השד תופס אותך ואתה נופל

1
לֵידה

לו נולדה לִיאה ברמות של צפון־מערב לאוס, שם נולדו הוריה ותריסר מאחיה ואחיותיה, הייתה אמה כורעת על רצפת הבית שאביה בנה מלוחות חטובים בגרזן וחיפם בבמבוק ובעשב. הרצפה הייתה רצפת עפר, אבל נקייה. אִמהּ, פוּאָה, בזקה עליה מים דרך קבע לשמור שהאבק לא יעלה, וטאטאה אותה מדי בוקר וערב במטאטא שהכינה מעשב ומקליפות עצים. היא השתמשה ביעה מבמבוק, שאף אותו התקינה בעצמה, לאסוף את צואת הילדים שהיו צעירים מכדי לעשות את צורכיהם בחוץ, ורוקנה את תכולתו ביער. גם לו הייתה פוּאָה עקרת בית פחות דקדקנית, לא היו תינוקותיה שזה עתה נולדו מתלכלכים, שכן היא מעולם לא הניחה להם ממש לגעת ברצפה. עד היום גאוותה על כך שכל אחד ואחד מהם יצא לעולם על ידיה שלה, בעודה מושיטה אותן אל בין רגליה למשוך בעדינות את הראש, ומניחה אחר כך לשאר הגוף להחליק החוצה על אמותיה הכפופות. שום מיילדת לא הייתה נוכחת, אך אם ניחר גרונה במהלך הלידה, היה מותר לבעלה, נָאוֹ קָאוֹ, להביא לה ספל מים חמים, כל עוד הקפיד להסיט את עיניו מגופה. היות שפוּאָה האמינה כי גניחות או צעקות יכשילו את הלידה, היא ילדה בדממה, למעט תפילה מפעם לפעם שנשאה לאבותיה הקדמונים. היא הייתה שקטה כל כך, שאף כי רוב ילדיה נולדו בלילה, המשיכו ילדיה הגדולים יותר לישון בלי הפרעה, על מחצלת במבוק משותפת במרחק כמטר ממנה, והתעוררו רק כששמעו את בכיים של אחיהם או אחותם החדשים. אחרי כל לידה, חתך נָאוֹ קָאוֹ את חבל הטבור במספריים מלובנים, וקשר אותו בחוט. פוּאָה רחצה אז את התינוק במים שנשאה מהנחל, בשלבים הראשונים דרך כלל של הלידה, במנשא־מְכל עשוי עץ ובמבוק שנקשר לגבה.
פוּאָה הרתה את כל ילדיה, נשאה אותם ברחמה וילדה אותם בנחת, אבל לו היו בעיות כלשהן מתעוררות, היו עומדות לרשותה מגוון תרופות שרווחו בשימוש בקרב המוֹנגים, שבט ההרים שאליו השתייכה משפחתה. היה וכָשַל זוג מונגי להביא ילדים לעולם, היה בידו לקרוא לצי־נֶנְג – שָׁמאן שעל פי האמונה ניחן ביכולת להיכנס למצב של טראנס, לזמן אליו גדוד שדים הסרים למרותו, לרכוב על סוס מכונף מעל תריסר ההרים שבין הארץ לרקיע, לחצות אוקיינוס שורץ דרקונים, ולשאת ולתת בעבור בריאות חוליו עם הרוחות השוכנות בממלכת הבלתי־נראֶה (תחילה תמורת שלמוני מזון וכסף, ובלית בררה, בהעלאה הדרגתית של ערך השוחד עד לכדי חרב כשפים). בכוחו של הצי־ננג היה לרפא אי־פוריות בבקשו מבני הזוג להקריב כלב, חתול, תרנגולת או כבשה. אחרי שיסוף גרונה של החיה, היה הצי־נֶנְג תולה גשר חבלים ממזוזת הדלת ועד מיטת הכלולות, שעליו תוכל עתה נשמת תינוקם העתידי של בני הזוג, שהוחזקה על ידי שד רע המכונה דָא, לעבור בחופשיות אל הארץ. אפשר היה גם לנקוט מלכתחילה אמצעי זהירות מסוימים כדי לא להפוך עקר או עקרה. למשל, בדעתה של שום אישה מונגית בגיל הפוריות, לא תעלה לעולם המחשבה להציב את כף רגלה בתוך מערה, שכן סוג גרוע במיוחד של דא מתגורר שם לפעמים, כזה שאוהב לאכול בשר ולשתות דם ובכוחו להפוך את קורבנו לאישה עקרה על ידי קיום יחסי מין עמה.
מרגע שאישה מונגית התעברה, היה בידה להבטיח את בריאות ילדהּ בהקדישה שימת לב מרובה לפרצי התאווה שלה לאוכל. היה וחשקה נפשה חשק עז בזנגוויל ולא הושבע חשקה, ייוולד ילדהּ בעל אצבע עודפת ביד או ברגל. היה והתאוותה נפשה לבשר עוף ולא הושבע מאווייהּ, יהיה לילדהּ כתם ליד אוזנו. היה וחשקה בביצים ולא קיבלה, ייוולד לה ילד שראשו גבשושים־גבשושים. כאשר נתקפה בחבלי הלידה הראשונים, הייתה האישה המונגית ממהרת הביתה משדות האורז או האופיום, שבהם המשיכה לעבוד כל תקופת היריונה. חשוב היה שתגיע לביתה שלה, או לכל הפחות לבית אחד מדודני בעלה, שכן אם תלד בכל מקום אחר, עלול לפגוע בה דָא. כדי להקל לידה ממושכת או מאומצת ניתן היה לשתות מים שהורתח בהם מפתח, אשר יפתח את תעלת הלידה; לבקש מבני המשפחה לערוך קערות של מים מקודשים סביב החדר ולִשְנוֹת מעליהן תפילות; או, אם נבע הקושי מאי־מתן הכבוד הראוי לבן משפחה מבוגר יותר – לרחוץ את קצות אצבעותיו של הקרוב הפגוע ולהתנצל כִּמטורפת עד שהלה יאמר לבסוף, "הריני מוחל לך".
סמוך לאחר הלידה, בעוד האם והתינוק עדיין שוכבים יחדיו ליד בור האש, היה האב חופר גומה בעומק של לפחות שישים סנטימטרים ברצפת העפר, וקובר בה את השליה. אם הייתה זו בת, נקברה השליה מתחת למיטת הוריה; אם היה זה בן, נקברה השליה במקום מכובד יותר, לרגלי עמוד התמך המרכזי של הבית, אשר רוח זכרי, אפוטרופוס ביתי שהחזיק את גג הבית והשגיח על דייריו, קבע בו את משכנו. השליה נקברה תמיד כאשר צדה החלק, הצד שפנה אל העובר בתוך הרחם, מופנה החוצה, שכן לו נקברה הפוך, היה התינוק עלול להקיא אחרי שיינק. אם עלתה פריחה בפני התינוק, פירוש הדבר שהשליה מותקפת מתחת לקרקע על ידי נמלים, ומים רותחים נשפכו לתוך גומת הקבורה על תקן מדבירי חרקים. בשפת המונגית, משמעות המילה לשליה היא "מעיל". היא נחשבת למלבושו הראשון והמשובח ביותר של האדם. כאשר אדם מונגי מת, נשמתו חייבת לנוע ולנוד בחזרה ממקום למקום, בשַחזרה את הנתיב שעשה בחייו, עד שהיא מגיעה למקום קבורתו של מעיל השליה שלה ועוטה אותו עליה. רק לאחר שהנשמה לבושה כראוי בלבוש שבו נולדה, היא יכולה להמשיך במסעה המסוכן, לחלוף על פני דָאים רצחניים וזחלי ענק ארסיים, לעקוף סלעים אוכלי אדם ואוקיינוסים שאין לחצותם, ולהגיע אל מעבר לרקיע, שם היא מתאחדת עם אבות אבותיה ומשם תישלח בבוא היום להיוולד מחדש מגולמת בנשמת יילוד חדש. היה והשליה לא תמצא את המעיל שלה, היא תידון לחיי נצח של תעייה, עירומה ובודדה.
מכיוון שבני משפחת לי הם בין 150 אלף המונגים שנמלטו מלאוס מאז נפלה ארצם ב־1975 לידי כוחות קומוניסטיים, הם אינם יודעים אם ביתם עומד עדיין על תלו, או אם חמש השליות הזכריות ושבע השליות הנקביות שנאוֹ קאוֹ קבר מתחת לרצפת העפר עודן שם. הם מאמינים כי מחצית השליות כבר נוצלו לייעודן הסופי, שכן ארבעה מבניהם ושתיים מבנותיהם מתו מסיבות שונות טרם שהגיעו הליאים לארצות־הברית. הליאים מאמינים כי בבוא היום תהיה למרבית נשמותיהם של יתר בני המשפחה דרך ארוכה לעבור, שכן יהיה עליהן להתחקות אחר צעדיהם ממרסד שבקליפורניה, שם שהתה המשפחה חמש־עשרה מתוך שבע־עשרה שנותיה בארץ זו; לפורטלנד שבאורגון, שם הם התגוררו לפני מרסד; להונולולו שבהוואי, שם נחת בתחילה מטוסם מתאילנד; לשני מחנות פליטים תאילנדיים; ולבסוף בחזרה לכפרם בלאוס.
ילדם השלושה־עשר במספר של הליאים, בתם מאי, נולדה במחנה פליטים בתאילנד. שִׁלייתה נקברה תחת בקתתם. אחריה באה ליאה, שנולדה במרכז־הרפואי־הקהילתי־מרסד, בית חולים ציבורי מודרני שמשרת נפה חקלאית בסנטרל וָאלי שבקליפורניה, שם יושבו פליטים מונגים רבים. שלייתה של ליאה נשרפה לאפר. כמה נשים מונגיות שאלו את הרופאים במרק"ם – כינויו הרווח בציבור של בית החולים – אם יוכלו לקחת הביתה את שליות תינוקותיהן. מקצת הרופאים נענו, ארזו את השליות בשקיות פלסטיק או במגשי אוכל חד־פעמיים ממזנון בית החולים; רובם סירבו, במקצת המקרים משום שהניחו כי בכוונת הנשים לאכול את השליות, וחשבו את הרעיון הזה לדוחה, ובמקצת המקרים משום שחששו מהתפשטות אפשרית של דלקת כבד B, שלפחות חמישה־עשר אחוזים מן הפליטים המונגים בארצות־הברית הם נשאיה. פוּאה מעולם לא העלתה בדעתה לבקש, היות שהיא כלל אינה יודעת אנגלית, ומשום שכאשר ילדה את ליאה, איש מן הנוכחים לא ידע מונגית. מכל מקום, בדירת הליאים הייתה רצפת עץ מכוסה בשטיח מקיר לקיר, וקבירת השליה הייתה אפוא משימה מסובכת.
כשליאה נולדה, ב־19 ביולי 1982 בשעה 7:09 בערב, שכבה פוּאה על גבה על שולחן מתכתי, גופה מכוסה בסדינים מעוקרים, מפשעתה צבועה בתמיסת פולידין חומה, ומנורה עתירת־ואטים מכוונת אל חַיִץ הנקבים שלה. שום בני משפחה לא היו בחדר. גארי תוּסן, רופא משפחה מתמחה ששימש המיילד, ציין בטבלה כי כדי להחיש את הלידה, הוא ביתק באופן מלאכותי את שק השפיר של פוּאה בדקירה על ידי וו מפלסטיק באורך כשלושים סנטימטרים; כי שום הרדמה לא בוצעה; ששום פִּיּוּם ערווה – חתך להרחבת הפתח הווגינלי – לא נדרש; וכי לאחר הלידה, פוּאה קיבלה מינון רגיל של פיטוצין לתוך הווריד לכווץ את רחמה. ד"ר תוּסן ציין גם כי ליאה הייתה "תינוקת בריאה" שמשקלה, שלושה קילוגרמים ו־940 גרם, ומצבה, היו "הולמים את גיל היילוד" (הערכה שהוא ביסס על התבוננות בלבד, שכן פוּאה לא הייתה במעקב טרום־לידה, לא ידעה לבטח כמה זמן נמשך היריונה, ואפילו ידעה לא יכלה לומר זאת לד"ר תוּסן). פוּאה סבורה כי ליאה הייתה הוולד הכי גדול שילדה, אם כי היא אינה יכולה להיות בטוחה בכך, שכן אף לא אחד משלושה־עשר ילדיה הגדולים יותר לא נשקל בלידתו. תוצאות מבחן אַפְּגַר של ליאה – הערכת מצב היילוד על סמך קצב הלב, הנשימה, מתח השרירים, צבע העור והתגובה לגירויים – היו טובות: דקה לאחר שנולדה היא קיבלה 7 נקודות מתוך 10, וארבע דקות לאחר מכן היה ציונה 9. כשהייתה בת שש דקות, תואר צבעה כ"ורוד" ופעילותה כ"בכי". ליאה הוצגה קצרות בפני אמה. אחר כך היא הונחה בעריסת חימום מפרספקס ופלדה, שבו הצמידה אחות צמיד זיהוי מפלסטיק סביב פרק כף ידה ותיעדה את טביעות רגליה באמצעות החתמת כפותיה בכרית־חותמות והטבעתן על טופס זיהוי יילוד. לאחר מכן הועברה ליאה לחדר התינוקות המרכזי, שם היא קיבלה זריקה של ויטמין K באחת מירכיה נגד מחלת שטפי דם של יילודים; טופלה בשתי טיפות של תמיסת כסף חנקתי בכל עין, למניעת זיהום מחיידקי זיבה; ונרחצה בסבון אנטי־בקטריאלי.
תאריך לידתה של פוּאה עצמה נרשם בתיק חדר הלידה של ליאה כ־6 באוקטובר 1944. למעשה, אין לה שום מושג מתי היא נולדה, ובשנים הבאות היא תדווח בהזדמנויות שונות לסגל המרק"ם, באמצעות קרובי משפחה דוברי אנגלית, כגון אשת האחיין שסייעה לה להתקבל בבית החולים ללידתה של ליאה, כי תאריך הלידה שלה הוא 6 באוקטובר 1942, או, תכופות יותר, 6 באוקטובר 1926. נראה כי שום פקיד קבלה שהוא לא תהה אי פעם לגבי התאריך האחרון, אף כי הוא רימז כי פוּאה ילדה את ליאה בגיל 55. פוּאה, עם זאת, בטוחה למדי כי חודש אוקטובר הוא החודש הנכון, שכן הוריה אמרו לה שהיא נולדה בעונה שבה מנכשים את שדות האופיום בשנית מעשבים, ועורמים את גבעולי האורז שנקצר. את היום המדויק בחודש, כמו גם את השנה, היא המציאה על מנת לספק את האמריקאים הרבים שגילו סלידה עזה ממשבצות לא מלאות באינספור הטפסים שהליאים נתקלו בהם מאז הגעתם ב־1980 לארצות־הברית. רוב הפליטים המונגים מכירים את התכונה האמריקאית הזו היטב וסיגלו את עצמם אליה באותו אופן. לנאוֹ קאוֹ לִי יש דודן שסיפר לפקידי ההגירה כי כל תשעת ילדיו נולדו ב־15 ביולי, בתשע שנים רצופות, ומידע זה תועד כיאות בתעודות התושב הזר שלהם.
כאשר שוחררה ליאה מהמרק"ם, בגיל שלושה ימים, התבקשה אמה לחתום על טופס שבו נכתב:
 
אני מאשר/ת כי במעמד השחרור קיבלתי את התינוק/ת שלי, בחנתי אותו/ה וקבעתי כי הוא/היא שלי. בדקתי שחלקי צמיד הזיהוי של התינוק/ת ושלי סגורים וחתומים, ומצאתי שהם ממוספרים באופן זהה במספר 5043 ומכילים נתוני זיהוי מדויקים.
 
היות שפוּאה אינה מסוגלת לקרוא, ומעולם לא למדה לזהות ספרות בשיטה הערבית, קשה להניח שהיא פעלה בהתאם להנחיות הללו. אולם בארצות־הברית הייתה חתימתה נחוצה לעתים תכופות כל כך, שהיא רכשה שליטה בצורות הדפוס של שבע האותיות השונות בשמה, פואה יאנג. (יאנג ולי הם מן הגדולים בשבטים המונגים; השבטים העיקריים האחרים הם הַאוּ, האנג, ואנג, ווּ, לוֹ, מוּאָה, סְיוֹנג, צָ'ה, צֶ'נג, קוּ, תָאוֹ. בלאוס, שֵׁם השבט בא ראשון, אולם רוב הפליטים המונגים בארצות־הברית משתמשים בו כבשם משפחה. ילדים משתייכים לשבט אביהם; נשים על פי המסורת ממשיכות לאחר הנישואין להחזיק בשם השבט שלהן. נישואין לבן אותו שבט הם בגדר טאבו מוחלט.) חתימתה של פוּאה לא קריאה פחות מחתימותיהם של רוב הרופאים בתוכנית הכשרת המתמחים של המרק"ם, שבייחוד כאשר הן נכתבות לקראת סוף משמרת של עשרים־וארבע שעות, נוטות להיות דומות לתרשים אק"ג. עם זאת, יש לה הסגולה הייחודית להיראות אחרת כל אימת שהיא מופיעה על מסמך בית חולים. במקרה הזה, פואהיאנג נכתב כמילה אחת. אל"ף אחת נוטה לשמאל ואל"ף אחת לימין, הה"א נראית כמו חי"ת, ורגלי הגימ"ל מתפתלות להן בחן, כמו גל בציור ילדים.
לזכות קור־הרוח הרגיל אצל פוּאה, כמו גם לזכות השאיפה האופיינית לה לא לחשוב רעות על איש, נזקפת העובדה כי אף על פי שלידתה של ליאה הייתה בעיניה חוויה יוצאת דופן, יש לה מעט מאוד ביקורת על הדרך שבה התנהלו הדברים בבית החולים. ספקותיה לגבי המרק"ם בפרט, ולגבי הרפואה בארצות־הברית בכלל, יתחילו להתחזק רק לאחר שליאה תבקר בבית החולים פעמים רבות. במקרה הזה, היא חשבה את הרופא לעדין ואדיב, היא התרשמה מכך שאנשים רבים כל כך היו שם לעזור לה, ואף שהיא סברה כי האחיות שרחצו את ליאה בסבון האנטי־בקטריאלי לא ניקו אותה היטב כפי שהיא ניקתה את תינוקותיה במי פלג לָאי, תלונתה הגדולה היחידה הייתה לגבי המזון בבית החולים. היא הופתעה כשהגישו לה אחרי הלידה מי קרח, שכן מונגים רבים מאמינים כי מאכלים קרים בתקופה שלאחר הלידה גורמים לדם להיקרש ברחם, במקום לנקות אותו בזרימה חופשית, וכי אישה שאינה מצייתת לאיסור על מאכלים אלה תלקה לעת זקנה בעור מגרד או בשלשול. פוּאה כן ניאותה לשתות כמה כוסות של מה שזכור לה כמים חמים שחורים. מים אלה היו ודאי תה או מרק בשר; פוּאה בטוחה שהם לא היו קפה, משקה שהיא ראתה קודם לכן והייתה מזהה. המים השחורים היו מזון בית החולים היחיד שעבר את דל שפתיה במהלך שהייתה באגף היולדות. נאוֹ קאוֹ בישל מדי יום והביא לה את המזונות המותווים בקפידה לנשים מונגיות בשלושים הימים שלאחר לידה: אורז מאודה, ועוף מבושל במים מתובלים בחמישה עשבי בתר־לידה מיוחדים (אשר הליאים גידלו לתכלית זו בקצה מגרש החניה שמאחורי בניין המגורים שלהם). מפרט התזונה הזה היה מוכר לרופאים בקומת היולדות של המרק"ם, והערכותיהם לגביו היוו קנה מידה מדויק למדי של דעתם הכללית על המונגים. רופאה מיילדת אחת, ראקֵל אַרִיאַס, שִחזרה, "הגברים המונגים נשאו לבית החולים את קופסאות הכסף הקטנות והנחמדות האלה שתמיד הכילו איזשהו סוג של מרק עוף והדיפו ריח נהדר". רופא מיילד אחר, רוברט סְמוֹל, סיפר, "הם תמיד היו מביאים איזה תבשיל מסריח ונוראי שהֵריח כאילו העוף מת לפני שבוע". פוּאה אף פעם לא חלקה את ארוחותיה עם איש, שכן איסור בתר־לידתי אוסר שפיכה בטעות של גרגירי אורז לתוך סיר העוף. אם כדבר הזה קורה, רבים הסיכויים כי לרוחב אפו ולחייו של היילוד יתפרצו פצעונים לבנים קטנים, שכינוים בשפה המונגית זהה למילה עבור "אורז".
כמה הורים מונגים במרסד העניקו לילדיהם שמות אמריקאיים. בנוסף על שמות רבים רגילים, נמצאו בהם גם השמות קנדי, ניקסון, פיז'מה, גיטרה, מֵיין (על שם רחוב מיין במרסד), וגם, עד שהאחות ייעצה אחרת, בייבי בוי, אשר אם אחת, שראתה זאת כתוב על מסמכי בית החולים של בנה, הניחה כי הוא השם שהרופא כבר בחר לו. הליאים בחרו להעניק לבתם שם מונגי, ליאה. שמה ניתן לה רשמית בטקס שנקרא הוּ פְּלִי, היינו זימון־נשמה, אשר בלאוס התקיים תמיד ביום השלישי לאחר הלידה. עד קיום הטקס, התינוק לא נחשַב לחבר של ממש במין האנושי, ואם מת בשלושת הימים הראשונים לחייו, הוא לא זכה לטקסי הקבורה הנהוגים. (אולי הייתה זו הסתגלות של התרבות לשיעור תמותת התינוקות שעמד על חמישים אחוזים – אמצעי לחשל את האימהות המונגיות מפני האובדן התכוף של ולדותיהן במהלך הלידה או מעט אחריה, תוך כדי עידודן להשהות את התקשרותן אליהם.) בארצות־הברית, הענקת השם נחגגת בדרך כלל מאוחר יותר, שכן תינוק עשוי עדיין להיות מאושפז ביום השלישי לחייו, בעיקר אם הלידה הייתה קשה. למשפחת לי נדרש כחודש לחסוך די כסף מקצבת הסעד שלהם, וממתנות מכספי קצבת הסעד של קרוביהם, כדי לממן מסיבת זימון־נשמה לליאה.
אף על פי שהמונגים מאמינים כי מחלה עשויה להיגרם על ידי מגוון גורמים – ובכלל זה אכילת המזון הלא נכון, שתיית מים מזוהמים, השפעת שינויים במזג האוויר, אי שפיכה מלאה בעת קיום יחסי מין, אי העלאת מנחות לאבות קדמונים, ענישה בגין עוון אבות, קללה שהוטלה, פגיעת סופה, השתלת אבן בגופו של החולה על ידי רב־אומן ברוחות רעות, מציצת דמו על ידי דָא, היתקלות בדָא שמתגורר בעץ או בנחל, חפירת באר במקום משכנו של דָא, מבט לא מכוון שקלט נקבת דָא גמדית אוכלת תולעים, דָא ישוב על החזה בזמן השינה, כביסה באגם שדרקון שוכן בו, הצבעה באצבע על ירח מלא, נגיעה בעכבר שזה עתה נולד, הריגת נחש גדול, הטלת שתן על סלע דומה לנמר, הטלת שתן על רוח־בית טובה או בעיטה בה, או צניחת לשלשת על הראש – הגורם הכי נפוץ למחלות הנו אובדן־נשמה. המונגים אמנם אינם מסכימים בעניין מספר הנשמות המדויק שיש לאדם (ההערכות נעות בין אחת לשלושים ושתיים; הליאים מאמינים כי יש רק אחת), ישנו קונצנזוס רחב כי היינו הך מה המספר, רק נשמת־החיים, שנוכחותה הכרחית לבריאות ולאושר, היא שנוטה ללכת לאיבוד. נשמת־חיים עשויה להיפרד מגופהּ עקב כעס, צער, פחד, סקרנות או תאוות נדודים. נשמות־החיים של תינוקות רכים מועדות במיוחד להיעלם, הואיל והן קטנות כל כך, פגיעות כל כך ומרחפות תוך סיכון רב כל כך בין ממלכת הבלתי נראה, שממנה הן זה עתה באו, לממלכת החיים. נשמות של תינוקות עלולות לתעות להן, נמשכות אחר צבעים בהירים, צלילים מתוקים או ריחות ערֵבים; הן עשויות להסתלק אם התינוק עצוב, בודד או אינו אהוב דיו על הוריו; הן עשויות להיבהל מקול רעש פתאומי; או שהן עלולות להיחטף על ידי דָא. ישנם מונגים הנזהרים לעולם לא לומר בקול על תינוק כי הוא יפה, שמא דָא מאזין להם. תינוקות מונגים חובשים תדיר כובעים רקומים בדוגמאות סבוכות (פוּאה התקינה כמה וכמה כאלה לליאה), שכאשר משקיפים עליהם ממעל, מסוגלים להטעות דָא משחר־לטרף לחשוב שהילד הנו פרח. הם מבלים הרבה מזמנם רתומים לגבות אימהותיהם במנשאי בד המכונים נְיָא (פוּאה הכינה לליאה גם כמה מאלה) שנרקמו בהם מוטיבים של שמירת־נשמה, כגון דיר חזירים, אשר מסמל מקום תָּחוּם וגדור. הם עונדים לעתים שרשראות כסף שנסגרות במנעולים לריתוק נשמות. הוריהם של תינוקות או ילדים קטנים הנלקחים מחוץ לבית, עשויים לפני החזרה הביתה לקרוא לנשמותיהם בקול רם, כדי להבטיח שאף לא אחת מהן תישאר מאחור. אפשר לפעמים לשמוע משפחות מונגיות במרסד עושות זאת עם עזיבתן את הגן הציבורי המקומי אחרי פיקניק. אולם דבר מכל התכסיסים הללו לא יפעל, אם לא נערך קודם כנדרש טקס זימון־נשמה.
ההוּ פְּלִי של ליאה התקיים בחדר המגורים בדירת המשפחה. מרוב אורחים, כולם מונגים ורובם בני השבטים לי ויאנג, כמעט אי אפשר היה לזוז. פוּאה ונאוֹ קאוֹ היו גאים שאנשים רבים כל כך באו לחגוג את מזלם הטוב בכך שהתברכו בבת כה בריאה ויפה. באותו בוקר הקריב נאוֹ קאוֹ חזיר כדי להזמין את נשמת אחד מאבות־אבותיה של ליאה, שמן הסתם היה רעב ויקדם מנחת מזון בברכה, להיוולד מחדש בגופה. אחרי הגעת האורחים, נעמד זקן משבט יאנג בפתח הדלת הקדמית של הדירה, פניו אל רחוב 12 מזרח, לידו על הרצפה שתי תרנגולות חיות בשק, ושנה ברכת שלום לנשמתה של ליאה. או אז שתי התרנגולות נשחטו, נמרטו, מעיהן הוצאו, בושלו חלקית, הוצאו שוב מן הסיר לבחון אם גולגולותיהן שקופות ולשונותיהן מתפתלות כלפי מעלה, שניהם סימנים כי נשמתה החדשה של ליאה שמחה להשתכן בגופה וכי השם שניתן לה שם טוב הוא. (לו היו הסימנים מבשרי רעות, היה קורא־הנשמה ממליץ לבחור בשם אחר.) לאחר קריאת האותות לבאות, הוחזרו התרנגולות לסיר. מאוחר יותר הן והחזיר יוגשו לאורחים לארוחת הערב. לפני הסעודה, הבריש קורא־הנשמה את ידיה של ליאה באגד חוטים לבנים קצרים ואמר, "אני מוחה את נתיבי החֹלי". או אז קשרו הוריה של ליאה וכל המבוגרים הנוכחים בחדר כל אחד חוט סביב אחד מפרקי כפות ידיה, כדי לכבול היטב את נשמתה לגופה. פוּאה ונאוֹ קאוֹ נדרו לאהוב אותה; המבוגרים בירכו אותה והתפללו בעבורה שתזכה לאריכות ימים ושלעולם לא תדע חולי.