1. על האיש קרל פרנקנשטיין
"האיש הזה הוא סתיו"[1]
פרק זה עוסק בביוגרפיה של פרופ' פרנקנשטיין וזיקתה להתפתחות התאוריה החינוכית־דידקטית שלו. האירועים ההיסטוריים שבהם משתתף האדם נמצאים ביחסי גומלין עם התפיסות והאידאות שלו. הבנת ההתרחשות החינוכית שבה פעל פרנקנשטיין בימים של תקומת מדינת ישראל שופכים אור לא רק על מחשבת החינוך בעבר אלא גם על מחשבת החינוך במציאות המשתנה שאנו חיים בה היום.
סיפור חייו של האדם משקף את זהותו ומאפשר ללמוד על יחסי הגומלין המתקיימים בין היחיד לסביבתו (Bruner, 1987; McAdams, 1993). קיים קשר, יחסי גומלין, בין עולמו של היחיד והאירועים שהיה חלק מהם, לבין משנתו. הבנתם של האירועים ברוח התקופה, ובמקום התרחשותם, מאפשרת לעתים הבנה מעמיקה יותר של התאוריה הנלמדת. בריאיון עיתונאי שערך יורם הרפז עם פרופ' פרנקנשטיין סמוך לפטירתו, הביא פרנקנשטיין ציטוט של ניטשה: "כל פילוסופיה גדולה אינה אלא וידוי של מחוללה"... ועל כך מוסיף המראיין: "במילים אחרות, פילוסופיה נוצרת מתוך מבנה נפשי, נטיות והעדפות של אוטוביוגרפיה"... (מתוך ריאיון עיתונאי עם פרנקנשטיין, כל העיר, 1.12.1989).
נשאלת אפוא השאלה אם יש מקום לבחון תאוריות חינוכיות, אידאולוגיות חברתיות, השקפות עולם, מושגים ומונחים תאורטיים, מתוך בחינת ההיסטוריה האישית של היוצר. במובן מסוים זו מלאכתה של יצירת ביוגרפית. עולמו הרוחני של פרופ' פרנקנשטיין היה שזור אירועים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים. חייו עשירים בהתרחשויות המאפשרות להבין טוב יותר את מקומו החשוב ואת תרומתו הרבה לחברה הישראלית בתקופה שבה הוקמה התשתית החינוכית של מדינת ישראל.
יסוד מרכזי בגישתו של פרנקנשטיין הוא "האדם" (קובובי, 1995). פרנקנשטיין חתר להבין טוב יותר את מהותו, את מרכיביו, את אישיותו ואת עולמו של היחיד, כיחיד ייחודי. לאינטראקציה של היחיד עם הסביבה התרבותית חברתית העניק תפקיד רב ערך וחשוב (לם, 1995). הוא בדק וניתח את גורמי הסביבה המשפיעים על התפתחותו של האדם, וחיפש אחר אמת ואמיתיות שלאורן האדם יוכל לממש את עצמו. הוא לא הסתפק במחקר עיוני אקדמי, וחיפש דרכים להגשים את התאוריות הרעיוניות באמצעות פרקטיקה חינוכית־דידקטית שיצר. כמו כן פיתח דרכי הוראה דידקטיות לטיפוח החשיבה, שבאמצעותן אפשר להביא לידי מימוש את הפוטנציאל הטמון באדם.
פרנקנשטיין יצר ופעל במהלך המאה העשרים, בשנים שבה החשיבה המודרנית הייתה שלטת. הוא היה תלמיד מובהק של יוצרי הגישה הפסיכואנליטית – פרויד, אדלר, ויונג. באותן השנים המחקר המדעי הפוזטיבסטי על כל רכיביו שלט בכיפה גם בתחום החינוך והפסיכולוגיה. באותם הימים גישתו הפנומנולוגית הייתה בעוכריו. הוא ביקש לתאר ולהסביר במשולב את הסימפטומים (תיאור התופעה) בשילוב הבנת החלק האטיולוגי (הסיבתיות של התופעה) (כהן, 65: תשנ"ו). היום ניתן לפרש את גישתו כנרטיבית במובן זה שראה את הייחודי בכל פרט, וביקש ללמוד על עולמו של הסובייקט מנקודת מבטו של הסובייקט ורק לאחר מכן להביא לידי הכללה של התובנות הנלמדות שהן בחזקת האפשרי האידאלי ולא המצוי. ההכללות תפקידן היה להביא לידי בחינה מעמיקה ופרשנית של התופעה החד פעמית בזיקה לתאוריות פסיכולוגיות על הלמידה. במובן מסוים ניתן לכנות את גישתו זו כנרטיבית המסתמכת על הפנומנולוגיה ועל תהליך עקיב של פרשנות על עולמו של היחיד בזיקה תאורטית ובעלת משמעות אוניברסלית.
לפיכך אציג תחילה את הנרטיב האישי של פרנקנשטיין כשופך אור על גישתו החינוכית, שעמדה במהלך השנים האחרונות לחייו בביקורת חברתית.
פרנקנשטיין נולד בברלין ב־16 בפברואר 1905. בשנות העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד באוניברסיטאות ברלין וארלנגן שבגרמניה. הוא למד פילוסופיה, פסיכולוגיה ושפות שמיות (אשורית ועברית).[2] בשנים האלה הושפע מידידו הקרוב, הפילוסוף ד"ר לווינזון, מסאי וסופר מהאסכולה האקספרסיוניסטית.[3] באותם הימים הוקם בברלין בית ספר לנוער יהודי. למדו בו יחדיו לווינזון ופרנקנשטיין (סימון, 1986:95). לווינזון, שהיה גאון מוזר, עסק בפילוסופיה של הסטרוקטורה (לימים טען פרנקנשטיין שהגיע לישראל בעקבותיו). לווינזון למד בהשפעתו עברית ותנ"ך, וכשעלה לארץ עזר לפרנס את לווינזון (שהיה בודד וגלמוד) עד סוף ימיו. [4]
נושא עבודת הדוקטור שלו בפילוסופיה היה "מטפיסיקה של סיפורים מיסטיים", על הפילוסוף פרנץ יוזף מוליטורס.[5] המנחה שלו היה ד"ר הנדזל, אף כי בתחילה ביקש שהפילוסוף הגרמני הנודע היידגר הוא שינחה אותו. באותן השנים התרועעו יחד לווינזון, אריך ניומן[6] וחנה ארנדט,[7] שהייתה אף אהובתו של היידגר, ובעקבות משפט אייכמן כתבה את הספר המפורסם, "על הבנאליות של הרוע"[8] (ארנדט, 2000; בראון, 1995).
העיסוק של פרנקנשטיין בתחום המיסטיקה מפתיע ומסקרן. את כל חייו הקדיש פרנקנשטיין לטיפוח החשיבה, ואף נחשב לרציונליסט בחוגי האוניברסיטה (כהן, תשנ"ו; כ"ץ, ריאיון, 1996). בכתביו אפשר למצוא גישה אנליטית מובהקת. לכל מאמריו, על אף מורכבותם, מבנה עקיב (שרמר וקמון, 1996). כיצד מתיישב עיסוקו של פרנקנשטיין במיסטיקה עם אישיותו ועם תולדות חייו? לכך כמה תשובות:
א. אדם צעיר, כחלק מתהליך התבגרותו, מחפש משמעות לחייו, ונוטה לעתים לעסוק בתכנים בלתי שגרתיים, המתבטאים בחיפוש אזוטורי, מיסטי.
ב. בעבודתו ובכתביו הדגיש פרנקנשטיין דווקא את השוֹנוּת שבדפוסי החשיבה האנושית. אך את אלה ראה משולבים ומקבלים משמעות בתוך מכלול התרבות. בהמשך עבודתו עסק בחקר הבנת דפוסי החיים של בני עדות שונות בירושלים. הסקרנות ללא נודע, החיפוש אחר חוקיות סמויה של דפוסי תרבות מסורתיים ושל חברות שונות, אופיינית גם לשלבים מאוחרים בעבודתו. בהרצאותיו וכתביו השונים נהג פרנקנשטיין להסתמך על האנתרופלוג לוי־שטראוס (1987; 2003), וממנו שאב חלק מגישתו החינוכית העוסקת בשוֹנוּת המבוססת על היות האדם, כולל חשיבתו, פרי תרבותו באשר היא ראשונית (פרמיטיבית) או מודרנית.
ג. נהוג לחשוב שקיימת דיכוטומיה בין העולם הרגשי לעולם הקוגניטיבי, בין הרציונלי לאמוציונלי. מושגים אלו חשובים בתורתו של פרנקנשטיין, אך הם מוצגים בצורה מורכבת. ה"קיום יחדיו", ה"דואליות", ה"קונפליקט" ה"ערך וניגודו" ה"הבנייה וההפיכות", ועוד מושגים רבים אחרים שטבע פרנקנשטיין, מעידים על חשיבה וכתיבה דיאלקטית. אמנם פרנקנשטיין התייחס לקוגניטיביות לעומת רגשיות אך לא כמושגים דיכוטומיים, אלא להפך, האדם התקין חי באינטגרציה ובשילוב של העולם ה"לא רציונלי", ה"מיסטי", ב"רציונלי". על כן יש לחפש את החלק ה"רציונלי" ב"לא רציונלי" ולהפך (פרנקנשטיין, 285-1987:300).
ד. פרנקנשטיין התייחס לעולם ה"לא רציונלי" כאל חלק אינטגרלי מאישיותו של האדם. מושגי היסוד הפסיכולוגיים – ה"אני" וה"לא אני" מעידים שבאופן אינהרנטי יש קיום לעולם "לא רציונלי". בהיותו חוקר הוא ניסה לאפיינו, להבין את מקומו ואת השתלבותו באדם.
ה. נכון לבחון את התופעה של שילוב בין ה"רציונלי" לבין ה"לא רציונלי" בדפוסי חשיבה, בהבנה וברגש, בזיקה לימים של תחילת המאה ה־20 שהעסיקו הוגים רבים, בייחוד בקרב אינטלקטואלים גרמנים שהִרבו לכתוב ולהגות בתחומים אלה (יאנג־ברוהל, 2010:150).
ו. פרנקנשטיין לא היה מיסטיקן באישיותו, ולא חיפש חוויות על־טבעיות מרגשות. הוא היה רציונליסט,[9] בהיותו חוקר הוא חיפש חוקיות ומשמעות של תופעות מעבר לעובדות. הראייה המורכבת שלו יש בה גם מושגים מהעולם ה"לא רציונלי". עולם החשיבה המיסטי נחקר באמצעות כלים אנליטיים. ככל מחקר, שהוא מטבעו בעל חוקיות ומבניות, גם המחקר בנושאים מיסטיים דורש מחקר אנליטי. זה היה חידושו של גרשם שלום בנושא הקבלה. במהלך חייו עוד בברלין, ואחר כך בירושלים, שררו בין שלום לפרנקנשטיין יחסי ידידות. בשנים הראשונות לבואו לארץ פנה אליו גרשם שלום בהצעה שיצטרף אליו לעיסוקו בקבלה יהודית, אולם פרנקנשטיין דחה את ההצעה.
בהמשך חייו פרנקנשטיין ויתר על עיסוקו העיקרי בפילוסופיה, והעדיף את העיסוק בתחומים פסיכו־סוציאליים (כהן, תשנ"ו). לאחר שסיים את עבודת הדוקטור שלו בפילוסופיה בארלנגן החליט ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה בברלין. במסגרת זו רכש השכלה בתחומי הפסיכולוגיה. במרכז אירופה של אותן שנים, התוו את החשיבה הפסיכולוגית ההתפתחותית־אנליטית הוגים כגון פרויד, אדלר ויונג. אריך ניומן,[10] חברו מגיל חמש, היה סטודנט לרפואה ותלמידו הקרוב של יונג. גם אריך נוימן קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת ארלנגן, אלא שהוא אף המשיך ללמוד רפואה באוניברסיטה בברלין. לימים עלה אריך נוימן לארץ (1934), והיה לאחד מגדולי הפסיכולוגים היונגיניים. הוא יצא מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון, ולמד תקופה ארוכה אצל יונג בשוויצריה. בישראל התגורר בתל אביב, והיה למטפל היונגיאני הראשון, ונחשב לאחד מתלמידיו החשובים של יונג. הוא פרסם ספרים שתורגמו לכמה שפות, ובהם יפנית, סינית וקרואטית. לעברית תורגמו עוד מספריו, "משבר והתחדשות" (1966, הוצאת שוקן), ו"אמור ופסיכה" (1981, ספריית פועלים), שעוסק בהתפתחות הנפשית של היסוד הנשי, והיה לספרו המוכר יותר. בשנת 1946 פרנקנשטיין עבר טיפול של אנליזה יונגינית. אריך נוימן היה נוהג לשלוח את חלומותיו של פרנקנשטיין ליונג בשוויץ, ובזכות זאת התקבל פרנקנשטיין לחברה לפסיכולוגיה אנליטית והיה למטפל יונגיני. עקבותיו של יונג בתאוריה של פרנקנשטיין ניכרים בכיוון מחקרי מעניין נוסף – בחינת משקעי התרבות בנפש האדם והשפעתם על תהליכי החשיבה והלמידה. לאלה מקום מכריע בגישתו החינוכית המאוחרת.
עם סיום לימודיו החל פרנקנשטיין לעבוד כעובד סוציאלי בממשלת בגרמניה. בתקופה זו בגרמניה היה המצב הכלכלי בכי רע, והאבטלה הביאה ללשכות הסעד מובטלים רבים, ובהם קומוניסטים, שהמשטר רדף אותם. יום אחד, כשהגיע לעבודתו, מצא על שולחנו פתק מחברו לעבודה, רופא, ובו נכתב שהוא מבוקש בחשד לסיוע לקומוניסטים. חברו הציע לו לברוח. הוא עזב במפתיע, חודשיים בטרם קיבל מינוי חשוב של ראש המחלקה לשירותים סוציאליים. הוא עזב מיד את גרמניה ויצא תחילה למרחצאות מרפא בצ'כיה להירפא מאולקוס. שם החליט סופית שלא לשוב עוד לגרמניה, ועבר לפריס בעקבות אחותו.[11] מפריס יצא לביקור ראשון בארץ ישראל, וחזר לפריס. סך הכול שהה בפריס שנתיים, ולפרנסתו נתן שיעורים פרטיים בגרמנית. בשנת 1935 עלה לישראל והשתקע בה. כשהגיע לארץ ביקש להמשיך את דרכו המקצועית שראה בה שליחות – טיפול בבני נוער.
פרנקנשטיין, שהיה יהודי ציוני, בא מרקע לא אורתודוקסי. ביהדות גרמניה הייתה ההתבוללות נפוצה (נידרלנד, 1996; ששר, 1997; כ"ץ, תשנ"ט; אילון 2004). זו לא הייתה יהדות חמה, שורשית, או בעלת רקע תורני לימודי. פרנקנשטיין למד וידע עברית, ואף למד לשונות שמיות. בתקופת לימודיו באוניברסיטת ברלין היה פעיל בארגון סיוע כספי לאמנים, לציירים ולמשוררים שהיגרו ממזרח אירופה למערבה. בוועד הפעולה היו ידועי שֵם כגון פרויד, הצייר מקס ליברמן, הסופר תומס מן ואלברט איינשטיין. קשריו של פרנקנשטיין עם איינשטיין נמשכו גם לאחר בריחתו של איינשטיין מגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון, שהה איינשטיין בבלגיה, טרם צאתו לארצות הברית, לאוניברסיטת פרינסטון. פרנקנשטיין[12] פגש בו והלה אמר לו של"נצידוניה" לא ישוב לעולם. הוא הפציר בפרנקנשטיין לבוא עמו לפרינסטון, אך פרנקנשטיין טען ש"אין לו מה לעשות שם".
פרנקנשטיין חזר ופגש את ידידו איינשטיין בארצות הברית בשנת 1948. בסמיכות להתרחשות ההיסטורית, ערב הקמת המדינה, יצא פרנקנשטיין בשליחות הנרייטה סאלד ונשות "הדסה" להביא אבקת חלב לתינוקות בישראל. שם פגש את ידידו איינשטיין. איינשטיין סיפר לו שהתבקש לנאום לכבוד הקמת מדינת ישראל בטקס שיתקיים בניו־יורק, וביקש ממנו "לעבור" על נאומו. איינשטיין היטיב כנראה לכתוב נוסחאות מתמטיות מלכתוב נאומים. פרנקנשטיין ערך את נאומו, ואיינשטיין היה מרוצה מאוד.
כשעלה פרנקנשטיין לארץ החל לשמש קצין מבחן בשכונות ירושלים. בתקופת הבריטים זו הייתה עבודה משותפת של ערבים ויהודים. פרנקנשטיין התעניין במיוחד בקשיים הנפשיים של ילדים חריגים ועבריינים מתוך גישה פסיכולוגית דינמית. עם זה הוא לא התעלם מגורמי הסביבה. כאן נטבע מונח עיקרי בתאוריה החינוכית שלו – "תרבות עוני", הנבדל מהמונח "עוני". הוא התוודע מקרוב לנערים רבים שחיו במצוקה, והחל לנסות להבין את הגורמים להתנהגותם. אחד המקומות שבהם עבד פרנקנשטיין עם בני נוער היה בשכונת מזכרת משה בירושלים הסמוכה לשוק מחנה יהודה, במרכז הקהילתי הראשון שהוקם בארץ ישראל. המרכז נוהל כניסוי חינוכי על ידי קרל פרנקנשטיין וד"ר אברהם נדד. הם טיפלו בבני הנוער, עודדו אותם לצאת לעבודה, ולאחר שעות העבודה היו הנערים מתכנסים במרכז הקהילתי. עם המדריכים הצעירים שהיו במרכז נמנה אליעזר שמואלי,[13] לימים מנכ"ל משרד החינוך. במזכרת משה החל הקשר הראשוני בין אליעזר שמואלי לפרופ' פרנקנשטיין, קשר שהתהדק ברבות הימים והגיע לכדי עבודה מקצועית משותפת בקידום תלמידים בבתי הספר השונים בירושלים הקשר נשמר גם לאחר ששמואלי היה למנכ"ל משרד החינוך ויישם את מדיניות האינטגרציה במערכת החינוך.
בשנים שבהן היה קצין מבחן, גיבש פרנקנשטיין את ההיבטים הסוציולוגיים הכוללים: הבנת דפוסי תרבות והקשר שלהם לעולמו ולהתפתחותו של היחיד, והבניית מושגים המשלבים הסברים פסיכולוגיים התפתחותיים עם דפוסי תרבות (שרמר וקמון, 1999 א'). לאחר שמונה שנים, עם סיום עבודתו כקצין מבחן בשירות המנדט הבריטי, עבר פרנקנשטיין לעבוד בוועד הלאומי. הוא עבד במחלקה שנקראה אז "למען הילד והנוער" (לימים "עליית הנוער"). שם הכיר את הנרייטה סאלד, ועבד אתה. הנרייטה סאלד הייתה פעילה אמריקנית, ולאחר מכן נזקפה לזכותה פעילות ציבורית בתחום החינוך והרפואה. ראוי לציין שבד בבד פעלה בסוף שנות העשרים בברלין רחה פריאר להקמת ה"מפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל", ארגון שמטרתו לסייע לילדים במצוקה ואף להעלותם לישראל[14] (יונאי, 2010). לאחר מכן היה פרנקנשטיין שותף להנרייטה סאלד בהקמת מכון סאלד (1941), ובמסגרת מחקריו ופעולותיו החינוכיות והחברתיות של המכון ייסד וערך בשנת 1949 את כתב העת "מגמות".
בשנות הארבעים פנתה הנרייטה סאלד לפרנקנשטיין לחקור את מצבן של משפחות השרויות בעוני בירושלים. על כן החליט לצאת לביקורי בית "וללמוד" את מצבן של אותן משפחות. הוא ביקר במאות בתים של נערים שהיו בפיקוח של קצין מבחן, וערך רשימות על ההתרשמות שלו מביקורי הבית. בחינת המציאות כהווייתה, ויצירת תובנות באמצעות כל החומר הרב שהצטבר, סייעו לו להבנות תמונות קליניות, ומהן החל להבנות קטגוריות. התמונות הקליניות שהִבנה לקטגוריות סייעו בידיו להגדיר את התופעה החברתית־תרבותית של דפוסי עוני. כעבור זמן שימשו אותו קטגוריות אלה בסיס להבניית קטגוריות של דפוסי החשיבה היעילה ושאינה יעילה בקרב לומדים בבתי הספר (פרנקנשטיין, 1981; 1987). חודשים רבים עבד ולא ראה שכר רב בעמלו. אך כאן נמצא מקור חשוב לדרכי עבודתו וחשיבתו המחקרית חינוכית. פרנקנשטיין יצא ל"שדה", ומתוך הסתכלות והתבוננות חיפש אחר חוקיות. הוא התבונן בדרכי ההתנהגות של המשפחות, שוחח עמם, וחקר את הגורמים והסיבות לתופעות שפגש. "חקר השדה" היה בזיקה מתמדת לתאוריות פסיכולוגיות דינמיות־התפתחויות של פרויד, יונג, אדלר, אריקסון, נוימן ואחרים. החקירה הפנומנולוגית, ההתבוננות במקרה, במתרחש, כדבריו "בתמונות הקליניות" (פרנקנשטיין, 1947), והניסיון לחלץ מתוכו את הסיבות והגורמים המהותיים, האוניברסליים, אפשרו את הבניית הקטגוריות. הניסיון להבין את המציאות, להתחקות אחר סיבותיה, ולהכלילה באופן אחראי, המשיכה לאפיין את דרכו החינוכית בכל שלביו המאוחרים.
כל העת ניהל פרנקנשטיין דיאלוג עם ה"שדה". ככלי לביטוי דיאלוג בתחילת שנות החמישים הצטרף לסגל ההוראה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ולימד בו עד סוף ימיו. כמו כן היה שותף פעיל בהקמת בית הספר לעבודה סוציאלית, ואחר כך היה למרצה אף בחוג לפסיכולוגיה. כמו כן יזם והקים בתרומות של נשות "הדסה" את הפרוייקט הניסויי חינוכי שהתנהל בתיכון שליד האוניברסיטה בגבעת רם.[15]
כל אלה מעידים על הרב גוניות שבדרכו. בכתביו הרבים (וגם בביוגרפיה שלו) באים לידי ביטוי השילוב בין הפרט לחברה והבנת היחיד מתוך ההקשר התרבותי שלו. אמנם התאוריה הייתה מופשטת וחתרה להכללות ולעקרונות, אולם בה בעת היה לצדה שיג ושיח ודיון עם ההתרחשויות והתופעות שהתגלו במציאות. הניעות בין תאוריות פסיכולוגיות לבין הפרקטיקה הנוצרת בתוך מציאות, מאפיינות את כתביו השונים. הדיאלקטיקה שבין תאוריה ובין המציאות היום יומית באה לידי ביטוי גם בהקמת הפרוייקט בתיכון שליד האוניברסיטה. דווקא שם, בתיכון האליטיסטי, חשב שיוכל להגשים את תהליך ה"שיקום" של כל אותם ילדים, שבאותם הימים לא באו מסביבה אוריינית. אלה אף הניבו את הביקורות השונות – קריאת המציאות למרות היותה מבוססת על תאוריות, וכוונות חינוכיות אותנטיות, יצרה טענה ביקורתית לתיוג המציאות.
פרנקנשטיין לא היה מוכן להתפשר עם חקר המציאות באמצעות נתונים סטטיסטיים והכללה על פיהם. כאשר התייחס לאוניברסלי ראה תמיד את החד פעמי, וכאשר חקר את ה"מקרה" חשב על היותו ייצוג של האוניברסלי. החיפוש והחתירה אל ה"אמת" נבעו גם מתוך עיסוקו הפילוסופי. חקירה פרשנית של ה"תופעות", חתירה ל"מהות", ל"אמת", והתבוננות ביקורתית בנושאים הנדונים, אינם עולים בקנה אחד עם המחקר הכמותי, הסטטיסטי. בעניין זה ספג אחר כך פרנקנשטיין את עיקר הביקורת. טענו כלפיו שהוא מפרש תופעות מתוך עולמו, כלומר אין "אובייקטיביות" בכתביו. על דרכו החינוכית טענו שלא ניתן ליישם גישה חינוכית "פרשנית". המבקרים ביקשו יישום חינוכי המסתמך על "עובדות" ו"נתונים" (סבירסקי, 1990).
פרנקנשטיין דבק בדרכו גם בעתות משבר. הוא לא שעה לטענת המחקר ה"אוביקטיבי", וטען שגם במחקר סטטיסטי אין "אמת אובייקטיבית". ואכן, היום יש לגיטימציה לדעותיו, ויש הרואים בהן חשיבה שהקדימה את זמנה. כידוע, משנות החמישים הושפע המחקר האקדמי מדרכי המחקר האמריקניות, ואלו "כימתו" את מדעי החברה. השפעת החשיבה האירופית נסוגה, והרי ממנה שאב פרנקנשטיין את מקורותיו (תהליך דומה התרחש בעניין אסכולת פרנקפורט; ראו כ"ץ, 1996). בשנים האחרונות המחקר האיכותני לסוגותיו שואב את מקורותיו מתפיסות פוסט מודרניסטיות. מחקר זה מייצר למידה תאורטית הנסמכת על הבנת הסובייקט המבנה את עולמו בדרך קונסטרוקביסטית. דרכי המחקר הללו מאפשרים ללמוד על פרטים המייצגים תופעות, ובמובן זה יש הלימה לגישתו הראשונית של פרנקנשטיין (Denzin, 2008; שץ־אופנהיימר, 1998; צבר בן־יהושע, 1990).
בתחילת שנות השישים, לאחר העלייה הגדולה, היה פרנקנשטיין מהראשונים שניסו לחדור לעומק הבעיות של הילדים שאינם משתלבים במערכת החינוכית בהצלחה. בלא פשרות, ולא מתוך ניסיון לתת פתרונות פרגמטיים מהירים, הוא נדרש למקורות של קשיים ולמהות מושג הלמידה. הוא ביקש ליצור דרכי למידה שיביאו לידי הפנמה ושינוי מהותי אצל הלומד מתוך התכוונויות אל הלומד ולא מתוך היצג של הישגים חיצוניים. תהליך של למידה כרוך במתיחויות פנימיות אצל הלומד, והן מלוּות גם בקונפליקטים. "לא התגברות על קונפליקטים היא מטרת ההוראה, אלא הכנת התלמיד לחיות בקונפליקט ועם הקונפליקט" (פרנקנשטיין, 1987:98). על פי גישה זו לא ניתן להחיל את היישום החינוכי בהרחבה על כלל מערכת החינוך. אך פרוייקט חשוב ורב משמעות התקיים שנים רבות בתיכון שליד האוניברסיטה (פרנקנשטיין, 1972; ליבליך, 1995). בעקבותיו הוקם באוניברסיטה העברית מכון להכשרת מורים ומנחים שיישמו את דרכו החינוכית (ראו להלן על "הוראה משקמת").
ביקורת על כתביו של פרנקנשטיין מצד תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית הושמעה בסוף שנות התשעים, אך זו מתייחסת לכתביו בלא אבחנה של ממד הזמן. כתביו עסקו בעיקר בעליות הגדולות שהגיעו במהלך שנות החמישים, ואילו הקורא בהם היום דן אותן על פי מערכת הנורמות הקיימת.[16] אך מעניין לציין שגם היום שולטת במערכת החינוך גישה חינוכית המבקשת לבחון את הישגי הלומדים בתוצרים של מבחנים בין־לאומיים, ולא נמצאו די דרכים לעסוק בתפיסות ההוראה והחינוך כתהליך קונסטרוקטביסטי בתחום הערכי־הומנסטי, בתחום החשיבה ותהליכי למידה הדורשים הפנמה (אלוני, 1998; לם, תשס"ב; למפרט, 2013; זוהר, 2013).
במהלך שנות לימודיי באוניברסיטה העברית פגשתי את פרופ' פרנקנשטיין. הוא היה דמות מוכרת וידועה, ונודע ברבים כאיש חינוך ואינטלקטואל. למאות התלמידים שלמדו אצל פרופ' פרנקנשטיין לא היו ידועים עליו פרטים ביוגרפיים רבים. מבטאו הכבד "הסגיר" את היותו יוצא גרמניה. למוצא ה"יקי" נלוו עוד תכונות אישיות: יושר, קפדנות, ביקורתיות וכתיבה מורכבת שאינה ניתנת להבנה בקלות.
"הוא נהג לשקול את דבריו בקפידה בעל־פה, ויותר מכך בכתב. הוא נהג באחריות אינטלקטואלית כלפי עצמו ואחרים. היה אינדיווידואליסט ברעיונותיו ובאופן הצגתם, ודבריו לא היו בבחינת 'עוברים לסוחר'. הוא היה ביקורתי, קפדן, דרש זאת מעצמו, ומאחרים" (כ"ץ, ריאיון, 1996).
פרנקנשטיין תרם תרומה חשובה להתפתחות החינוך במדינת ישראל. בשנת 1965 זכה בפרס ישראל. עם זה רעיונותיו נדחו לא אחת, וביקורת ניתכה על דרכו החינוכית.
סיכום
חייו האישיים של פרנקנשטיין מאפשרים לנו ללמוד גם על המקורות התאורטיים של רעיונותיו.
ההיבטים הפילוסופיים, הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים, החינוכיים והדידקטיים, נשענים על מקורות תאורטיים שונים. אך כדי להעמיק בתורתו אין די בהבנת המקורות האלה. שילוב של הבנת ההתנסויות ברגישות החברתית אנושית יזמן מחקרים רבים ומרתקים למי שיתעמק בתורתו, שהייתה לקונפיגורציה רעיונית מקורית.
[1] מתוך ספר השירים של קרל פרנקנשטיין (1989): "ליל אהבה קצר" – "משמעויות שונות", עמ' 8.
[2] באותן השנים רבים למדו באוניברסיטאות בגרמניה פסיכולוגיה והמשיכו בלימודי פילוסופיה (שטרן, יאספרס, וניומן עברו מסלול לימודים דומה למסלול שעבר פרנקנשטיין בצעירותו (יאנג־ברוהל, 2010:116).
[3] ב־1927 הייתה לו בברלין פרשיית אהבים עם חנה ארנדט, עמה שמר על קשר עד ליום מותו ב־1963 (שם, 121).
[4] מתוך שיחות אישיות עם אשתו, רחומה פרנקשטיין.
[5] 5מיסטיקן נוצרי בן המאה ה־19. אף גרשם שלום התעניין בכתביו (הארץ, מדור ספרות, 17.2.2012).www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1643931 אִזכור 20.8.2012
[6] פסיכואנליטיקאי יונגיאני. ראו להלן עמ' 22.
[7] ציון על קשריה עם פרנקנשטיין מופיע גם בספר הביוגרפי על חנה ארנדט אצל יאנג־ברוהל, 2010:120.
[8] בשנים האחרונות גברה ההתעניינות בכתביה של חנה ארנדט. ב־2003 התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס שעסק בכתביה, וב־2004 יצא ספר "חצי מאה של פולמוס" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום. אלה עוסקים במורכבות תורתה החברתית־פוליטית. ב־2009 יצא לאור ספרה החשוב של ארנדט, "יסודות הטוטליטריות", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
[9] הוא היה אומר: "אני לא מספיק דתי כדי להגיד שאין אלוקים", בהרצאתו ב־29 בנובמבר 1989.
[10] http://www.text.org.il/index.php?book=0704055, אזכור 12.8.2012. וכן לורי אביבה, הארץ, 2005.
[11] גרמנים רבים הגרו לפריס בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון. גם שם הצרפתים הקשו עליהם את קליטתם. במהגרים היהודים גרמנים המפורסמים שחיו בצרפת היה ולטר בנימין, הסופר וההוגה שהתאבד במעבר בספרד בתחילת המלחמה, וחנה ארנדט שהצליחה להגר לארצות הברית.
[12] זאת סיפר לי פרנקנשטיין בשנות השמונים, בביקור בביתו בבית ההורים "נוף ירושלים". הדגש היה במונח "נצידוניה".
[13] לצורך הבנת תקופת חייו של פרנקנשטיין טרם קום המדינה שוחחתי ארוכות עם אליעזר שמואלי, ששפך אור על אישיותו ודרכו המקצועית (2011).
[14] רחה פרייאר הייתה בעלת החזון המקורי להקמת המפעל של "עליית הנוער", שזוהה בהמשך עם הנרייטה סאלד כמקימה (יאנג־בורהל, 2010:194; וכן יונאי, 2010:13).
[15] על הפרוייקט של בית הספר שליד האוניברסיטה ראו עמ' 85-95.
[16] בעניין זה, על הבנת דרכו וגישתו של פרנקנשטיין בזיקה לממד הזמן, כתבתי מאמר למדור דעות בעיתון "הארץ" ב־1997.
