפשי חשוב ללוחמים ולבני המשפחות!

קורא יקר, פנים רבות יש לפוסט-טראומה, יש כאן דוגמאות והוכחות לכל טענותיי. בספר גם שני סיפורים על לוחמים שצוינו לשבח על אומץ ליבם והתנהגותם תחת אש אויב. לוחמים שנפצעו בגופם וכעבור שנים לקו בפוסט-טראומה. הלם קרב הופיע אצל הגדולים בגיבורי סיירת שקד, אבל המערכת גלגלה אותם מכל המדרגות. לכן חשוב מאוד שהלוחמים והמתגייסים לקרבי, ידעו שיש להם על מי לסמוך! אם לא יהיה ביטחון מלא ללוחמים, אנחנו עלולים לחזות בפגיעה בצה"ל. יהיו עוד מלחמות, לכן יש להקדים תרופה למכה.

אני בן של ניצולי שואה, בן לאב שהיה בפוסט-טראומה. היה לו מנגנון הדחקה מופלא, שאפשר לו, להבדיל מהרבה אחרים, לעבוד ולהקים משפחה. הוא לא טופל ולכן סבל מאוד ונפטר בטרם עת. מצאתי קווים משותפים ביחס של הרשויות לניצולי השואה, ליחס של הרשויות לנכי צה"ל ולהלומי הקרב. לניצולי השואה שהגישו תביעות, "שידרו" שפגיעתם נעשתה לפני קום המדינה, אי שם באירופה. גם אז הם היו צריכים להופיע בפני וועדות רפואיות, להוכיח ולהביא עדים. תביעות רבות נדחו או התקבלו חלקית וזאת לאחר סחבת של שנים רבות. לקח זמן רב מדי עד שהעוול תוקן.

כחוקר פרטי מוותיקי הענף, מגיעים אליי לקוחות שאני עבורם אוזן קשבת, בדרך כלל עד שהחקירה מסתיימת. למדתי להקשיב ולהבין. היה לי לקוח, בשם עמוס ברנס, שנשפט למאסר עולם על רצח החיילת רחל הלר. אחד-עשר שופטים דחו את טענותיו. הוא אמר "לא רצחתי" — איזו "בדיחה". ברנס השתתף בשתי מלחמות והצטיין בהן. אחרי מלחמת "ום הכיפורים בה עבר את זוועות המלחמה בחזית הצפון, הוא פנה לקב"ן וביקש להשתחרר ממילואים לשנה. ברנס שוחרר על סעיף נפשי-פסיכיאטרי, סעיף שהיה נחלתם של אלפי לוחמים, חיילים שלקו בהלם קרב, ושלא מצאו את מקומם ביחידותיהם המקוריות. במשפטו של ברנס, שהתנהל בשנת 1975, הביאה הפרקליטות את ההוכחה מהצבא, שברנס לא שפוי, לכן רצח את החיילת. המערכת הסתמכה על הסעיף הנפשי כדי לטעון ולהרשיע אזרח ולוחם ברצח. כעבור תקופה הוקמה בצה"ל ועדה מיוחדת שהחליטה לפטור חיילים טראומטיים משירות ללא שימוש בסעיף הפסיכיאטרי. לברנס זה כבר לא עזר והוא הורשע ברצח. כל המדינה אמרה שעמוס ברנס רוצח, אך אני התנתקתי מדעת הרוב ובסוף, לאחר 28 שנים ברנס זוכה.

כחוקר פרטי ביצעתי אלפי חקירות, גם לחברות ביטוח. התמחיתי בתפיסת מתחזים ונוכלים, שעשו עצמם נכים בגוף או בנפש. יש דברים בגו, אבל קיימת איזו הנחה בציבור ובמוסדות, שלוחמים מסוימים מתחזים להלומים כדי לקבל את הפיצויים. ללא פגיעה גופנית מתקשים בוועדות להאמין שיש פגיעה נפשית.

אני מציע שבוועדות של משרד הביטחון שאחראיות על הכרה בהלומי קרב ישב נציג ציבור, כמו בדיונים בבית הדין לעבודה. לדעתי צריך לקדם חקיקה ותקנות חדשות, מסלול חדש, שכל מי שיתבע ויוכיח שהשתתף בקרבות מסוימים, שברור שקשה לצלוח אותם ללא נזק נפשי (למשל, כמו במבצע "אבירי לב" במלחמת יום הכיפורים), יטופל בהליך מקוצר ללא בירורים נוספים ויקבל את זכויותיו המינימליות, בדומה לקבלה אוטומטית של קצבת אזרח ותיק של הביטוח הלאומי בגיל 67. המדינה, הפרקליטות ומשרד הביטחון יודעים היטב את ההיסטוריה הצבאית, את פירוט הקרבות והשפעתם האפשרית על הלוחם. כל אחד יכול היום להיכנס לגוגל ולבדוק את טענותיו, לא צריך לנבור בארכיוני צה"ל.

את ההצעות הנ"ל העברתי מייד בתחילת אוגוסט 2020, כשהוקמה ועדת המשנה של הכנסת לטיפול בהלומי קרב ונפגעי פוסט-טראומה.

בחנתי ארוכות את כל הלוחמים שפגשתי ולא הסתפקתי בראיונות רגילים, וכיאה לחוקר פרטי ותיק וחשדן, בדקתי אותם בזכוכית מגדלת. הלוחמים סיפרו לי דברים שלא סיפרו אפילו לנשותיהם. הם מייד פתחו בפניי את ליבם וסיפרו את סודותיהם, שבטיפול פסיכולוגי אולי היו מעלים רק כעבור חודשים. זה לא הפתיע אותי, הם ידעו שאני בא למענם, אחר כך הם סיפרו לי שהיו צריכים לקחת כדורי הרגעה. עליי לציין שכל לוחם ביחידה שהגיש בקשה להכרה — היה זכאי לה. כל לוחם כזה, שהשתתף בקרב הוא "שרוט" ברמה זו או אחרת. האחד איבד את הצחוק המתגלגל שלו והאחר שהיה באותו מקום, איבד את נשמתו וחייו נהרסו באחת.

במקביל לעבודתי, התחלתי לפני כעשרים שנה לכתוב. במהלך כתיבת שני ספריי על סיירת שקד, ערכתי שלוש מאות ראיונות עם לוחמים ועם משפחות שכולות. במקביל ניהלתי עם לוחמים נוספים מאות שיחות טלפון. השתמשתי בטכניקה של עבודתי כחוקר כדי לאתר את כל מי ששירת בסיירת. כתבתי את ההיסטוריה המדויקת של היחידה, תיארתי את הקרבות בהם השתתפה במהלך קיומה, ציינתי את הגיבורים שהתבלטו בקרבות ונתתי כבוד לנופלים וללוחמים.

עשיתי מאמץ לאתר את כל הלומי הקרב של היחידה ומי ששיתף פעולה, סיפורו מסופר כאן. כך, בספר נאגדו סיפוריהם של הלומי קרב, מלוחמי סיירת שקד, בני משפחה שלהם, חברים ומפקדים. מכאן ייחודו של מסמך זה, המספק תמונה רחבה של האופן בו הלומי הקרב תופסים את עצמם ואת התנהגותם, ואיך תופסת אותם סביבתם החברתית.

יודגש, שאלו שנתנו הסכמה מלאה, מופיעים בספר בשמם, לחלקם נתתי אותיות ולאחרים כינוי. ארבעה מהמרואיינים נפטרו בשנים האחרונות.

למרות שבחרתי נושא נפיץ, מורכב, חשוב ומשמעותי עבור החיילים שעברו את זוועות המלחמה ויצאו ממנה מצולקים לעד, רוב ההלומים חשפו עצמם. מרביתם הם לוחמי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה. הייתי שותף לכאבים הנוראיים של אלו שנפגעו. היו לי איתם שיחות רבות וגם הודעות ווטסאפ מטרידות באמצע הלילה כגון: "ולדמן, תשיג לי ציאניד בשוק השחור, שתי טבליות". או "אני לא מתאבד, כי לא נעים לי ממך". לא שלחתי אליהם משטרה... כי ידעתי שאין להם באמת כוונה. אלה קריאות המעידות על עוצמת הצער והכאב.

חייל צעיר שמתגייס לשלוש שנים לא מבין שלעיתים זה לכל החיים. מיליוני אזרחי ישראל שירתו בצבא. הרבה פחות השתתפו במלחמות ועוד פחות השתתפו בקרבות קשים, בהם חטפו הפגזות, נאלצו להילחם פנים אל פנים מול האויב ולהרוג, שראו בנפילת חבריהם או פינו נפגעים. בשובם הביתה הם צריכים לחיות עם מה שחוו, ולחלקם המלחמה פגעה ביכולותיהם והם לא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם.

למדתי שמשרד הביטחון דוחה לא פעם לוחמים הלומים בטענת התיישנות ובאי מציאת מסמכים. הצבא מחבק את הלוחמים אך הרשויות הנוגעות בדבר ממתינות ללוחמים לאחר השחרור עם גרזן. על הרשויות להפנים שתגובה פוסט-טראומטית עשויה להתפרץ בגיל מאוחר, כעבור שנים מתקופת שירותם של הלוחמים עליהם אני כותב. גם אם קרה להם משהו בצבא, הם לא רצו לתבוע ולא באו בטענות, זה היה החינוך שקיבלו. למרות זאת, ליוויתי שניים מלוחמי היחידה שזכו להכרה נדירה כהלומי קרב. האחד לאחר ארבעים ושבע שנים והשני לאחר שישים שנים! כלומר, אין קביעת "פג תוקף" כשמדובר בפוסט-טראומה. ההכרה עלתה לשניים הנ"ל בדמים, תרתי משמע, אבל היה להם מזל בסוף. צריך כנראה מזל... כדי לקבל הכרה.

הצלחתי במשימה הכמעט בלתי אפשרית, לדובב דור של אנשים, שחונך שהבעת רגשות היא חולשה, כך היינו. לכן המערכת לא התייחסה למה שקרה לחיילים שחוו את המלחמות. בגלל נורמות אלה אנו משלמים את המחיר, אנחנו הדור ההוא!

במקביל להדגשת היחס המחפיר של משרד הביטחון להלומי הקרב ולרבים מנכי צה"ל שנפגעו פיזית, חשוב לציין שמשרד זה עושה גם דברים טובים, אבל טעויות אבחנה הורסות את כל המערכת. את הכשרות של הפוסקים בנושא הלומי קרב, יש לבדוק לפני הגעתם לתפקיד.

יש היום במדינה מצב שאין מעריכים מספיק את הלוחמים. עובדה זו היא תוצאה שקהילות רבות בציבור לא תורמות ורוצות רק לנצל את המדינה. לא ברור היום מה ערכי ומה לא, אבל ברור שהמדינה החלה לאבד את הדרך הנכונה.

החלטתי לקפוץ למים עמוקים. כתיבת ספר זה הייתה קשה לי, שכן הלוחמים המרואיינים שיתפו אותי בכאבם. הסתובבתי חודשים רבים עם פנים נפולות וחשבתי שאולי גם אני הלום קרב. עזבתי את התחקיר לתקופה, התעשתי וחזרתי אליו. הבנתי שיש כאן הזדמנות פז לסייע למערכת ללמוד מהלומי הקרב הוותיקים ולהסיק מהם מסקנות טיפוליות על הלומי הקרב הצעירים יותר. היה עליי להקיף את נושא הלם הקרב, החל מהקמת הסיירת ועד פירוקה — משנת 1955 ועד תחילת שנת 1978. לצערי חלק מהלוחמים נפטרו בטרם עת וגם על כך צריך לתת את הדעת. לוחמי העבר של סיירת שקד, הם היום מבוגרים, כמעט "ווטרנים". אני דורש עבורם צדק היסטורי. רוב הלוחמים שרדו את המלחמות, לא נשברו והמשיכו הלאה עם נזק נפשי קל. מספר הלומי הקרב הלא מתפקדים הוא קטן יחסית, אבל בכל מלחמה או מבצע נוספים עוד גברים לרשימת הנפגעים.

צריך לשנות את הגישה בציבור שמתקשה בדרך כלל, לקבל את הלומי הקרב. מה גם שאחוז ניכר מהלומי הקרב לא מודעים להיותם הלומים, ורק חלקם מוכר למערכת.

את יחידת הטראומה המטפלת בהלומי קרב, הקימו בצה"ל רק בשנת 1985. הצבא לא ידע לטפל בהפרעה שנקראת הלם הקרב. הצבא לא הכין את המפקדים והלוחמים, לאפשרות שייפגעו נפשית. הצבא מספק ללוחמים מיגון מהצוואר ומטה, במטרה להגן על הגוף אף אחד לא ידע איך לטפל בנפש ולהגן עליה, וגם היום השיטות והאמצעים מוגבלים. רק רובוטים מסוגלים לראות מראות זוועה ולהמשיך הלאה בלי להיפגע.

מי שמתגייס היום ליחידה קרבית יש לו "כבר בגנים", שהוא עומד לסכן את עצמו. צעירים שמתגייסים ליחידה קרבית מוכנים להקריב את עצמם. מדובר באנשים צעירים, יחידים במינם, "קשוחים", תמימים ואמיצי לב. יש שבחרו ללכת ללהקה צבאית ויש כאלה אותם אני מגדיר כיחידי סגולה, שבחרו להתנדב ליחידה קרבית. במהלך הכשרת הלוחמים, הם עומדים באימונים במצבי קיצון כהכנה למלחמה, ורק מי שלא נשבר מוסמך כלוחם.

סיירת שקד, הייתה יחידת עילית, מי שהצליח לעמוד בהכשרה המפרכת ולהפוך לוחם, עמד טוב יותר בטראומות הקרבות והאירועים. אבל למרות זאת, תופעת הלם קרב לא פסחה על לוחמיה הקשוחים והחזקים מנטלית, אם כי הפגיעה בהם הייתה נמוכה יותר לעומת לוחמים מהשורה.

התגייסתי לסיירת שקד בחודש אוגוסט 1974, עשרה חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. סגל הפלוגה עשה הכול, כל היום והלילה... במהלך תקופת ההכשרה, בטירונות ובאימון הלוחם, כדי להכין אותנו היטב למלחמה הבאה. אנשי הסגל בפיקודו של המ"פ אבי רונצקי, היו בוגרי מלחמת יום הכיפורים, כולם נשאו את טראומת המלחמה. כאשר אחד הלוחמים בטירונות רצה לעזוב ולוותר על החלום להיות לוחם, סגל הפלוגה בא אליו בטענות על כך שתפס מקום של חייל בבקו"ם שרצה להגיע לסיירת ולהיות לוחם — ולא התקבל. החייל נאלץ לחיות יומיים מאחורי גדר כמו חיה... מסדר הביזיון המשיך, סמל המחלקה דורון רזניק העמיד אותו לפני כל הפלוגה וצעק בזעם "במלחמה הבאה אתה תנקה את התחת של הלוחמים!". האירוע המחיש לי את מצבו הרעוע של צה"ל אחרי המלחמה והאחריות שהרגיש הסמל הזועם. במעמד ההוא הבנתי את הקושי, החשיבות והכבוד להיות חייל. הייתי בטוח שאם אצליח להיות לוחם, כל מדינת ישראל תהייה איתי ומאחוריי... וכשהצלחתי, הרגשתי שהתקבלתי לנבחרת ישראל.

בשנת 1979 בהיותי משוחרר טרי מצה"ל, ראיתי את הסרט "צייד הצבאים". הייתי בן 23.

רוברט דה-נירו שיחק לוחם שחוזר ממלחמת וייטנאם, חייל שהשאיר את נפשו בקרב. הסרט ארך למיטב זכרוני למעלה משעתיים, הוא היה ארוך ומייגע ולווה במוזיקה מיוחדת. שובו של הבן הביתה נחרטה בזיכרוני. משפחתו של הלוחם המתינה לו בבית כדי לחגוג לו והלוחם ההלום לא הגיע לחגיגה, כי הוא לא היה מסוגל לשמוח, שכן כאב את מות חבריו. לא הצלחתי להבין אז מה עובר עליו. יצאתי מאוכזב מהסרט.

כעבור שלוש שנים, הוקרן הסרט האמריקאי "רמבו". הוא מתאר את ג'ון רמבו, גיבור מלחמת וייטנאם וחייל בכוחות המיוחדים לשעבר, המנסה להשתלב בחברה האמריקאית האדישה. אותו אדם שהגן על האינטרסים של האומה במלחמה, גילה כשחזר הביתה כי החברה הפנתה לו את גבה. במאי הסרט שידר מסר חריף, עד כמה קשה לחזור לחיים נורמליים אחרי מלחמה ואלו ברירות נותרו לגיבור במצב שהעם שלו לא רוצה לקבל אותו חזרה הביתה? את ג'ון רמבו שיחק בסרט סילבסטר סטלון. המשטרה והצבא מנסים לחסל אותו כדי לפתור את ה"בעיה", אבל הגולם קם על יוצרו ורמבו נאלץ לחסל את כולם, עד אשר מוזעק מפקדו לשעבר ומחלץ אותו. נהניתי מהאקשן בסרט והזדהיתי עם הגיבור, אבל גם אז לא ירדתי לשורש העניין.

בתחקיר לספר הזה למדתי שתופעת הלם קרב החלה להתפרסם במהלך "מלחמת העולם הראשונה". באותה עת ירו בהלומי הקרב שהתקשו להמשיך להילחם. לתופעת הפחד וחוסר תפקוד הלוחמים קראו "הלם הפגזים". תופעת הלם הקרב החלה להיבחן ולהילמד בעקבות מלחמת "וייטנאם" שהתנהלה בעיקר בשנות ה-60. האמריקאים לא הצטיינו במיוחד בטיפול בלוחמים. או אז גיליתי לחרדתי, שבעת מלחמת יום הכיפורים אושפזו בכפייה לוחמים שהתמוטטו נפשית, ב"בית גולדמינץ" בנתניה. הובא רופא אמריקאי, פסיכיאטר הזוי ומסוכן, שניצח על תוכנית "מהפכנית" כדי לרפא את הלוחמים האומללים ולהחזירם מיד לקרב. הצוות שביצע את התוכנית דימה ללוחמים מצב מלחמה, השמיעו באוזניהם קולות קרב של ירי, מטוסים והפגזות ודרדר לגמרי את מצבם של הלוחמים ההלומים. בצוות הזה היה רופא צעיר בשם רפי קרסו, היום הפרופסור הנודע והחביב. קרסו הכה על חטא כעבור שנים. הוא הודה שלא הבין מה עשה. הקב"ן הראשי של צה"ל ששמע על מה שמתנהל ב"בית גולדמינץ", התנגד לניסויים, אך הוא הושתק על ידי הרצל שפיר, מי שהיה ראש אגף כוח אדם בצה"ל.

לפי פרסומים בארצות הברית, אחוז הלומי הקרב של הצבא האמריקאי במלחמות בעיראק ובאפגניסטן, עמד על 15% מכלל הלוחמים. יש לזכור שמדובר בצבא של שכירים. בישראל, קיים חוק גיוס חובה והשירות ליחידות הקרביות הוא התנדבותי. על פי פרסומי ארגון נכי צה"ל, קיימים בארץ כמה אלפי הלומי קרב המוכרים למערכת. אם נשליך על צה"ל את אותו אחוז הלומי הקרב, בדומה לנתוני צבא ארצות הברית, הרי חסרים אלפי הלומי קרב, היכן הם? מי ראה את הלוחמים האלה? אלפי הלומי קרב לא מוכרים על ידי המערכת. משרד הביטחון צריך לאתר אותם ולפרסם הודעות בתקשורת על מנת שיגיעו לטיפול.

אנחנו בשנת 2021, מערך רפואת הנפש של צה"ל יודע כעת טוב יותר מה צריך לעשות, אז למה אני צריך ללמוד מהמדיה שפלוגה שלמה שלחמה ב"צוק איתן", משוועת לטיפול נפשי? מדוע עמותות פרטיות מטפלות בהתנדבות בהלומי קרב? מדוע נערכים מבצעי התרמה למען גיבורים שאין להם ממה לחיות?

עליי לציין שאינני מטפל בהכשרתי, אלא מביא במדויק דברים בשם אומרם, אולם יש לי מסקנות ותובנות. אצל אחוזים בודדים מלוחמי הסיירת במלחמת יום הכיפורים, התגלתה טראומת המלחמות בצורה חריפה כבר בעת הקרבות. אצל חלק קטן מהלוחמים תגובות הקרב הופיעו מאוחר יותר ואצל רוב לוחמי הסיירת תופעת הטראומה נראית כלא קיימת. אני טוען ויש בספרי הוכחות, שאצל כל הלוחמים, הטראומה נשארת לעד, זו אינה נעלמת ללא טיפול, ונשאלת השאלה באיזה נסיבות היא עלולה לצוץ ולהתבטא.

אין אפשרות להכין לוחם לטראומות הקרב ואין אפשרות למנוע את הפוסט-טראומה. אין אפשרות באימונים לדמות שדה קרב אמיתי ואכזרי. אין פתרון טכנולוגי לנושא ואין אפשרות לאלף בני אדם. כן אפשר לטפל בלוחמים מייד אחרי הקרב, ובמהלך השנים להקל עליהם.

מצאתי שקיימים מעט ספרים על הלם קרב. עובדה זו הפתיעה אותי. איתרתי ספרות מקצועית וספרים שהלומי קרב כתבו על עצמם. בדקתי ולא איתרתי ספר או מחקר על פוסט-טראומה ביחידה צבאית אחת בארץ או בעולם. הפליא אותי שבספרות על יחידות צבאיות לא כתבו מספיק על הטראומות של הלוחמים. החלטתי לכתוב על כך ולהעז, כי הגיע הזמן...

התחלתי את התחקיר לספר זה לפני שנתיים וחצי בבדיקת סיפורו הטרגי של יואב הלפנד, קצין בסיירת שקד, שנהרג כחודשיים וחצי לאחר מלחמת יום הכיפורים בטיול בנחל דרגה (דרג'ה) במדבר יהודה. הסיפור של יואב מלווה אותי 45 שנה מאז היותי חייל ביחידה. שמועות נוראיות פרצו באשר לנסיבות מותו. רבים מבוגרי הסיירת חשבו שיואב התאבד, קפץ אל מותו בגלל מאורעות המלחמה. מצב זה שאנשים רציניים, לוחמים וקצינים בסיירת חשבו בטעות, כפי שהתברר גם לאחרונה, שיואב שם קץ לחייו — ממחיש היטב את טראומת מלחמת יום הכיפורים, שעדיין מלווה את המדינה.

לבסוף, אני תקווה שספר זה יגביר את המודעות לסינדרום הלם הקרב ואת ההבנה לסבלם של הלוחמים. כך גם יסייע לטיפול בהם הן על ידי קיצור וייעול עבודת הוועדות במשרד הביטחון לקראת הכרה בנכותם והן בטיפול השוטף בהם.

ב-12.4.2021 יום לפני ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנרצחי פעולות האיבה — קרה הגרוע מכל. איציק סעידיאן, נכה צהל הלום קרב, הגיע אל מול משרדי אגף השיקום של משרד הבטחון בפתח תקווה, שפך על עצמו חומר דליק והצית את עצמו במחאה.

סעידיאן לוחם גולני, לקה בפוסט — טראומה במבצע "צוק איתן". הוא השתתף בקרב בו נהרגו לוחמים. הוכר כנכה בשיעור של אחוזי נכות נמוכים, מה שהקשה עליו לקבל סיוע כפי שהוא זקוק לו. סעידיאן ניסה כמה שנים לגרום לאגף השיקום להעלות את אחוזי הנכות שלו, אך נדחה. הוא פונה במצב אנוש לבית החולים שיבא כשהוא סובל מכוויות בכל חלקי גופו.

מאז המדינה כמרקחה ומנהיגי המדינה מחפשים את הדרך לרפורמה עמוקה בדרך הטיפול בפצועים. אירוע זה רק חידד והעצים את הטרגדיה של הלומי הקרב — השקופים.