פתח דבר
שמי עובֵד, ואני בנם של רות המואבייה ובעז איש בית לחם, ממשפחה מכובדת מאוד בעירי, ותולדות משפחתי מופלאים.
אימי רות הייתה מספרת את תולדות המשפחה בערבי החורף הקרים, כאשר הסיבונו כולנו בחדר המגורים. הנשים ― אשתי האהובה ובנותי היפות ― היו עוסקות באריגה ובטווייה, ותמיד היו ידיהן פעלתניות. זקנתה של אימי רות נטלה ממנה את פעילות ידיה החרוצות.
אהבנו לשמוע על ילדותה בבית המלוכה במואב, על בואה לבית לחם עם חמותה נעמי ועל נישואיה לבעז. אימא אהבה אהבה עזה את חמותה־חברתה נעמי והייתה מכבירה במילים ומספרת עליה, על בעלה אלימלך ועל בניה. כשהייתה מזכירה את בנה הצעיר של נעמי, בעלה הראשון של אימי, היינו רואים דמעות עומדות בעיניה.
ולא שבענו מסיפוריה ותמיד ביקשנו עוד ועוד.
1
הייתי הבת הצעירה של אימי. אימי הייתה אָמה בארמונו של אבי, מלך מואב. לאחר שאבי כבש את ממלכת פריגיה היא הובלה אל חצרו עם עוד נשים כבולות באזיקים, והייתה שם אָמה, פילגשו של המלך. כך אני בתה של אם פילגש שלא הייתה אחת מנשותיו, וייחוסי רם.
אבי אהב את אימי והתענג עליה מאוד, אבל כמעט לא ידע עליי דבר. לכן אימי חשבה איך להבטיח את עתידי. עתידם של שני אחיי שנולדו לפניי היה מובטח ― בבוא העת הם יקבלו את מה שהממלכה מפרישה לבנים בני פילגשים, אבל הבנות לא יקבלו מאום. אולי ימכרו אותי, וכך אבי יחסוך את הנדוניה. אימי בחנה היטב את המשפחות אשר היו סביב המלך לבדוק אם מי מהן תסכים לקבל לאחד מבניה כלה בת של המלך שהיא בת של פילגש. הדבר טרד את מנוחתה. ראשה היה מטכס עצה כל הימים. ולא מצאה מוצא. אני שיחקתי כל הימים, התרועעתי עם בנות המלך וביליתי את ימיי בנעימים. ראשי לא היה מוטרד מדבר. עד שיום אחד הכול השתנה.